פרק 216 על ההגינות

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

בקורס האחרון שהעברתי שאל אותי מישהו שאלה שחשבתי שנכון להרחיב עליה. הוא שאל האם אדם עושה עוול, אם הוא במסגרת המקצוע שלו, נותן שירות במחיר מאוד גבוה ללקוח שפנה אליו. נניח 10,000 ש"ח לייעוץ. נותן השירות, שקוף לחלוטין לגבי מה השירות כולל ולמה הוא מתחייב, מקבל השירות מעוניין בתנאים הללו, לרבות המחיר. האם עדיין זה הוגן אם המחיר כל כך גבוה. 

אני מניח שחלק מכם שקוראים את זה כעת, מדמיינים את הסיטואציה בתור מקבלי השירות וחושבים שזה מופקע, הונאה, לא הוגן. בעוד שחלק אולי העצמאיים שביניכם, אומרים, אין פה שום דבר לא חוקי, אין משהו מוסתר או לא כשר, אז למה לא בעצם. 

זה מעלה את שאלה ההוגנות. לשלב זה, בואו נסכים כי אנשים בדרך כלל לא רואים עין בעין לגבי מה הוגן ומה לא. 

נחזור לשאלה הזאת אח"כ. בשלב זה, אני רוצה לדבר על האדם החכם. כי זה רלוונטי. 

התיאור הראשוני של חכם סטואי, זה בד"כ האדישות שלו. הוא לא מופעל. הוא או היא עומדים בנטיות נפש כאלה ואחרות ובפני השפעות חיצוניות. אין בחכם איזושהי גאווה או יוהרה כי מוניטין זה לא משהו שמעניין את החכם. זה הרי לא בשליטתנו. 

החכם הוא גם הגון עם יושרה. חכם גם יפגין את הטוב שבו. בלי החצנה בהופעתם. בלי יומרנות. אין בחכם תככנות. החכם מתנהל ברציונליות מוחלטת. מתוך הבנת המציאות והבנת טבע האדם והטבע בכלל. מבחינת האדם החכם והתפיסה הסטואית, כל המעשים הנקלים, השגויים הם זהים וכל המעשים הטובים כל המידות הטובות הן זהות. כי מה שאמת, הוא אמת לא יותר מאמת אחרת. האמת היא מושלמת, לא יכול להיות יותר אמת מאמת. ככה כל כזב הוא זהה לכזב אחר. אין שקר יותר גדול משקר אחר. שקר, זה שקר , זה שקר, זה עיוות המציאות קטן כגדול. לכן גם עוול הוא עוול, לא משנה אם הוא קטן או גדול. לכן החכם, תמיד יפעל בצדק ומתוך אמירת אמת. הדוגמא שנותן דיוגנס לארטיוס שכתב על הפילוסופים מהעת העתיקה, בספר על הסטואה הוא אומר שגם מי שרחוק 100 סטדיה מקנופוס (עיר במצרים) וגם מי שרחוק ממנה רק סטאדיון אחד, לא נמצאים בעיר קנופוס. סטדיה היא מידה של 180 מטר. 

בעת העתיקה, ה"אצטדיון" היה יחידת מידה לאורך שהתבססה על המרחק שאדם יכול לרוץ במהירות מרבית לפני שיצטרך לעצור לנשימה. האורך לא היה אחיד והשתנה בין אזורים שונים:

• אצטדיון אטי (יוון העתיקה): כ-185 מטרים.

• אצטדיון אולימפי: בדיוק 192.27 מטרים (לפי האגדה, זהו המרחק שהרקולס עבר ב-600 פסיעות).

• אצטדיון רומי: כ-185 מטרים (בדומה ליווני, אך חולק אחרת ליחידות משנה).

• אצטדיון מצרי: כ-157 מטרים.

תקנים ברורים של פיפ"א (FIFA):

• במשחקים רגילים: בין 90 ל-120 מטרים.

• במשחקים בינלאומיים: האורך חייב להיות בין 100 ל-110 מטרים (הסטנדרט הנפוץ ביותר הוא 105 מטרים).

אתלטיקה: המסלול ההיקפי באצטדיון אתלטיקה תקני הוא באורך של 400 מטרים.

נחזור לסטואים. אז כמו שאם אני רחוק מהעיר ק"מ 1, אני עדיין לא בעיר כמו שאני רחוק ממנה 100 ק"מ, ככה גם מי שעושה טעות או עוול, לא שוגה פחות בדבר כלשהו ממי ששוגה בדבר אחר. שניהם לא בדרך הנכונה. היו סטואים שחשבו שיש הבדל בין עוולות ושגיאות. אבל בגדול התפיסה הסטואית היא אולטימטיבית. הסטואים גם אמרו שהחכם יהיה מעורב בפוליטיקה כדי לקדם את המידה הטובה על פני השחיתות. 

החכמים ממש מתוארים כמלכים. כי החוכמה היא סוג של מלוכה שלא נותנת דין וחשבון לאף אחד. לכן גם החכמים הם אלה שצריכים להנהיג. כדי להמחיש התנהגות טובה לעומת רעה. החכם המושלם, לא טועה, לא גורם נזק כי הם לא פוגעים באחרים ולא בעצמם. הם גם לא רחמנים, כי זו היפעלות של הנפש. הם לא ממתיקים עונשים שקבועים בחוק, כי חוק זה חוק. הוותרנות, הרחמים ואף ההגינות, הם ריקנות של נפש. החכמים תמיד ינהגו בידידות. סוג של שותפות בענייני החיים בין החכמים. הם נוהגים בידידים כמו עם עצמם. אצל האנשים הנקלים, לא קיימת ידידות. 

ההתייחסות הזאת של דיוגנס לארטיוס לחכם הסטואי, מבוססת על הסטואים היוונים מהתקופה הראשונה והשניה. בתקופה השלישית של רומא, אפיקטטוס לא מזכיר כמעט את החכם, אבל אפשר ללמוד מהדרישות שלו, שהוא נוקשה ולא מתפשר כמו הגישה העתיקה של החכם הסטואי. סנקה היה לעומתו קצת יותר גמיש. 

למה הסטואים רואים בהגינות ריקנות של הנפש? שאלה טובה. 

"החכם" הסטואי הוא מי שחי בהתאמה מוחלטת ללוגוס – התבונה האלוהית השולטת ביקום. הצדק הוא מידה טובה מוחלטת. אם אדם עבר עבירה, העונש המגיע לו נקבע לפי הצדק התבוני. 

המילה הגינות, היא רבת מימדים. מצד אחד היא אומרת צדק ויושרה. מצד שני, היא גם אומרת Equity (הגינות/צדק): מתן המשאבים הנדרשים לכל אחד כדי להגיע לתוצאה שווה. זהו צדק המתחשב בנסיבות האישיות וביכולות של הפרט כדי ליצור הזדמנות אמיתית. וגם השוואה. 

הסטואים לא מקבלים הגינות במובן של רחמים או Equity שהיא ניסיון "לעקוף" את הצדק היבש או להקל בעונש מסיבות רגשיות. אם הקלנו על מישהו מטעמים של השוואה או שיווין או רחמים, התפשרנו על האמת. ואני מזכיר שהאמת היא מושלמת. אם לא פועלים על פי אמת כל הזמן, אז שוגים. זה ממש שחור ולבן. רחמים (Eleos) הוגדרו כ"צער על סבלו של אחר שלא בצדק. מאחר והסטואיות והחכם כמובן רואים את כל מה שקורה בעולם החיצוני כ-"אדיש" (Indifferent). מוות, עוני או מאסר אינם רעים באמת – רק אובדן המידה הטובה הוא רע. אם אתה מרחם על מישהו, אתה בעצם מאשר שקרה לו משהו "רע", ובכך אתה טועה בהבנת היקום ונופל בעצמך לעצב. הריקנות (או הרפיסות) נובעת מכך שהנפש שלך איבדה את החוסן והיציבות שלה לטובת רגש חולף. הסטואים ראו בחוק הטבע מערכת קשיחה. "לוותר" למישהו או לנהוג ב"לפנים משורת הדין" נתפס כפעולה שנובעת מחולשת אופי. החכם אינו סולח: כי סליחה מניחה שהחוק לא היה ראוי מלכתחילה. החכם אינו מוותר: כי המידה הטובה דורשת עקביות מוחלטת.

בקיצור, עבור הסטואים, הגינות במובן של השוואה ורחמים הם לא ביטוי לטוב לב, אלא לחוסר עמוד שדרה אינטלקטואלי. מי שמקל בעונש או מרחם, עושה זאת כי הוא פשוט לא חזק מספיק כדי לעמוד מול האמת המוחלטת של הצדק. הגינות הופכת ל"ריקנות" כשהיא נובעת מחוסר עקביות או מפחד מעימות. 

אם אתה מוותר לאדם אחד כי הוא "נחמד" או כי קשה לך לראות אותו סובל, אבל דורש מהשני את מלוא התשלום – פגעת בערך השוויון.

קיקרו למשל, ביקר את הגישה של הנוקשות הסטואית. הוא חווה אותה מול ידידו קאטו החכם הסטואי שהיה בלתי מתפשר מתוך יושרה פנימית ומוסר לא גמיש. קיקרו טען שהסטואים רואים את כל החטאים כשווי ערך. עבורם, לחנוק תרנגול שלא לצורך גרוע כמו לחנוק את אביך, כי בשני המקרים עברת על ה"לוגוס". אם אתה מסרב לוותר על סעיף קטן בחוזה או מסרב להתפשר עם פוליטיקאי יריב מתוך "עקרון מוחלט", אתה עלול להוביל לקריסת המערכת כולה. קיקרו האמין שפוליטיקה (וכלכלה) דורשת גמישות (Flexibilitas) כדי לשרוד.

קאטו לא ראה בנוקשות שלו "עקשנות", אלא עקביות (Constantia). מבחינתו אם החוק הוא תבוני, כל סטייה ממנו היא כניעה לשחיתות. הגינות כ"מדרון חלקלק": הסטואים חששו שאם תתחיל ב"הגינות" (ויתור פה, מחילה שם), מהר מאוד תמצא את עצמך במערכת שמונעת על ידי אינטרסים אישיים ושוחד במקום על ידי צדק. 

הסטואים הקלאסיים (כמו אלו שדיוגנס לארטיוס מתאר) באמת האמינו שאין מקום לפשרה. אך במציאות, אפילו הסטואים הכירו בהעדפה מתוך חוכמה. החכם הסטואי יכול לבחור באופציה פחות "מושלמת" אם היא משרתת את טובת הכלל (Kathekon), כל עוד הוא לא משחית את נפשו בתהליך. קאטו בחר להיות ה"מגדלור" המוסרי של רומא. הוא הבין שפשרה פוליטית תציל אולי את השעה, אבל תהרוס את דמותו של האזרח האידיאלי. 

אבל מעבר לפוליטיקה כללית, קיקרו הסכים עם תפיסת החובות הסטואית ולכן גם ספרו הסטואי "על החובות". הדילמה של "הספינה לרודוס" (מתוך "על החובות", ספר 3) היא אולי המבחן המפורסם ביותר למתח שבין צדק יבש, הגינות כלכלית ותועלת אישית.

המקרה מתאר סוחר שמגיע לרודוס בזמן רעב עם ספינה עמוסה בדגן. הוא יודע שספינות נוספות נמצאות בדרכן עם מטען גדול, מה שיוריד את המחירים מיד. השאלה היא: האם הוא חייב לגלות זאת לקונים (ובכך להוריד את הרווח שלו), או שהוא יכול לשתוק ולמכור במחיר גבוה?

שזו התשובה שנתתי למי ששאל אותי על הגינות. מצד אחד, היו שטענו הסוחר לא גונב, לא מרמה ולא עובר על החוק. הוא פשוט שותק. זהו "צדק" במובן של עמידה בכללי השוק היבשים. 

אבל… האם זה "הוגן" להשאיר את הקונים בערפל כשהמידע שבידך יכול להציל אותם מהפסד כלכלי כבד? אנטיפטר מטורסוס (המייצג את העמדה הסטואית החברתית יותר) טוען שהסוחר חייב לגלות את האמת. לטענתו, קיימת "הגינות" עמוקה יותר מחוקי המסחר: השותפות האנושית. מאחר ואנחנו חלק מ"פוליס" (עיר) עולמית. אם אתה פוגע בקהילה כדי להרוויח, אתה פוגע בנפש שלך. הגינות כאן היא לא "רחמים" רגשניים, אלא הבנה תבונית שהאינטרס של הכלל הוא האינטרס שלך.

קיקרו עצמו מכריע לטובת הגילוי הנאות. הוא טוען שמי ששותק אינו "אדם פתוח, פשוט והגון", אלא אדם "ערמומי ונוכל". עבור קיקרו, הגינות (Aequitas) היא מה שמחזיק את החברה. אם כל סוחר יפעל רק לפי הצדק היבש (אי-עבירה על החוק) ללא הגינות (התחשבות בטובת הכלל), האמון בשוק יקרוס.

אני יודע שאין פה תשובה ברורה אחרת. כי גם הסטואים היו חלוקים ביניהם. אצל הסטואים המוקדמים הגינות נחשבה ל"ריקנות" כי היא נתפסה כוויתור על עקרון הצדק המוחלט לטובת רגש.

הסטואים שכבר הגיעו לרומא, הגינות הופכת לחובה מוסרית. היא לא נובעת מרחמים על הרעבים ברודוס, אלא מהבנה תבונית שהחכם לא יכול לפעול נגד הטבע החברתי של האדם. 

אני חושב, שנכון לבחון מה מפעיל אותי בהתאם לנסיבות. לשאוף תמיד לאמת מוחלטת, ולא לשגות כמו שהלוגוס והסטואים המוקדמים מחייבים. מצד שני, כן לתת ערך לשותפות החברתית, אבל ממקום תבוני רציונלי ולא רחמים, או התפשרות מתוך חולשה. 

אני חושב שקאטו צדק בבניית אופי נחוש ולא מתפשר. מהסיבה שסנקה כתב בספרו על "מנוחת הנפש": 

"אני ירא, פן יוסיף ההרגל, המחזק את קיומם של כל הדברים, להשריש בי יותר את המדה הגרועה. ההתנהגות הממושכה נוטעת חיבה בלב למידות רעות כמו למידות טובות."

במכתב 116 כותב סנקה:

"אתה אומר: "לפעמים הרשה לנו לכאוב, לפעמים לפחד". אבל אותו "לפעמים" דרכו להתארך ולכשתרצה לא להסתיים. החכם יכול בביטחון לשמור על עצמו שלא להגזים ולכשירצה יעצור גם דמעותיו וגם תשוקותיו. לנו, שלא קל לנו לסגת, מוטב שלא לצאת לדרך כלל.

נראה לי שיפה ענה פַּנֵיטִיוֹס לצעיר פלוני ששאל אם יכול חכם לאהוב: "על חכם נדבר מאוחר יותר, אני ואתה, הרחוקים עדיין מרחק גדול מלהיות חכמים, חייבים להיזהר לבל נסתבך ברגש סוחף, בלתי נשלט, משועבד לאחר, המביא לנו בוז. אם ישיבו לנו אהבה, תדריך נעימותה את מנוחתנו, אם ידחו, הגאוותנות תבעיר בנו אש. אהבה, בין אם צלחה בין אם כשלה, מזיקה לנו. אם צלחה היא משעבדת, אם כשלה אנחנו נאבקים בה. על כן מודעים לחולשתנו הבה נשקוט. הבה לא נפקיר נפש חלשה ליין, לא ליופי, לא לחנופה, לא לשום דבר מפתה במחמאותיו".

מה שהשיב פַּנֵיטִיוֹס לאותו שואל על אהבה, אני אומר על כל הרגשות. עלינו לסגת ככל שנוכל ממקום חלקלק. אפילו במקום יבש קשה לנו לעמוד עמידה יציבה. 7. אתה תציג בפני את הטענה שמשמיעים לרוב נגד הפילוסופים הסטואים: "אתם מבטיחים הבטחות גדולות מדי, דורשים דרישות קשות מדי. אנחנו רק אנשים קטנטנים, לשלול הכול מעצמנו איננו יכולים. נתאבל, אבל מעט, נתאווה אבל

במידה, נזעם, אבל נתפייס". 8. אתה יודע מדוע לא נוכל לעשות זאת? לא כי איננו מאמינים שנוכל. חי הרקולס, הטעם למעשה אחר. אנחנו מגינים על מגרעותינו כי אנחנו אוהבים אותן, מעדיפים להתנצל עליהן מלעוקרן. הטבע נתן לאדם די כוח. לו רק נשתמש בו, לו רק נאזור אותו ונעורר את כולו למעננו, ודאי לא נגדנו. הטעם הוא אי-רצון, התירוץ – אי-יכולת." .

הקטע הזה בו מצטט סנקה את פנאיטיוס, הסטואי שעליו מבסס קיקרו את הספר "על החובות", מסביר למה אנחנו לא חכמים. הוא גם מציג את הביקורת שהסטואים נוקשים מידי. אבל הוא אומר לנו לנסות בכל זאת. מאחר ואנחנו יודעים שאנחנו לא חכמים "מודעים לחולשתנו הבה נשקוט. הבה לא נפקיר נפש חלשה ליין, לא ליופי, לא לחנופה, לא לשום דבר מפתה במחמאותיו". זה אומר להרחיק את עצמנו מהמקומות בהם נהיה מופעלים. במקרים אחרים, צריכים עקביות ביושרה שלנו. 

המקום לא להיות נוקשים הוא אם זה בא על חשבון השותפות שלנו או פגיעה במערכת כולה. הדרך לעשות את זה היא עשיה מתוך חובה. להתמקד בחובות שלנו. 

לשאלה הפותחת, אגיד שלדעתי, תמיד צריך לפעול באופן הגון. במובן של יושרה ושל חובה מוסרית. אבל הוגנות במובן של שיוויון, או השוואה, זה לעיתים התפשרות על מה שנכון. כמו שנבקש מילד לתת מעצמו לאחר כי לאחר אין. מבחינת ללמד את הילד לחלוק זה סבבה. אבל מבחינת משאב שהטבע בחר לחלק באופן מסוים, לא נכון לקחת מאחד ולתת לאחר. זו התפשרות על חוק הטבע. אם זה אומר לוותר, זה אומר שהופעלנו ולא פעלנו מתוך מחשבה רציונלית. אם בחרנו לוותר למען שותפות, ידידות, זה שאלה אחרת. אבל החובה המוסרית צריכה להיות לנגד ענינו. 

בנושא אחר אבל לא בלתי קשור. 

בינואר 26 הייתי בסדנה בחו"ל שעסקה בפוליטיקה וסטואיות. דובר בין היתר על האופוזיציה הסטואית ברומא, מתקופת נירון. היו סנטורים שחתרו נגד נירון. סנקה הואשם שהוא ידע על הקנוניה ונירון דרש ממנו לקחת את חייו בידיו. דובר בסדנה, שלא נכתב הרבה מחקר אקדמי על "האופוזיציה הסטואית", לרוב ניסו לפטור את העניין כולו כסדרה של תקריות חצי-מבודדות. 

לא מזמן נתקלתי במשהו מאוד מעניין. יש לי נטיה לאסוף ספרים ישנים ונתקלתי בחלק ב' של ספר מתורגם מאנגלית של מייקל רוסטובצב (Michael Rostovtzeff, 1870–1952) היה אחד ההיסטוריונים המשפיעים והחשובים ביותר של העת העתיקה במאה ה-20. הוא נודע בעיקר בזכות השילוב יוצא הדופן שעשה בין מחקר היסטורי, ארכיאולוגיה וניתוח כלכלי-חברתי. הספר "דברי ימי רומי". פרופ' מיכאל רוסטובצב מנתח לעומק את המעבר של האימפריה הרומית מעריצות שלטונית במאה ה-1 לספירה לעידן "חמשת הקיסרים הטובים" במאה ה-2. בספר הישן שמצאתי, רוסטובצב רואה בהם את הגורם המוסרי והאידיאולוגי המרכזי שעיצב את דמותו של השלטון הנאור ברומא. 

מסביר שהאופוזיציה החלה להתגבש לא כמרד צבאי, אלא כעמדה מוסרית-פילוסופית של קבוצת סנאטורים בראשות תראסאה פאיטוס (Thrasea Paetus). בימי נירון, פאיטוס וחבריו סירבו להשתתף ב"הצגה" של החצר הקיסרית. הם האמינו שהקיסר אינו "אדון" (Dominus) אלא "האזרח הראשון" (Princeps), ועליו למשול לפי חוקי התבונה והצדק. עבור רוסטובצב, זו לא הייתה רק התנגדות פוליטית, אלא מאבק על דמותה של המדינה: האם היא שייכת לאדם אחד (עריצות) או שהיא "דבר הציבור" (Res publica).

האופוזיציה הסטואית המשיכה לפעול תחת קיסרי השושלת הפלאבית, במיוחד נגד דומיטיאנוס, שנחשב לעריץ. רוסטובצב מציין את הלווידיוס פריסקוס, שהמשיך את דרכו של פאיטוס והוצא להורג. בתקופה זו, הסטואים והקיניקנים הפכו ל"קול המוסרי" של רומא, כשהם סובלים מהגליות ורדיפות (דומיטיאנוס אף גירש את כל הפילוסופים מרומא). הם יצרו מודל של "מרטירים" למען החירות, מה שהשפיע עמוקות על דעת הקהל בקרב האליטה המשכילה.

המהפך הגדול חל עם עלייתו של נרווה (בשנת 96 לספירה) ואימוצו של טראיאנוס. רוסטובצב טוען כי הקיסרים הללו (נרווה, טראיאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס) הבינו שכדי לייצב את האימפריה, עליהם לאמץ את עקרונות האופוזיציה שרדפו קודמיהם.

ההשפעה התבטאה בכמה מישורים:

• הקיסר כמשרת המדינה: המושג הסטואי של "חובה" (Officium) הפך לבסיס השלטון. הקיסר כבר לא ראה את עצמו מעל לחוק, אלא כמי שתפקידו לשרת את טובת הכלל.

• המונרכיה הנאורה: רוסטובצב מדגיש שהקיסרים הללו יצרו סינתזה בין כוח מוחלט לבין חופש אזרחי. הם נתנו לסנאט כבוד והשפעה, ובכך פייסו את המעמד שהוביל את האופוזיציה הסטואית.

• מרקוס אורליוס כשיא התהליך: מרקוס אורליוס, "הקיסר הפילוסוף", היה עבור רוסטובצב ההתגשמות המלאה של המאבק שהחל פאיטוס תחת נירון. הוא שלט לא כמי שחפץ בכוח, אלא כמי שמבצע את חובתו המוסרית לעולם, כפי שכתב ב"מחשבות לעצמו".

רוסטובצב, כהיסטוריון חברתי וכלכלי, לא מסתכל רק על רעיונות. הוא טוען שהאופוזיציה הסטואית ייצגה את הבורגנות העירונית והאריסטוקרטיה המשכילה. המעבר לקיסרות ה"טובה" אפשר למעמדות הללו לשגשג, מה שהוביל למה שהוא מכנה "תור הזהב" של המאה ה-2. הוא כותב שבזכות האימוץ של עקרונות הסטואה, האימפריה זכתה לתקופה הארוכה ביותר של יציבות ושלום פנימי בהיסטוריה שלה.

לסיכום, לפי רוסטובצב, הסטואים שהתנגדו לנירון ונדחקו לשוליים הפכו בסופו של דבר לאדריכלים הרעיוניים של התקופה המפוארת ביותר של רומא. השלטון הפך מ"צורך צבאי" ל"שליחות פילוסופית".

איך זה קשור למה שהתחלנו בו? 

ההגינות. הערך האמיתי שלה מתבטא ביושרה שלנו כחלקים מהחברה. ההשפעה שלנו בחברה. אבל גם מבחינת שיוויון שקודם טענתי שהוא מנוגד לחוק הטבע אם הוגן זה לכאורה לקחת מהאחד ולתת לשני או לוותר. אז זה פועל נגדינו.. אם תהיה דרישה חברתית מנותני שירות, בעלי תפקיד ציבורי, או כל מי שבאינטראקציה עם אחרים, להתנהל מתוך חובה כלפי הציבור, זה שיוויון שמייצר חברה בריאה וטובה. 

הסטואים ראו עצמם לא רק ככאלה שפועלים ראוי, אלא גם ככאלה שדורשים את זה מהסביבה. עושים טוב ומונעים עוול. כמו שסנקה כתב:  הטבע נתן לאדם די כוח. לו רק נשתמש בו, לו רק נאזור אותו ונעורר את כולו למעננו, ודאי לא נגדנו.

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב