פרק 196 דיאלוג סטואי

The Three Graces (c. 1503-1505). Oil on panel, 17.1 × 17.1 cm (6.7 × 6.7 in). Musée Condé, Chantilly

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

מה ההבדל בין הרצאה, ויכוח או דיבייט לבין דיאלוג? המופת הכי טוב לדיאלוג נכון, הוא סוקרטס. גם באופן הדיאלוג שלו עם אחרים וגם מעניין לציין שאפיקטטוס מציג את סוקרטס כמודל לחיקוי עבור תלמידיו גם בהקשר של חיי היומיום: הוא היה בעל, אב וחייל. הוא גם היה צנוע: הוא לא כינה את עצמו פילוסוף, ולמעשה אנשים אחרים ביקשו ממנו להכיר להם פילוסופים (IV.8.22). באופן דומה, אפיקטטוס מייעץ לתלמידיו לא לכנות את עצמם פילוסופים, אלא להתנהג ככאלה ("המדריך" 46):

"אל תכנה עצמך פילוסוף בשום הזדמנות, ואל תרבה לשוחח על עקרונות פילוסופיים בקרב אנשים חסרי השכלה, אלא נהג לפי מה שמתחייב מאותם עקרונות … זכור כיצד סוקרטס ביטל מכל וכול את הראוותנות, כך שבאו אליו אנשים על מנת לבקש ממנו שיציגם לפני פילוסופים והוא נהג להובילם אליהם. כלל לא היה אכפת לו שהעלימו עיניהם ממנו ופסחו עליו."

זאת אומרת שלפני הדיאלוג, אנחנו צריכים להתנהל בגישה מסוימת. כזאת שתאפשר דיאלוג ולא רק ויכוח או הרצאה. 

להלן דוגמא מאפיקטטוס 3.23.19-21 בתרגום חופשי:

"כשאתה משתוקק למחיאות כפיים וסופר את הקהל שלך, האם אתה באמת רוצה להועיל לאחרים?

• היום היה לי קהל גדול הרבה יותר.

• כן, הוא היה גדול.

• חמש מאות, אני חושב.

• שטויות, עשה אותו אלף.

• לדיון מעולם לא היה קהל כה גדול.

• לא, איך ייתכן?

• והם ממש הבינו את הנקודות שלי.

• יופי, אדוני, יכול לרגש אפילו אבן. [וכעת, באירוניה כבדה לשאר הכיתה.] וואו, האזינו למילותיו של פילוסוף, לאופיו של מיטיב האנושות! הנה אדם שהקשיב להיגיון, שקרא [בקול רם] את הספרות הסוקרטית בדרך סוקרטית אמיתית ולא כאילו הייתה משהו מאת ליסיאס או איסוקרטס... קראת אותה כאילו הייתה ליברטו לאופרה."

דיון המוזכר בקטע היה ככל הנראה דיון מפרוסה, הידוע גם בשם דיון כריסוסטומוס (40–115 לספירה), נואם, פילוסוף והיסטוריון מפורסם, שהיה כה מוכשר בנאומיו עד שכינויו, "כריסוסטומוס", פירושו המילולי הוא "זהב-פה".

גם ליסיאס ואיסוקרטס היו נואמים. והם מוזכרים מתוך כוונה שצריך לנהוג בד"כ סוקרטית לא כנואמים אלא כמבקשים להגיע אל האמת.

עבור אפיקטטוס, פילוסופיה היא לחיות כל רגע עם זהירות מודעת לעצמה והבנה רפלקטיבית, בניגוד לחקירת תיאוריות או הכרזת מומחיות בפומבי. זה שונה מאשר לטעון אני מומחה ואני רוצה להרצות או להראות למישהו אחר שאני צודק והוא טועה. מה משתקף ממני בדיאלוג ומה משתקף ממני בויכוח? 

בספר הארי פוטר, יש ראי. שנקרא הראי של ינפתא.

הראי לא מראה את ההשתקפות הרגילה של האדם, ולא את מי שייראה בעתיד, אלא את "המשאלה העמוקה והנואשת ביותר של הלב" (Erised). אם תסתכל עליו, תראה את הדבר שאתה הכי רוצה בעולם, גם אם הוא בלתי אפשרי.

• שם הראי: השם Erised הוא בעצם ההיפוך של המילה Desire (תשוקה) באנגלית. כשמסתכלים על הכתובת החרוטה על הראי, Erised stra ehru oyt ube cafru oyt on wohsi, קריאה מהסוף להתחלה מגלה את המשפט: "I show not your face but your heart's desire" ("אני לא מראה את פניך, אלא את משאלת לבך").

• המשאלה של הארי: כשהארי פוגש את הראי, הוא רואה את עצמו מוקף במשפחתו: הוריו ג'יימס ולילי, וכן את סבא וסבתא שלו, כולם מחייכים אליו. זוהי כמובן המשאלה הכי גדולה שלו, כילד יתום שמעולם לא הכיר את הוריו.

• האזהרה של דמבלדור: כשדמבלדור מסביר להארי את סוד הראי, הוא מזהיר אותו מפניו. הוא אומר שרבים בזבזו את חייהם מולו, כיוון שהם נשארו בוהים בהשתקפות של מה שהם רוצים, במקום לפעול בחיים האמיתיים. דמבלדור מסכם את אופיו המסוכן של הראי במשפט מפורסם: "It does not do to dwell on dreams and forget to live" ("לא כדאי להיתקע בחלומות ולשכוח לחיות").

השם ינפתא הוא התרגום העברי המבריק של המתרגמת גילי בר-הלל לשם המקורי באנגלית, Erised.

הסיבה לבחירה בשם הזה היא שהוא מהווה היפוך של משפט מפתח, בדומה למקור באנגלית:

• במקור האנגלי: השם Erised הוא ההיפוך של המילה Desire (תשוקה). הכתובת החרוטה על הראי היא "Erised stra ehru oyt ube cafru oyt on wohsi", שבהיפוך מילים היא "I show not your face but your heart's desire" ("אני לא מראה את פניך, אלא את משאלת לבך").

• בתרגום העברי: השם ינפתא הוא היפוך של המילים "את פני" מתוך המשפט העברי: "לא את פניך אראה, כי אם את משאלת לבך". כך, התרגום משמר את הרעיון החידתי והקסום של הראי.

לכן, השם "ינפתא" נבחר במיוחד כדי לשקף את משחק המילים המקורי של ג'יי קיי רולינג, ולשמור על הקסם והסוד של הראי גם בשפה העברית.

לעומת ראי הינפתא, ראי הקסמים המפורסם ביותר, הוא המראה הקסומה של המלכה הרעה באגדת "שלגיה ושבעת הגמדים". המלכה נוהגת לשאול את המראה "מראה, מראה שעל הקיר, מי היפה מכולן בעיר?". המראה, שיודעת הכול, עונה לה בכנות מוחלטת, והאמת שהיא אומרת היא זו שמניעה את כל העלילה. במקרה הזה, המראה אינה רק מציגה השתקפות, אלא משמשת כמקור ידע מוחלט ואובייקטיבי.

תחשבו על זה שהמראה של שילגיה משקפת משהו אסתטי שלרוב אנחנו נגיד שהוא סובייקטיבי כאמת מציאותית. שלגיה היא הכי יפה בעיר. זה משהו מאוד אבסולוטי ולא תלוי בזוית מבט של אף אחד. כאילו המראה הזאת קובעת. 

בהארי פוטר, כל אחד רואה מה שהוא היה רוצה. הראי משקף משאלת לב. 

מאחר והפרק עוסק בדיאלוג בין אנשים, חשבתי שמתאים שנבחן את עניין ההתבוננות. הרי גם אם אנחנו מסתכלים על עצמנו בראי רגיל, מה שאנחנו רואים, הוא לא מה של אחד רואה בנו. אנחנו לא מסתכלים על עצמנו או על אחרים בלי דעה ושיפוט. בלי התייחסות ערכית כלשהי, אם אנחנו אוהבים או לא. נניח אני מסתכל במראה ולא אוהב איך שהחולצה יושבת עלי. האם זה אומר שאחרים גם יסתכלו על זה ככה? אם אני מסתכל בראי ורואה שאני כבר צריך להתגלח, בעיני זה יראה מוזנח ואני חייב להקפיד. אבל אדם אחר יכול לראות בכך משהו שהולם אותי. ככה זה גם בשיח בין אנשים. אנחנו מנהלים דיאלוג אבל לפעמים זה רק שיח משמיע המשקף לי עצמי רק מה שאני מביע. לפעמים זה שיח שמלמד משהו על הצד השני או על עצמי. 

נעבור למיתולוגיה.

במיתולוגיה היוונית, הכאריטות (Charites; מיוונית עתיקה: Χαˊριτες), ביחיד כאריס (Χαˊρις), המכונות גם הגרציות (Graces), הן אלות המגלמות את היופי והחן. 

לפי המשורר הסיודוס, הכאריטות היו אגלאיה (Aglaea), אופרוסינה (Euphrosyne) ותאליה (Thalia), והן היו בנותיהם של זאוס ואֵאוּרינוֹמֵה (בתו של אוֹקיינוֹס). אולם, בתיאורים אחרים, שמותיהן, מספרן והוריהן השתנו.

במיתולוגיה הרומית, הן נודעו בשם הגראטיות (Gratiae). מכאן השם גרציה. ובאנגלית grace. בעברית חסד. 

המיתולוגיה העצמאית שלהן דלה יחסית. הן מתוארות בדרך כלל כמלוות אלים ואלות שונים, במיוחד את אפרודיטה (Aphrodite).

באמנות הרומית ומאוחרת יותר, שלוש הכאריטות מתוארות בדרך כלל כערומות בתוך קבוצה משולבת (כשהן מחזיקות זו בזו). אולם, בתקופות הארכאית והקלאסית ביוון, הן תוארו לרוב כשהן לבושות במלואן, מסודרות בשורה, ובתנוחות ריקוד. יש לזה חשיבות. אני אסביר.

התפקיד המיתולוגי העיקרי של הכאריטות היה ללוות את שאר האלים האולימפיים, במיוחד בזמן משתאות וריקודים.

הן ליוו את אפרודיטה בכך שרחצו ומשחו אותה בשמן. יחד עם פייתו (אלת השכנוע), הן העניקו לפנדורה מחרוזות כדי להפוך אותה למפתה יותר. ייתכן שהן הופיעו גם על מספר קטן של מטבעות כדי לסמל את האיחוד בין מרקוס אורליוס לפאוסטינה הצעירה, ועל מטבעות אחרים הן תוארו בידיהן של יונו או ונוס. הגרציות היו נושא נפוץ על סרקופגים רומיים, והן תוארו על כמה מראות. יש עדות של מדריך טיולים מהמאה השניה לספירה שכותב כך: 

"סוקרטס, בנו של סופרוניסקוס, אף הוא יצר פסלי גרציות עבור האתונאים, שניצבים לפני הכניסה לאקרופוליס. כמו כן, ידוע שסוקרטס השמיד את עבודתו שלו ככל שהעמיק בחיי הפילוסופיה שלו ובחיפוש אחר המודע, עקב גישתו האיקונוקלסטית (מנפצת הסמלים) לאמנות וכדומה. כל אלה לבושות באופן דומה; אך אמנים מאוחרים יותר, אינני יודע מה הסיבה, שינו את אופן הצגתן. אין ספק, שבימינו פסלים וציירים מייצגים את הגרציות ערומות."

מה שחשוב לנו לגבי אלות החסד הללו. זה שסנקה מזכיר אותן. בספרו "על החסדים" (De Beneficiis), סנקה מדבר על שלוש אחיות, המכונות הגרציות או הכאריטות. הן אלות החסד, הקסם והיופי. סנקה משתמש בייצוג של שלוש האלות כאלגוריה כדי להסביר את העקרונות של הענקת חסד וקבלתו. הוא מציין שתיאורים אמנותיים שלהן בדרך כלל מציגים אותן במעגל, כשראשיהן נושקים זה לזה, לבושות בבגדים קלים או ערומות, והוא מפרש את הדימוי כך:

1. שלב ההענקה: הגרציה הראשונה נותנת את החסד.

2. שלב הקבלה: הגרציה השנייה מקבלת את החסד.

3. שלב ההחזרה: הגרציה השלישית מחזירה את החסד.

המעגל שהן יוצרות מסמל את המעגל החברתי של נתינה, קבלה והחזרה, שממשיך לנצח. הרעיון הוא שמעשה החסד אינו אמור להיות חד-פעמי, אלא להזין מעגל של יחסים טובים בין בני אדם.

הוא מדגיש שאין להן שום מסכה או לבוש, והן תמיד חשופות, כדי להראות שחסד אמיתי צריך להיות נקי מאינטרסים נסתרים. ההתנהגות הטובה צריכה להיות גלויה וכנה. סנקה טוען שהפילוסוף צריך ללמוד מן האלות האלה כיצד לנהל את יחסיו עם אחרים בצורה מכובדת וטובה.

הוא כותב כך: 

"למה לפי האגדה שלש הן גבירות החסד והנעימות (גראציות)? למה הן אחיות ומוצגות שלובות ידים, שוחקות, צעירות, בתולות ושמלותיהן מעופפות ושקופות? ישנם מפרשים תמונה זו, כי האחת סמל נתינת החסד, השנית סמל קבלתו והשלישית היא השבת הגמול. אחרים מוצאים בזה רמז לשלשה דברים שבחסד: צד הנותנים, צד המחזירים, והדבר המשותף לשניהם. יהיה נא הפירוש הנכון מה שיהיה, מה יוצא לנו מתוך ההסתכלות בתמונה? אל מה מתכוון המחול סביב סביב בידים שלובות? בודאי הכוונה כי החסד סובב מיד ליד וחוזר אל הנותן. אם הופסק הסיבוב, אין עוד המחזה שלם; יפה הוא ביותר כשהתמונות צמודות וכל אחת אוחזת את רעותה. לכן הן שוחקות, אבל להאחת יתר כבוד, כמראה אלה המתחילים במעשה החסד. ובפניהן נעימות, כי כן צריך להיות דרכם של הנותנים והמקבלים. הן צעירות, כי זכר החסדים ראוי לו שלא יזקין, הן בתולות – יצורים שלא התחללו ועומדות בזכּות לבבן ובכבודן הנקדש לכל. אין דבר קשור ודחוק אצלן, לכן השמלות מעופפות, והן שקופות, כי החסדים כדאי להם שיראו."

גם סנקה כותב שהשמות שלהן שונים אם אצל הסיודוס המשורר או הומרוס. אבל כל אחד מפרש כרצונו. סנקה כותב לגבי החסד והגרציות: "הדבר נוגע למעשה חסד ולמצוא תוכן אותה המדה הטובה הגורמת לקישור החברה האנושית.".

אז סנקה מדבר על עשיית חסד. שצריך להיות מעגל ואפילו תחרות של מי עושה יותר חסד. המעגל צריך להיות כמו הריקוד של הגרציות. הן שלובות ידיים ויש נותן חסד, המקבל והמשותף ביניהם. 

זה מקשר את החברה האנושית. בדומה למעשה החסד. אני מקשר את העניין לשיח בין אנשים לדיאלוג. על מנת שהשיח לא יהיה כמו ראי ינפתא, שרק מראה מה משאלת הלב שלי. או המראה של שלגיה שמראה משהו שנכפה עלי. השיח צריך להיות כמו החסד. יש מדבר שהוא דומה לעושה החסד. יש את המקבל שהוא המקשיב ויש את המשותף ביניהם. סנקה אומר שעושה החסד לא צריך לבקש תמורה, אלא להתרצות מהנתינה שלו והמקבל צריך להרגיש שהוא חייב ולרצות להחזיר. זה מקיים את המשותף.

השיח הסוקרטי הוא מאוד דומה בהקשר הזה. בדיאלוגים האפלטוניים, סוקרטס מביא את השיחה למצב של "אפוריה" = מבוכה. הבנה של אי ידיעה. אבל הסטואים לקחו את זה לעוד כיוון. 

אפיקטטוס מלמד את תלמידיו באמצעות דוגמאות של התנהגות אתית, ואחת מהן שחוזרת על עצמה היא זו של סוקרטס, וכיצד התמודד עם משפטו, מאסרו ומותו בסופו של דבר: בשלווה ובשיוויון נפש. רק זאוס מוזכר לעתים קרובות כמו סוקרטס ב"שיחות" של אפיקטטוס. אך סוקרטס אינו רק מודל לחיקוי עבור תלמידיו של אפיקטטוס. הוא גם מודל לחיקוי לאופן שבו אפיקטטוס עצמו רוצה ללמד. אפיקטטוס אומר: 

2.11:

"כאן לפנינו ראשית הפילוסופיה: ההכרה בחילוקי־הדעות שבין האנשים וההתחקות אחרי שורשי הפולמוס שביניהם, ומתן דופי בסברות גרידא, שאין ליתן בהם אמון כלל; החקירה לקבוע אם דעתו של אדם נכונה היא וההתאמצות למצוא איזה קנה־מידה לכך, כמו שהמצאנו את המאזנים לקבוע את מידת הכובד ואת סרגל הנגרים להבחין בין הישר ובין העקום.

ובכן, זאת היא ראשית הפילוסופיה. האם נכונה היא הדעה של אדם, משהיא רק נראית לו כנכונה? אבל כיצד אפשר שדעות הסותרות זו את זו תהיינה שתיהן צודקות? נמצא, לא כל הדעות צודקות, ואולי רק הדעות שנראות לנו כנכונות? — ולמה דווקא אלה שלנו יותר מאלה של הסורים או של המצרים, או יותר מן הדעות שלי או של פלוני? — אמנם, אין כל שחר להנחה כזו."

אפיקטטוס הוא, במובן מסוים, אופטימיסט סוקרטי, המאמין שהתקדמות מוסרית ואינטלקטואלית נובעת רק מחילופי דעות עם אנשים אחרים, המורשים לשאול אותנו בדיוק באותו אופן שבו אנו שואלים אותם. מהות הגישה של אפיקטטוס עם תלמידיו בפרפרזה "לשיחות" 2.12: "לאף אחד מאיתנו אין את המיומנות או הסבלנות להשלים דיון עם אדם מן השורה. במקום זאת, אנו מוותרים ומבטלים אותו כמטומטם. למעשה, אם תראה לו באמת את האמת, הוא ילך אחריה. האשמה, אם הוא לא עושה זאת, היא חוסר היכולת שלך." כולנו יכולים להשתמש בקצת יותר מגישת הענווה הזו בעולם המודרני של המדיה החברתית ו"עובדות אלטרנטיביות".

אפיקטטוס אומר לתלמידיו להתייחס לאחרים בדרך סוקרטית, כלומר באופן דיאלקטי ולא עימותי. תקיפת אדם אחר תוביל לתגובה אוטומטית של נסיגה והתבצרות. כתוצאה מכך, מוחו יהיה סגור, ולא פתוח. יתרה מכך, סוקרטס התאים את גישתו למשתתף בדיון שעמד מולו.  בהקשר זה, אפיקטטוס מפרט בבירור למה הוא מתכוון ב"מפגש בונה" 3.9.12-13:

"תגיד, לפגוש את אפיקטטוס זה כמו לפגוש אבן או פסל. כן, כי רק הסתכלת עליי. שני אנשים נפגשים באמת רק כשאחד מהם מבין את עקרונותיו של האחר ומציג בתורו את עקרונותיו שלו. למד את העקרונות שלי, הצג לי את שלך, ורק אז תגיד שפגשת אותי. בוא נבחן זה את זה. אם יש לי עיקרון רע, הסר אותו; אם לך יש כזה, הצג אותו בפנינו. זוהי פגישה עם פילוסוף."

"ואחר כך תאמר: "נפגשתי עם אפיקטטוס, אבל רק כמי שנפגש עם אבן או עם פסל!". אומנם ראית אותו, אבל סתם ראייה בעלמא. אדם נפגש עם אדם רק במידה שהוא לומד להכיר את דעותיו, והוא מצדו מגלה לו את שלו. למד להכיר את דעותי וגלה לי את שלך, ואחר כך תאמר שנפגשת אתי. הבה וניווכחה. אם איזו דעה משלי פגומה היא, הסירנה; ואם משלך — העמידה לפנינו. לזאת נקרא פגישה אמיתית עם פילוסוף."

ההנחה שביסוד גישתו של אפיקטטוס היא ההנחה הסוקרטית שאף אדם לא דוגל בשקר בכוונה, אלא רק בטעות.

"השיחות" 2.26 תרגום חופשי:

"כל נפש רציונלית מתנגדת באופן טבעי לסתירה. אך כל עוד אינה מודעת לכך שהיא נמצאת בסתירה, שום דבר לא מונע ממנה לפעול באופן סותר. ברגע שהיא משיגה את המודעות הזו, היא חייבת לחלוטין לנטוש ולהימנע ממנה, לוותר על השקר, אף על פי שכל עוד הוא לא מתגלה כשקר, היא מסכימה לו כאמת."

נשמע מוזר ואולי נאיבי, אך אפיקטטוס מדבר על מה שפסיכולוגים מודרניים מכנים דיסוננס קוגניטיבי. המונח מתייחס לאי-הנוחות המנטלית שחווה אדם כאשר הוא מחזיק בו זמנית באמונות, ערכים או עמדות סותרות, או כשהוא נתקל במידע חדש שמתנגש עם אמונותיו הקיימות. תיאוריה זו, שהוצגה על ידי הפסיכולוג ליאון פסטינגר בשנת 1957, טוענת שאנשים שואפים לעקביות פסיכולוגית פנימית ויפעלו לצמצם את מצב אי-הנוחות הזה על ידי שינוי אמונותיהם, הצדקת התנהגותם, או הכחשת מידע סותר.

בהתחשב בכל האמור לעיל, כדי ליצור מפגש בונה עם אחרים, על המתרגל סטואיות, לשלוט בשלושה סוגי מומחיות, שהיו גם לסוקרטס וגם לאפיקטטוס: דיאלקטית, פרוטרפטית ואלנקטית.

• דיאלקטיקה (dialectical מבוססת על דיאלוג): שימוש בצורת חקירה שיתופית דרך שיחה, תוך שימוש בשאלות ותשובות כדי לגלות אמת. הדבר כרוך בנקיטת עמדה פילוסופית והעמדתה לבחינה קפדנית, תוך התקדמות מהנחות מוסכמות למסקנות מורכבות יותר.

• פרוטרפטיקה (protreptic במובן של "הדרכה"): זה לעודד ולהפנות אנשים לעבר פילוסופיה ובחינה עצמית. באמצעות שיחות, כך מעודדים אחרים לדאוג לנפשם ולשאוף לחוכמה במקום לערכים מקובלים כמו עושר או מעמד.

• אלנקטיקה (elenctic במובן של "הפרכה"): גישה זו היא אולי המפורסמת ביותר של סוקרטס, והיא כרוכה בתשאול משיביו לגבי אמונותיהם במטרה לחשוף סתירות וחוסר עקביות. לעיתים קרובות, הדבר מוביל לאפוריה (מבוכה), שמסלקת אמונות שקריות ויוצרת מקום לחקירה אמיתית.

נסכם 

כשאנחנו מרצים ולא מנהלים דיאלוג, אנחנו כמו ברשתות החברתיות, מחפשים לייקים. כשאנחנו מתווכחים אנחנו גורמים להסתגרות של כל אחד מהצדדים ולא מבקשים למצוא עמק שווה. זה שונה מאלות החסד והיופי. זה הסתכלות בראי ולראות מה שהיינו רוצים שיהיה ולא לומדים כלום. לא בוחנים כלום ולא מגיעים לעמק השווה.

הסטואיות היא חברתית. לכן אפיקטטוס אומר ראשית הפילוסופיה: ההכרה בחילוקי־הדעות שבין האנשים וההתחקות אחרי שורשי הפולמוס שביניהם.

הוא מציע לנו שיח שמאפשר להגיע לקנה מידה נכון לגבי האמת. סוג של מראה של שלגיה. המשותף הוא הקנה מידה הנכון. ואפשר להגיע לכך בדיאלוג. כמו שאומר אפיקטטוס אדם נפגש עם אדם רק במידה שהוא לומד להכיר את דעותיו, והוא מצדו מגלה לו את שלו. למד להכיר את דעותי וגלה לי את שלך, ואחר כך תאמר שנפגשת אתי. הבה וניווכחה. אם איזו דעה משלי פגומה היא, הסירנה; ואם משלך — העמידה לפנינו. לזאת נקרא פגישה אמיתית.

אנחנו צריכים לשאוף שכל פגישה שלנו עם אחר תהיה כזאת. 

מרקוס אורליוס כותב לעצמו 6.53: 

"הרגל עצמך להיות קשוב לדברי הזולת והֱיֵה, כמידת יכולתך, כבתוך נפשו של הדובר."

ב 8.61 כותב מרקוס לעצמו:

"התאמץ לחדור ל ֹעמק שכלו של כל אדם, אבל הרשה גם לאחרים שירדו לסוף דעתך."

או בתרגום אחר:

"בוא אתה במסתרי הגיונו של כל אדם, והתר לכל אדם לבוא במסתרי הגיונך.". 

האחרון זה התרגום האחרון של אברהם ארואטי ואני חושב שהתרגום "הגיונו של כל אדם", משרת את המטרה שלהבין מה מניע אחר. מה הלך המחשבה שלו. מה מוביל אותו למסקנות שהוא מגיע אליהן. ככה, אפשר ביחד להגיע יותר טוב למסקנות משותפות. 

תחשוב שמרקוס אורליוס, שליט יחיד, קיסר. שמתאמן על לנסות להבין אחרים ויותר מכך, לתת לאחרים להבין אותו ואת צורת החשיבה שלו. הוא לא רק מוריד פקודות. הוא מאמין שדרך הדיאלוג משיגה יותר. מקדם יותר שיתוף פעולה והצלחה. היא נכונה יותר. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

 אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב