פרק 189 על העסקנות, חטטנות וסקרנות מוטעית
- barakkeydar
- 8 באוג׳
- זמן קריאה 14 דקות
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
שאל אותי בחור מקסים, על הציטוט שסנקה מביא מהפילוסוף דמוקריטוס. הציטוט מופיע בעוד מקום אצל סנקה וגם אצל מרקוס אורליוס. ספציפית הוא קרא את הציטוט בספר של סנקה "על הכעס". שם כותב סנקה 3.6: "– לתועלת תהיה לנו ִאמרת דמוקריטוס הצרופה: כי מנוחת הנפש ניכּרת בזה, שאין אנו נוטלים על שכמנו לא בענינינו הפרטיים ולא בענייני הציבור דברים יותר רבים ויותר כבדים מכפי כוחותינו. על מי שעוסק בעניינים רבים אין היום עובר כך בשלום שלא תצמח לו מצד האנשים או המעשים איזו תקלה המחוללת כעס לנפש."
מרקוס אורליוס מביא את עיקרי דמוקריטוס באומרו עשה מעט. כלומר את מה שהכרחי ואל תגביר עיסוק מיותר. סנקה גם לקח את זה למעבר היכולת שלנו וגם לפוטנציאל של הגברת חיכוך עם אחרים וצרות.
לאחר שיחת הייעוץ עם הבחור, חשבתי על עוד אפשרות של משהו שפוגע במנוחת הנפש שלנו בשל עיסוק מיותר. זה מביא אותי למאמר שכתב פלוטרכוס. המאמר נלקח כנראה בהשראה מפילוסוף סטואי.
לזנון מייסד הפילוסופיה הסטואית, היה תלמיד בשם אריסטון מכיוס. שזה אי יווני גדול ליד תורכיה, והאיים לסבוס וסאמוס.
הוא החליט לפתח לעצמו ענף נפרד של סטואיות שהיה יותר קרוב לציניים. הוא לא חשב כמו הסטואים שיש מה ללמוד לוגיקה ופיזיקה והסתפק באתיקה. מה שחשוב אלה המידות הטובות. ברוב הדברים כנראה שהיה דומה לשאר הסטואים והוא היה מרצה מוכשר כל כך שכינו אותו הסירנה. בכל אופן, הוא כנראה היווה השראה למאמר של פלוטרכוס. כלומר, כנראה שפלוטרכוס ביסס את המאמר שלו על דברי אריסטון. המאמר נקרא באנגלית On Being a Busybody. איך הייתם מתרגמים את זה? נתקלתי בכאלה שבעברית כינו את המאמר "על הסקרנות והחקרנות החצופה". התרגום הזה לא בא לי טוב. גם בגלל שהמילה סקרנות, היא בעלת הקשר חיובי מידי לתכונה עליה מבקש פלוטרכוס לדבר וגם בכלל השם הזה לא מתנגן טוב. מתוכן המאמר, הייתי אומר שהתכונה עליה מדבר המאמר, היא חטטנות.
אתאר את פה את עיקרי הדברים.
המאמר מתחיל באנלוגיה.
פלוטרכוס כותב, שאולי עדיף להימנע מבית שאין בו אוורור, או שהוא חשוך וקודר, או קר בחורף, או לא בריא; אבל אם ההרגל גרם לכם לחבב את המקום, אפשר להפוך אותו לבהיר יותר, מאוורר יותר ובריא יותר על ידי שינוי התאורה, הזזת המדרגות, פתיחת דלתות וסגירת אחרות. אפילו ערים מסוימות הרוויחו משינויים כאלה. פלוטרכוס כותב שאפילו העיר שלו חירוניאה פנתה בעבר לכיוון מערב, אבל סבלה ממלוא עוצמת השמש בשעות אחר הצהריים המאוחרות מעל הר פרנסוס, אז בחור בשם חארון שינה את כיוון העיר. ואמפדוקלס הפילוסוף,יצר חסימה בנקיק הררי מסוים, שדרכו רוח דרומית נשבה ובשינוי כיוון הרוח לעיר, מיגר מגפה. סיפרתי פעם על אמפדוקלס הפילוסוף הפיתגוראי שהחליט לקפוץ ללוע הר הגעש אתנה.
בכל אופן, האנלוגיה של בית חשוך ולא מאוורר, נועד לתאר נפש כזאת. ישנם מצבי נפש מסוימים, לא בריאים ומזיקים, המאפשרים לחורף ולחושך להיכנס לנשמה, עדיף לגרש אותם החוצה ולנקות את היסודות, ובכך להעניק לעצמנו שמיים בהירים, אור ואוויר טהור; אך אם זה בלתי אפשרי, עדיף לפחות להחליף ולתקן אותם בדרך כלשהי, להפוך אותם או להזיז אותם. או לכל הפחות לשנות את התשוקות שלנו. לשנע אותם למועיל.
מחלה כזו של הנפש, ראשית כל, היא החטטנות, סוג של סקרנות, שהיא רצון ללמוד על צרותיהם של אחרים. זו סקרנות בתוספת קנאה ורשעות.
פלוטרכוס שואל: "מדוע אתה נוקב מבטך על שגיאות של אחרים אבל לא בוחן את השגיאות שלך עצמך? תפנה את הסקרנות מהחוץ פנימה. אם אתה נהנה למנות שגיאות של אנשים, אתה בביתך פנימה תמצא תעסוקה מספקת".
יש לאדם מספיק ושפע של שגיאות בחיים שלו עצמו. בעיקר התשוקות שבנפש והזנחת החובות שיש לאדם.
יש לך מאגר פגמים אחד הנובע מקנאה, אחר מצרות עין, אחר מפחדנות, אחר מקטנוניות. תקוף אותם, בדוק אותם! חסום את החלונות ואת דלתות הצד של סקרנותך הנפתחות אל שטח שכניך, ופתח אחרים המובילים אל שלך - למגורי הגברים, למגורי הנשים, לחדרי המגורים של משרתיך! כאן סקרנותך וההתעסקות הזו שלך לא יהיו לא מועילים או זדונים, אלא מועיל ומבורך אם כל אחד רק יאמר לעצמו: "היכן טעיתי? ואיזה מעשה עשיתי? איזו חובה הזנחתי?
כמו ה"למיה" במשל, שאומרים שכאשר היא ישנה בבית בעיוורון ועיניה מאוחסנות בצנצנת, אך כשהיא יוצאת החוצה, היא שמה את עיניה ויכולה לראות, כך כל אחד מאיתנו, באינטראקציה עם אחרים מחוץ לביתנו, כאילו הכניס לחוריהן את עיני ההתערבות, הזדון שלו; אבל לעתים קרובות אנו מועדים על ידי פגמינו וחטאינו שלנו עצמנו בגלל בורותנו בהם, מכיוון שאיננו מספקים לעצמנו שום ראייה או אור שבאמצעותם נוכל לבחון אותם.
ה"למיה" שהזכיר פלוטרכוס היא מפלצת מיתולוגית. אחזור אליה אח"כ כי גם מרקוס אורליוס מזכיר אותה וגם אפיקטטוס. אז אספר עליה אח"כ.
לכן, אומר פלוטרכוס לכן, גם החטטן מועיל יותר לאויביו מאשר לעצמו. כי הוא מראה להם את הפגמים שלהם ומאפשר להם לעשות בחינה עצמית. הוא מראה להם מה נכון להם לתקן בעצמם ומה להסתיר. ממה כדי להם להימנע מלעשות. אבל את העניינים שלו עצמו, החטטן מזניח. כי הוא מתעניין רק במה שקורה אצל אחרים.
אנחנו מתעצלים בכל הקשור לשיפור עצמנו, מזניחים את העיסוק בעצמנו ועוסקים ברכילות על אחרים במקום זה. מה המוצא של אחד כמה כסף חייב אחר. אנו חוקרים גם עניינים כמו מאיפה אשתו של פלוני חזרה, ועל מה הייתה השיחה הפרטית של א' ו-ב' בפינה.
פלוטרכוס נותן את אריסטיפוס הפילוסוף כדוגמה. סיפרתי עליו באחד הפרקים. הוא שמע קצת על סוקרטס וכל כך הסתקרן שנסע לאתונה ללמוד ממנו. "כיבה את צימאונו הלוהט בשתייה ממעיין המים, ועסק בלימוד האיש, דבריו ופילוסופיה שלו, שמטרתם הייתה להכיר את מידותיו, החטאים של האדם וכך להיפטר מהן.". כלומר, הסקרנות של אריסטיפוס היתה להכיר את עצמו ואת חולשתו כדי להירפא ממנה.
לעומת זאת, יש כאלה שלא רוצים לבחון את החיים שלהם, כי הם נראים להם מאוסים ודוחים. לכן הם לא מרשים לאור התבונה להישפך עליהם. הנפש שלהם, מלאה פגמים קופצת החוצה ומשוטטת סביב פעולות של אחרים וכך היא מזינה ומפטמת את רשעות עצמה.
הם מחפשים את הסודות של אחרים. פלוטרכוס נותן דוגמה תשובה מצרי אחד שנשאל מה הדבר שהוא נושא איתו באופן מכוסה. התשובה: מה שאתה לא צריך לראות. לכן זה מכוסה. באותה מידה יכול היה להשיב: "למה אתה מסתקרן לדעת מה הדבר המכוסה? אם זה לא היה רע, זה לא היה מוסתר."הרי לפני שנכנסים לבית של אחר, דופקים בדלת. כי בעלי הבית רוצים להסתיר כל מיני דברים. אבל, הסקרן דווקא בגלל מה שמסתירים רוצה להתגנב פנימה לתוך הבית. בית מכובד ומסודר לא היה מעניין את הסקרן. אפילו אם היו מזמינים אותו. מעניין אותו רק הדברים שמוסתרים, נעולים, שמאחורי דלתות. רק כאלה הוא מחפש, כדי שיוכל גם לפרסם אותם.
כפי שציינתי בהתחלה כנראה פלוטרכוס לקח את נושא המאמר ואת רוחו מאריסטון הסטואי. הוא גם מצטט אותו כאומר שאין רוחות בעייתיות כמו הרוחות שמרימות את הבגד. אלא שהסקרן לא מושך מעל אחרים את הבגד את התחתון. הוא חושף את קירות הבית, פורץ את הדלתות. הוא כמו הרוח הצפונית, נושב מבעד לשמלות עלמות עדינות ובולש אחר טקסים סודיים, אחר ארוחות וריקודים ליליים ומפיץ עליהם שמועות מרושעות. רוחו של החטטן מצויה בבתי העשירים והעניים, בחצרות מלכים ובחדרי זוגות צעירים. הוא מרגל אחרי כולם.
פלוטרכוס אומר שהבילוש אחרי חולשות אחרים, הוא כמו רעל שצורך בטעות החטטן כי הוא חסר ניסיון. כמו להסתכל על השמש עד עיוורון.
זו הסיבה שפיליפידס, המשורר הקומי, השיב בצורה מצוינת כשאמר לו פעם המלך ליסימכוס: "איזה מנכסיי אוכל לחלוק עמך?" "כל דבר, אדוני," אמר פיליפידס, "מלבד סודותיך." כי רק התכונות הנעימות והמכובדות ביותר של מלכים מוצגות בגלוי - משתאותיהם, עושרם, חגיגותיהם וחסדיהם; אך אם יש משהו סודי, אל תתקרב אליו, אלא הנח לו! שמחתו של מלך משגשג אינה מוסתרת, וגם צחוקו לא מוסתר כשהוא משועשע, וגם לא הוצאותיו על בידור וחסד; אך זהו זמן לבהלה כאשר משהו מוסתר, משהו אפל, חסר חיוך, בלתי נגיש, או זעם מוסתר ומבעבע, או הרהור על עונש המעיד על כעס קודר, או קנאה באישה, או חשד כלשהו כלפי בן, או חוסר אמון בחבר. היזהר מענן שחור! מה שנסתר כעת יתגלה לכם כאשר הענן יתפרץ בין נגיעות רעמים וברקים!
פלוטרכוס מציע להסיט את הסקרנות. להוביל את הנפש לדברים טובים. לעבר מטרות טובות יותר. קטנים או גדולים. חקירת סודות הטבע למשל. לטבע לא אכפת אם חוקרים אותו. אפשר נושאים קטנים או גדולים. אם הנפש חייבת לחקור משהו זדוני, שיהיה בו משהו מרושע, אז אפשר לחקור אירועים היסטוריים בעלי מאפיינים כאלה. יש דוגמאות בשפע. ככה אפשר לשתות ולסבוא מבלי להיות למעמסה על אחרים ולגרום להם צער. כמו עלוקה שמוציאה את הרעל מהגוף ככה האוזניים של החטטן מחפשות את הידיעות הרעות ביותר. ככה לא יחדור דרך אוזני החטטנים משהו טוב רק סיפורים שליליים. זה מה שמעסיק אותם.
הסקרנות אינה יותר מאשר תאווה לבלוש אחר דברים נסתרים סודיים. אבל אף אחד לא מסתיר את הטוב שבו. לכן החטטן השואף לדעת את הרע, נשלט על ידי השמחה לאיד, שהיא מידה מגונה. קרובת משפחה של הקנאה. כי הקנאה היא אי נחת מהצלחה של אחר והשמחה לאיד, היא שמחה על כשלונו או אסונו של אחר. שתיהן נובעות מתשוקה בהמית.
דוגמה מזווית נוספת.
החטטנים מזניחים ונוטשים את האינטרסים שלהם עצמם בעיסוקם המופרז בעניינים של אחרים. רק לעתים רחוקות הם מבקרים בכפר, כי הם לא יכולים לסבול את השקט והדממה של להיות לבד. אבל אם כבר הגיעו, הם מתחילים לחקור, כמה גפנים יש לחקלאי? כמה מהבקר הוא איבד השנה? אבל זה משעמם אותם והם בורחים חזר לעיר. אבל החקלאי, לא מתעניין בעיני העיר. בזמן שהוא חרש את השדה שלו, החטטן התחיל לספר לו רכילות על העיר. כי הברנש הזה מתרוצץ כל היום כדי לשמוע מה מתרחש. החטטן בורח מהכפר כי אין שם דרמות. הוא ממהר לשווקים, לבתי המשפט, איפה שיש התרחשות. הוא מחפש מי יתן לו ידיעות חדשות. הם מחפשים כמות גדולה של אסונות, עסקאות וחדשות שיש להם מה לצוד.
פלוטרכוס מספר על המחוקק הגדול כרונדס (Charondas) מהמושבות היווניות בסיציליה. הוא היה ידוע בחוקים שכתב. חוק ספציפי שמציין פלוטרכוס. הוא אסר על העלאת קומדיות על אזרחים מהעיר אלא אם הם היו חטטנים או נואפים.
הניאוף דומה לחטטנות. הוא סקרנות אודות מה מענג אחרים. רצון לחקור ולהתנסות במה שאחרים מסתירים. כלומר גם חשיפת סוד כלשהו.
מאחר שכתוצאה מהחטטנות, יהיה הרבה מה לומר (ומסיבה זו ציווה פיתגורס על הצעירים שתיקה של חמש שנים, אותן כינה "הפסקת דיבור"), תוצאה הכרחית של חטטנות היא דיבור רע. ההשמצה.
כי את מה שהסקרנים נהנים לשמוע הם נהנים לספר, ואת מה שהם אוספים בקנאות מאחרים הם מגלים בשמחה לכולם.
כתוצאה מכך, בנוסף לרעות האחרות שלה, מחלתם למעשה מעכבת את מילוי התשוקות שלהם. כי כולם רוצים להסתיר מהם. לשתוק לידם. אנשים דוחים התייעצות ודוחים את הדיון בעניינים עד שאדם סקרן כזה יצא מהדרך. אנשים מסתירים מהם, כמו שמרימים את צלחת האוכל כשהחתול מתקרב.
לכן גם לא נותנים אמון באדם כזה. אנשים יעדיפו להפקיד סוד בידי בעלי מקצוע מתאימים על פני חטטן קרוב.
פלוטרכוס מציע לחטטניים לנסות להיזכר בכל הסודות שאספו בכל הדברים הלא נעימים, בכל הלא מועילים שיחווה עומס של שליליות. ואז יהיה ראוי לקללה: 'ארורים כל אלה האוספים רק מכאובים ואומללות שבחיי אדם'.
האנשים אלה שמחפשים את השליליות, צריכים להיזכר בכל מקרי האסון של אחרים שהם אגרו, את הכתמים בחיי המשפחה, את הסטיות ולראות כמה חסר תועלת העיסוק בהם היה. אבל הדרך היותר טובה, זה התרגול העצמי. כבר מהדברים הקטנים וכבר בתחילת דרכו של אדם. כי זו מידה מגונה שמתגברת עם ההרגל.
צריך להתחיל בדברים הקטנים. לא לקרוא או להקשיב לרכילות. אדם צריך להגיד לעצמו, לא כתוב שם שום דבר מועיל או נעים. הרי לא היו מספרים על אחר שהוא נחמד או חבר טוב. החטטן צריך לרסן את הסקרנות שלו ולהעסיק אותה רק במועיל.
לא להסתכל פנימה אם דלת של מישהו פתוחה. לא להסתכל דרך חלון של אחר. כי זה לא משנה אם נכנסים לבית של מישהו אחר או רק מסתכלים פנימה. זה אותו הדבר. זה גם לא הגון, גם לא נעים.הרי לא מחפשים את את הטוב אלא את הבלגן. כל פזילה לדברים של אחרים, מזיקה לנפש ומרגיל את האדם לחפש אחרי עניינים של אחרים.
לדוגמא, כאשר דיוגנס ראה את דיוקסיפוס, המנצח האולימפי, עושה את כניסת הניצחון שלו על מרכבתו, ואינו יכול להסיט את מבטו מאישה יפה שהייתה בין צופי התהלוכה, אלא מסתובב שוב ושוב וזורק מבטי צד לכיוונה, אמר הציניקן: "תראו תראו, כיצד בחורה צעירה תופסת אתלטים חזקים כמוהו בצווארם?" ואתה יכול לראות כיצד כל סוג של מראה תופס באותה צורה את כל מי שעיניו משוטטות לכל עבר, ומסובב את צווארם ברגע שהם רוכשים את ההרגל לפזר את מבטיהם לכל הכיוונים. אך לדעתי, יכולת הראייה והחושים ככלל לא צריכים להתרוצץ, אלא כאשר הנשמה שולחת אותם למשימה, הם צריכים להגיע במהירות ליעדם, למסור את ההודעה, ואז לחזור בסדר טוב לשליטת השכל ולהישמע לפקודותיו.
"כלומר, החושים שלא קיבלו את מה שכינינו קודם 'הוראה נכונה ואימון' בורחים, גוררים איתם את השכל, ולעתים קרובות מפילים אותו לאסון כבד. כתוצאה מכך, אף על פי שהסיפור על דמוקריטוס הוא שקרי - שהוא השמיד את ראייתו בכוונה תחילה על ידי התבוננות במראה לוהטת ואפשר לחום שלה להשתקף על עיניו, כדי שעיניו לא יזמנו שוב ושוב את שכלו החוצה ויפריעו לו, אלא יאפשרו למוחו להישאר בפנים, בבית, ולהתעסק במחשבה טהורה, כשהוא חוסם, כביכול, חלונות שנפתחים לרחוב - אין דבר אמיתי יותר מהאמירה שמי שמשתמשים בשכל במידה הרבה ביותר, משתמשים בחושים במידה המועטה ביותר. אנו רואים, למשל, שאנשים בנו את מקדשי המוזות שלהם רחוק מהערים, ושהם כינו את הלילה 'חביב' מתוך אמונה שהשקט והיעדר ההסחות שלו מועילים מאוד לחקירה ולפתרון של הבעיות הנדונות."
כדאי להפוך את האימון שלנו לאינטנסיבי יותר: לעבור ליד תיאטרון שבו מתקיים מופע מצליח, וכאשר חברינו מפצירים בנו לראות רקדן או קומיקאי מסוים – לדחות אותם; וכאשר נשמעות צעקות במרוץ או בקרקס – לא להסתובב. כי כשם שסוקרטס נהג לייעץ להימנע ממזונות שמפתים אותנו לאכול כשאיננו רעבים, וממשקאות שמפתים אותנו לשתות כשאיננו צמאים, כך גם עלינו להימנע ולהישמר מפני מראות וקולות ששולטים בנו ומושכים אותנו מבלי למלא שום צורך שלנו.
כאשר כבש אלכסנדר הגדול את פרס. לא הלך לראות את אשתו של דריווש, שנחשבה ליפה מאוד, אבל אף על פי שהוא ביקר את המלכה האם, אישה מבוגרת. הוא לא יכול היה להביא את עצמו לראות את המלכה הצעירה והיפה. ובכל זאת אנחנו מציצים איפה שאפשר אומר פלוטרכוס, וחושבים שאנחנו לא עושים שום דבר רע בכך שאנו הופכים את סקרנותנו לנוטה להחליק ולהידרדר לכל מיני חטאים.
פלוטרכוס ממליץ לעיתים להימנע גם מדברים לגיטימיים כדי להרגיל את עצמנו לא לפעול מתוך תשוקות.
כפי שלמען השגת הצדק, תוכל לפעמים לוותר על רווח הגון כדי להרגיל את עצמך להישאר נקי מרווח לא ישר, הוא אומר.
צריך להחיל את ההרגל הזה על סקרנות, ולפעמים לא לשמוע או לראות חלק מהדברים שנוגעים לנו, וכשמישהו רוצה לספר לנו משהו שקרה אצלנו בבית, צריך לדחות אותו ולסרב לשמוע מילים שלכאורה נאמרו עלינו.
אנחנו יכולים להרגיל את עצמנו לדחות סיפוקים ככלל. מדהים שחלק מהדוגמאות של פלוטרכוס רלוונטיות גם היום.
כשמגיע שליח מאיזשהו מקום, לא לרוץ אליו, ואפילו לא לקום על רגלינו; כשחבר אומר, "יש לי משהו חדש לספר לך", עלינו לומר, "הייתי מעדיף שיהיה לך משהו טוב ומועיל".
פלוטרכוס מספר כך:
"כשנשאתי פעם הרצאה ברומא, רוסטיקוס המפורסם, שאותו הרג דומיטיאנוס מאוחר יותר מתוך קנאה במוניטין שלו, היה בין שומעי, וחייל עבר בין הקהל ומסר לו מכתב מהקיסר. הייתה שתיקה, וגם אני עצרתי, כדי שיוכל לקרוא את מכתבו; אך הוא סירב ולא פתח את החותם עד שסיימתי את ההרצאה והקהל התפזר. בגלל המקרה הזה, כולם העריצו את כבודו של האיש."
זה הזמן לעבור לפסיכולוגיה. פסיכולוגיה חברתית. למחקרים על התפיסה האנושית. יש מחקרים שמראים כי בני אדם נוטים להתמקד באופן טבעי בחוויות שליליות ולהיצמד אליהן יותר מאשר לחוויות חיוביות.
למעשה לחוויה שלילית יש אפקט מתמשך יותר מאשר חוויה חיובית. גם אם יש חוויה חיובית מתקנת, עדיין יהיו שאריות אצלנו מהחוויה השלילית.
עשו ניסוי בו הנבדקים קיבלו מידע על ראש עיר, שהציל 40% ממשרות או איבד 60% מהן. מי ששמעו על משרות ש"ניצלו" אהבו את ראש העיר, אך שינו את דעתם כששמעו על משרות "שאבדו". מי ששמעו על משרות "שאבדו" נשארו שליליים כלפי ראש העיר, גם כששמעו על הנתון החיובי. זה אפילו שמדובר באותם נתונים בדיוק. גם בהצגת השלילי וגם בהצגת החיובי.
בניסוי הניתוח: לנבדקים הוצג ניתוח רפואי עם 70% הצלחה או 30% כישלון. מי ששמעו על אחוזי ההצלחה היו בעד הניתוח, אבל דעתם השתנתה כששמעו על אחוזי הכישלון. לעומת זאת, מי ששמעו על אחוזי הכישלון נשארו שליליים לגבי הניתוח, גם כששמעו על אחוזי ההצלחה.
הניסוי שעשו עם חשבון, הוכיח את הקושי.
אם נשאל כמה אנשים יאבדו מתוך 600 אם 100 ינצלו או כמה ינצלו אם 100 אבדו. התברר שאנשים התקשו יותר ונדרש להם יותר זמן לעבור ממסגרת של הפסד למסגרת של רווח, מה שמחזק את הטענה שהמוח מתקשה לעבור ממצב שלילי לחיובי.
המוח שלנו נוטה להיתקע על השלילי. זה בדיוק מה שלא בסדר בחטטן שמחפש את השלילי אצל אחרים ובו בזמן לא מטפל בביתו שלו.
גם הפתרון שמציעה הפסיכולוגיה החברתית דומה לפתרונות של פלוטרכוס. תרגול הכרת תודה: כתיבת דברים טובים שקרו לנו כל יום יכולה להעלות את רמת האושר והבריאות. או כמו שמרקוס אורליוס כתב לעצמו 6.48: "כל אימת שתרצה לעודד עצמך, חשוב על מעלותיהם של החיים בסביבתך; למשל, זריזותו של אחד, צניעותו של משנהו, נדיבותו של השלישי וכיוצא באלה אחרים, איש איש ומעלתו. הן דבר אינו כה מעודד כמראיתן של המעלות המתגלות באופיים של בני זמננו ואף חוברות זו לזו במידת האפשר. לפיכך שמור אותן בהישג ידך."
למרות שזה נשמע קלישאתי, יש ערך בהתמקדות בחדשות טובות. במקום להתלונן ולשחרר רגשות שליליים, או לצבור חדשות רעות, כדאי לחלוק עם אחרים חוויות חיוביות.
המוח שלנו אולי בנוי לחפש מידע שלילי ולהיצמד אליו, אבל אנחנו יכולים לאמן אותו מחדש אם רק נשקיע את המאמץ הנדרש. זה גם סוג של הפחתת עיסוק שלא נהיה מוטרדים ונשמור על שלוות נפש.
נעבור לציטוט נוסף של מרקוס אורליוס.
11.23: "(23) סוֹקְרָטֵס אף קרא לדעותיהם של הרבים "רוחות רפאים", אימתם של ילדים."
זה התרגום של אברהם ארואטי. בתרגום הישן של אהרון קמינקא זה הולך כך:
"סוקרֶטס קרא את ֹרב דעות בני־אדם בשם „ַלִמּיוֹת”, תמונות עשויות להפחיד ילדים".
הכוונה של מרקוס אורליוס, היא שרוב דעות בני האדם מבוססות על פחדים שלהם. על מחשבות לא מבוססות תבונה.
אבל מה זה למיה אתם שואלים?
במיתולוגיה היוונית העתיקה, הייתה מפלצת אוכלת ילדים, ועל פי מסורות מאוחרות יותר נחשבה לסוג של שדה או רוח רפאים לילית.
במיתוסים המוקדמים ביותר, למיה הייתה מלכה יפהפייה של לוב העתיקה, שהייתה לה פרשת אהבים עם זאוס, וילדה לו ילדים. כשנודע להרה, אשתו של זאוס, על כך, היא נקמה בלמיה בכך שלקחה ממנה את ילדיה. אובדן ילדיה הניע את למיה לשיגעון, והיא החלה לצוד ולטרוף ילדים של אחרים. בגלל ייסוריה או בגלל הקניבליזם שלה, למיה הפכה ליצור מחריד. זאוס העניק ללמיה את הכוח לנבא עתידות ואת היכולת להוציא ולהחזיר את עיניה, ככל הנראה מכיוון שהרה קיללה אותה בנדודי שינה או בחוסר יכולת לעצום את עיניה.
למיה, שהחלה כדמות בודדת, התפתחה במיתולוגיה היוונית לסוג של יצור על-טבעי שנקרא "למיאי". פנטומים נשיים שפיתו גברים צעירים כדי לספק את תאוותם המינית, ולאחר מכן טרפו את בשרם. סיפורו של הפילוסוף אפולוניוס איש טיאנה, שניצח למיה-מפתה כזו, שימש השראה לשיר "למיה" מאת המשורר ג'ון קיטס.
אבל ביוון העתיקה הדמות שלה שימשה כסוג של "בוגימן". הורים נהגו לספר על הלמיה כדי להפחיד את ילדיהם ולשמור עליהם ממושמעים.
"הלמיה" בתיאור של פלוטרכוס, בביצה מוציאה את העיניים ומחזירה אותם כשהיא מחוץ לבית. ככה היא לא רואה את עצמה. זו אנלוגיה לאלה שמחפשים את הפגמים של אחרים אבל לא רואים את של עצמם. על פי המיתולוגיה הרה קיללה את למיה בחוסר יכולת לישון, כך שהיא נאלצה לסבול לנצח את מראות מות ילדיה. זאוס ריחם עליה והעניק לה את היכולת להוציא ולהחזיר את עיניה כדי שתוכל לנוח מכאבה.
אבל ההקשר שסוקרטס התייחס אליו, הוא דעות של אחרים שמבוססות על פחדים ולא תבונה. כי אם מה שמניע את הדעה שלי זה הפחד שהחדירו בי שאם לא אנהג באופן מסוים תאכל אותי הלמיה, זה לא מבוסס תבונה. זו מחשבה שלילית. זה סוג של הסבר מיתי לתופעה הפסיכולוגית שתיארתי על כך שלחוויה שלילית יש אפקט מתמשך יותר מאשר חוויה חיובית.
החלופה העדיפה על התעסקות בחייהם של אחרים, היא מופת חיובי.
כמו שסנקה כתב במכתב 11:
”צריכים אנו לבחור באיש נעלה אחד, שיהיה תמיד נגד עינינו ושנחיה תמיד כאילו הוא צופה עלינו ונעשה כל דבר כאילו הוא רואה את מעשינו… צריך אדם לשאת בלבו דיוקנו של איש אשר הוא מכבד ואשר על ידי מוראו יתקדש גם מה שהוא עושה בסתר… מה מאושר האיש ההוא, אשר לא רק נוכחותו, כי אם אף המחשבה בו גורמת לתיקון הנפש! ומאושר הוא גם מי שמכבד כל כך איש נעלה, עד אשר זכרו בלבד פועל עליו לתקן עצמו ולהשתלם. מי שיודע לכבד כך אחרים, מהרה גם הוא יהיה מכובד… וכשתבחר באיש מופת, אשר חייו ודבריו יישרו בעינך, ופניו נראו לך מסבירות – יהיה שומר לך תמיד ומורה דרך. נחוץ לנו איש, אני אומר, אשר על פיו נכונן את דרישותינו המוסריות כלפי עצמנו. בלי מדה לא נוכל לעשות את העקוב למישור. שלום.“
הבאתי בעבר מהציטוט הזה. הוא מתקשר לנו הפעם בעיסוק בחיובי שאפשר לקחת מאחרים. לא בשלילי.
לסיום רק נספר לשם פולקלור, על השיר של קיטס.
ג'ון קיטס כתב פואמה נרטיבית (סיפורית) בשם "למיה" (Lamia), שפורסמה בשנת 1820. השיר מספר על למיה, יצור מיתולוגי שחציו אישה וחציו נחש, שמתאהבת בליקיוס, צעיר קורינתי יפה תואר. בעזרת קסם, היא הופכת את עצמה לאישה יפהפייה כדי שתוכל להיות אהובתו. בני הזוג מנהלים מערכת יחסים מאושרת, אך היא מבוססת על סוד ועל מציאות נסתרת.
הטרגדיה מתחילה כאשר ליקיוס מתעקש שיתחתנו ויחשוף את אהבתם בפני העולם. בטקס החתונה, מופיע המורה של ליקיוס, הפילוסוף אפולוניוס איש טיאנה, שמסוגל לראות מבעד לכישוף. הוא חושף את זהותה האמיתית של למיה ומבטל את הקסם. ברגע זה, למיה חוזרת לצורתה המפלצתית ונעלמת, וליקיוס, שבור לב ומזועזע, מת מיגון.
קיטס לקח את המיתוס של הלמיה כמפתה גברים והשתמש בו לתאר מאבק בין הדמיון הפואטי לבין ההיגיון הקר, וכן כוחה ההרסני של הפילוסופיה. בשיר, אפולוניוס הפילוסוף מייצג את ההיגיון המדעי שמשמיד את הקסם והיופי של האהבה, ומותיר רק ריקנות ומוות.
אני לא מתחבר ל רומנטיזציה של התאהבות בדימוי לא אמיתי. אני מוצא יותר ערך באהבה, שהיא חיובית ורציונלית. התאהבות שלא הופכת לאהבה, תגרום בדיוק לאותו הדבר שקרה לצערי בשיר של קיטס. יגמר הקסם והמפלצת תעלם.
נסכם.
"סוקרֶטס קרא את ֹרב דעות בני־אדם בשם „ַלִמּיוֹת”, תמונות עשויות להפחיד ילדים".
העיסוק בשלילי, אם מתוך פחדים שהושרשו בנו, או מתוך חיפוש חטטני בענייני אחרים, אלה דברים יותר רבים ויותר כבדים מכפי כוחותינו. כמו שאמר סנקה ולכן אנחנו צריכים להתעסק בחיובי ומועיל. כמו שמרקוס מצטט את דמוקריטוס וכתב ב 4.24:
"(24) " 'עשה מעט,' אומר דֵּמוֹקְרִיטוֹס, 'אם חפצת בשלוות נפש' כלום לא ייטב לעשות את ההכרחי, ככל אשר מורה הגיונו של יצור, שהִנו חברתי מטבעו, ובאופן אשר יורֶנּוּ? הן פעולה זו תניב שלווה לא רק בשל עשיית הטוב והנכון, אלא גם בשל עשיית דברים מעט. הלא רוב אמרינו ומעשינו אינם הכרחיים ואם ישליכם אדם מעליו, אזי ירבה לעצמו פנאי וחופש מטרדות. לפיכך על אדם להזכיר לעצמו בכל הזדמנות: "דבר זה אינו מן הדברים ההכרחיים, הלא כן?" אמת, יש להשליך לא רק את המעשים שאינם הכרחיים, אלא גם מחשבות שכאלה; הן כך לא יבואו בעקבותן מעשים מיותרים".
אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
תגובות