פרק 222 על כעס טוב

Artistic Rendering of the Library of Alexandria, based on some archaeological evidence.

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

בתקופה ההלניסטית, היו מספר אסכולות פילוסופיות. הרבה מהן היו ממשיכי דרכו של סוקרטס. למשל אפלטון והאקדמיה. תלמידו אריסטו והאסכולה שפתח, פריפטטים. הקיניים אסכולה שייסד אנטיסתנס תלמידו של סוקרטס. זנון הסטואי למד אצל הקיניים, אבל גם באקדמיה האפלטונית ובאסכולה המגארית שעסקה בלוגיקה, היא נוסדה על ידי אוקלידס ממגרה, גם מתלמידיו של סוקרטס. ממשיך דרך נוסף של סוקרטס היה אריסטיפוס ואתם מוזמנים להאזין לפרק שעשיתי עליו (174). הוא הקים את האסכולה הקירנית. ההדוניסטים. בפרק שעשיתי על אריסטיפוס, הראתי שגם הנהנתנים השתמשו בתרגול של צפיית צרות מראש. כמו הסטואים. וזה משהו שמעניין בעיני ויכול גם לעזור לנו בהסתכלות שלנו על דברים. אני מתכוון לכך שהיו אסכולות עם תפיסות דומות, אבל בעלות ביטוי אתי שונה לחלוטין. ההבחנה הזאת בין הדומה לשונה מאוד תורמת לנו. אז גם הפעם אני רוצה להראות משהו דומה בין הקירנאים הנהנתנים לבין הסטואיים המוסריים ובעלי המשמעת העצמית. 

רוב הפילוסופים ביוון העתיקה התמקדו בשאלה כיצד לחיות חיים טובים ובחתירה אל האושר, או ה"אודאימוניה" (Eudaimonia), כפי שקראו לו ביוונית. אבל היו שטענו שאי אפשר להשיג אושר. למשל הגסיאס. הוא זכור לרוב כ"משכנע למות", ולעיתים קרובות נטען כי היה האינטלקטואל המסוכן ביותר של העידן ההלניסטי. הסיבה לכך הייתה פשוטה אך מחרידה: הפסימיות המובהקת שלו הייתה כה משכנעת, עד שהיא חוללה גל של התאבדויות באלכסנדריה העתיקה. הוא החל את דרכו הפילוסופית עם התורות המקובלות של האסכולה הקירנית – כאמור זרם הדוניסטי-קיצוני של הפילוסופיה היוונית העתיקה. אמונת הליבה של האסכולה הייתה שהנאה פיזית ומיידית היא הטוב העליון והמטרה הסופית של חיי האדם, תוך מתן עדיפות להנאת הרגע הנוכחי על פני תכנון עתידי או שלווה נפשית. הגסיאס פיתח את האמונות הללו לכדי משהו קודר לחלוטין. במקום רק לציין שהחיים קשים, הוא השתמש בלוגיקה כדי לטעון שהקיום הוא חסר טעם ביסודו. לטעמו הכאב תמיד יגבר על אותם רגעי הנאה חולפים ומועטים שחיפשו באסכולה הקירנאית. זו הסיבה שכינו אותו, "פייסיטנתוס" (Peisithanatos), המשמעות המילולית של השם: "המשדל למוות".  הוא זכה לכינוי בשל מה שעולל לצעירים המצריים באלכסנדריה בתקופה ההלניסטית שהגיעו לשמוע אותו מדבר. הוא טען שאין ערך לחיים לעומת המוות. לכן הגסיאס ביצע תפנית רדיקלית לעבר הניהיליזם. 

האסכולה הקירנית, שנוסדה על ידי אריסטיפוס, התמקדה כמעט אך ורק במרדף אחר הנאה פיזית מיידית. הגסיאס, לעומת זאת, לקח את זה צעד קדימה והפך למפוכח ומאוכזב עד כדי כך שהמרדף אחר השמחה הפך לבריחה מטורפת מהכאב. הוא טען שהאושר הוא הזיה מוחלטת (Fever dream). בפועל, גופנו מתפרק או כואב ללא הרף, והתודעה נאלצת לשאת את הנטל הזה יחד איתו. הוא אפילו כתב ספר (שלמרבה הצער אבד עם הזמן) בשם "אפוקרטרון" (Apokarteron – "המרעיב עצמו למוות"). מספר עליו גם קיקרו בספרו "שיחות בטוסקולום". אפשר למצוא חלק מהספר מתורגם לעברית תחת הכותרת "על המוות" שגם אותו תרגם אברהם ארואטי ויצא בהוצאת נהר. אני ממליץ לקרוא. אבל אני מביא את התרגום מהאנגלית. 

קיקרו שואל איזה רע יש במוות? הרי אין תחושה בגוף לאחר המוות. "שכן הנפש אינה נמצאת עוד בשום מקום. היכן, אם כן, מצוי הרע? שהרי אין דבר מלבד שני אלו [הגוף והנפש]... מה שמטריד אותנו, או ליתר דיוק מכאיב לנו, הוא עזיבת כל הדברים הטובים שבחיים. אך הבה נשקול אם לא נכון יותר לומר: עזיבת הרעות שבחיים; אלא שאין סיבה שאעסיק את עצמי כעת בקינה על חיי אדם, אף שיכולתי לעשות זאת מסיבה טובה מאוד. אך מה הטעם, בשעה שאני עמל להוכיח שאיש אינו אומלל לאחר המוות, להפוך את החיים לאומללים עוד יותר על ידי קינה עליהם? עשיתי זאת בספר שכתבתי כדי לנחם את עצמי כמיטב יכולתי. " קיקרו מתייחס פה למות ביתו טוליה. 

אז מזכיר קיקרו את האגסיאס:

"אם כן, אם חקירתנו היא אחר האמת, הרי שהמוות מרחיק אותנו מהרע, ולא מהטוב. נושא זה מטופל בהרחבה כה רבה על ידי הגסיאס, הפילוסוף הקירנאי, עד שנאמר כי המלך תלמי אסר עליו לשאת את הרצאותיו בבתי הספר, משום שחלק מאלו ששמעו אותו שלחו יד בנפשם… הספר שהזכרתי של אותו הגסיאס נקרא 'אפוקרטרון' (Ἀπο카ρτερῶν), או 'האדם המרעיב את עצמו', ובו מתואר אדם הממית את עצמו ברעב, עד שחבריו מונעים זאת ממנו; ובתגובה להם הוא מונה את כל פגעי חיי האדם. יכולתי לעשות כמותו, אם כי לא בפירוט רב כשלו, הוא הסבור כי אין טעם לאיש לחיות. אני פוסח על אחרים. האם היה טעם אפילו עבורי לחיות? שהרי לו מתתי בטרם נשללו ממני תענוגות משפחתי והכיבודים שקיבלתי על שירותי הציבורי, האם לא היה המוות מוציא אותי מרעות החיים ולא מברכותיהם?" 

אז הספר והנאומים, גרמו לאנשים להיות פסימיים לחלוטין. לראות רק את תלאות החיים. את הכאב והסבל. ההרצאות שלו היו עוצמתיות. דמיינו משפיען רשת, שצעירים רבים משתכנעים מדבריו שעדיף להם לא לחיות. המצב החמיר עד כדי כך שהמלך תלמי השני פילדלפוס נאלץ להתערב. 

לי זה הזכיר משהו מוזר מההיסטוריה שלנו. בישראל ב-1964 אמרגנים ניסו להביא את הביטלס לישראל בשיא תהילתם העולמית. באותם ימים, כדי להוציא מטבע חוץ לצורך תשלום לאמנים מחו"ל, היה צורך באישור של "הוועדה הבין-משרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל". בינואר 1964 דחתה הוועדה את הבקשה. הנימוק הרשמי היה שללהקה "אין ערך אמנותי גבוה" וכי הופעותיה גורמות ל"היסטריה והשתוללות המונית" שעלולה להשחית את נפש הנוער הישראלי. 

איך אמר לנון, הם מפורסמים יותר מישו? אז תחשבו על משפיען כזה, אבל התוצאה קשה. ובעת העתיקה, הייתה סובלנות לדעות. כל שכן לתלמי השני המלך באלכסנדריה. רק שההשלכות מההשפעה של האגסיאס היו קשות.

אז כאמור תלמי השני התערב. בצעד נדיר למדי בעולם העתיק, המלך אסר על הגסיאס ללמד ובסופו של דבר גירש אותו מהעיר.  האיסור של תלמי לא היה בגלל שהוא היה עריץ שהפגין את כוחו הפוליטי; זה היה מהלך נואש של המצרים לעצור עיר משגשגת מלדמם למוות את אזרחיה הצעירים. 

תלמי המכונה "פילדלפוס" (ביוונית: "אוהב אחותו"), שגרש את האגסיאס היה אחד המלכים המשמעותיים והמרשימים ביותר בשושלת התלמאית ששלטה במצרים ההלניסטית. הוא מלך בין השנים 285 ל-246 לפנה"ס. תחת שלטונו, מצרים הפכה למרכז התרבותי והכלכלי החשוב ביותר בעולם הים-תיכוני. איש הספר והמדע: "תור הזהב" של אלכסנדריה.

תלמי השני לא היה רק מצביא, אלא איש רוח ופילנתרופ של השכלה. הוא נחשב למייסד (או לפחות למפתח העיקרי) של המוסדות שהפכו את אלכסנדריה לבירת הידע העולמית:

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה: הוא השקיע משאבים אדירים באיסוף כל ספר שנכתב בעולם. תחתיו הפכה הספרייה למאגר הידע הגדול ביותר בעת העתיקה.

המוזיאון (Mouseion): מוסד מחקר שבו חיו ועבדו טובי המדענים, המשוררים והפילוסופים על חשבון המלך.

והיה לו גם תפקיד חשוב בקשר ליהודים. תרגום השבעים…

עבור ההיסטוריה היהודית, תלמי השני הוא דמות מפתח. תלמי השני ככל הנראה הוא זה שיזם את תרגום השבעים (Septuagint) – תרגום התורה מעברית ליוונית.

הסיפור מספר שתלמי רצה שחוקי היהודים יופיעו בספרייתו הגדולה. הוא הזמין 72 זקנים מירושלים, שיכן אותם באי פארוס, והם תרגמו את התורה. התרגום הזה אפשר ליהדות להפוך לנגישה לעולם ההלניסטי ושימר את הזהות היהודית בקרב יהודים שלא שלטו עוד בעברית.

אבל נחזור להאגסיאס. 

כי אני רוצה להראות את הדומה והשונה לסטואיים. 

תורתו של הגסיאס, שהייתה גרסה קיצונית ופסימית במיוחד של ההדוניזם הקירנאי:

• שלילת האושר: הגסיאס טען שהאושר המוחלט הוא בלתי אפשרי, משום שהגוף סובל ממכאובים רבים והנפש משתתפת בסבל הזה. בנוסף, המקרה או הגורל (Fortune) תמיד משבש את התוכניות שלנו.

• החיים והמוות: הוא טען שהחיים והמוות הם "אדישים" (Indifferent) בערכם עבור החכם. המוות אינו רע, והבחירה בחיים מוצדקת רק כל עוד הם מספקים הנאה.

• תכלית הפעולה: בניגוד לקירנאים המוקדמים שחיפשו הנאה חיובית, הגסיאס שם דגש על היעדר כאב (Indolence) כיעד הריאלי היחיד.

• יחסים חברתיים: הוא זלזל בערכים כמו הכרת תודה, ידידות או פטריוטיות, וטען שהחכם עושה הכל למען עצמו, שכן אין אדם אחר שראוי להקרבה.

גם הסטואיים מסכימים המוות הוא לא דבר רע בפני עצמו. והחכם יבחר בו במקרים מסוימים. הפילוסופיה שעומדת מאחורי ההחלטה שונים. עבור הגסיאס, היציאה היא בריחה מהסבל; עבור הסטואים, היציאה היא מימוש החירות. כמו שעשה קאטו החכם הסטואי כדי לא לחיות תחת יוליוס קיסר.

הפסימיות של הגסיאס גרמה לו לטעון שהחשבון של החיים תמיד נמצא בגרעון. מכיוון שהנאה היא ה"טוב" והכאב הוא ה"רע", ומכיוון שהכאב בעולם הזה תמיד ינצח את ההנאה, החיים הם עסקה כושלת. ההתאבדות היא הדרך היחידה להשיג "אדישות לכאב" (Indolence).

התפיסה הסטואית אומרת לא לברוח מכאב (שהרי כאב הוא "אדיש"). החכם יבחר לצאת מהחיים רק אם התנאים החיצוניים אינם מאפשרים לו לחיות חיים בעלי סגולה טובה (Virtue), או אם הוא כבר אינו יכול למלא את חובותיו כבן אדם, כאזרח או כחבר.

בכל אופן אפיקטטוס באחת מספרי השיחות גם מנסה לשכנע אדם שהחליט להרעיב עצמו למוות, שאין טעם להתעקש על החלטה רק כי קיבלת אותה. החובה שלנו לעצמו ולחברה היא לחיות ולעשות טוב. הדגשתי קצת את ההבדל הזה, כדי להמחיש שהסטואיים לא בעד התפיסה של האגסיאס. 

המושג הסטואי של "הדלת הפתוחה" (The Open Door) אומנם מתיר את האפשרות. אבל הוא בעיקר תרגיל רטורי. שנועד להגיד, שתמיד יש לנו בחירה. גם לצאת זו בחירה, אבל אפיקטטוס אומר מפורש לא למהר לנצל אותה. זה נועד למנוע מהאדם להרגיש לכוד. הידיעה שאני יכול לעזוב בכל רגע מעניקה לי את הכוח לשאת את קשיי החיים בגבורה כי זה מזכיר שתמיד יש לי אפשרויות. אם החיים מלאי סבל, מחלה, עריצות שמונעת ממני להיות אדם חופשי, אני יוצא אם אין לי יכולת להתמודד. אבל כמעט תמיד יש. בעיקר כי יש לי גם  תפקידים בעולם הזה. 

נקודה משותפת נוספת היא ההתייחסות למה החכם היה עושה. 

וזה גם מבחינתי מעבר לנושא נוסף. 

זה הזמן לעבור לפרקטי.

שאלו אותי האם לא נכון לכעוס אף פעם. זו שאלה שעולה תמיד בהקשר לטיעון של סנקה שהכעס עושה יותר נזק מתועלת. כל סוג של כעס הוא רגש מסוכן. הוא קורס פנימה ומתפוצץ החוצה. הוא עלול לצאת מכלל שליטה בפראות. הוא יכול להפעיל עריצות כלפי העצמי וכלפי אחרים. הוא יכול להתעקש על סיבות לא נכונות ולהיות מופנה לאובייקטים הלא נכונים. הוא יכול לחולל מלחמה. הכעס מטיל טרור על אחרים ומשפיל את העצמי. הוא אינו מועיל לאיש. סנקה ממליץ לנו להתאמן על הימנעות מכעס. 

השאלה עלתה גם בעקבות מקרה ספציפית שהשואל חווה. השאלה היתה, אולי זה גם יכול להיות מועיל? בעיקר אם האדם צריך להיות מעורב בחברה. בטח החכם הסטואי מהיותו מעורב למען שיפור החברה, יכעס כדי לקדם, לתת מוטיבציה, או כי מישהו נוהג באי צדק והחכם רוצה "ליישר אותו". אולי החכם או הסטואי המיומן, יכול לשלוט בעצמו ולא ליפול לזעם? אולי הוא יכול להישאר מפוקח ועדיין להשיג את היתרונות של דרבון עצמו ואחרים למעשה נכון. 

אני מסב את תשומת לבכם שהשאלה עצמה ממחישה את ההבדל בין האגסיאס הפסימי שרואה את הכל שחור והחכם שלו יעדיף את המוות על פני הסבל, לבין החכם הסטואי שלמרות מציאות קשוחה, יתמודד ויהיה מעורב בחברה. החכם של האגסיאס פשוט יתרחק ממצבים לא נוחים, מעיקים או שגורמים לסבל. אז בהקשר לסיטואציה של מחלוקת עם קולגה לעבודה, האגסיאס היה פשוט מתרחק. הסטואי, יתמודד. אבל איך? 

חלק מבינים את הצעה להימנע מכעס לחלוטין, כמו אי מעורבות. כאילו ההצעה אומרת, אם יש עוול או מחלוקת, אל תכעסו על זה. ואז הם שואלים, אבל אם אני לא אכעס, איך אפעל. מה יהיה המניע שלי?  והגדיל לעשות זה שהתייעץ איתי ואמר שהעובדה שהוא כעס, עודדה את הצד השני לפעול נכון. 

אבל זה לא העניין. כי טקסטים סטואיים רבים מבהירים היטב שהאדם בעל המידות הטובות הוא ישות חברתית, המחוברת לאחרים וקשובה לצרכיהם. אז הסטואי לא רק ישוג למבצר או יברח כמו הקירינאי או האפיקוראי. 

מרקוס אורליוס למשל במקומות שונים אומר לא לנתק את עצמו מהחברה ומאחרים גם אם הם מעצבנים ממש. מרקוס לא מדבר על האדם החכם שמבחינת הסטואים הקודמים לו היה כמעט-אל, הניצב אי שם בין בן תמותה לבן אלמוות. אבל בגלל שהוא שאיפה, הוא לא רק ישות בלתי מעשית ולא קיימת. דמותו של האדם החכם העולה מטקסטים רבים אינה של ישות הגותית המנותקת מענייני אנוש ויושבת על ראש הר גבוה. אדרבה, זהו אדם טוב והגון החי את חייו בעיר ועוסק בענייני העולם ובעיקר מתמודד. החכם נמצא בתוך העולם הזה והוא חלק ממנו. 

הקירינאי היה מתחמק מהיחסים העכורים עם הקולגות הלא חכמים שיש לנו לעיתים. שיכולים בהחלט לעשות נזק, כמו בדוגמה. יהיה מוזר ביותר אם אנחנו חייבים להיות מעורבים בסביבה הפוליטית והחברתית של העבודה שלנו ללא כל כעס מוסרי למשל. הרי הדוגמה שנתן לי הבחור, היא שזה עבד. אז אם אני צריך לעודד מישהו לנהוג נכון, אולי קצת כעס הוא דבר מועיל? 

איך אפשר להילחם בעוול ולתקן את החברה בלי להשתמש בדלק של הכעס? הרי על פניו, כעס נראה כמו המנוע הכי חזק למאבק בחוסר צדק.

כדי לעשות סדר בדברים, נבצע פירוק פשוט ונגיש של התשובות שנתנו שניים מגדולי הסטואיים – אפיקטטוס וסנקה. הם מראים לנו שאפשר (ואף יעיל יותר) לפעול בעוצמה מתוך תבונה, ולא מתוך סערת רגשות.

1. התשובה של אפיקטטוס: "חמלה רציונלית" (לפעול מבחוץ, להישאר נקי מבפנים)

אפיקטטוס (בספרו "המדריך", פרק 16) נותן דוגמה מעולם הצער, אבל היא נכונה לחלוטין גם לגבי כעס. הוא מתאר מצב שבו אנחנו פוגשים אדם שבור ומרוסק מצרות החיים.

אפיקטטוס אמר "במדריך" 16: 

"כאשר אתה רואה אדם בוכה בצער, אם משום שילדו יצא למרחקים ואם משום שאיבד את רכושו, השמר לך פן תיסחף אחר הרושם שהאיש שרוי בתוך רעות חיצוניות; אלא מיד החזק במחשבה זו: 'אין זה האירוע כשלעצמו שמייסר את האיש הזה (שהרי הוא אינו מייסר אדם אחר), אלא השיפוט שלו לגבי האירוע'. יחד עם זאת, אל תהסס להשתתף בצערו ככל שהדבר נוגע למילים, ואם תיקרה ההזדמנות, אף להיאנח יחד עמו; אך הישמר פן תבכה מתוך פנימיותך ונפשך." 

• מה מותר לעשות? מותר ואף רצוי להפגין אמפתיה כלפי חוץ. לדבר איתו בגובה העיניים, להקשיב, ואפילו להיאנח יחד איתו כדי להעניק לו נחמה והרגשה שהוא לא לבד.

• מה אסור לעשות? "הישמר פן תבכה מתוך פנימיותך ונפשך". אסור לנו לתת לצער שלו לנהל אותנו מבפנים.

למה זה ככה? לפי הסטואים, הסבל של האדם אינו נובע מהאירוע עצמו (לדוגמה: אובדן כסף), אלא מהפרשנות שלו לאירוע. אם נשקע יחד איתו באותו הרגש, פשוט נטבע איתו ולא נוכל לעזור לו.

איך זה קשור לכעס? כשאתה נתקל בעוול חברתי או בקולגה מעצבן בעבודה, המטרה היא לא "להידבק" בכעס. הכעס יערפל את המחשבה שלך. במקום זאת, הסטואי שואף לחמלה רציונלית: היכולת לראות שמשהו לא תקין, לפעול בנחישות כדי לתקן אותו, אך לשמור על ראש צלול ומבט בהיר מבפנים.

2. התשובה של סנקה: מנגנון 3 השלבים של הרגש

בספרו "על הכעס" (ספר 2, פסקאות 2–4), סנקה מסביר בצורה גאונית שהכעס הוא לא מתג של "דלוק/כבוי", אלא תהליך שקורה בשלושה שלבים. ההבנה הזו היא המפתח לשליטה בו.

שלב 1: ה"פרוטו-רגש" (התגובה האוטומטית)

זהו רפלקס גופני ונפשי ראשוני שאינו בשליטתנו.

• הדוגמה של סנקה: חייל שמזנק למשמע חצוצרה, או אדם שממצמץ כשמניפים אצבע מול העיניים שלו.

• הדוגמה של ימינו (ישראל, 2026): הבהלה האוטומטית שאנו חווים משמיעת רעש אופנוע מאיץ, שמקפיץ אצל כולנו טראומה של אזעקה. או הסמקה, צמרמורת מרוח קרה, ותחושת התסכול הראשונית כשמישהו חותך אותנו בכביש או כשקולגה מתעקש על טעות.

השורה התחתונה של שלב 1: זה טבעי, זה בלתי נמנע, וסנקה אומר שאין טעם להילחם בזה. זו עדיין לא התשוקה ההרסנית של הכעס – זו רק "הכנה" לרגש.

שלב 2: שלב הבחירה וההסכמה (התבונה מול הדחף)

כאן הנפש מעבדת את המידע. המחשבה אומרת: "נעשה כאן עוול, וצריך לנקום/להגיב בעוצמה". זהו חלון ההזדמנויות הקריטי. בשלב זה, התבונה שלנו יכולה להתערב:

• היא יכולה לבחון את המצב ולהגיד: "נכון, נעשה עוול, אבל כעס לא יעזור כאן. בוא נפעל בצורה חכמה ושקולה". (זהו רגש תחת שליטת התבונה).

• היא יכולה להיכנע לדחף, ואז אנחנו עוברים לשלב הבא.

שלב 3: הפיצוץ (הכעס חורג מהתבונה)

אם נתנו אישור לדחף בשלב השני, הרגש הופך ל"תשוקה" (Passion) במובן ההרסני. בשלב זה התבונה מושלכת הצידה. האדם כבר לא פועל כדי לתקן את העוול או למלא את חובתו, אלא פועל מתוך דחף עיוור לנקום, להרוס ולנצח בכל מחיר – גם אם זה יפגע בו עצמו. לשם הסטואיים לא רוצים להגיע.

סיכום: אז איך פועל האדם הטוב לשיפור החברה?

החכם הסטואי לא יושב בצד באדישות. הוא מעורב, הוא מנהיג, והוא נלחם בחוסר צדק בפוליטיקה, במשפחה או בעבודה.

ההבדל בינו לבין אדם כועס טמון בניהול הדיאלוג הפנימי:

1. הוא מרגיש את הניצוץ הראשוני: כשחכם רואה עוול, הוא יחווה את השלב הראשון (תחושת כיווץ, דופק מהיר, או כעס ראשוני אוטומטי).

2. הוא עוצר בשלב השני: הוא מזכיר לעצמו (כמו שאמר אפיקטטוס) שהתגובה החריפה של האחרים, או הרצון שלו להשתולל, נובעים משיפוט זמני. הוא לא נותן לניצוץ להפוך לשריפה של השלב השלישי.

3. הוא פועל בעוצמה נקייה: הוא ינהיג, ידרבן אחרים, יוקיע את הניצול וילחם עקשנית למען הצדק – אך הוא יעשה זאת כמו מנתח בחדר ניתוח: בנחישות, בדיוק מירבי, ומתוך ראש צלול לחלוטין, מבלי שהכעס ישתלט על התבונה שלו.

אני בכלל מסכים עם סנקה שצריך להיזהר מאוד מהכעס. מבלי שנשים לב, הוא ישתלט על התבונה שלנו. לכן עדיף להכחיד אותו. 

אם אנחנו רוצים בכל זאת לעשות מעשה צודק שדורש דרבון אחרים, אנחנו צריכים לנהוג כמו שאפיקטטוס מציע עם חמלה רציונלית. וסנקה אומר לנו איך לשמור על התבונה שלנו. 

נחבר את זה לאדם הטוב ופעילותו בחברה. ראשית, הוא יתמודד. הוא יפעל לשיפור המצב. גם אם זה במחלוקת עם קולגה או במשפחה או בפוליטיקה. גם החכם יחווה את הכעס הראשוני כמו שהוא יחווה הסמקה, בהלה וכדומה. אבל בחלק של הרצון והדחף לפעולה, שם הוא ינהל דיון פנימי. בדומה למה שאמר אפיקטטוס הוא יבין שאם רק הוא חווה את זה ככה ולא אחרים, זה אומר שזה שיפוט שלו. הוא יבחן אז מה הפעולה הנכונה. אם להיות נחוש ומדרבן אחרים לפעול, הוא יעשה את זה אבל מבלי לחוות כעס בעצמו. הוא ינהל בתוכו את הרגש שמתעורר לפני שישתלט על התבונה ויבחר את המעשה הנכון. 

אז מה זה המעשה הנכון? 

נוסיף עוד סטואי לתמונה. 

נסו לחשוב מה הוא המעשה הנכון? מבחינת הקירינאים או האפיקוראיים, לא להיכנס למקומות לא נוחים והתמקד בהנאה או העדר סבל. אבל זה לא פותר כלום במציאות. זו הסיבה שהאגסיאס טען שעדיף המוות. מראש התפיסה הזאת לא נכונה. 

הסטואים, מציעים זווית אחרת לגמרי. בשבילם, "טוב" לא קשור להנאה חולפת או לזה שלא כואב לנו הראש. כדי להבין מהו הטוב האמיתי בעיניהם, אנחנו צריכים לגייס לעזרתנו איש עם סיפור חיים מרתק ושם נפלא: אריוס דידימוס. 

אריוס פעל במאה הראשונה לפני הספירה באלכסנדריה שבמצרים. הוא לא היה סתם פילוסוף שיושב במגדל שן, אלא המורה הרוחני, היועץ הצמוד והחבר הכי טוב של האיש החזק בעולם באותה תקופה – אוגוסטוס קיסר (הקיסר הרומי הראשון).

ההשפעה של אריוס על הקיסר הייתה כה עצומה, שעל פי המסורת, כאשר אוגוסטוס כבש את אלכסנדריה בסערה (לאחר שסיכל את התוכניות של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה), הוא החליט לחוס על העיר כולה ולמנוע את חורבנה רק בגלל הכבוד העמוק שרכש לאריוס. אוגוסטוס אפילו הציע לו את הג'וב הנחשק של מושל מצרים, אבל אריוס, כמו סטואי אמיתי, אמר "לא תודה" וסירב. 

אריוס לא ניסה להמציא פילוסופיה חדשה. הוא היה ה"אוצר" או ה"אנציקלופדיסט" הגדול של זמנו. הוא לקח את כל הרעיונות הסטואיים, שחלקם הגדול אבד לאורך השנים, וסיכם אותם בצורה פשוטה ושיטתית. בזכות ספר לקט ענקי מהמאה ה-5 (האנתולוגיה של סטובאיוס), הסיכומים שלו הגיעו עד אלינו. 

בטקסט המפורסם ששרד, אריוס עושה לנו סדר בראש ומחלק את העולם לשלוש קטגוריות:

• הטוב: מה שמועיל לנפש ולאופי שלנו.

• הרע: מה שמזיק ומעוות את האופי שלנו.

• ה"אדיש" (Adiaphora): כל השאר. בריאות, כסף, מעמד, או מזג האוויר. אלו דברים שלא הופכים אתכם לאנשים טובים או רעים יותר, ולכן הם "אדישים".

אבל אז אריוס לוקח את ה"טוב" ומפרק אותו לשני סוגים כדי שנוכל להבין איך להשתמש בו ביום-יום: הכלים והחוויה עצמה.

הטוב היצרני (הכלים שלנו)

אלו הם דברים שפועלים כ"אמצעי" להשגת האושר. הם הכלים הפרודוקטיביים שמייצרים את המצב הרצוי. אריוס משתמש כאן במושג מבריק: קליעה מוצלחת למטרה (Eustochia).

אבל אל תטעו – לא מדובר בקליעה למטרה של חץ וקשת, וגם לא בהשגת יעדים כמו עושר או כבוד. מדובר בדיוק מחשבתי ומוסרי – היכולת למצוא את המעשה הנכון והראוי ביותר בכל סיטואציה נתונה.

לדוגמה: דמיינו אדם שרואה מישהו טובע בים. הוא מפעיל שיקול דעת מהיר, מגייס אומץ, קופץ למים ועושה כל שביכולתו ובצורה המקצועית ביותר כדי להציל אותו. אבל למרבה הצער, הזרם חזק מדי והוא נכשל.

בעיניים מודרניות, או בעיני מחפשי ההנאה, זו טרגדיה וכישלון. אבל בעיניים סטואיות? האדם הזה קלע למטרה מושלם. הוא פעל בדיוק מוסר עילאי. התוצאה החיצונית לא הייתה בשליטתו, אבל הדיוק במעשה שלו הוא "טוב יצרני", כי הוא הכלי שמתוכו נבנה אופי מאושר. בלי היכולת לקלוע למעשה הנכון ברגע הנכון, המידה הטובה נשארת רק תיאוריה יבשה.

2. הטוב התכליתי (היעד עצמו)

מהצד השני, יש דברים שהם לא האמצעי, הם המטרה עצמה. הם חלק בלתי נפרד מחוויית האושר ברגע זה ממש – כמו שמחה פנימית אמיתית, מעשי אומץ, או נטיות אופי אצילות.

כאן אריוס מכניס מושג יפהפה שנקרא "הליכות נעלות" (Peripatēseis). זה כמו ללכת במטרה ללכת. הסטואים האמינו שהאושר אינו פרס שמחכה לנו בסוף הדרך, אלא משהו שנמצא בפעולות הכי פשוטות שלנו. אפילו פעולה יומיומית כמו הליכה ברחוב – אם אתם עושים אותה מתוך נוכחות, תבונה, שקט נפשי וחיבור לעולם – הופכת באותו הרגע ממש לביטוי מלא של הטוב התכליתי.

לפי אריוס דידימוס, המידות הטובות של האדם (כמו תבונה ואומץ) הן גם הכלים שבאמצעותם אנחנו מייצרים חיים ראויים (הטוב היצרני), והן גם האושר עצמו ברגע שבו אנחנו מבצעים אותן (הטוב התכליתי). לא צריך לחכות לעולם הבא, וגם לא לזכות בלוטו – האושר נמצא בדיוק ובנוכחות של המעשה הנוכחי שלכם.

אם ניקח את מה שאומר אריוס ונחבר לסנקה. הוא אומר לנו, שהמעשה הנכון, צריך להיות קודם נכון בפני עצמו ואז גם יצרני ומועיל. שמכוון למטרה טובה. אז עדיין אם מישהו מכעיס אותנו, אנחנו צריכים כמו שאמר אפיקטטוס על חמלה רציונלית, להפעיל אולי נחישות רציונלית. כזאת לא מגיעה מדחף להזיק או לעשות משהו שנוגד את התבונה. את התכלית שלנו לעשות טוב ולהועיל. 

במכתב 104 סנקה אומר משהו מעניין. הוא כותב " צריך לרצות רגשות אמת" . הוא מתייחס ליחסים בינו לבין אשתו אבל ההסבר הוא זהה. 

בעולם הפילוסופיה הסטואית, ישנה טעות נפוצה לחשוב שהסטואיים שואפים להיות רובוטים חסרי רגש. זה פשוט לא נכון. הסטואיים חילקו את הרגשות לשני סוגים עיקריים:

1. תשוקות הרסניות (Pathē): רגשות קיצוניים, לא רציונליים, שמבוססים על תפיסה מוטעית של המציאות (כמו זעם מטורף, קנאה חולנית, או פחד משתק מהמוות). מאלה הסטואי מנסה להשתחרר.

2. רגשות טובים ואציליים (Eupatheiai): רגשות שמגיעים מתוך תבונה, היגיון ומידה טובים. אלו הם "רגשות האמת" (או הרגשות המכובדים/אציליים) שסנקה מדבר עליהם – כמו אהבה כנה, שמחה אמיתית בהצלחת האחר, ודאגה עמוקה לבן זוג.

כאשר סנקה אומר שזהו תענוג (או צורך) "לרצות רגשות אמת", הוא מתכוון לשלושה דברים מרכזיים:

• רגש שמדרבן למידה טובה: אהבה אמיתית אינה אנוכית. הדאגה של סנקה לאשתו (והדאגה שלה אליו) גורמת לו לרצות להיות אדם טוב יותר, לשמור על בריאותו ולא להיות אדיש או אנוכי.

• אותנטיות מול זיוף: רגשות אמת הם כאלה שמחוברים לטבע האנושי הרציונלי. זו לא "דרמה" או התקף רגשני חולף, אלא חיבור עמוק, יציב ומכובד בין בני אדם.

• ההכרה באנושיות שלנו: סנקה אומר לחברו לוקיליוס: אל תנסה להיות אבן. זה בסדר, ואפילו ראוי לשבח, לרצות ולטפח בתוכנו רגשות של חמלה, חיבה משפחתית ואהבה, כל עוד הם מנוהלים על ידי התבונה ולא הופכים לתלות הרסנית.

בשורה התחתונה: סנקה מזכיר לנו שהסטואיות אינה קרירות לב. "לרצות רגשות אמת" פירושו לשאוף לרגשות שנובעים מהחלק הכי גבוה והכי מוסרי באדם – רגשות שמחברים אותנו לאחרים באמת, מתוך כבוד, דאגה הדדית וחברות אמת, בניגוד לרעשי הרקע והכעסים והסבל המדומה של החיים.

זאת אומרת אנחנו יכולים לחשוב איך לגרום לסיטואציה להפוך לחיובית על ידי בחירה חיובית שלנו. 

החלופה של להתבאס מהחיים, לא יעילה. המידות הטובות הן גם יעילות. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב