פרק 223 על הכישרון של ניצול הזדמנות

האל קיירוס נוצר בג'ימיניי של גוגל

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

לפרק קראתי "על הכישרון של ניצול הזדמנות". כבר מזה אפשר ללמוד שכוונתי היא לדבר על ניצול הזדמנויות. אבל זה גם מצריך כישרון. מה שאומר שזה כישורים, או מיומנות ללמוד. נתחיל ב-3 סיפורים קצרים.

שמעתם על "הטרגדיה" של חברת קודאק? ענקית הצילום שקרסה כמעט לחלוטין עם כניסת העידן הדיגיטלי. זה נלמד כיום בכל פקולטה לעסקים בעולם כלקח לגבי מה קורה כאשר חברה מנהלת את עצמה רק לפי מסורת והיסטוריה מפוארת ומפספסת לחלוטין את מציאות השוק. 

למעשה, במקרה של קודאק, האירוניה ההיסטורית חריפה עוד יותר. הפרט המדהים ביותר בסיפור של קודאק הוא שהם עצמם המציאו את המצלמה הדיגיטלית הראשונה. בשנת 1975, מהנדס צעיר בקודאק בשם סטיב סאסון (Steve Sasson) בנה את אב-הטיפוס של המצלמה הדיגיטלית הראשונה בהיסטוריה. חברות אחרות, כמו סוני, קנון וניקון, זיהו את חלון ההזדמנויות הקצר כשהאינטרנט והמחשבים האישיים החלו לפרוץ בשנות ה-90. הן פיתחו מצלמות דיגיטליות משלהן ותפסו את השוק. כשקודאק סוף סוף התעוררה והבינה שסרטי הצילום מתים (זה קרה סביב סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000), ההזדמנות חלפה, לא משנה כמה קודאק השקיעה מיליארדים בניסיונות להדביק את הקצב הדיגיטלי, זה כבר היה מאוחר מדי. בשנת 2012 החברה הכריזה על פשיטת רגל. 

זה לקח להבנה לא נכונה של המציאות, פספוס הזדמנות וחרטה. ויש לנו שיעור סטואי בעניין הזה, אבל קודם עוד שני סיפורים. 

הראשון מהסדרה "הריקוד האחרון" בנטפליקס על מייקל ג'ורדן. שזו סדרה לא רק לחובבי כדורסל. אני נהנתי ממנה ואי אפשר להגיד שאני חובב NBA. 

בכל אופן ביוני 1997 מייקל ג'ורדן הגיע הגיע עם קבוצתו לאולם הספורט בסולט לייק סיטי, במשחק מספר 5 של גמר ה-NBA נגד קבוצת יוטה ג'אז. 

הסדרה הייתה בשוויון 2-2. בשעה 2 לפנות בוקר שלפני המשחק הקריטי, מייקל ג'ורדן התעורר מזיע, רועד וסובל מהתייבשות ומקלקול קיבה חריף (או וירוס בטן קשה). הוא בקושי הצליח לקום מהמיטה. רופאי הקבוצה קבעו שהוא לא מסוגל לשחק. במשך רוב המחצית הראשונה ג'ורדן נראה כמו הצל של עצמו, ויוטה עלתה ליתרון של 16 נקודות. הגוף שלו בגד בו, השעון רץ, והמשחק נראה אבוד. אבל ברבע הרביעי, כשהתנאים היו הגרועים ביותר, נפתח חלון קיירוטי של אנרגיה מנטלית טהורה. ג'ורדן קם מהספסל כשהוא נתמך בחבריו לקבוצה, וברגעי ההכרעה של המשחק, כשהתוצאה הייתה צמודה, הוא לקח את השליטה.

פחות מדקה לסיום, כששיקגו בפיגור נקודה, ג'ורדן סחט עבירה, קלע את הראשונה, החטיא את השנייה, אך יחד עם חברו לקבוצה סקוטי פיפן הצליח להשיג את הריבאונד. הכדור חזר אליו. בשלב הזה, הוא בקושי עמד על הרגליים. במקום ללכת על מהלך מכני או להסס, הוא זיהה את השבריר הצר שבו השומר שלו נתן לו מרחק קטן – וקלע שלשה מכריעה שהעלתה את שיקגו ליתרון, והעניקה להם את הניצחון במשחק ובסופו של דבר באליפות.

המשחק הזה מכונה, "משחק השפעת" כי בזמן אמת חשבו שזה מה שקורה. ג'ורדן חטף איזה וירוס. אבל אחד הרגעים שהפכו ויראליים בעקבות הסדרה מופיע בפרק 9 בסדרה, כאשר מאמן הכושר של ג'ורדן, טים גרובר, והחבר האישי שלו, ג'ורג' קוהלר, מספרים לראשונה בפירוט שלא מדובר היה בווירוס שפעת רגיל, אלא בהרעלת מזון מכוונת. הם מתארים כיצד חמישה גברים הגיעו לדלת החדר של ג'ורדן במלון ביוטה בשעה מאוחרת כדי לחלק פיצה שהוזמנה, וכיצד גרובר הרגיש מיד שמשהו חשוד. ג'ורדן היה היחיד שאכל מהפיצה הזו, והתעורר ב-2 לפנות בוקר במצב קטסטרופלי. הסיפור הזה מתאר שלמרות הניסיון החיצוני לפגוע בו והנסיבות הפיזיות הקשות, הנפש והתודעה שלו ניצחו את הסיטואציה ברגע האמת. הסיפור על קודאק מתאר פיספוס הזדמנות. הסיפור של ג'ורדן, מתאר איך מיומנות גבוה ומנטליות נכונה, הביאו לנקודה קטנה של ניצול הזדמנות לטובה. 

סיפור נוסף מפורסם קצת יותר. 

כולם מכירים את הסיפור שיוליוס קיסר חצה את הרוביקון ואמר "הפור נפל" וכבש את רומא. אבל יש פה נקודה מעניינת בסיפור הזה. 

יוליוס קיסר סיים את כיבוש גאליה ועמד בפני אולטימטום של הסנאט ברומא: עליו לפרק את צבאו ולחזור לרומא כאזרח פרטי, או שיוכרז כאויב המדינה. חוקי רומא אסרו על כל גנרל לחצות עם צבאו את נהר הרוביקון. חציית הנהר משמעותה הייתה אחת: הכרזת מלחמת אזרחים ובגידה שדינה מוות.  

ב-10 בינואר, 49 לפנה"ס, קיסר הגיע עם הלגיון ה-13 שלו לגדת הרוביקון. המקורות ההיסטוריים (כמו פלוטארכוס) מתארים אותו עוצר שם שעות ארוכות, מתלבט, שוקל על המאזניים את צעדיו הבאים. הוא ידע שאם יחצה, הוא גורם למלחמת אזרחים ומפרק את הרפובליקה; אם לא יחצה, הוא מאבד מכוחו הפוליטי. הנסיבות הבשילו לנקודת אל-חזור קצרה. קיסר זיהה את המרווח הפסיכולוגי שבו הסנאט ופומפיוס עדיין לא היו מוכנים צבאית בתוך איטליה. הוא דרבן את סוסו אל תוך המים וצעק את המשפט האלמותי (בגרסתו היוונית, כפי שפלוטארכוס מציין): "הפור נפל!".

הפעולה המהירה והתזמון המדויק שלו הפתיעו את אויביו, שברחו מרומא, וסללו את הדרך לפירוק של רומא כרפובליקה. כידוע שאיפותיו הדקטטוריות של קיסר בסוף הביאו להתנקשות בו, אבל ניצול הרגע על שפת הרוביקון הצליח לו. 

אם אתם שואלים את עצמכם איך הסיפורים הללו קשורים אלינו וליום יום שלנו, אז התשובה היא תפיסת זמן נכונה, משולבת במיומנות ואימון מנטלי נכון. אסביר על הכל. 

קיירוס (Kairos / Καιρός) הוא אחד האלים המרתקים והפחות מוכרים בפנתיאון היווני. בעוד שאלים אחרים ייצגו כוחות טבע אדירים כמו ברקים או ימים, קיירוס הוא האנשה של מושג מופשט אך דרמטי: הרגע המקרי, הזדמנות הפז, או נקודת הזמן המושלמת לפעולה. 

ליוונים העתיקים היו שתי מילים שונות לחלוטין עבור "זמן", ושתיהן זכו להאנשה כאלים:

• כרונוס (Chronos): הזמן הכמותי, הליניארי והרציף. זהו הזמן של השעון, של לוחות השנה, זה שזורם ללא הפסקה ומצעיד את כולנו קדימה.

• קיירוס (Kairos): הזמן האיכותי. הוא אינו עונה על השאלה "כמה זמן עבר?", אלא על השאלה "האם זהו הזמן הנכון?". זהו הרגע החומק, השברירי, שבו תנאים מסוימים מבשילים ומאפשרים לשינוי משמעותי להתרחש – אם רק נדע לפעול. 

קודאק למשל פספסו את קיירוס.

אין סיפורי גיבורים מהמיתולוגיה על קיירוס, לכן לדעתי הוא לא מפורסם כל כך. אבל בעת העתיקה הכירו אותו. הוא היה אלוהות מופשטת כזאת, מעין כוח טבע. היוונים לא סיפרו מה קיירוס עשה או עם מי הוא נלחם, אלא השתמשו בדמותו כדי להסביר כיצד העולם פועל. 

במסורת המיתולוגית (למשל, כפי שמתאר ההיסטוריון והגיאוגרף פאוזניאס), קיירוס נחשב לבנו הצעיר ביותר של זאוס. לייחוס המשפחתי הזה יש משמעות מיתולוגית עמוקה: זאוס הוא מלך האלים ומייצג את הסדר הקוסמי, הצדק והחוק המוחלט של היקום. העובדה שקיירוס הוא בנו הצעיר (בן הזקונים) מסמלת שגם בתוך הסדר הקבוע והחוקים הנוקשים של זאוס, הדבר האחרון ביותר שנולד הוא הרגע המשתנה, חלון ההזדמנויות והחופש לפעול. זאוס שולט על המאקרו, וקיירוס שולט על המיקרו – על הרגע הספציפי. כי זה גם רגע אחרון להצליח. אז הוא הבן האחרון. 

פאוזניאס מספר בספרו תיאור יוון (ספר 5, 14.9) שבאתר הקדוש באולימפיה (שם נערכו המשחקים האולימפיים), סמוך לכניסה לאצטדיון, עמד מזבח המוקדש לקיירוס. המיקום אינו מקרי והוא חלק מה"סיפור" שלו: הספורטאים היוונים שעמדו לרוץ או להילחם באצטדיון היו עוברים ליד המזבח ומקריבים לו מנחה. הסיפור המיתולוגי-ספורטיבי כאן הוא שכדי לנצח באולימפיאדה, כושר גופני וחוזק (שמיוצגים על ידי אלים אחרים) אינם מספיקים; האתלט חייב את ברכתו של קיירוס כדי לדעת מתי בדיוק לפרוץ קדימה, מתי להרפות ומתי להנחית את המכה. קיירוס היה האל של שבריר השנייה שמפריד בין תהילת עולם לכישלון. 

כנראה שג'ורדן הקריב קורבן לקיירוס לפני המשחק שלו. 

בספרות האלגורית המאוחרת וברומא העתיקה, נוצר "סיפור זוגי" קבוע בין שתי דמויות: קיירוס ומטאנויה (Metanoia - ביוונית: שינוי תודעה, חרטה; בלטינית: Paenitentia). הם תוארו כשני הפכים המשלימים זה את זה בדרמה האנושית:

קיירוס הוא זה שרץ קדימה, חומק, קל רגליים ובלתי ניתן להשגה ברגע שחלף. מטאנויה היא האישה העצובה, האפלה והאטית, שהולכת תמיד בעקבותיו. היא מגיעה אל האדם רק אחרי שקיירוס כבר חלף, ותפקידה הוא להישאר עם האדם ולייסר אותו על כך שלא זיהה את קיירוס ולא תפס אותו בזמן. כמו קודאק.

הפסל היווני המפורסם ליסיפוס (Lysippos) יצר במאה ה-4 לפנה"ס פסל ברונזה מפורסם של האל (שלא שרד, אך התיאורים שלו נשמרו), ובו כל פרט במראהו של קיירוס שימש כמשל:

• בלורית מלפנים, קרחת מאחור: לקיירוס יש קבוצת שיער ארוכה ושופעת הנופלת על מצחו, אך החלק האחורי של ראשו קירח לחלוטין. המשמעות האלגורית ברורה: כשההזדמנות (קיירוס) מתקרבת אליך, אתה יכול לתפוס אותה בקלות בבלוריתה. אך ברגע שהיא חלפה על פניך – הראש הקירח לא יאפשר לך לחטוף אותה מאחור. היא אבדה.

• כנפיים על גבו וברגליו: הוא נע במהירות עצומה, מופיע ונעלם כהרף עין.

• מאזניים על להב של תער: בידו הוא מחזיק מאזניים המאוזנים על קצהו החד של תער, מה שמסמל את העובדה שההחלטה לפעול ברגע הקיירוס דורשת דיוק מוחלט, ושיש קו דק מאוד בין עשייה נכונה לטעות משמעותית.

בעולם העתיק, קיירוס הפך ממושג דתי לכלי מרכזי בשני תחומים עיקריים:

• ברטוריקה (תורת הנאום): היכולת של נואם לזהות את ה"קיירוס" – לדעת בדיוק מתי לומר מילים מסוימות, באיזה טון, וכיצד להתאים את המסר לרגע הספציפי שבו הקהל הכי קשוב ופתוח לו.

• בפילוסופיה ובאתיקה: זיהוי הקיירוס נחשב לחלק בלתי נפרד מהחוכמה המעשית (Phronesis). זו התבונה לא רק לדעת מה הדבר הנכון לעשות, אלא מתי הנסיבות דורשות לעשות אותו. שזה החלק המעניין אותנו.

בסופו של דבר, קיירוס מזכיר לנו שהחיים אינם רק רצף כרונולוגי שיש "לנהל" או להעביר, אלא רצף של חלונות הזדמנות קצרים שדורשים מאיתנו ערנות, קשיבות ואומץ לפעול ברגע הנכון.

המשורר פוסידיפוס במאה ה-3 לפנה"ס. כתב שיר כדו-שיח בדיוני בין עוברי אורח לבין הפסל המפורסם של קיירוס: 

"ומיהו האמן שפיסל אותך?"

"ליסיפוס, איש סיקיון."

"ומי אתה?"

"אני קיירוס, המכניע את כל הדברים."

"מדוע אתה עומד על קצות האצבעות?"

"כי אני תמיד רץ."

"ומדוע יש לך זוג כנפיים על רגליך?"

"אני עף עם הרוח."

"מדוע אתה מחזיק תער בידך הימנית?"

"כדי להראות לבני האדם שאני חד יותר מכל קצה חד."

"ומדוע שערך נושר על פניך?"

"כדי שמי שפוגש אותי יוכל לתפוס אותי בבלוריתי."

"בשם השמים, ומדוע החלק האחורי של ראשך קירח?"

"כי ברגע שחלפתי בריצה, איש לא יוכל לתפוס אותי מאחור, לא משנה כמה ישתוקק לכך."

"לשם מה יצר אותך האמן?"

"למענך, עובר אורח; והוא הציב אותי כאן כדי שאהיה לך לשיעור."

הפסל הזה לא נועד לפולחן דתי במובן הקלאסי של הקרבת קורבנות, אלא כתזכורת פסיכולוגית ומנטלית יום-יומית עבור האזרחים שעברו באגורה (כיכר העיר).

כרונוס הוא הזמן של החרדה (מה יהיה בעתיד?) ושל החרטה (מה היה בעבר?). הוא גורר אותנו איתו ומייצר תחושת חוסר אונים. לעומת זאת, קיירוס דורש מאיתנו את מה שהסטואים הקדמונים כינו פרוסוכה (Prosochê) – קשיבות מוחלטת, ערנות ונוכחות חדה ברגע הזה. כדי להבחין בבלורית של קיירוס כשהוא מתקרב, התודעה אינה יכולה להיות שקועה בעבר או בעתיד; היא חייבת להיות כאן ועכשיו. זהו התנאי הראשון לתרגול רוחני ומנטלי. 

השם קיירוס מופיע בטקסטים סטואים. אבל לא כאל. 

כריסיפוס מסולי (הראש ה-3 של הסטואה והאיש שעיצב את הלוגיקה והפיזיקה שלהם) נדרש להגדיר מהו זמן במסגרת הפיזיקה הסטואית. בציטוטים שלו ששרדו דרך פילוסופים מאוחרים יותר (כמו סימפליקיוס וסטובאוס), הוא עושה הבחנה חדה בין כרונוס לקיירוס: כריסיפוס הגדיר את הכרונוס כרצף או המרווח של התנועה בטבע, ואילו את הקיירוס הוא הגדיר כ"המידה המדויקת או העונה הנכונה של הזמן". עבורו, קיירוס הוא לא ישות חיצונית, אלא התכונה האיכותית של רגע מסוים בתוך הרצף הקוסמי – הרגע שבו הטבע מגיע לבשלות הנכונה עבור אירוע מסוים. 

מילה שנגזרה מהשם קיירוס היא "אוקאיריה" (Eukairia) – היא סוג של תזמון כמידה טובה באתיקה. 

תחת המידה של חוכמה מעשית (Phronesis) או מתינות (Sophrosyne), האוקאיריה היא: "הידע של מתי יש לפעול ומתי לא, או המדע של זיהוי הרגע המתאים ביותר לעשייה".

בספר החשוב, המעולה ומומלץ ביותר "על החובות" של קיקרו. הוא כותב בספר 1 פסקה 142:

על הסדר ועל שעת הכושר. קיקרו כותב שהיוונים שהם כלולים בידיעת הדבר שהיוונים מכנים eutaxia והוא מתרגם את זה ללטינית modestia שלימים תתגלגל לאנגלית לצניעות. אבל קיקרו מציין שהיוונים התכוונו לשמירת סדר. והסטואים הגדירו את ה"מודסטיה" כידיעת מיקומם הנכון של הדברים הנעשים או נאמרים. כלומר קיקרו מדבר על מתי להגיד או לעשות את הדבר הנכון. אבל את המקום והפעולה מגדירים הסטואים כנסיבות הזמן הנכון. אך הזמן הנכון של הפעולה נקרא eukairia. בלטינית occasio. לימים מילה שהתגלגלה למילה "occasion" הזדמנות באנגלית. 

אז קיקרו מציין שלמעשה מדובר בידיעת העשייה הנכונה בשעת כושר מתאימה. הטיעון של קיקרו הוא שעשיית כל דבר במקום הנכון ובזמן הנכון הוא כלל שרלוונטי לכל המידות הטובות. כולל חוכמה מעשית ותבונה ומתינות. הוא מתייחס בעיקר ליחסים עם אנשים אחרים. קיקרו כותב:

"144 על כן סדר הפעולות שיש לנהוג לפיו הוא זה שכמו בנאום מסודר היטב, כך גם בחיים, יהיה כל דבר נכון ומתואם עם כל דבר אחר; כי הרי גסות רוח היא ואף מגונה הדבר מאוד לשרבב בדיון רציני דברי חולין שמקומם במשתה או להשמיע חידודים כלשהם. טוב אמר פריקלס, כאשר נפגש עם עמיתו בפיקוד, סופוקלס המשורר, לרגל תפקיד משותף. במקרה חלף על פניהם נער יפה תואר וסופוקלס אמר: "הו, מה נאה הנער, פריקלס!". אולם פריקלס השיב: "סופוקלס, מן הראוי שהמפקד ישמור לא רק על ניקיון כפיו אלא גם על טוהר מבט עיניו. אילו אמר סופוקלס אותם דברים בעת מבחן של אתלטים, לא הייתה גערה כזאת צודקת. כה רבה החשיבות הן של המקום והן של הזמן. באותו אופן, אם מישהו העומד לשאת דברים בבית המשפט, מהרהר בדבר בינו לבין עצמו בעת שהוא מהלך או מטייל, או אם הוא חושב בריכוז רב על דבר-מה אחר, לא יגונה האיש, אולם אם ינהג כך בעת סעודה ייראה כאיש חסר תרבות שאינו יודע לעשות דבר בעתו. "

המקרה המתואר, כנראה התרחש בשנת 441 לפנה"ס כאשר נבחרו פֶּרִיקְלֵס המדינאי, רטוריקן ומצביא בתקופה שבין מלחמת פרס–יוון לבין המלחמה הפלופונסית. הוא כונה "האזרח הראשון של אתונה" ויחד איתו נבחר המשורר סופוקלס זה שלומדים את הכתבים שלו אנטיגונה ואדיפוס בשיעורי ספרות.

ניקח עכשיו משהו נוסף שאומר אפיקטטוס שדומה למה שעשה ג'ורדן. או יותר נכון, איך יכול היה ג'ורדן לעשות את מה שעשה. 

בשיחות 3.16. אומר אפיקטטוס אם אדם מרבה להתרועע עם אחרים, בין אם לשיחה, לשתייה משותפת, או באופן כללי למטרות חברתיות, עליו להפוך להיות כמוהם, או לשנות אותם לפי דרכו שלו. תסכימו שג'ורדן היווה דוגמה ומוביל לחבריו לקבוצה. אפיקטטוס מדמה את זה "כי אם אתה מניח גחלת כבויה סמוך לגחלת לוחשת, יקרה אחד משניים: או שהגחלת הכבויה תכבה את הלוחשת או שהלוחשת תדליק את הכבויה. 

מאחר שהסכנה היא כה גדולה, עלינו להיכנס בזהירות רבה לקשרים קרובים שכאלה עם אנשי ההמון, ולזכור שאין זה אפשרי שאדם יתרועע עם מי שמכוסה בפיח מבלי שיהפוך בעצמו לשותף לפיח. במקרה של ג'ורדן, הוא שיפר אחרים סביבו. 

מסיבה זו אפיקטטוס אומר שעדיף לשתוק ולא לדבר על נושאים מטופשים כמו גלידיאטורים, סוסים או אתלטים. כן אני מודע לאירוניה שאני נותן דוגמה מאתלט אבל אומר לא לדבר על אתלטים. אבל זה עדיין תופס. כי הדוגמה היא איך לדעת לנצל את הקיירוס שהיה לאתלט הספציפי הזה. 

אפיקטטוס אומר שהכי גרוע זה לדבר על אחרים. ואז הוא נותן לנו דוגמה נפלאה. אפיקטטוס שואל, האם מישהו מכם מוכשר בנגינה בנבל עד לרמה כזאת שרק כאשר אתם נוגעים במיתרים אתם יודעים איזה מהם יש לכוון ואיזה הם בסדר? זה כישרון שהיה לסוקרטס אומר אפיקטטוס. בכל מפגש חברתי שלו סוקרטס יכול היה להוביל את השיחה למקום נכון. אז אם אין לנו, ואנחנו נסחפים אחרי ההמון הם יהיו חזקים מאיתנו ויש להם יתרון כי הם מאמינים בשטויות שלהם ואם אנחנו לא רוצים להאמין בשטויות, אנחנו צריכים להיות מיומנים במידות הטובות. בחוכמה. עד שלא נצבור מיומנות, אנחנו צריכים לשתוק ולהתרחק מאלה שידביקו אותנו בדברים רעים. אפיקטטוס אומר לנו להתרחק מהרגלים רעים ואנשים שידרדרו אותנו לשם. עד שנהיה חזקים מספיק ומיומנים. 

אז ורק אז אפשר לדעת לנצל הזדמנות נכונה. 

ב"מדריך" של אפיקטטוס הוא אומר 33: "ברוב המקרים עליך לשתוק או לומר רק מה שהכרחי, במילים מועטות. אם, לעתים נדירות, הנסיבות דורשות לומר דבר מה, נעשה זאת, אך לא בנוגע למשהו מהדברים הרגילים: לא נדבר על קרבות הגלדיאטורים, על מרוצי המרכבות, על אתלטים, על דברי מאכל ומשקה (ואלה הדברים הנפוצים בכל מקום), ובמיוחד אין לדבר על אנשים — לא להאשימם, להללם או לערוך השוואות ביניהם.".

אפיקטטוס מדבר על דבר דומה לקיקרו. לנהוג באופן ראוי מצריך לנהל את החשיבה והדיבור לפי תזמון ומידות טובות. אפיקטטוס אומר אם הנסיבות דורשות לומר דבר מה. הוא משתמש במילה קיירוס. 

סטואי נוסף שהזכרתי בפרק הקודם - אריוס דידמוס אומר:

"תחת המידה הטובה של מתינות (Sophrosyne) הם מכפיפים את המידות הבאות: סדר טוב (Eutaxia), הליכות נאות (Kosmiotês), צניעות/בושת-פנים (Aidêmosynê), ותזמון נכון (Eukairia).

[...] ואיפוק או סדר טוב (Eutaxia) הוא המדע (או הידע המבוסס) המורה היכן מקומה של כל פעולה ופעולה...

ותזמון נכון (Eukairia) הוא המדע [או הידע] של מתי יש לגשת ולבצע את המעשים (או המטלות)."

— (אריוס דידימוס, מתוך סטובאוס, אנלוגיה, ספר ב', 7, 5b)

ההגדרה הזו של דידימוס/סטובאוס מבהירה נקודה קריטית בפילוסופיה הסטואית: תזמון אינו כישרון אינטואיטיבי או "מזל", אלא דיסציפלינה רציונלית. עבור הסטואי, לדעת מתי לפעול היא מיומנות מנטלית שנשענת על הבנת הטבע האנושי והקוסמי, והיא חלק בלתי נפרד מהיכולת לחיות חיים מאוזנים ומוסריים. זה יכול להיות אחרי שמקשיבים לאפיקטטוס להיות מיומנים מספיק כמו נגן הנבל שיודע בדיוק איזה מיתר מכוון ואיזה לא. 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו 4.23: "הכל מתאים לי, הו היקום, אם תואם הוא את מטרתך. אין אני רואה דבר כֻמקדם או כמֻאחר, אם לך הוא דבר בִעתּוֹ. כל שעונותיך תישאנה, הו הטבע, הִנו פרי בעבורי…"

שזה משפט המפתח שלנו היום. מרקוס כותב שכל דבר מגיע בזמן שלו. אם היקום החליט שמשהו יקרה במועד מסוים או במילותיו "בעיתו", זה המועד שהוא צריך להתרחש וזה טוב לי. המילה "בעיתו", היא קיירוס. ומרקוס מיומן לראות את המציאות שמה שקורה קורה בדיוק בזמן שהוא אמור היה לקרות והוא יעשה ממנו פרי. 

זה לדעת לתפוס את קיירוס בבלורית וזה גם לא להתחרט. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב