פרק 199 על השיח הנאות

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

נדמה לי שמרבית האנשים יגידו שהשיח הפוליטי בישראל הוא אלים. הנקודה המעניינת היא, שיגידו את זה אנשים מכל הקשת הפוליטית ולרוב גם יגידו שדווקא הצד "השני" הוא האלים. 

יש גם שיגדירו אלימות באופן צר ויש באופן רחב. לכן, הפרק היום יעסוק בנו. בצד שלנו. מי זה אנחנו? מי זה הצד שלנו? אז כמו שאני מזכיר מעת לעת, הסטואיות עוסקת בנו לא באחרים. 

כמו שסנקה כותב במכתב 5.4 לחברו לוקיליוס:

"קודם לכל הפילוסופיה מבטיחה דעה צלולה, אנושיות, חברתיות. שוני ירחיק אותנו מההבטחה הזאת.". כמה משפטים קודם, הוא אומר שאנחנו לא צריכים להבריח מעלינו את האחרים. גם אם אנחנו צריכים לא להיות כמו ההמון. אחרת נבריח מאתנו ונרחיק את מי שאנחנו רוצים לשפר. 

זה אומר, שאנחנו צריכים להשגיח על עצמנו ולתת דוגמה חיובית. 

אמרתי קודם שיש כאלה שנוקטים בהגדרה רחבה ויש בהגדרה צרה לאלימות. אז נעשה סדר. הכוונה באלימות, היא לשימוש או איום בכוח פיזי על ידי או נגד שחקנים פוליטיים (מדינות, קבוצות או יחידים) כדי להשפיע, לשמר, לשנות או להתנגד לכוח פוליטי או מדיניות.

זוהי הגדרה רחבה במכוון, שכן היא כוללת: אלימות מדינתית (דיכוי, מלחמה, אלימות משטרתית), אלימות מהפכנית (התקוממויות, הפיכות, לוחמת גרילה), אלימות טרוריסטית (תקיפת אזרחים למטרות פוליטיות), אלימות קולקטיבית (מהומות, סכסוך אזרחי), ואלימות ממוקדת (התנקשויות, לינצ'ים עם מניעים פוליטיים).

המרכיבים המרכזיים של אלימות פוליטית, לפי הגדרה זו, הם שהיא:

1. מכוונת (כלומר, לא אקראית).

2. פיזית (היא מורכבת מנזק גופני ממשי או מאיים).

3. פוליטית (היא מכוונת ליחסי כוח ולא למניעים אישיים, פליליים או כלכליים גרידא, אף על פי שאלה לעיתים קרובות חופפים).

אני לא אכנס לסוגים של אלימות פוליטית לגיטימית. אבל יש כזאת. הסיבה שלא אכנס, היא שאני רוצה יותר לעסוק בבן אישי. בשיח… אבל רק אציין בלי הרחבה. 

יש למשל אלימות מדינתית "לגיטימית" (אכיפת חוק, פעולה צבאית) והן אלימות "לא לגיטימית" של גורמים שאינם מדינה, תוך הכרה בכך ששאלת הלגיטימיות היא לעתים קרובות בדיוק הנושא שעליו מתנהל המאבק. 

הגנה עצמית והגנה על אחרים. זו דוגמא אחת. גם התנגדות לעריצות. ויש עוד. 

אחת הנקודות הכי מעניינות בעיני בהקשר של אלימות פוליטית, היא גבולות הסובלנות כלפי בלתי-סובלניים בתוך חברה פתוחה. לדוגמה, אם אנו חיים בחברה שבה חופש הביטוי מוערך מאוד, אפשר לטעון שלפשיסט יש זכות להביע את דעתו, כל עוד אינו נוקט באלימות בפועל. מצד שני, עצם מטרת נאומו של הפשיסט היא, בסופו של דבר, להפיל את החברה הליברלית שמאפשרת לו להביע את דעותיו. ניתן לומר דבר דומה על סובלנות כלפי חוסר סובלנות דתית (מצד פונדמנטליסטים רדיקליים). זה תואר על ידי קרל פופר בספרו המשפיע "החברה הפתוחה ואויביה", שפורסם לראשונה ב-1945 (כלומר, מיד לאחר נפילת הנאצי-פשיסטים באירופה). פופר כינה זאת "פרדוקס הסובלנות", וזו אחת הסתירות הפנימיות המטרידות ביותר של הליברליזם.

הדילמה המרכזית טמונה ברעיון שחברות ליברליות בנויות על ערכים של חופש ביטוי, הליך הוגן, סובלנות וכד', שאמורים להיות ניטרליים לגבי התוצאות. אבל מה קורה כשאנשים משתמשים בערכים האלה כדי לקדם את ביטול הפרוצדורות עצמן? הפשיסט מנצל את הסובלנות הליברלית כדי לצבור כוח, ואז הורס את המערכת הליברלית שאפשרה את עלייתו. זה לא היפותטי, זה קרה שוב ושוב.

הפתרון של פופר לפרדוקס הסובלנות הוא שעלינו לסבול את הבלתי-סובלניים רק כל עוד הם נשארים בגבולות השיח הרציונלי. ברגע שהם פונים לאלימות או הסתה, הסובלנות נפסקת.

ג'ון רולס, אחד הפילוסופים המוסריים המשפיעים ביותר במאה ה-20, הרחיק לכת מפופר וטען שחברה צודקת צריכה לסבול רק את אלה שישמרו על המבנה הבסיסי של הצדק. קבוצות בלתי-סובלניות מפסידות את זכותן לסובלנות כשהן מאיימות על חירותם השווה של אחרים.

לאחר מכן יש לנו את עקרון הנזק של ג'ון סטיוארט מיל, המשמש כסוג של דרך ביניים בין פופר לרולס. לפי עיקרון זה, הדיבור צריך להיות חופשי עד שהוא גורם נזק ישיר. הבעיה היא שאידיאולוגיה פשיסטית גורמת נזק באמצעות שרשרת סיבתית ארוכה – גיוס, נורמליזציה, פעולה פוליטית בסופו של דבר – כך שקשה לדעת אם נחצה קו אל "נזק". ואם איננו יכולים לדעת, ייתכן שיהיה כבר מאוחר מדי.

אבל מבחינתי, אתיקה של מידות, היא הנושא שאנחנו עוסקים בו. לפני כן, אתן דוגמה מההיסטוריה הקרובה לנו להיבטים האלה של פילוסופיה פוליטית דרך מכתב של הפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל. 

"לכבוד סר אוסוולד,

תודה לך על מכתבך ועל החומרים שצירפת. חשבתי מעט על ההתכתבות האחרונה שלנו. תמיד קשה להחליט כיצד להגיב לאנשים שהאתוס (Ethos) שלהם כל כך זר ובאופן מהותי מעורר סלידה משלי. אין זה שאני מקבל את הנקודות הכלליות שהעלית, אלא שכל גרגר של מרץ ואנרגיה שלי מוקדש להתנגדות פעילה לקנאות אכזרית, לאלימות כפייתית ולרדיפה סדיסטית אשר אפיינו את הפילוסופיה והמעשה של הפשיזם. אני מרגיש מחויב לומר שיקומי הרגש שאנו חיים בהם כה נפרדים, ודרכינו כה מנוגדות, עד שלעולם לא יוכל לצמוח דבר פורה או כנה מתוך התחברות בינינו.

ברצוני שתבין את עוצמת האמונה הזו מצידי. אני אומר זאת לא מתוך ניסיון להיות גס רוח, אלא אך ורק בגלל כל מה שאני מעריך בניסיון האנושי ובהישג האנושי.

בכבוד רב,

ברטרנד ראסל"

המכתב הזה, מתאריך 22 בינואר 1962, נכתב על ידי הפילוסוף והמתמטיקאי ברטרנד ראסל בתשובה להזמנה שקיבל מסר אוסוולד מוסלי (Sir Oswald Mosley), מייסד האיחוד הפשיסטי הבריטי. ראסל דחה את ההזמנה במילים נחרצות אלו. 

מוסלי נולד למשפחה אריסטוקרטית ובעלת זכויות. הוא היה פוליטיקאי מבריק. לאחר שירות במלחמת העולם הראשונה, נבחר לפרלמנט ב-1918 בגיל 22, והיה לחבר הפרלמנט הצעיר ביותר. הוא נודע כנואם כריזמטי ומוכשר. ב-1931 הקים את המפלגה החדשה (The New Party). לאחר שביקר באיטליה והתרשם עמוקות מבניטו מוסוליני, הוא נטש את הפוליטיקה הפרלמנטרית הקונבנציונלית והקים ב-1932 את איחוד הפשיסטים הבריטי (British Union of Fascists – BUF), שנודעו בכינוי "החולצות השחורות" (Blackshirts). התנועה אימצה אידיאולוגיה פשיסטית, אנטי-דמוקרטית ואנטישמית מובהקת.  ה-BUF נודע בקמפיינים המיליטנטיים והאלימים שלו, במיוחד נגד הקהילה היהודית באיסט אנד של לונדון. האירוע המפורסם ביותר הוא "הקרב ברחוב קייבל" ב-1936, שבו אלפי תושבי לונדון, כולל יהודים ופעילי שמאל, התנגדו בכוח למצעד של הפשיסטים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, ועם האיום בפלישה גרמנית, החשש של הממשלה הבריטית ממוסלי ומפוטנציאל שיתוף הפעולה שלו עם האויב גבר. במאי 1940, הוא וראשי ה-BUF נכלאו (עקב תקנות מיוחדות לשעת חירום) והתנועה הוצאה מחוץ לחוק ופורקה. מוסלי שוחרר מהכלא ב-1943. אבל לאחר מכן, הוא כבר לא הצליח פוליטית. בעיקר בשל התבוסה המוסרית של הפאשיזם. אבל מוסלי נותר דמות המסמלת את הכישלון המוחלט של הפשיזם לצבור כוח משמעותי בפוליטיקה הבריטית, אך גם דוגמה להתנגדות הנחרצת שהופנתה כלפי תנועתו. 

ברטרנד ראסל (Bertrand Russell; 1872–1970) היה פילוסוף, לוגיקן, מתמטיקאי והוגה חברתי בריטי, הנחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר במאה ה-20. חייו הארוכים והקריירה המגוונת שלו הותירו חותם עמוק בפילוסופיה האנליטית, בלוגיקה ובאקטיביזם הפוליטי. בנוסף לעיסוקו האקדמי, הקדיש ראסל חלק ניכר מחייו לפעילות חברתית ופוליטית שהונעה על ידי ערכיו ההומניסטיים ואמונתו בחירות המחשבה. הוא היה פציפיסט נלהב והתנגד באופן פעיל למלחמת העולם הראשונה.  לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא הפך למנהיג בולט בתנועה נגד נשק גרעיני, היה מעורב באופן ישיר במחאות. הוא התנגד באופן תקיף למשטרים טוטליטריים (כמו הפשיזם, כפי שמשתקף במכתב לאוסוולד מוסלי, וכן המשטר הבולשביקי שאותו ביקר לאחר ביקורו בברית המועצות). הוא זכה בפרס נובל לספרות.

דעותיו של ברטרנד ראסל על ישראל, הציונות והסכסוך הישראלי-פלסטיני היו מורכבות והשתנו במידה מסוימת לאורך חייו, אך בסוף ימיו הפכו לביקורתיות מאוד כלפי מדיניות ישראל. 

לאחר השואה ובתקופה של הקמת המדינה, ראסל, כמו אינטלקטואלים רבים במערב, תמך בהקמת מדינה יהודית כמקלט לעם נרדף. ב-1960 הוא כתב: "אני חושב שזו הייתה טעות להקים מדינה יהודית בפלשתינה, אבל זו תהיה טעות גדולה עוד יותר לנסות להיפטר ממנה עכשיו שהיא קיימת." 

במהלך שנותיו האחרונות, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, דעותיו הפכו לביקורתיות מאוד. הוא ראה בהתפשטות הטריטוריאלית של ישראל מדיניות אימפריאליסטית וקולוניאלית והתנגד לה בתוקף. 

נחזור לפילוסופיה של מידות. מה עשוי לומר פילוסוף של אתיקת המידות לגבי סוגיית האלימות הפוליטית. אריסטו, לדוגמה, היה מתמקד בשאלה מה יעשה האדם בעל החוכמה המעשית (phronesis) – מישהו שטיפח את האופי הנכון ויכול להבחין מה המידה הנכונה והמידתית בין הקצוות. האדם המידתי עשוי לעסוק באלימות פוליטית אם היא באמת משרתת את הצדק ונעשית באומץ ראוי (לא פחדנות ולא פזיזות), אך הדגש יהיה על האופי והמניעים של הפועל ולא על התוצאות, כפי שעשוי לעשות, למשל, פילוסוף תועלתני. אני לא חסיד גדול של תועלתנות. 

הסטואים היו זהירים מאוד לגבי אלימות פוליטית, ותגובתם הייתה תלויה בכמה עקרונות מפתח. משמעת הפעולה של אפיקטטוס, למשל, אומרת שעלינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי למלא את תפקידינו וחובותינו (kathêkon) – כאזרחים, כהורים, כבני אדם. אם עריצות מונעת מילוי חובות טבעיות אלו, ייתכן שתידרש התנגדות. יש לנו דוגמאות לסטואים שהשתתפו באלימות פוליטית, אחרי הכל, קאטו הצעיר,התנגד ליוליוס קיסר, ונלחם עד שהפסיד. היתה אופוזיציה סטואית לנירון הקיסר. 

הסטואים, ובמיוחד אפיקטטוס, ממליצים להתמקד במה שתלוי בנו, כלומר, בשיקול הדעת, הערכים וההחלטות שלנו לפעול. עם זאת, לעתים קרובות מדי יש שיחשבו שהכוונה היא אי-מעורבות פסיבית, במיוחד מהסוג הפוליטי. נהפוך הוא, אפיקטטוס תומך במפורש באופוזיציה פוליטית פעילה (אם כי לאו דווקא אלימה), כמו שהוא משבח את הלווידיוס פריסקוס, חבר ב"אופוזיציה הסטואית" המפורסמת נגד הקיסרים נירון, אספסיאנוס ודומיטיאנוס. דוגמה מהשיחות 1.2:

"אתה חייב לתת את ליבך לשאלה כיצד תֵּדָמֶה לשאר בני אדם. בדיוק כדרך ששום חוט אינו רוצה להצטיין ולבלוט בין שאר החוטים. אשר לי, רוצה אני להיות חוט הארגמן, החלק הקטן המנצנץ, הגורם לכל שאר החוטים להיראות רבי חן ויופי, וכיצד תוכל לומר לי: "הידמה להמון"? כי אם אעשה כך, איך אשאר הארגמן? זאת ראה והבין גם פריסקוס הלווידיוס, ופעל על פי הבנתו…" הקיסר אספסיאנוס ציווה שלא יגיע לישיבת הסנאט. הלווידיוס טען שהקיסר יכול לאסור עליו להיות חבר סנאט, אבל כל עוד הוא סנטור, הוא חייב לבוא לישיבות. זו חובתו. כשהקיסר, אמר, תבוא ואל תדבר. ענה, אם לא תשאל את דעתי אשתוק. הקיסר אמר שהוא חייב לשאול לדעתו והלווידיוס ענה שהוא אז חייב לומר את מה שנראה לו צודק. 

אפיקטטוס שואל מה ההישג שהוא השיג בהתנגדות הזאת לקיסר? הרי הוא היה אדם יחיד. ומוסיף אפיקטטוס "וכי מה מועיל הארגמן לגלימה? מה עוד לבד מזה שהוא מנצנץ ומתבלט בה מכוח היותו ארגמן ומשמש דוגמה נאה לכל השאר?"

זו דוגמא שגם התנגדות היא פעולה שחייב סטואי לעשות, כאשר היא לא אלימה וכמו שסנקה אמר הסטואי מהווה דוגמא לאחרים. הארגמן שהוא הצבע של האצולה, מנצנץ בבולטות שלו לדוגמה טובה ונכונה. "חוט הארגמן" (The Purple Thread): פריסקוס מסביר שהוא לא יכול להיות כמו כולם. תפקידו הוא להיות החלק הבולט, שמסמל את היופי והערך של הבגד כולו. כלומר, תפקידו של הסטואי הוא לשמש מגדלור מוסרי ודוגמה לחברה, גם אם הוא מיעוט קטן.

התנגדות עקרונית: הדיאלוג עם הקיסר (אספסיאנוס) ממחיש את ההתנגדות הבלתי מתפשרת של פריסקוס. הוא אינו נכנע לאיום. הוא מפריד בין מה שתלוי בו (השיפוט, האמת והדיבור שלו) לבין מה שאינו תלוי בו (ההשלכות החיצוניות כמו מוות או גלות).

"אתה עשה את שלך ואני אעשה את שלי": זו התמצית של הדיכוטומיה הסטואית של השליטה. הקיסר רשאי להרוג או להגלות (פעולות חיצוניות), אבל פריסקוס שומר על כוחו הפנימי: "בידי למות ללא פחד... בידי לצאת לגלות ללא צער."

הצדק הוא אחת מהמידות הטובות הראשיות.  שאם המדינה הופכת לבלתי צודקת באופן יסודי, הסטואי עשוי להגיע למסקנה כי התנגדות לה משרתת את טובת הכלל הגדולה יותר של המשפחה האנושית האוניברסלית." בסופו של דבר, עבור הסטואי צורת הממשל היא אדישה (indifferent), כלומר, אין לה השפעה על האופי והמידות שלנו, שהם הטוב הפנימי היחיד [הטוב היחיד]. שוב, עם זאת, אין זה מרמז על אי-מעש מול אי-צדק.

גם מרקוס אורליוס כותב לעצמו ב 11.18.11: 

"דע כי טירוף הוא לדרוש מן הרשעים שלא יעוולו; דרישה זו שואפת אל הבלתי אפשרי. זאת ועוד, להסכים כי יעשו עוול לאחרים אך לבקש כי לא יָרֵעוּ לך הרי הם מאפייניו של הנבער והעריץ.".

באתיקת המידות, התשובה לשאלה: "האם אלימות פוליטית קבילה?" היא "תלוי". זה לא רלטיביזם מוסרי, אלא הכרה מעמיקה בכך שהחיים מורכבים מכדי שלשאלות רחבות כאלה יהיו תשובות פשוטות וישירות. מי שמחפש תשובות ברורות שיכסו כל מקרה, לא צריך לחפש אותם בפילוסופיה. 

למרות שציינתי קודם שיש מקרים של אלימות פוליטית שלכאורה לגיטימיים, בהחלט עלינו להיות סקפטיים מאוד לגבי אלימות ככלי פוליטי – בהתחשב בפוטנציאל שלה לשימוש לרעה, להסלמה ולתוצאות לא מכוונות – איננו יכולים להכריז עליה בכנות כאסורה באופן קטגורי מבלי להתעלם הן מהתקדימים ההיסטוריים והן מההיגיון הפילוסופי. אבל אני שומר את זה למקרה קיצון של מניעת פגיעה באחרים. 

השאלה החשובה היא איך אנו מטפחים את החוכמה המעשית הנחוצה כדי לנווט בבחירות טרגיות אלה? 

אולי חשוב מכל, ההכרה בלגיטימיות הפוטנציאלית של אלימות פוליטית בנסיבות קיצוניות צריכה לחייב אותנו עוד יותר לחזק מוסדות דמוקרטיים ויישוב סכסוכים בדרכי שלום – לא משום שאלימות אינה מוצדקת לעולם, אלא דווקא משום שלפעמים היא עשויה להיות כזו. המטרה לא צריכה להיות חיסול בלתי אפשרי של כל האלימות הפוליטית, אלא יצירת חברות חזקות מספיק, כך שאמצעים נואשים כאלה יישארו יוצאי דופן נדירים באמת, ולא הכרח חוזר ונשנה.

המקרה של ראסל, ממחיש שלא תמיד אפשר לנהל דיון עם אחרים. הסטואי יגיד שצריך לסבול אותם, או להתנגד אם הם פוגעים באופן לא צודק. 

מרקוס אורליוס כותב 5.20: 

"מִצד אחד האדם הוא הקרוב אלינו מכול, היות שעלינו להיטיב עם בני האדם ולשאתם. אמנם אם מי מהם יפריעו את מהלך פעולותַי הפרטיות, כי אז הופך האדם בעינַי לאחד מאותם דברים ניטרליים, ואין הוא שונה משמש, רוח או חיית בר. אלה יש ביכולתם להפריע פעולה כלשהי, אך הם אינם מהווים מכשול לרצוני ולהלך רוחי משום כוח ההסתייגות וההסתגלות שבי."

בני אדם הם קרובים אלינו מבחינת היכולת לתקשר בהיגיון רציונלי. החובה שלנו להיטיב עם בני האדם ולשאתם. הכוונה פה היא לסבול אותם אם הם איתנו או לא. אבל אם הם ממש לא איתנו, כמו בדוגמה עם ראסל, הם הופכים לנייטרלים. הכוונה בנייטרליים, זה אדישים אלינו ובעיקר לבחירה שלנו. הבחירה שלנו כבר לא תהיה על בסיס שיתוף פעולה. הם ניטרליים ואנחנו נבחר את מה שנכון בלי השיתוף פעולה איתם. הם לא יכולים לגרום לנו לבחור במשהו שאינו על פי המידות הטובות שלנו. 

זה מביא אותנו גם לעניין הפעולה וגם השיח.

בספרו "על החובות" עוסק קיקרו "בנאות" בדרך הנאותה והראויה. 1.93: "ועכשיו עלינו לדון על החלק האחד הנותר של הטוב, בו אפשר להבחין בענווה, ומשהו המוסיף מעין נוי לחיים - שליטה עצמית ומתינות, וכן הרגעה של כל מבוכות הנפש וידיעת המידה הנכונה של הדברים. בנקודה זו כלול מה שאפשר לקרוא בלטינית בשם "הנאות" (decorum)."

קיקרו מסביר במילה "נאות" כמה שהולם, מה שמתאים. הוא אומר שאי אפשר להפריד את המילה נאות, ממוסרי. כל מה שהוא מוסרי, הוא נאות. הוא הולם והוא מתאים. כמו פרופורציות גופניות. אסתטיות. זה אומר שיקול דעת, תבונה וזו נקודה חשובה שאומר קיקרו. "בכל עניין ועניין לראות מה האמיתי בו ולתמוך בו, כל זה הוא בבחינת נאות; ונהפוך הוא, להיות מרומה, לסטות מן הדרך, למעוד, לאפשר שיוליכו אותך שולל, כל זה כל כך בלתי נאות, כאילו נטרפה עליך דעתך ואבדה תבונתך; גם כל הדברים הצודקים הם נאותים, ומאידך גיסא הבלתי צודקים הם מאוסים ובלתי נאותים. והוא הדין באומץ הלב; שהרי מעשה שנעשה בגבורה וברוח נחושה נראה ראוי ונאות לגבר, ומה שנעשה בצורה הפוכה הינו מאוס וגם בלתי נאות". 

נסביר רגע את הנקודה החשובה. כשקיקרו כותב בכל עניין ועניין לראות מה האמיתי בו ולתמוך בו, כל זה הוא בבחינת נאות, הכוונה היא לבחון את הדברים לפי קנה מידה שהוא לא רק על בסיס הדעה שלי. אלא לראות את האמת בלי קשר אלי. לבחון אותה ולקחת בחשבון שאולי אני לא צודק. ההולם בהקשר הזה, הוא שהפעולה, השיח מצידי והדעה שלי, מתאימים לשאר המציאות. לא רק חד צדדי לפי ראות עיני. זה לא הולם ועלול לעשות עוול. כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו: "אם יכול אדם להוכיחני ולבהיר לי, כי שגיתי במהלך מחשבתי או במעשַי, אשנה דרכי בשמחה. הלא מחפש אני את האמת, ובגללה איש מעולם לא ניזוק, אמנם מי שדבק בטעותו ובבורותו שלו הוא הוא ניזוק."

קיקרו כותב שהתנהגות נאותה היא הצטיינות. זה מה שמבדיל אותנו משאר היצורים. זה אומר לאמן את עצמנו להתנהגות נאותה. 

"אנו, מאחר שניתנו לנו על ידי הטבע תכונות של התמדה, מתינות, כיבוש היצר וענווה, ומשום שהטבע עצמו מלמד אותנו גם לא לזלזל בבני האדם וכן לנהוג בהם כראוי, נובע מכך שגם על הנאות הכללי,  הנוגע למוסרי בשלמותו ומשתרע על תחום רחב, לצאת לאור, וכן גם על הנאות לכל אחת מן המידות הטובות… לפיכך, יש להעניק יחס של כבוד לבני האדם, גם לטובים ביותר וגם לכל היתר. כי לזלזל בהערכת עצמו של הזולת אינו רק עזות מצח אלא גם מידה רבה של הפקרות, אולם בהתייחסותנו אל בני האדם יש לעשות הבחנה בין הצדק ובין הענווה. כי תפקיד הצדק הוא לא לגרום נזק לבני האדם, ותפקיד הענווה הוא לא לפגוע ברגשותיהם, ובזאת נראה לעין בבירור כוחות של הנאות." 

מה שחשוב לזכור מהקטע הזה, שאנחנו צריכים להתייחס בכבוד גם לאנשים הטובים וגם לאלה שלא. גם לאלה שפועלים על פי מידות טובות וגם אלה שלא. שימו לב שגם עניין הצדק, הוא שאנחנו לא נפגע באחרים והענווה אומר לא לפגוע ברגשותיהם, דהיינו גם אם הם חושבים שהם צודקים אבל הם לא. עדיין ננהג בהם באופן ראוי. זה כוחו של הנאות. שימו לב שהציטוט האחרון מקיקרו, מתאים גם לשיח במקום העבודה שלכם, לשיח בין בני זוג. לשיח עם הילדים. לא נכון לדבר ממקום של "אני צודק". זו טעות. הצדק הוא מידה טובה שלנו, לא לעשות עוול לאחר. והענווה חשובה גם בשיח כזה כי עדיף שירצו לנהל איתנו דיאלוג ולא נרחיק אותם על ידי פגיעה בהם. 

אני מודה שמה שעורר אותי לכתוב את הפרק, הוא כמות הפוסטים הרעילים שראיתי כנגד הוריי משפחות חטופים שחזרו לאחר שנתיים של גיהנום בידי חיות הפרא. כמה פוסטים נפתחו במילים שעכשיו שהחטופים חזרו, צריך לומר שהתנהגות חלק מהוריהם היתה לא ראויה. ואני עדין בציטוט הפוסטים הללו ואני גם לא מתייחס להורים מסוימים בכוונה למרות שיש כאלה שבלטו יותר. היו ביקורות על הורים מכמה כיוונים שונים. נניח שאני לא חושב שהם צודקים באופן בו הם נהגו, עדיין נכון שאנהג כלפיהם באופן ראוי ונאות. למען הסר ספק, אני לא מבקר הורים שפעלו להשבת יקיריהם משבי החמאס. אני חושב שהביקורת הבוטה כלפי משפחות חטופים כי לא מסכימים עם עמדתם הפוליטית או דרך הפעולה שלהם, היא לא נאותה. 

זו דוגמה שקיקרו היה מרגיש בנוח להשתמש בה. הם פעלו על פי חובה שלהם כהורים. לא עשו עוול ופגעו באחרים, דהיינו פעלו בצדק. לגבי עניין הענווה ופגיעה ברגשות אחרים, אני אשאיר לכם לבחון לבד. אני מסכים עם קיקרו, שבכל מקרה צריך לפעול נאות, בצדק וענווה. 

קיקרו ממשיך וכותב שאנחנו לא צריכים לעשות שום דבר שלא נוכל לתת לו סיבה סבירה. זו נקודה חשובה. כל מעשה שלנו צריך להיות על פי תבונה. זו כמעט ההגדרה של חובה, הוא כותב. הדחפים חייבים לציית לתבונה. דחפים ותשוקות חייבים להיות נשלטים על ידי התבונה. זה כלל חשוב להתנהגות נאותה. 

" 132. פעולות הרוח הינן בעלות שני פנים: האחד הוא פן החשיבה והשני הוא פן הדחף. החשיבה עוסקת בעיקר בחקר האמת, הדחף ממריץ לפעולה. לכן עלינו לדאוג לכך שנפעיל את מחשבתנו למען עניינים נשגבים ביותר, ולמען נשמור את הדחף תחת שליטת התבונה."

ולהלן דוגמה לשיח נכון:

"134. שיחה זו, שמצטיינים בה במיוחד הסוקראטים, נעימה וללא כל עקשנות, ויהיו בה גם חן ויופי. ואל לו לדובר להוציא ממעגל המשוחחים את האחרים, כאילו בא אל אחוזתו הפרטית, אולם, כמו בדרך כלל, כך גם בשיח המשותף, עליו לחשוב שמן הראוי לאפשר זכות דיבור שווה. בראש ובראשונה יש לשים לב על אילו עניינים נסבה השיחה: אם בכובד ראש נאמרים הדברים, עליו להעניק לדבריו נימה של רצינות, אם בלצון, עליו לומר דברי היתול. ומעל לכל עליו לדאוג שדבריו לא יצביעו על פגם כלשהו באופיו; וזה קורה במיוחד כאשר מביעים בכוונת מכוון זלזול כלפי הנעדרים, אם בדברי לעג אם במלות הכפשה מרושעות."

137 "לרוב מותר לומר דברי תוכחה מתונים ועם זאת להביע אותם בקול קול מחמיר, גם כדי לשמור על הנימה רצינית וגם כדי להימנע מהלבנת פני הזולת, וגם יש לרמוז שמידת הנוקשות שיש בדברי התוכחה היא לטובת האיש שאליו כוונו הדברים. אפילו בעת דין ודברים שיש לנו עם יריבים קשים מאוד, ואף אם נשמע מילים פוגעות, נכון הוא בכל זאת לשמור על הופעה מכובדת ולהישמר מפני הכעס; כי דברים הנעשים במידה מסוימת של רוגז, אין הם יכולים להיעשות ביציבות, ואינם יכולים לזכות באהדת הנוכחים. וגם הנוהג של התפארות עצמית הוא מכוער מאוד, במיוחד אם הדברים הנם כוזבים והם אמורים, מול פני הלעג של המאזינים, למלא את התפקיד של החייל המתרברב." החייל המתרברב הוא דמות קומית.

נסכם.

יהיו כאלה שלא נסכים עם דרכם. בעיקר כזאת שלא פועלת באופן המאפשר דיאלוג ושיתוף פעולה. רצוי שאם אנחנו ניסוג מהדיאלוג, כמו שעשה ראסל, זה יהיה במקרים בהם הצד השני, הוא אלים בלתי מתפשר ולא צודק. אבל גם לא קשוב לאמת. החובה שלנו, לא להיות כאלה. אלה לבחון בתבונה האם אנחנו נוהגים באופן הולם ונאות ולתת דוגמה חיובית. שאנחנו פועלים בצדק וענווה. לא פוגעים באחר ומוכנים לבחון את עצמנו. אם בחנו את עצמנו ואנחנו יודעים להגיד למה אנחנו בוחרים בעמדה מסוימת וזה על פי תבונה, אנחנו צריכים לבחון את החובה שלנו. לפעמים היא להתנגד, לפעמים היא להסתייג ולהתרחק. אבל תמיד בצדק בענווה ובאופן נאות וראוי. 

נסיים במה שהתחלנו, כי סנקה מסכם את זה מעולה: "קודם לכל הפילוסופיה מבטיחה דעה צלולה, אנושיות, חברתיות. שוני ירחיק אותנו מההבטחה הזאת.". 

דעה צלולה, היא תבונה. לראות את המציאות כפי שהיא ולא רק על פי הדחפים והתשוקות שלי. אנושיות היא לראות את האחר ולראות בו ערך. לא כלי, לא אינטרס, לא תועלת. בני אדם הם בעלי ערך מעצם מהותם כיצור תבוני. חברתיות היא צו מן הטבע. אנחנו חיה חברתית וזה הטבע שלנו. להפר את הצו הזה, זה אי צדק. שוני, הוא הפילוג. זה לא אומר להידמות לאחרים. הכוונה בשוני, היא כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו שאדם הופך להיות מורסה על העולם, אם הוא נוהג בכעס כלפי מה שקורה. שוני שמרחיק, הוא כל התנהגות או רגש שלילי שמרחיקים מהחברה. זה לא אומר שחייבים שהדעות יהיו זהות אצל כולם.  זו ההפרדה וחוסר נכונות לדיאלוג קשוב לאחר. כמו שאריסטו כתב, האדם הוא חיה פוליטית. אבל אף אחד לא אמר שפוליטיקה צריכה להיות מפלגת, אלימה או דורסנית. 

 אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב