פרק 219 על זקיפות הקומה

עמוד מרקוס אורליוס ברומא

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

יש ציטוט קטן ממרקוס אורליוס שעורר את סקרנותי. קטן כי הוא קצר ולא מוסבר. הציטוט הזה בעיני הוא בעל חשיבות רבה. אבל לפני הציטוט, סיפור קטן. 

שמעתם על שמעון סטילטו? לא, זו לא הזמנה למופע דראג. יותר נכון שמו שמעון סטיליטיס. או Simeon Stylites. הסטיליט, הוא למעשה עמוד. כי שמעון סטיליטיס היה קדוש-עמוד, או קדוש על עמוד. הוא היה סוג של סגפן נוצרי החי על גבי עמודים, תוך שהוא עוסק בהטפה, בצום ובתפילה. היו שהמשיכו את דרכו ונקראו סטיליטים. הם האמינו כי סיגוף גופם יסייע להבטיח את גאולת נשמתם. הסטיליטים היו נפוצים בימיה הראשונים של האימפריה הביזנטית. הסטיליט הידוע הראשון היה שמעון סטיליטיס הבוגר (או "העמודאי"), שטיפס על עמוד בסוריה בשנת 423 לספירה ונותר עליו עד מותו, 36 שנים מאוחר יותר. אני שמעתי עליו לראשונה בספרו של אומברטו אקו "באודולינו". בכל אופן, בעת העתיקה העמודים היו נפוצים הרבה לפני ששמעון וממשיכי דרכו החלו לשהות עליהם. גם לקיסרים הרומים היו עמודים לכבודם ואני מניח שכולכם מכירים את העמודים של האקרופוליס ביוון. והסטואה מקום הולדתה של האסכולה הסטואית, היא בפני עצמה שדרת עמודים בשוק באתונה. 

בניגוד לעמוד הסגפנות של שמעון, העמודים לכבוד קיסרי רומא היו ההפך המוחלט: הם נועדו להפגין עוצמה, ניצחון צבאי ואת התהילה הנצחית של האימפריה. 

עמוד טראיאנוס הוא המפורסם והמרשים מכולם. הוא הוקם בשנת 113 לספירה לכבוד הניצחון של הקיסר טראיאנוס על הדאקים (באזור רומניה של היום). מדובר בעמוד המתנשא לגובה של כ-30 מטרים עם תבליטים המתארים את מהלך המלחמה כמו "סרט קולנוע" מאבן. ניתן לראות שם חיילים בונים גשרים, נלחמים, ואת הקיסר נושא נאומים. היו עוד הרבה עמודים מונומנטליים – חלקם ברומא עצמה וחלקם בבירה המאוחרת, קונסטנטינופול. רובם נהרסו ברעידות אדמה, שריפות, או שחומרי הגלם שלהם נבזזו לבנייה מאוחרת יותר. למשל עמוד יוליוס קיסר שלא שרד זמן רב והוחלף במקדש. רובם לא שרדו כי עמודי הניצחון היו לעיתים קרובות מטרה פוליטית – קיסרים חדשים רצו לפעמים למחוק את זכר קודמיהם, או שנוצרים מאוחרים יותר ראו בפסלי הקיסרים (שהוצגו לעיתים כאלים) סוג של עבודת אלילים. בנוסף השתמשו בהם לחומרי גלם לדברים אחרים, בעיקר באימפריה העות'מאנית שלא ראו ערך בקיסרים, או הנוצרים. עמודים שכן שרדו, של טראיאנוס שהזכרתי קודם ושל מרקוס אורליוס. הוא נבנה סביב שנת 193. כ 13 שנה לאחר מותו של מרקוס. הוא נבנה בהשראת עמוד טראיאנוס, כדי להנציח את ניצחונותיו של הקיסר על השבטים הגרמניים והסרמטים. העמוד עומד עד היום ב"פיאצה קולונה" ברומא, ובראשו עומד כיום פסלו של פאולוס הקדוש.

אני חושב שלא בכדי גם הפסל של מרקוס אורליוס על הסוס וגם העמוד שלו, שרדו. נעבור לציטוט. 

 בספר "מחשבות לעצמי" 7.12 כותב מרקוס אורליוס "הרם ראשך, או שיסייעוך להרימו".

זה הכל. הוא גם לא מתקשר כל כך לפסוק שלפניו או אחריו. זה מהתרגום של אברהם ארואטי. בתרגום הישן של אהרן קמינקא המשפט הולך כך: "יש זקוּף מעצמו, ויש מזַדקּף על־ידי אחרים". 

ביוונית עתיקה זה יותר "זקוף, או שזקפו אותו.". מרקוס אורליוס משתמש כאן בדימוי של עמידה יציבה. "זקוף" (Orthos). זה לא מתייחס רק ליציבה הפיזית של הגוף, אלא למצב של הנפש והאופי. אבל ללא ספק מדובר בדימוי של זקיפות קומה. כמו עמוד. 

קמינקא מפרש את המשפט הזה לא להסתמך על אחרים. אני לא מסופק מהאמירה הזאת. בעיקר כי יש אחרות שבהן מרקוס מעודד להיעזר באחרים. למשל ב 7.5 הוא כותב:

"האם תבונתי מספיקה למשימה זו או לא? אם היא מספיקה, הרי שאני משתמש בה למלאכה ככלי שהוענק לי על ידי הטבע הכללי. אך אם אינה מספיקה, או שאני מושך ידי מן המשימה לטובת מי שיכול לבצעה טוב יותר (בתנאי שאין זו חובתי בדרכים אחרות), או שאני עושה זאת כמיטב יכולתי, ונעזר באדם אשר בעזרת שכלי המסייע לו יוכל לעשות את מה שנדרש ומועיל לטובת הכלל בעת הזו. שכן כל מה שאני עושה, בין אם לבדי ובין אם בשיתוף עם אחר, חייב לחתור אך ורק למטרה הזו: תועלת הכלל והרמוניה." 

פה הוא למעשה מדבר כמו מנהיג חכם שמבין שיש דברים שהוא צריך להסתייע בבעלי מקצוע מסוימים טובים ממנו, או בעלי תפקידים. הוא שואף לחתור להשלמת משימה, אבל יש מי שיכול לבצע טוב ממנו, אבל הוא יסתייע במי שיכול. הוא לא יהיה יהיר לחשוב שהוא יודע יותר טוב. 

מייד אח"כ 7.7 הוא כותב:

"אל תֵבוש לבקש עזרה. הן משימתך היא לבצע את המוטל עליך, כחייל המסתער על חומה. ומה אפוא אם הִנך חיגר ואינך יכול לטפס על אשנבי החומה לבדך? כלום לא תוכל לעשות זאת בעזרתו של אחר?".

הוא כותב פה לעצמו, אל תלך עם הראש בקיר חושב שאתה יכול. כי אתה לא יכול הכל ויש כאלה שכן יכולים. תסתייע בהם. כלומר, המשימה חשובה מהאגו הפרטי שלך לחשוב שאתה יכול. 

אבל לכאורה הוא סותר את עצמו ב 3.5 כשהוא כותב:

"אל לך לפעול שלא מרצון, שלא לטובת הכלל, ללא בדיקה או ממניעים סותרים. בל יעטרו דברי מליצה את מחשבתך; אל תכביר אמריך ואל תרבה עסקיך. יהא האל שבך מושל ומנהיג להוויתך החיה — גבר שׂבע ימים, איש מדינה, רומאי, מושל, אשר תפס את עמדתו והוא כמי שממתין להישמע אות הנסיגה מן החיים, נכון לעזוב, ללא צורך בשבועה או באדם שיעיד על כך. יהיו פניך קורנים משמחה פנימית, אל תהא תלוי בסיוע חיצוני ואף לא בשלווה שיביאוה אחרים. עליך אפוא להיות זקוף קומה, לא נתמך בידי זולתך." 

אני מאוד אוהב שהוא כותב "יהיו פניך קורנים משמחה פנימית". אבל למה לא להיות תלוי בסיוע חיצוני ואף לא בשלווה שיביאו אחרים? למה להיות זקוף קומה ולא נתמך בידי זולתך? 

זה הרבה יותר מתקשר למה שהוא כתב ב 7.12 הציטוט שהתחלנו איתו "הרם ראשך, או שיסייעוך להרימו".

או "יש זקוּף מעצמו, ויש מזַדקּף על־ידי אחרים". אז בהקשר הזה, קמינקא צדק, לא להסתמך על אחרים. 

נעשה סדר, מצד אחד, מרקוס אורליוס אומר לעצמו בנימה מאוד לכאורה נוזפת, או שתרים את עצמך או שאחרים ירימו אותך. כאומר, אל תגיע למצב שאחרים זוקפים אותך. או מיישרים אותך. דרך אגב, באנגלית זה "standing straight - or held straight" ובתרגום אנגלי אחר זה : "Upright, or held upright" עומד זקוף או מוחזק זקוף. ומצד שני, יש לנו אמירות של אל תחשוב את עצמך יכול הכל, אלא תסתייע במי שיודע יותר טוב. כי המשימה שעומדת לפניך, היא חשובה יותר. 

להיות זקוף אומר לחיות בצורה מוסרית, ישרה ואיתנה מכוח הרצון והתבונה שלך. זאת לעומת שיזקפו אותו. על מנת שהוא לא יצטרך עזרה חיצונית של חוקים, לחץ חברתי או להדרכה של אחרים כדי להתנהג כשורה. 

שימו לב מה מרקוס אורליוס כותב על סוורוס ב 1.14  (לא סוורוס סנייפ, המורה לשיקויים בהוגוורטס בהארי פוטר) אלא סוורוס שכנראה היה קונסול ב 146 לספירה. מרקוס כותב עליו ככה:

"מסוורוס: אהבת המשפחה, אהבת האמת ואהבת הצדק; בעזרתו התוודעתי אל תְּרַסֶאָה, הֶלְוִידִיוּס, קָאטוֹ, דִּיוֹ ובְּרוּטוּס. ממנו קיבלתי את רעיון הממשל, שבו חוק אחד לכול, על יסוד שוויון וחופש דיבור, וכן את רעיון המלוכה המכבדת מעל לכול את חֵרות נתיניה; עוד למדתי ממנו אחידות ועקביות בכבודי לפילוסופיה; לגמול חסד, לתרום בנדיבות ולקוות לטוב. הוא בטח באהבתם של רֵעיו, אך בעת הצורך לא חסך מהם שבט לשונו; חבריו לא נדרשו לנחש רצונותיו, לחיוב ולשלילה, שהרי הייתה דעתו גלויה לפניהם." 

 הקשר של סוורוס למרקוס היה עמוק, כי ככל הנראה הבן של סוורוס התחתן עם בתו של מרקוס לוצילה. הוא גם כנראה לא היה סטואי אבל כן פוליטיקאי\פילוסוף שהתעמק בפילוסופיה פוליטית. מרקוס אורליוס היה קשוב גם לאסכולות פילוסופיות אחרות וסוורוס כנראה היה חסיד של האסכולה של אריסטו, פריפטטים. החלק המעניין הוא, שרוב האנשים שמרקוס מזכיר שלמד עליהם מסוורוס היו סטואים. 

תרסיאה שמרקוס למד עליו מהחם שלו סוורוס, אולץ להרוג את עצמו בשנת 66 לספירה בדיוק כמו סנקה שנה לפניו. ומאותה סיבה. נירון פחד שהם יהיו לו אופוזיציה ותרסיאה בניגוד לסנקה, כנראה באמת היה ראש האופוזיציה לנירון קיסר. החתן שלו הלווידיוס שמוזכר פה, חזה במותו של תרסיאה, הוא הוצא להורג ב 75 לספירה על ידי הקיסר וֶסְפַּסְיָאנוּס הידוע לנו כאן בארץ כ אספסיאנוס, אביו של טיטוס מחריב ירושלים שלימים היה קיסר לאחר אביו. אז הלווידיוס היה סטואי שהתנגד לעריצות של אספסיאנוס. 

אז מזכיר מרקוס את קאטו. החכם הסטואי שמהולל על ידי סנקה. קאטו, התנגד לדיקטטורה של יוליוס קיסר. הוא העדיף לסיים את חייו ולא לחיות תחת העריצות של יוליוס קיסר בשנת 46 לפנה"ס. הבת של קאטו, פורשיה, סטואית בעצמה, התחתנה עם ברוטוס שמזכיר אותו מרקוס, גם כן מתנגד ליוליוס קיסר ויוזם ההתנקשות בו ב אידו של מרץ 44 לפנה"ס. ברוטוס לא סטואי אבל כן, חובב פילוסופיה. הוא גם סיים את חייו בעצמו לאחר הפסד לממשיכי דרכו של יוליוס קיסר. המוניטין לו זכה, היה של מתנגד לעריצות. או במילותיו של שייקספיר "הגם אתה ברוטוס?". נשאר לנו "דיו" או "דיון". מעריכים שזה אחד מ-2 פוטנציאלים. או דיון תלמידו של אפלטון שהתנגד למשטר העריצות של דיוניסוס השליט של סירקוזה בסיציליה. שם הוא ניסה להקים שלטון על פי תורתו של אפלטון. או דיון כריסטוטומוס - פה הזהב. סטואי בן תקופתו של אפיקטטוס שהתנגד לקיסר דומיטיאנוס שגירש גם את אפיקטטוס ואת שאר הפילוסופים מרומא. בקיצור ולעניין, מרקוס אורליוס לומד מסוורוס על אהבת משפחה, אהבת הצדק והאמת. הוא למד ממנו על מתנגדי משטר, שפעלו תחת עריצים ואז מרקוס מוסיף שהוא למד ככה על "חוק אחד לכול, על יסוד שוויון וחופש דיבור, וכן את רעיון המלוכה המכבדת מעל לכול את חֵרות נתיניה; עוד למדתי ממנו אחידות ועקביות בכבודי לפילוסופיה; לגמול חסד, לתרום בנדיבות ולקוות לטוב. הוא בטח באהבתם של רֵעיו, אך בעת הצורך לא חסך מהם שבט לשונו; חבריו לא נדרשו לנחש רצונותיו, לחיוב ולשלילה, שהרי הייתה דעתו גלויה לפניהם." 

אז גם הוא למד להיות מנהיג שמתנהל מתוך חובה לנתיניו שלאור של האמת הוא פועל. וגם למד להיות כנה וישיר. שקוף לגבי כוונותיו ודעתו. 

מה שאפשר ללמוד מהדגש שמרקוס אורליוס נותן על מתנגדי עריצות וחובה שיש לו כשליט, בהקשר של הציטוט שלנו הפעם,  "הרם ראשך, או שיסייעוך להרימו", זה שאדם שלא נוהג כראוי אחרים מיישרים אותו. לכן, הוא צריך לבחור ללכת זקוף בדרך נכונה. מתוך חובה של אהבת המשפחה, אהבת האמת ואהבת הצדק. זאת אומרת שהוא כן מוכן להסתייע באחרים על פי מה שלמדנו מהציטוטים שכתב לעצמו, לא לחשוב שהוא יודע ויכול יותר טוב, אלא להסתייע כשיש צורך. אבל מצד שני, במה שקשור לחובה שלו כאדם ושליט מוסרי, הוא אומר שעדיף לו לבחור נכון מאשר שיהיו מי שיתקנו את דרכיו בשבילו. זה אדם שמציב מראה לעצמו. שבוחן את מעשיו תחילה ומראש מודע לדרך החלופית לתפיסתו. שזה גם המשותף בין שתי התפיסות שהוא מציג לסיוע בידי אחרים. המראה המוצבת על ידיו לעצמו, היא בחינה תמידית של האתיקה שלו. במה הוא צריך להשתפר, במה הוא פועל נכון ובמה לא ולבחור נכון. 

נעבור לסנקה. ממש בתחילת הספר "על החנינה" שסנקה כתב לנירון קיסר כאשר עוד היה צעיר וטרם השתבשה דעתו, הוא כותב: "החלטתי לכתוב לך על החנינה, נירון קיסר, למען אשמש לך כאספקלריה אשר תראה בה את עצמך, איך תוכל להגיע להעונג היותר גדול. כי אם אמנם פרין האמתי של פעולות ישרות הוא שפעלו אותן, ואין שכר ראוי למעשים טובים חוץ מהן עצמן…". במילים אחרות, אני מציב לך מראה כדי שתהיה לך קנה מידה לבחון את עצמך למולה, איך להגיע מקום טוב. כי מבחינה סטואית העונג הגדול ביותר המתייחס אליו פה סנקה, הוא האושר של מלכים\אלים. לא להיות מוטרד מכלום ותמיד לחיות בטוב. והוא מוסיף שהדרך לכך, היא שהערך של לעשות טוב, הוא עצמו. לא מה יוצא ממנו. בניגוד לדוגמה של מרקוס אורליוס על מתנגדי משטר שהיא סוג של איום, למה קורה למנהיג שלא נוהג כראוי, סנקה נותן לנירון דוגמה חיובית למה לנהוג נכון וישר. בהמשך הוא כותב שהעם פועל למען מנהיג לפי פקודתו כמו שגוף שהוא גדול פועל על פי פקודת הנפש שהיא נסתרת. "כמו שכל הגוף עומד לפקודתה של הנפש, אף כי הוא כה גדול ובעל צורה חשובה והיא דקה ושוכנת במסתרים ואין גם יודע את מקום שבת…כן גם כל ההמון הגדול הזה עומד מסביב לנפש אחת של איש מושל בו ובמחשבתו הוא מדריך אותו, כי ההמון היה לוחץ את עצמו ושובר כחותיו, אילו לא היו עצה ותבונה מחזיקות בו" . המנהיג הוא הנפש או הנשמה של העם, לפי מה שסנקה מלמד את נירון. לכן, הנשמה גם צריכה לנהוג בטוב בעם. סנקה  מסביר שהקיסר צריך להבין שהמדינה היא בעצם הגוף שלו. פגיעה באזרחים (דרך אכזריות או עריצות) היא כמו פגיעה עצמית. לכן, החנינה אינה רק חסד כלפי האחר, אלא פעולה של שימור עצמי עבור הקיסר. מכיוון שהקיסר הוא ה"נשמה", כל פגם במוסר שלו משפיע מיד על כל המדינה. אם הנשמה (הקיסר) אינה "זקופה" (כפי שהזכרנו אצל מרקוס אורליוס), הגוף כולו (המדינה) יתעוות ויחלה. 

בספר שלו "על אומץ לב המשכילים", סנקה נותן אנלוגיה נוספת. מראש אני ממליץ לא להיות אנכרוניסטים בביקורת על גישתו ואסביר אח"כ למה. שמרו על ראש פתוח. כי סנקה אומר כי החכמה הסטואית היא לא כמו חכמה אחרת. זה כמו ההבדל בין זכרים לנקבות. החברה צריכה את שניהם, אבל אבל החלק הגברי הוא למען משמעת והחלק הנקבי להיו מנהל בפקודתו. לא להיות אנכרוניסטים כי סנקה חי בחברה פטריארכלית, אבל עדיין העריך נשים מלומדות. הוא מתייחס לתפקידים מסורתיים בהתאם לחברה בה חי. מה שחשוב זו הטענה שהחוכמה צריכה שיהיה בנו מישהו מנהל, שפועל במשמעת עצמית. מיד אח"כ, סנקה נותן דוגמה נוספת.  מקרב העבדים ברומא, היו כאלה שהיה להם תפקיד של רופאים. אבל מן הסתם, עושי דברו של אדונם. כלומר, הם יפעלו לרפא מה שהוא מבקש. אבל זו לא בהכרח הדרך הנכונה. הם יטפלו בסימפטומים. "לעומת זאת (הוא אומר) הסטואים הולכים בדרך הגברים, אינם שמים לב שתהיה הדרך נעימה להולכים בעקבותם, כי אם שתמהר להוציא אותנו ככל האפשר ולהוביל אותנו לראש הפסגה …" הוא למעשה אומר, שהשכל החושב שלנו צריך להנחות אותנו לפעול גם אם בדרך קשה, אבל לפעול נכון כדי שלא נצטרך לרפא מחלה. 

הדוגמאות של סנקה, גם כנפש המנחה את הגוף, גם זה שמכוון למשמעת, הם הסבר לזקיפות שמרקוס אורליוס מנחה את עצמו לעמוד בה. לפעול במשמעת עצמית. כי מצד אחד, זה הדבר הנכון לעשות ומצד שני שאחרים לא ידרשו ליישר אותך בדיוק כמו האנשים שהוא הביא דוגמא, כמתנגדי משטר. עכשיו אנחנו לא מנהיגי משטר, שליטים יחידים על עם כמו מרקוס אורליוס או כמו נירון. אבל אנחנו כן חיים בחברה ואנחנו כן שליטים יחידים על עצמנו ואנחנו כן מהווים דוגמה לאחרים. לפעמים אנחנו גם מנהלים, הורים, נותני שירות וכדומה. זאת אומרת, שהדרישה של מרקוס אורליוס מעצמו "הרם ראשך, או שיסייעוך להרימו", "יש זקוּף מעצמו, ויש מזַדקּף על־ידי אחרים", היא נכונה לכולנו. ליישר את עצמנו זה גם מבחינת כבוד עצמי וגם מבחינת התנהגות נכונה. כמו שסנקה כתב גם אם זה קשה והדרך לא נעימה וקשה בדרך לפסגה. הדמיון לשמעון סטילטו, הוא במשמעת העצמית. רק שעבור סטואים, סגפנות על עמוד, היא לא דבר חברתי ולא רציונלי. המשמעת העצמית, היא גם מה שמאפשרת, ללכת עם ביטחון בזקיפות קומה. זה מה שמאפשר את השמחה שמרקוס מדבר עליה:

"...יהיו פניך קורנים משמחה פנימית, אל תהא תלוי בסיוע חיצוני ואף לא בשלווה שיביאוה אחרים. עליך אפוא להיות זקוף קומה, לא נתמך בידי זולתך.".

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב