פרק 197 על הסליחה ועל הדמות הראשית בסרט

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

בשל יום כיפור, החלטתי להעלות פרק העוסק בסליחה. 

נתחיל לא בסטואיות אלא בעברית. פניתי לאתר האקדמיה ללשון העברית להבין תחילה, את ההבדל בין "סליחה" ל: "מחילה". אז מסתבר שסליחה במקור העברי היא רק על ידי האל לבני האדם על חטאיהם. בימי הביניים, באירופה זה התרחב וגם בני האדם החלו לסלוח. או להשתמש במילה "סליחה" בהקשרים נוספים. שבין אדם לחברו וגם בהקשר טריוויאלי יותר כמו "סליחה, מה השעה?". 

"מחילה" לעומת זאת, היא מילה שמקורה יותר מעורפל. היא החלה בתקופת בית שני ומראש היתה בין בני אדם. השימוש שלה היה במובן המילולי של "למחול", כלומר לוותר על משהו. היום היא לכאורה בעברית גבוהה יותר "מסליחה". ולפעמים באה ביחד עם "סליחה", לשם הדגשה: "סליחה, ומחילה". 

הסטואים ראו בבני האדם ובאלים, כחולקים את אותו לוגוס. את אותה חוקיות ורציונליות. כלומר, בני האדם חולקים יכולת אלוהית של חשיבה רציונלית. ההבדל הוא שהאלים מתנהלים רק מתוך רציונל ובבני אדם יש גם חלק גופני הכולל חשיבה מתוך תשוקות, חשקים ודעתינו לעיתים משובשת כי אנחנו לא תמיד מתנהלים מתוך מחשבה. 

זה מביא אותנו לשאול לגבי התפיסה הסטואית של הרֶשַׁע ומה יש לעשות בנידון. אנו יודעים שהסגולה-המידה הטובה (Virtue) היא הטוב היחיד, ולכן העוול או הגנות (Vice) זה הרע היחיד. ובכל זאת, הסטואיות קובעת שאנשים בוחרים בעווול וחטא רק מתוך בּוּרוּת לגבי הטוב האמיתי. אז מה התגובה הסטואית למעשי רשע של אחרים? אנחנו צריכים לסלוח ולשכוח? צריך לבטל את הרשע בטענה שהוא חיצוני ואדיש? או שמא עלינו לפעול נגד הרשע בהתאם לתפקידינו השונים בחיים?

ההנחה הסטואית המרכזית היא שאף אדם אינו עושה רע מרצון. אנשים בוחרים במעשה לא ראוי ומגונה (בפעולות שגויות) מכיוון שהם טועים בשיפוט ומאמינים שפעולה זו תביא להם איזשהו טוב או תמנע מהם רע (למשל, הם מאמינים שעושר יביא אושר, ולכן פועלים ברמייה). ה"רשע" שלהם נובע מבּוּרוּת או חוסר ידע לגבי הטוב האמיתי שהוא המעלה.

הסטואים סבורים שעשיית רע היא תוצאה של בּוּרוּת כתפיסה שהם ירשו מסוקרטס. סנקה, אֶפִּיקְטֶטוּס, ומארקוס אורליוס דנים בנקודה זו לעתים קרובות. 

המסקנה היא כן, עלינו לסלוח במקום לכעוס. יש היגיון מאחורי זה  ואני אסביר כי כדאי להכיר. 

נכון גם לנסות לחנך ולשנות את אמונותיהם של אלה שעושים רע, ולכוון אותם להבנה טובה יותר של מה שבאמת חשוב.

בהחלט אסור לנו פשוט לבטל מעשים רעים כבלתי חשובים – אחרי הכל, הם רעים, ולכן נמצאים בקונפליקט עם המידה הטובה (Virtue). אפיקטטוס אומר שעלינו לפעול בהתאם למה שבכוחנו  וגם לנסות לפעול נכונה וגם לשכנע אחרים לעשות את אותו הדבר, ככל יכולתנו. כל אחד על פי כישוריו. לקחת בחשבון את תפקידנו בחיים ולפעול למען פעולה נכונה (מֵעוּלָה/מוּסָרית) בתוך ההקשר החברתי והמצב הספציפי שלנו. 

בלשון חופשית, אתאר איך קיקרו כותב את זה בספר שלו "על החובות" שמבוסס על הפילוסופיה של פנאיטיוס הסטואי. דרך אגב, יש סיפור שפעם מנחם בגין נאם בכנסת והזכיר את קיקרו. קיקרו נכתב באנגלית ולטינית  Cicero. בגין הגה את השם  בהגייה "ציצרו". שזה לא שגוי, כי נהוג בחלק משפות אירופה ועל פי ההגייה הרומית המסורתית של האות 'C' לפני 'i'. 

יוסף שפרינצק (יושב-ראש הכנסת) קטע אותו ואמר: "מר בגין, אומרים 'קיקרו'" כנהוג בעברית מודרנית ועל פי ההגייה הקלאסית/האקדמית של הלטינית. בגין השיב מיד: "תודה רבה, מר שפרינקק.".

כשאני משוחח עם דוברי אנגלית, כמובן שאני הוגה את השם "סיסרו". אבל פה אצלנו, אני הוגה "קיקרו", למרות שבחלק מהתרגומים הישנים, אפשר למצוא את השם כתוב "ציצרו". כמו שבגין הגה אותו. בכל אופן, בספר "על החובות" 1.107-15, קיקרו כותב, שהטבע עשה אותנו בעלי 2 פנים. במובן של צדדים או אופנים שיש לנו. האחד, משותף לכל בני האדם ולכן כולנו חולקים את אותה תבונה. זה מה ששם אותנו מעל בעלי החיים. מתוך התבונה, נובעים מה שמוסרי ונאות. ככה גם אפשר לראות מה החובות שלנו.

הצד השני, הוא פרטי של כל אחד. בדיוק כמו שכל אחד שונה במראה ובגוף. חלק טובים יותר בריצה, חלק בהיאבקות. ככה גם חלק יותר אצילים וחלק יותר חיננים, ככה גם בנפש יש הבדלים בין בני אדם והם אפילו גדולים יותר. קיקרו מתאר אנשים מרומא בעלי כישרון נאום, כאלה בעלי רצינות רבה, או כאלה בעלי עליזות ואפילו שאפתנות. על סוקרטס הוא כותב שידוע שהיה מקסים ומשעשע, איש שיחה נעים, והיתה בו העמדת פנים שמכונה אירוניה. הכוונה בכך, שסוקרטס היה מעמיד פנים שאינו יודע יותר מאחרים כדי לאפשר לדיון להימשך. לעומתו, מציג קיקרו את פריקלס האתונאי ואת פיתגורס שהיתה להם יכולת השפעה גדולה על אנשים אבל ללא כל עליזות. חניבעל מקרתגו למשל, היה ערמומי. הוא ידע להסוות את התוכניות שלו ובכך שיבש את תוכניות האויב. קיקרו מתאר עוד אנשי יוון בעלי תכונות שונות. הוא מתאר אנשים שנבדלים זה מזה בכך שחלקם גלויי לב ופשוטים שלא חושבים שנכון לעשות כלום בחשאי או לטמון מלכודת למישהו. אחרים, מוכנים לסבול כל דבר, לשרת בהכנעה, העיקר שישיגו מה שהם רוצים. סיפרתי באחד הפרקים הקודמים על ליסדר מספרטה. קיקרו מזכיר אותו שהיה ערמומי מאוד ומוכן לסבול כל דבר. המחליף שלו, היה הפוך ממנו. קיקרו כותב: " קיימים אינספור הבדלים נוספים בטבעם של בני האדם ובמנהגיהם, ובכל זאת אין לגנותם כלל וכלל.".

יש לנו פה כבר אמירה שמתחילה לנגוע בסליחה. או במחילה יותר נכון. קיקרו אומר לנו למחול על הבדלי אישיות של אנשים. כי יש מגוון אדיר ולא מגוון תכונות האישיות זה מה שמגדיר טוב או רע. 

הוא מסביר את זה כך 1.110:

"על כל אחד לשמור מכל משמר על תכונותיו המיוחדות, במידה שאין בהן מן החטא, כל עוד הן ייחודיות לו, למען יישמר אותו 'נאות' שאנו שואפים אליו. שהרי יש לפעול כך, שלא נפנה נגד הטבע המשותף לכל בני האדם, וגם כאשר נשמור על טבענו המשותף, נטה אוזן גם לאופיו המיוחד שלנו, כך שאף אם קיימות דרכי חיים מכובדות וטובות יותר, בכל זאת אנו נשקול את כיוון דרכנו על פי קנה המידה של הטבע הפרטי שלנו; שהרי אין זה מועיל לדחות את טבענו אנו וגם לשאוף להשיג את מה שאין ביכולתנו להשיג. ופה צף ועולה מול עינינו ביתר בהירות טיבו של הנאות הזה, מאחר שאין דבר אין לעשות בניגוד לתבונה כפי שנהוג לומר, שפירושו הוא להתנגד לטבע ולדחותו."

במקור קיקרו כותב "בניגוד לתבונה" - INVITA MINERVA כלומר בניגוד לרצונה של מינרבה, אלת התבונה. זו שנקראת ביוון "אתנה". 

קיקרו אומר פה שזה בסדר לשמור על התכונה הטבעית שלנו. כל התכונות שהוא תאר קודם. כל עוד, זה לא פונה כנגד הטבע המשותף. אנחנו יכולים לשקול לאמץ תכונות טובות יותר משלנו במובן הפרטי. אבל תמיד על פי הנאות, הראוי שהוא קנה מידה המשותף. התבונה הרציונלית, האלוהית המשותפת לכל בני האדם והאלים. זה גם אומר להבדיל בין מה שאחרים עושים שנובע ממהותם האישית הטבעית לבין עוול שנוגד את המשותף. במקרים אנחנו כועסים גלל הבדלי גישות, אופי והיבטים פרטיים, אבל אין עוול אמיתי. 

הנקודה החשובה שמעלה קיקרו פה, היא שחייב להיות תאום בין הטבע הפרטי שלנו לכללי. תיאום של מהלך החיים שלנו עם הכלל ועם עצמנו. אנחנו לא צריכים לחקות את הטבע של האחרים, אלא רק להתאים את עצמנו לכללי. זה כמו שאנחנו לא נשתמש במילים שהמצאנו בשיחה עם אחרים, אלא נשתמש בשפה מוכרת ומשותפת. קיקרו אומר שחלק משלבים מילים משפות אחרות בשיח שלהם. הוא מתכוון ליוונית שדיברו אותה המשכילים ברומא. אז אם אני מכניס מילה משפה זרה לשיח עם מישהו בעברית, אבל הוא לא מבין את המילה שהשתמשתי בה, אני נוהג באופן לא נאות, גם אם לכאורה, אני המשכיל יותר כי אני יודע שפה גבוה ונוספת. זה צורם - לא הולם.

הוא כותב:

"מן הראוי יהיה שנשקול בדעתנו מה הן תכונות האופי שיש לכל אחד ונבחן את גבולותיהן, ולא נרצה להתנסות בניסיונות זרים הראויים לאחרים, שהרי ראוי ביותר לכל אחד הוא דבר השייך לו בצורה מרבית. לפיכך ידע כל אחד את טבע ברייתו, ישפוט בחומרה גם את הטוב שבו וגם את הרע, לבל יראו שחקני הבמה נבונים יותר מאיתנו". הכוונה פה שהשחקנים עושים תפקידים בהתאם למה שמתאים לכישורי המשחק שלהם. אנחנו צריכים להיות אנחנו על פי הטבע שלנו. 

"לפיכך, הבה נשקוד יותר מכול על אותם תחומים שאנו מתאימים להם יותר מכול. אולם, אם יקרה פעם שמכורח המציאות ניאלץ לעסוק במה שאינו חלק מכישורינו, יהיה אז עלינו להשקיע את כל דאגתנו, מחשבתנו וחרצותינו למען נוכל לעשות זאת, אם לא בדרך "נאותה" לחלוטין, לפחות בדרך שהיא ככל האפשר פחות "לא נאותה"; ועלינו להתאמץ לא כל כך למען השגת יתרונות שלא הוענקו לנו, אלא למען שנמנע מטעויות."

הנה לנו עוד נגיעה "בטעויות" אנוש. לפעמים אנחנו צריכים לפעול ואנחנו לא הכי טובים לביצוע מה שראוי. אין לנו את הכישורים הטבעיים. אצל חלק זה פיזי, חלק אינטליגנטי, מנטלי, חלק אפילו כישורי תקשורת בין אישית או אינטליגנציה רגשית. אבל אנחנו צריכים לעשות הכי טוב במסגרת הכישורים הטבעיים שלנו. בדרכנו לנסות להימנע מהטעויות שבוודאי נעשה. 

מצד אחד הסטואים תומכים בחמלה וסליחה כלפי עושי רע, אבל זה לא אותו הדבר כמו אי-פעולה. חשוב להגיב, וכן לנסות למנוע, פעולות מזיקות ובלתי-בריאות המבוצעות על ידי אנשים אחרים – גם אם אנחנו מאמינים שפעולות אלו נגרמות על ידי בּוּרוּת.

חלק מהמבנה של כל חברה כולל, חוקים, סנקציות ועונשים צודקים. ברמה האישית, עדיף לנו לסלוח לאלה הפוגעים בנו, אבל זה לא אומר שאנו מתעלמים מההשלכות המזיקות של מעשיהם. אנו רוצים לעודד חברה משגשגת, וזה אומר לדרוש מאנשים לקחת אחריות על מעשיהם. הדבר החשוב שיש לציין כאן הוא הגישה שבה אנו דורשים מאנשים לקחת אחריות: אנו יכולים ליישם צדק תוך הפגנת חמלה כלפי עושי רע. אנו רוצים לשמור על היושרה האישית שלנו ולטפח גישה רציונלית וחומלת המאפשרת לנו להתמודד עם אנשים קשים בצורה צודקת ויעילה. 

אבל מהצד שלנו, זה אומר שאנחנו צריכים שלא תהיה לנו סיבה בכלל שנצטרך לסלוח. בפרק שעשיתי על "גדלות הרוח", הבאתי מדבריו של מוסוניוס רופוס, המורה של אפיקטטוס:

"אדם שקול לא ייזקק לתביעות או כתבי אישום שכן הוא לא יחשוב שפגעו בו. אכן, זה קטנוני להיות מוטרד או נסער מדברים כאלה. הוא יישא את מה שאירע בקור רוח ובשקט, מאחר שזו התנהגות הולמת לאדם שרוצה להיות רחב לב (מגנאנימי)." מוסוניוס רופוס, 10.3.

זוהי דוגמה ברורה לאופן שבו "הסליחה" הופכת לבלתי רלוונטית עבור הסטואים. החכם הסטואי (או האדם הנבון) "לא יחשוב שפגעו בו" מלכתחילה. הוא, באופן אידיאלי, "מעל הפגיעות". 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו ב6.6: 

"הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם."

זה אומר שאנחנו צריכים לבחור את השיפוט והפעולה שלנו, לא על פי מה שנעשה לנו. אלא על פי הנאות והראוי כפי שקיקרו כתב. אני זוכר את הסרט הנפלא "הסנדק". בסרט השני, דון קורליאונה הוא ילד בן 9 בסיציליה, שאביו ואחיו הגדול נרצחים. האבא כי העליב את הדון המקומי והאח הבכור כי ביקש נקמת דם. האמא לוקחת את ויטו בן ה-9 לדון המקומי ומבקשת שימחל לבנה הקטן בהבטחה שהוא לא יחזור לנקום. הדון, לא מקבל את התחנונים שלה, אבל ויטו הקטן בורח. מגיע לארה"ב, הופך לדון בעצמו וחוזר לסיציליה ומממש את נקמת הדם על הדון הקשיש. אם אין פגיעות, אין צורך בסליחה, אין צורך ענישה על פגיעה בכבוד ואין צורך בנקמה. 

סנקה כותב בספר שלו על "אומץ לב המשכילים" פרק 14:

"ישנם אנשים טפשים כל כך, החושבים כי מצד אשה יכול להגיע להם בזיון… ואם לא השיגה חכמה והרבתה למוּדים, הרי היא כחיה פראית מסורה רק לתאוות." תסלחו לסנקה שמתייחס פה לנשים בצורה שלילית, הוא עושה זאת לאלה שלא משכילות ונוהגות באופן לא ראוי. הוא עושה זאת גם על גברים. כמו שקיקרו תאר קודם, יש תכונות מגוונות בנפשות אנשים. ברומא העתיקה ראו הבדלים בין תכונות גבריות ונשיות. אבל המשכילים - בתבונתם וברציונל זהים. גם גברים וגם נשים. הוא ממשיך ואומר שיש שנפגעים אם סיפרו את שערם לא טוב. יש כאלה הנעלבים אם מישהו דוחף אותם, ויש הקוראים לחוסר הנימוס של שוער בית, ליהירות של סדרן, או ליהירות של משרת אישי – "עלבון". 

סנקה כותב על זה: "איך צריכים לשחוק על הבלים כאלה ואיך צריכה הנפש להתמלא ענג, אם בעד שאון סכלותם של אחרים היא חוזרת להתבונן בשלוַת עצמה!"

המשפט שכותב סנקה שמאוד דומה למה שמרקוס אורליוס כתב הולך כך:

"קטנות המוח היא, אם מתכוון איש לענות לשומר הסף כאשר עם לבבו, אם הוא שובר את מטהו או הולך להתאונן אצל אדונו ומבקש שיענשו אותו, הנשפט בכגון זה נעשה לבעל דינו של המכלים, וגם אם נצח, עשה עצמו לדומה לו."

סנקה אומר פה שאנחנו מקטינים את עצמנו בעלבון וגם אם ניצחנו בבימ"ש או שהמעליב אותנו ננזף ונענש, הקטנו את עצמנו לרמתו. מי שנכנס להתמודדות הופך ליריב של אחר, ולמען הניצחון, הוא נמצא באותה רמה. 

סנקה מביא כדוגמא את קאטו החכם הסטואי ואת אותו סיפור בשני מקומות שונים. אחד בהמשך לציטוט הקודם מהספר על "אומץ לב המשכילים והשני בספר "על הכעס". 

"אבל," תשאל, "אם אדם חכם יקבל מכה, מה יעשה?" מה שעשה קאטו כשהוכה בפניו. הוא לא התלקח, הוא לא נקם בעוול, ואף לא מחל עליו, אלא אמר שלא נגרם שום עוול. הוא הראה רוח עילאית יותר בכך שלא הכיר בו מאשר אילו סלח עליו."

בספר על הכעס כותב סנקה 2.32:

אם מישהו מצדיק כעס ואומר "אבל כמובן שיש איזשהו עונג בכעס",  "וזה מתוק להשיב כגמולו."

"חלילה! אין זה כמו במעשי חסד, שנחשב לכבוד להחזיר טובה לאיש" זה לא אותו הדבר בתשלום גמול על עוול. אין זה מכובד לגמול על פגיעות בפגיעות.

"יש מלה שהיא כנגד הרוח האנושי, ואף על פי כן חושבים כי צדק מונח בה: הנקמה! באמת אין היא שונה מן העוולה זולתי בסדר המעשים: המשלם גמול הכאב הוא רק חוטא שיש לו קצת התנצלות."

ואז מספר סנקה על קאטו:

פעם אחת, כאשר מרקוס קאטו היה בבית המרחץ הציבורי, אדם מסוים, שלא הכיר אותו, הכה אותו בלי כוונה; כי מי היה פוגע באדם כה דגול ביודעין? לאחר מכן, כאשר אותו אדם התנצל, אמר קאטו: "איני זוכר שהוכיתי." הוא חשב שעדיף להתעלם מהאירוע מאשר לכעוס עליו. "אם כן, האם החצוף הזה לא קיבל שום עונש על מעשה כזה?" לא, אלא דווקא הוא זכה להכיר את קאטו…

רק נשמה גדולה יכולה להתעלות מעל פגיעה; הצורה המשפילה ביותר של נקמה היא לגרום לכך שייראה שהאדם לא היה שווה את המאמץ לנקום בו. רבים לקחו פגיעות קלות מדי ללב בעצם המעשה של נקמה בהן.

גדול ואציל הוא האדם הפועל כחיית פרא מלכותית, המקשיבה בחוסר דאגה לנביחות כלבים זעירים.

מרקוס אורליוס מאוד פרקטי בגישה. שכמובן מבוססת על הפילוסופיה. הוא כותב לעצמו ב10.30:

"כל אימת שתצא נגד חטאו של פלוני, המשך מיד ושקול כיצד אתה חוטא כמותו; למשל, בהחשיבך את הכסף כטוב, או את ההנאה, התהילה ושאר דברים כגון אלה. אם תשים לבך לכך, אזי חיש תשכח את כעסך, בהבינך לפתע כי אותו אדם אנוס לנהוג כך — הרי מה יוכל לעשות? לחילופין, אם תוכל, הסר מעליו את הגורם לשיעבודו."

הוא גם מכיר בגישה הסטואית\סוקרטית שהבורות אודות מה טוב, היא מובילה לחטא. וגם הוא לוקח אחריות להיותו חלק מהמין האנושי ככלל. הוא גם טועה כמו אחרים ליחס ערך לדברים אדישים אפילו אם הם מועילים, הם לא טובים בפני עצמם. אבל כולנו משתעבדים להם. הבור שמשועבד, לא יכול לנהוג אחרת עד אשר נעזור לו לראות את הדברים אחרת. 

סנקה כותב את זה נפלא בספר שלו על הכעס 2.10:

"הלא טוב יותר שתחשוב, כי אין לכעוס על שגיאות בני אדם! הכי נכעס על אנשים צועדים בחושך ותועים קצת במהלכם? הכי נכעס על חרשים שאינם שומעים מה שמצווים להם, או על נערים, אשר תחת למלאות את חובתם הם פונים בדמיונם לשעשועים ולמשחקי־הבל של חבריהם? הכי יעלה על דעתך שתכעס על אנשים שבאו לידי מחלה או לידי זקנה או לידי תשישות־כוח?"

כלומר, הטועים הם כמו עיוורים. אפיקטטוס משתמש באותה אנלוגיה. סנקה כותב שאין מה לכעוס על שגיאות בני אדם כי הם עושים זאת בלית ברירה. גם אם הם חושבים במודע שזה נכון להם, זה נובע מבורות. אז אומר סנקה משהו נפלא. הוא כותב: "ככל חסרונות בני אדם ההולכים־למוּת, (כלומר כל עוד אנחנו אנושיים) הוא גם הערפל המכסה את הרוּחות, ולא רק השגיאות הן דבר הכרחי כי אם אהבת השוגגים". 

סנקה מביא את הרעיון המוסרי של אהבת החוטאים. כמה שנים אחרי כן החלו להפיץ אותו בתור תורה של ישו. לא סתם היו נוצרים שטענו שסנקה נוצרי.  הרעיון כי פשעי בני אדם נעשים על ידי ”ערפל מכסה את הרוּחות“ יש דוגמא גם בדברי חז”ל (גם אחרי סנקה): “אין אדם עובר עבירה אא”כ נכנסה בו רוח שטות“, וכמו שאמרתי קודם. זה רעיון  סוקרטי שהדעת היא בסיס לכל מידות טובות והבערוּת מקור הרשע. 

סנקה לוקח את עניין ערפול הרוח שבנו קדימה. מאחר וזה קורה לכולם, הוא אומר לסלוח לא רק ליחידים. אלא "צריכים אנחנו לסלוח לכל בני אדם, למחול לעוונות כל הגזע האנושי". אני מזכיר שזה בשבילנו. הוא אומר שכמו שאנחנו יצורים שנקפים מחלות גם תחלואי הנפש רבים. אנחנו משתמשים מעט בשכל שלנו ואנחנו מהווים דוגמה לאחרים במידות מגונות. סנקה שואל, האם לא נכון לסלוח כי אדם תועה באותה דרך שתועים בה כולם. תועים וטועים. ההבדל טמון רק אם אנחנו חושבים שנעשה לנו עוול. אז אנחנו כועסים. 

בהקשר הזה, יש מאמר של אנה גוטליב. מרצה לפילוסופיה בניו יורק, על "מדוע תסמונת הדמות הראשית מסוכנת מבחינה פילוסופית". זה נוגע בנקודה שאנחנו חושבים שנעשה לנו עוול. 

פילוסופית אנה גוטליב טוענת כי תסמונת הדמות הראשית (Main Character Syndrome, או MCS) – הנטייה לראות את החיים כסיפור שבו אתה מככב בתפקיד המרכזי, וכל השאר הם דמויות משנה (Side Characters) או ניצבים – אינה רק חוסר נימוס, אלא עמדה פילוסופית בעייתית המסכנת שני מרכיבים חיוניים בקיום האנושי: היכולת ליצור קשר אמיתי עם אחרים והיכולת לאהוב.

התסמונות אומרת שרק הפרספקטיבות, הרצונות והדעות של הכוכב הראשי חשובות, בעוד שאחרים נדחקים לשולי התודעה. כלומר, רק אני חשוב.

אנשים אחרים נתפסים כדמויות חסרות יכולות אנושיים או רצון עצמי, שנועדו רק לסייע לדמות הראשית במסעה, או לשמש כ"ריהוט אנושי". מי שמשוכנע בזהות שלו או שלה כדמות ראשית, שאר העולם נתפס כמעין "זומבים פילוסופיים" (p-zombies) – ישויות שנראות אנושיות אך חסרות חוויה מודעת אמיתית. עמדה זו מדאיגה מאוד מבחינה מוסרית, שכן היא מכחישה את הרעיון המרכזי באתיקה: שהמוסר הוא דבר שאנו עושים יחד ושהזהות שלנו היא יחסית ותלויה הדדית. כלומר שאנחנו חיים במשותף והזהות האישית שלנו היא ביחס לאחר. בדומה לתכונות האנושיות המגוונות שתאר קיקרו קודם. 

הפילוסופיה של ה"נרטיביזם" הזה גורסת כי אנו יוצרים את עצמנו באמצעות סיפורים שאנו מספרים ושומעים. 

פגיעה בזהות: נרטיבים של הכוכב הראשי, אינם סובלים את הסיפורים של אחרים; הם מבודדים, בפילוסופיה זה נקרא סוליפסיסטיים (מתרכזים רק בעצמי), וככה הם מזיקים. נרטיבים אלו יוצרים מרחבים של "נזק מוסרי" הפוגעים בזהות הן של הדובר והן של הקהל, והורסים את האפשרות ליקום מוסרי משותף. 

עוד נקודה, הדמות הראשית, מתעלמת מהזולת ושיש לאחרים את אותם מצבים מנטליים שיש לי, והם לא רק דמות משנה במיתוס של חיי שבניתי לעצמי.

זה הפוך ממה שסנקה כתב שתיארתי קודם, שכולנו מעורפלי רוח וטועים את אותן טעויות ומהווים דוגמה באופן הדדי למעשים לא נכונים ועל כן, נכון לסלוח לכל בני האדם. 

תסמונת הדמות הראשית, דומה לנרקיסיזם. אהבה היא לא כמו אהבה עצמית. אהבה מתייחסת לאדם כפי שהוא ומקבלת את האדם כפי שהוא. אהבה אינסטרומנטלית היא רק אם היא עונה על אינטרס שלי, היא לא באמת אהבה. זה אומר שלעולם לא נתייחס לאנשים כאל אמצעי בלבד להשגת מטרותינו. 

תסמונת הדמות הראשית, מקדמת את ההפך: הפיכת בני אדם לישויות מופשטות או לבובות ראווה שימושיות באופן אינסטרומנטלי. היא יוצרת תחרות חסרת פשרות על זהות ה"אני" האמיתי והיחיד, במקום ליצור זהויות משותפות הבנויות על פגיעות הדדית, שונות, ותפיסה לא-מכשירנית של האהוב. ואני מוסיף הרציונל המשותף. קנה המידה שקיקרו תיאר והבאתי מוקדם יותר. 

אנה גוטליב מסכמת תסמונת הכוכב הראשי, או הדמות הראשית, מותירה אחריה חרדה, שטחיות ותחרות צרכנית, ומחליפה את הזהויות שנוצרות יחדיו במערכת בינארית פשוטה של "אני" ו"לא-אני", "גיבור" ו"נבל". נחבר את זה לסנקה, שאומר שאנחנו שותפים כולנו גם בערפל המכסה את הרוּח וגורם לנו לא לפעול מהשכל ובכך לטעות ולהיות בורים. ואנחנו גם שותפים ביכולת שלנו לאהוב ולפעול בקנה מידה המשותף שמבוסס רציונל. לכן הוא מגיע למסקנה של לא רק השגיאות הן דבר הכרחי כי אם אהבת השוגגים. 

במכתב שלו לגברת אחת בשם מרסיה, סנקה כותב לה שהטבע אומר לכולנו: ”אין אני מרמה אדם. אם בנים יהיו לך, יוכלו להיות יפים, אבל גם בעלי־מוּם, יוכלו להיות מעטים או רבים, ויוכל אחד מהם להיות מעוז למולדתו והאחר בוגד. הרשות בידך לקוות, שיהיו נכבדים כל כך, עד שלא יעיז איש לקלל אותך בעבורם; אבל חשוב גם לאפשר, שיֵצאוּ כל כך לתרבות רעה, שיהיו בעצמם לך לקללה.”

זה אומר שהטבע פועל לפי אותה חוקיות גם לגבי הטוב וגם לגבי הרע. לכן גם היחס שלנו צריך להיות לאחר על פי הטבע - אותה חוקיות של לא רק השגיאות הן דבר הכרחי כי אם אהבת השוגגים. 

נוסיף עוד משהו קטן. 

סנקה אומר להבחין בין המעשה לעושה את המעשה. גם בספר על הכעס 3.26: "כועסים אנחנו על הרוב עוד קודם שנסינו להבחין בין העושים והמעשים…  האין זה שגעון גדול מאד, לכלות את חמתו כנגד אנשים – בדברים שאין בהם רוח חיים?" כלומר זה שגעון לכעוס על המעשה שאין בו שום רוח חיים. המעשה הוא לא בן אדם. לכן מציע סנקה לחון מלשון חנינה ולמחול לעושה המעשה. כי למעשה שלהם אין רוח חיים. אין עוול נעשה שאין יסודו בכוונה. הוא כותב, ולרוב המכריע, אין כוונה לעשות עוול. מי שכן, הוא בור ועושה זאת מתוך מחשבה שזה מועיל ועלינו להראות לו שזה לא. 

בהקשר הזה נסיים במה שמרקוס אורליוס כותב לעצמו 5.20: 

"מצד אחד האדם הוא הקרוב אלינו מכל, היות שעלינו להיטיב עם בני האדם ולשאתם, אמנם אם מי מהם יפריעו את מהלך פעולותי הפרטיות, כי אז הופך האדם בעיני לאחד מאותם דברים ניטרליים, ואין הוא שונה משמש, רוח או חיית בר. אלה יש ביכולתם להפריע פעולה כלשהי, אך הם אינם מהווים מכשול לרצוני ולהלך רוחי משום כוח ההסתייגות וההסתגלות שבי. הלא המחשבה יכולה לשנות כל גורם המכשיל פעולתנו ולסגלו לתועלתה; לפיכך, אותו גורם שהיה בעוכרי פעולה מסוימת הופך מועיל לזו הפעולה, ומה שהיה מכשול בדרכנו, הוא הוא מקדמנו באותה הדרך. "

מרקוס אומר פה, בדומה לקיקרו, שיש את הפרטי וקנה מידה המשותף. בני האדם נועדו למשותף אבל אם מישהו מפריע לפרטי שבי הוא הופך לאדיש. כמו כל דבר אחר שלא בשליטתנו. אני יכול לא להתרגש ממנו ולבחור את הפעולה שלי לרבות הסליחה בלי קשר למעשה אדם אחר. 

בהמשך ב 5.22 הוא כותב: "מה שאינו מזיק לעיר אף אינו מזיק לאזרחיה. (והכוונה פה היא למשותף בין בני האדם). כל אימת שיעלה בך הרושם כי נפגעת, תן לבך לזה העיקר: אם העיר אינה ניזוקה מכך, אף אני חף מכל פגע; אם ניזוקה העיר, אל־נא תכעס, כי אם עליך להראות לפוגע בעיר את אשר חמק מעיניו."

וזאת הרי הנקודה. אף אחד לא יכול לפגוע ברציונל שלי, בשכל החושב שלי. רק אני יכול. לכן אף אחד לא יכול לפגוע בי באמת. אם מישהו פוגע משותף בנינו, תסלחו כי זה כמו בתנ"כ, אלוהי והראו לפוגע את מה שחמק מעיניו. כמו המשפט השגור, לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי. 

נסכם

אפיקטטוס כותב במדריך 42:

"כאשר אדם עושה לך רע או מדבר עליך רעות, זכור כי הוא עושה זאת מתוך מחשבה שכך יאה לו לנהוג. הוא אינו יכול, אם כן, לעקוב בהתנהגותו אחר מה שנראה בעיניך יאה, אלא מה שנראה כך בעיניו. כך, אם למישהו יש דעה מוטעית, זה שנפגע מכך הוא זה שהולך שולל אחר דעה זו. הרי אם מישהו מחשיב משפט אמיתי, המנוסח כהלכה, כשקרי, לא המשפט נפגע מכך אלא זה שטועה. אם אפוא תצא מנקודת מבט זו, תנהג בעדינות בזה שמעליבך, שהרי בכל מקרה כזה תאמר: "כך הדבר נראה נכון בעיניו.".

אם מישהו עושה לנו רע, זה כי נראה לו שזה נכון לעשות. תנהג בעדינות בזה שמעליבך, שהרי בכל מקרה כזה תאמר: "כך הדבר נראה נכון בעיניו.". 

בספרי "השיחות" יש פרק שלם מוקדש לאיך לא להתרגז על אלה ששוגים. 1.18. שם אפיקטטוס אומר: 

"התרחק מן הנטייה להיעלב ולשנוא, אל תשתמש בביטויים השגורים בפי ההמון הנרגן (כגון): 'הטיפשים הללו, הארורים והמתועבים!'  ואתה, איך זה שהחכמת בין לילה עד כדי להתרגז על הטיפשים?" 

יש פה שני תירגולים רוחניים. הראשון, תמנעו מביטויים כאלה בכלל. לא להגיד, טיפשים, מטומטמים או כל ביטוי כעוס או נעלב כלפי אף אחד. השני, תשאלו את עצמכם, האם אתם חכם סטואי שלא טועה? האם אתם כל כך חכמים שאתם לא עושים טעויות? האם אתם רואים את המציאות באופן מושלם ואתם מוסריים בכל עת? אז עד שתיהיו מושלמים, אל תדרשו מאחרים. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב