פרק 188 איך להתמודד עם מניפולטור ועם גזלייטינג

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

פנה אלי בשאלה איש טוב שנקרא לו "ד" הוא שואל: 

"מעניינת הגישה הסטואית ביחס לגזלייטינג, ואנשים שמפעילים כלפיך מניפולציות באופן אינטנסיבי כדי לייצר לחץ נפשי שישבור אותך. על ידי חזרה בלתי פוסקת על האשמות ותיאוריות קונספירציה, אצל חלק מהאנשים אפשר לראות שיבוש של תפיסת המציאות, מרוב סטרס, ורצון לרצות את המניפולטור שיאפשר להם לחיות בלי לחץ. 

סוג של טרור פסיכולוגי. 

זה המבחן הכי גדול לאימון הסטואי במצבים כאלה, לבצר את המצודה הפנימית, להצליח לשמור על צלילות מחשבה, ולתפוס את המציאות כפי שהיא."

השאלה של "ד" טובה גם כשמדובר בארגונים, גם באופן ציבורי וגם במערכות יחסים אישיות. אני מכיר מקרה דומה של בוס שנהג כך בעובדיו. 

אני אחלק את התשובה שלי ללמה בכלל אפשר לעשות עלינו מניפולציות ולאיך להתייחס למניפולטור. 

השאלה כמובן הזכירה לי שיר. והזכירה לי גם סרט.

השיר, הוא אחד המפורסמים של נסיך האופל, יקירי - ניק קייב. השיר נקרא "Red Right Hand". עשו לו גם כמה קאברים נחמדים. אני כמובן מעדיף את המקור שהופיע גם באופן אייקוני בסדרות וסרטים. הוא הופיע בסרטי "צעקה". אבל לא צפיתי כי אני לא אוהב סרטי אימה. הוא הופיע בסדרה "כנופיית ברמינגהם" (Peaky Blinders): שם השיר הוא הפתיחה.

ועוד.

הביטוי "Red Right Hand" (יד ימין אדומה) נלקח מתוך הפואמה האפית "גן עדן אבוד" (Paradise Lost) של המשורר האנגלי ג'ון מילטון מהמאה ה-17. בפואמה, הביטוי מתייחס ליד הנקמנית של אלוהים, כלומר, לנקמה אלוהית או עונש אלים.

השיר עצמו מתאר דמות אפלה ומניפולטיבית, או כמילות השיר: "גבר גבוה ונאה במעיל שחור מאובק עם יד ימין אדומה".

שזו הסיבה שהשאלה של "ד" הזכירה לי את השיר. 

הדמות הזו נתפסת כחלק אלוהות וחלק שד, והיא זורעת פחד והערצה בכל מקום אליו היא מגיעה. הוא מציע הכל – אהבה, כסף – אך יש לו מטרה נסתרת ונבזית. יש פרשנויות שונות לדמות הזו: השטן, סוחר סמים, פוליטיקאי, או אפילו כוח קטלני יותר.

הסרט שהשאלה הזכירה לי, הוא "החשוד המיידי" עם קווין ספייסי וגבריאל ביירן. יש משפט מפורסם בסרט:

"The greatest trick the Devil ever pulled was convincing the world he didn't exist."

"הטריק הכי גדול שהשטן אי פעם עשה היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים."

כנראה שזה נאמר לראשונה על ידי המשורר שארל בודלר (Charles Baudelaire). הוא הופיע בסיפור קצר שלו, "השחקן הנדיב" (Le Joueur Généreux), משנת 1864. שם המשפט אומר:

"הטריק היפה ביותר של השטן הוא לשכנע אותך שהוא לא קיים."

וכנראה שגם סי.אס לואיס שכתב את "דברי ימי נרניה" השתעשע עם המשפט הזה בהקשר של ההונאה הדמונית ואת הסכנה שבחוסר אמונה בעל-טבעי.

סי.אס. לואיס מציג את זה בצורה סאטירית, כששד ותיק מדריך שד צעיר כיצד לפתות בני אדם מבלי שיבחינו בכלל שיש פה פעולה של רוע מכוון.

בקצרה, לא להאמין שיש דברים שמעבר למה שנראה לעין ולמדע, וזה בדיוק מה שלואיס מתאר כ"תחבולה" של השטן — לשכנע את האדם המודרני שאין בכלל דבר כזה.

אני כמובן לא חותם על מה שלואיס מכוון אליו. לא חושב שיש סכנה בחוסר אמונה בעל-טבעי. אפילו להפך. יש סכנה באמונה בעל טבעי. בדיוק כמו השאלה של "ד". אם אנשים נופלים למניפולציות וגזלייטינג של אדם, זה כי הם חסרי ביטחון אודות מה נכון ומה לא. אדם שיודע מה נכון, לא מאמין למה שלא נכון. 

לדוגמא משהו שקרה לי השבוע. מישהו אמר משהו על סיטואציה שלא הייתי בה. אותו אני לא מכיר, אבל מישהי שהייתה בסיטואציה סיפרה לי את אותו סיפור מנקודת המבט שלה. כששאלתי את אותו אדם מה היה והוא תאר את הסיטואציה, אמרתי לו שאני מכיר את זאת שהוא מדבר עליה כבר 15 שנה. אני יודע בדיוק מה הדפוסים שמניעים אותה, ולכן הסיפור שלו, לא מתיישב עם מה שאני יודע עליה ומכיר. הוא התרצה שכנראה יש פספוס אצלו. אני לא נפלתי לרושם מוטעה אודות הסיטואציה בזכות היכרות. 

אבל הגיע הזמן לענות ל "ד". 

נתחיל בציטוט של אפיקטטוס ונחזור אליו אח"כ. 

במדריך (19), הוא כותב:

"ביכולתך להיות בלתי מנוצח, אם לעולם לא תיטול חלק בתחרות אשר אין באפשרותך לנצח בה.".

במה למעשה אנחנו מתחרים על פי השאלה של "ד"? 

הרי הוא מציין שהאדם המדובר, נוקט בשיטות מניפולטיביות וגם גזלייטינג, ככל הנראה לצורכי שליטה בסיטואציה או באנשים אחרים. אז יש מה שאנחנו לא יכולים להתחרות בו. יש מה שאנחנו לא רוצים להתחרות בו ויש מה שהוא לא יכול להתחרות בנו. 

אסביר. 

אבל בינתיים נעבור לאומברטו אקו. כי "ד" בשאלתו ציין שזה סוג של טרור פסיכולוגי והוא צודק. וטרור, הזכיר לי מאמר של אומברטו אקו.

אומברטו אקו, הסופר והפילוסוף האיטלקי, כתב לאחר פיגועי הטרור של ה 11.09.2001, מאמר שכותרתו 

Holy Wars, Passion and Reason, Scattered Thoughts on Cultural Superiority

מלחמות קדושות, תשוקה והגיון, מחשבות על עליונות תרבותית.

מראש אומר שזה עלול להישמע שאומברטו אקו, המאמר שלו או אני לצורך העניין, מצדיקים משהו. אין שום הצדקה בטיעונים, אלא ניסיון להבנה. הבנה שיש בה ערך להתמודדות. 

אני אתקצר את המאמר על מנת שישרת את המסר שאני מנסה להעביר. המאמר מדבר בכלל על אנתרופולוגיה תרבותית ואני אקח אותה לפוליטיקה ארגונית ויחסים בין אישיים בכלל. 

יש אנתרופולוגיה תרבותית שבוחנת תרבויות שונות כדי לבחון אם תרבות אחת נעלה על אחרת. אני די בטוח שמרבית האנשים במערב, כולל אותנו, חושבים שהתרבות שלנו נעלה על תרבויות אחרות. אומברטו אקו אומר, צריך לבחון את הפרמטרים לשיפוט. כלומר לפי מה אנחנו קובעים איזה תרבות נעלה על אחרת. במערב, אנחנו מניחים שאנחנו סבלניים ומכילים יותר מתרבויות אחרות. השורשים שלנו, העדפות שלנו, המנהגים שלנו, התשוקות שלנו ומערכת הערכים שלנו, הם חיוניים לשיפוט תרבות.

מה שאמרתי עכשיו, נכון לבני אדם שחושבים שהם צודקים לעומת אחרים שטועים. זה משהו לבחון על פי אותם פרמטרים שמניתי כרגע. כלומר "ד" חושב שלא נכון לעשות מניפולציות והשטן, כן חושב שזה נכון לעשות.

יש באמת פרמטרים שהם בלתי ניתנים להפרכה. מבחינה תרבותית זה חופש ופלורליזם למשל. קבלת השונה ועוד. מבחינת הסטואים למשל מידת הצדק אומרת לא לעשות עוול לאחר. העניין הוא שאותו אדם יכול להיות מונע להחיל פרמטרים שונים - וסותרים מטבעם - על עניינים שונים. דהיינו לגבי עניין אחד להחיל עקרון מסוים אבל בעניין אחר לגמרי הוא לא יקבל את אותו עקרון עצמו. רבות אדם רואה עצמו צודק באופן פעולה, אבל לא מקבל אם אחר ינהג באותו אופן. 

אקו כותב ש כל מלחמות הדת שדיממו מאז ומעולם במשך מאות שנים נולדו מהיצמדות עזה לדעות מנוגדות פשטניות, כמו "אנחנו" והם, "טוב ורע", "שחור ולבן".  הפרנציסקני רוג'ר בייקון קרא לאנשים ללמוד שפות כי תמיד היה מה ללמוד, אפילו מהכופרים. זה מאפשר "להמיס" את הפישוטים המזיקים הללו, באמצעות חקירה וחשיבה ביקורתית.

אלמנט אחד של בלבול הוא שלעתים קרובות אנחנו לא מצליחים להבין את ההבדל בין הזדהות עם השורשים שלנו, (או תפיסה ערכית קיימת שלנו) לבין ההבנה שקיימים גם שורשים אחרים, לבין היכולת להבחין בין טוב לרע. בהשאלה לנושא שלנו, הערכים שלנו גורמים לנו לראות באדם שתאר "ד" כאדם רע. גם אם לא אמר מפורש שככה הוא רואה אותו.

אקו נותן דוגמה נחמדה. תחשבו על המקום בו אתם גרים. נניח שאתם אוהבים את המקום בו אתם גרים. תחשבו על מקום בו תרצו לגור ומקום בו לא תרצו לגור. אני לא מתכוון רק מבחינת נופים או אקלים, אלא תרבות, שפה וערכים תרבותיים מסוימים. 

מעטים המערביים שיגידו, "כן, בטח שאשמח לרילוקיישן לאפגניסטן לעבוד בחברת הייטק מתפתחת ומתמחה ב AI על פי כללי הכשרות של הטאליבן". לא שאני יודע מה זה אומר, אבל מספיק לי לשמוע אפגניסטן טאליבן כדי להגיד, לא תודה. זו דוגמה שלי לא של אקו. הוא נותן דוגמה של ערים איטלקיות שונות.

אני יעדיף להיות מטופל בבי"ח בישראל ולא במקומות אחרים ולא רק בשל אפקט ההחלמה מהיותו קרוב לבית. חלק מהאנשים גם יגיד שהוא מעדיף לחיות במדינה דוברת אנגלית על פני מדינה סקנדינבית. כי השפה תהיה נוחה יותר לעיכול עבור הישראלים מאשר נורווגית או דנית. כמובן שיש כאלה שהצליחו להתמודד איתן. אני מתכוון להעדפה ראשונה. על חיבור. 

בעיקרון, כולנו מזדהים עם התרבות בה גדלנו. יש מקרים של אנשים שהתחברו לתרבות אחרת, אבל הם מיעוט. לורנס איש ערב התלבש כמו הערבים, אבל בסופו של דבר הוא חזר הביתה לגור בבריטניה.

המערב תמיד גילה סקרנות לגבי ציוויליזציות אחרות. לעתים קרובות הוא זלזל בהן: בעת העתיקה היוונים קראו לכל מי שלא דיבר את שפתם "ברברים", או 'מגמגמים', כאילו לא ידעו לדבר כראוי. מקור המילה "ברברי" הוא אונומטופאי, כלומר, חיקוי של צליל. היוונים שמעו את שפותיהם של עמים זרים כ"בר-בר-בר", קולות שנתפסו בעיניהם כלא מובנים, מגומגמים או חסרי משמעות, בדומה לביטוי "פטפטן".

לעומתם, מזכיר אומברטו אקו את הסטואים. שטענו שהברברים השתמשו במילים אחרות שאינן יווניות, אך הם ביטאו את אותן מחשבות. אקו מעלה השערה שזה בגלל שזנון למשל היה פיניקי מקיטיון - לרנקה של ימינו. אבל לטעמי זה לא טיעון מספק, כי תמיד הגיעו לאתונה אנשים בעלי אזרחות אחרת שהתקבלו בעיר. זו פשוט התפיסה הקוסמופוליטית של הסטואים שבאה להם מסוקרטס והוא כן היה אזרח אתונאי. 

מרקו פולו תאר את הסינים בצורה מכובדת ומאוחר יותר, היו באירופה שלמדו מהמלומדים הערבים. אבי הרפואה המודרנית היה ערבי בשם איבן סינא. 

כל תרבות על פי אקו, ניחנת בהיגיון פנימי. כמו שאמרתי אני מתאים את המאמר שלו גם לענייננו, ולכן אוסיף שעל פי הסטואים, לכל אדם גם יש היגיון פנימי. הוא לא בהכרח נכון, צודק ומועיל לו ולאחרים, אבל יש לו היגיון פנימי. 

אם יסבירו לנו את ההיגיון הפנימי של אותה תרבות, אנחנו עדיין נעדיף את השורשים שלנו ולחיות בתרבות הולמת את הערכים והשפה שלנו. ככה גם עם בני אדם, גם אם יסבירו את ההיגיון הפנימי שלהם, לא בהכרח נסכים. אבל לפחות נבין. 

מי צודק בערכים התרבותיים שלו או בתפיסתו האינדיבידואלית, זו כבר משימה מורכבת שכוללת בחינת פרמטרים מסוימים. 

האמריקאים לועגים לצרפתים כאוכלי צפרדעים, חלק לא מבינים מה רע בלאכול בשר חזיר. חלק לא מקבלים ברית מילה וחלק חושבים שמילת נשים זה עניין ערכי שורשי. 

אנחנו תמיד שופטים את האחר על פי הערכים שלנו ותפיסת עולמנו. 

אקו אומר שהערבוב מייצר סתירות. לעיתים אנשים חיים עם ערכים פנימיים סותרים. למשל, אנחנו יכולים להיות בעד שמירה על הסביבה, למחזר ועוד. אבל לא נסכים לחיות כמו במדינת עולם שלישי שהצריכה נמוכה יותר וגם הזיהום וטביעת רגל אקולוגית של כל אדם, נמוכה יותר. כי גם הרפואה והחינוך לא מתקדמים כמו שאצלנו. כלומר יש תרבויות שמבחינתנו נחותות אבל צודקות יותר מאיתנו מבחינת שמירת סביבה. 

אקו אומר שניתן לראות שכדי להגדיר תרבות אחת כטובה יותר מאחרת, לא מספיק רק לתאר אותה (כפי שעושים האנתרופולוגים): עלינו לפנות למערכת ערכים שלדעתנו איננו יכולים בלעדיה. רק בנקודה זו נוכל לומר שתרבותנו טובה יותר, עבורנו.

זה גם אומר שאנחנו צריכים לבחון ביחסים עם אחרים, אילו ערכים שלהם אנחנו סובלים ואילו ערכים שלנו, אנחנו לא מוכנים לחיות בלעדיהם. 

אקו טוען שאף אחד לא קדוש מעונה. כל אחד וכל תרבות עם התפיסה שלה, לא מיישבת או מתעכלת טוב לאחרים. 

אקו כותב שהבעיה מתעצמת כאשר מישהו מתרבות אחרת בא לגור בשכנות אלינו. בהשאלה לענייננו, הבעיה היא שתפיסות שונות שאנחנו מתעקשים על צדקתם סותרות תפיסות של אחרים שהם חושבים שהם צודקים. 

המערב השקיע כסף ואנרגיה בלימוד המנהגים של אחרים, אבל אף אחד מעולם לא באמת אפשר לאחרים ללמוד את המנהגים של המערב, למעט אולי בבתי ספר המנוהלים על ידי לבנים בחו"ל, או בכך שאפשרו

לעשירים שבהם לקבל את התארים שלהם באוקספורד או בפריז. ואז רק תראו מה קורה: הם לומדים במערב ואז הם חוזרים הביתה כמו בן לאדן ומקימים ארגונים נגדנו, מכיוון שהם מרגישים קשר עם בני ארצם שאין להם גישה ללימודים אלה. 

הגישה שלנו כלפיהם, היא גם הפוכה. למשל במדינות מסוימות מצאו גישות מערביות מסוימות כמטופשות לחלוטין, לדוגמא העובדה שאנחנו מטיילים עם הכלבים שלנו והעובדה שאנחנו מתפשטים על החוף…

אז החזון של אקו, זה שתרבויות מנוגדות, ילמדו אלה את אלה. את ההיגיון הפנימי. 

לצורך ההקשר לנושא של היום, לנו יש ערכים שלנו ולמניפולטור שלנו יש ערכים משלו. גם לנו וגם לו יש ערכים פנימיים סותרים. רק שבסיטואציות מסוימות, אנחנו מוכנים לוותר על חלק ועל חלק לא. גם הוא. או היא. חשוב שנבין גם מה הערכים הסותרים שלנו ומה הערכים הסותרים שלו. זה למעשה מחולק ל 4. 

כמו חלון עם 4 חלקים. למעלה יש ערכים גלויים שלו בצד אחד ושלנו בצד השני. למטה, יש ערכים סותרים לא בהכרח גלויים, שלנו בצד אחד ושלו בצד השני. כדאי להבין את כל ארבעת החלקים של החלון. 

נעבור לאפיקטטוס.

ספר 1 פרק 28 בספר "השיחות".

" משום מה מסכמים אנו לאיזה דעה? משום שהיא נראית לנו נכונה. הרי לא ייתכן שאדם יסכים לדעה הנראית לו כבלתי נכונה. ולמה כך? כי זהו טבע השכל - להסכים לאמת, לחלוק על השקר, ולהימנע מהכרעה בדבר המוטל בספק. … לפיכך, אם אדם נותן את הסכמתו לדבר שקר, דע לך שלא מרצונו הוא עושה כך ; כי ' אין אדם נמנע מן האמת מרצונו' כמאמר אפלטון, אלא משום שהשקר נראה כאמת."

אפיקטטוס שואל, האם מישהו יחשוב שמשהו מועיל לו ולא יבחר בו? זה לא הגיוני. 

האדם נבדל מהחיה בכך שהוא מבין את מה שהוא עושה, בכושר החברתי שלו, בנאמנות, צניעות והכישרון השכלי. הגדולה של האדם לטוב ולרע, נמצאת בדיוק במה שמבדיל אותו מבע"ח. אם ישמור על הנאמנות או לא. או יפעל באופן חברתי או לא. אם יפעל על פי ההגיון הרציונלי או לא. שזה אומר לא רק היגיון פנימי אלא משותף עם ההיגיון של האחרים. מה שאומר שאדם שנופל למניפולציה וגזלייטינג, בוחר בנוחות של לא להתמודד עם עמדה שהוא לא מסכים לה על פני האתגר של לבחון את העמדה הזאת והתנגד לה במידת הצורך. או אם מדובר בבוס למשל לקבל שזו החלטה שלו ושיפוט שלי לא רלוונטי. 

מה שחשוב לזכור "שאין ירידתו של אדם נגרמת על ידי מעשי זולתו… ירידתו באה לו, בעת שאיבד את חוש הבושה, את הנאמנות, את הכרתו בערכה של מידת הכנסת אורחים ואת הגינותו." 

אפיקטטוס גם אומר שכולנו מתנהגים ככה. אנחנו בוחרים להיות מושפעים. כי עשינו שיקול של עלות תועלת. וזה מה שבחרנו. 

בספר השני פרק 26 הוא אומר משהו דומה.

"כל טעות כרוכה בסתירה. הואיל והטועה אינו רוצה לטעות אלא להיות צודק, הרי ברור שאינו עושה כרצונו". נסביר רגע: אדם טועה לא מבחירה. הוא טועה כי הוא חושב שהוא עושה משהו נכון. אם הוא טועה, זה לא בכוונה. "כל נפש שכלית סולדת מסתירות ; לכן כל עוד האדם אינו מכיר שהוא שרוי בסתירה, אין דבר שימנעהו מלעשות מעשים סותרים, ובשעה שיכיר זאת, בהכרח ינטוש את הסתירה ויברח ממנה, כדרך שהאדם מסתלק בהכרח מהכזב, כשהוא רק מבחין בו ככזב. אבל כל עוד הוא אינו רואה אותו כמות שהוא, הוא מקבלו כאמת. ולכן מי שיכול להוכיח לכל אדם את הסתירה שמביאה אותו לכלל טעות, ויכול להוכיח לו בעליל שמה שהוא רוצה לעשות אין הוא עושה, וכי הוא עושה דווקא מה שאינו רוצה - אדם זה כוחו יפה בטיעון והוא מצליח לעודד אדם וגם להעמידו על טעותו. כי משעה שאדם כן עושה זאת, עוזב הטועה מעצמו את דרך הטעות, אבל כל זמן שאינך מוכיח לו זאת, אל תתפלא כי הוא מחזיק בטעות, כי הוא פועל לפי מה שנדמה לו כצודק… ואם אינך מוכיח לו, גנה את עצמך ולא את האיש המסרב לציית לך". 

בפרק 5 של הספר הרביעי. אומר אפיקטטוס, שאיש המעלה אינו רב עם אף אחד. וגם מונע מריבות מאחרים. אפיקטטוס נותן את סוקרטס כדוגמה שנשאר נאמן לתפיסתו שאף אחד לא יכול לשלוט בעקרון המנחה של האחר. ככה אף אחד לא יכול לשלוט בשלנו ואנחנו לא בשל אחרים. לכן הוא נשאר נאמן לגישתו כדי להוות דוגמה ולהמחיש לאחרים איך נכון לנהוג. "כי זאת היא התכלית העומדת לעולם לפני עיניו של איש המעלה". 

במדריך מ"ג הוא אומר:

"לכל עניין קיימות שתי ידיות; האחת, שבאמצעותה אפשר לשאתו, והאחרת, שבאמצעותה אי אפשר לעשות זאת. אם אחיך נוהג בך באי צדק, אל תפנה לעניין מנקודת המבט של אי הצדק (שהרי זו הידית שבאמצעותה אי אפשר לשאת את העניין). אלא גש אליו מנקודת המבט שאחיך הוא, שגדלתם וחונכתם יחד; כך תישא את העניין בהחזיקך בידית הנכונה."

שזו אנלוגיה יפה למה שאמר קודם בדוגמה עם סוקרטס. 

אם לבן אדם יש הלך רוח כזה שנוטה למריבה, למה אתה מתפעל שהוא כזה שואל אפיקטטוס. בהשאלה אלינו, אם הוא נוטה לעשות מניפולציות, למה להתפלא שהוא כזה. הוא בוחר בזה. האם הוא בעצמו מופתע שהוא כזה? ממה שהוא? הוא לא רואה רווח לעצמו באופן בו הוא נוהג? "כי אימתי למד ומפי איזה מורה, שהאדם הוא בעל חיים מתורבת, וכי עצם מעשה רשע גורם היזק רב לעושה הרשע? (כלומר מתי הוא למד את זה? מישהו למד אותו שהוא לא פועל נכון? אם הוא נוהג באופן בו נוהג, זה כי הוא מאמין בדרך הזאת). והואיל ולא למד זאת ואינו מאמין בכך, למה לא ילך אחר מה שנראה בעיניו כמועיל לו." 

איש כזה אומר אפיקטטוס. הוא כמו מטבע שטבוע בו הדיוקן של הקיסר נירון. כלומר, חסר ערך. ככה אנשים. אם היו מטבע, מה היה מוטבע עליהם? חמום מוח, נרגן וכעסן? זה מישהו שלא צריך לקרוא לו אדם. הוא נראה בן אדם. אבל הוא לא. "אדם שאינו מוכן לשמוע דברים של טעם ; הוא אינו מבין כאשר מוכיחים לו, כי דעותיו מסולפות. הריהו חמור. והנה לך אדם, שחוש הבושה נשחת בו. אין כל תועלת בו. קרא לו מה שתקרא, אבל הוא אינו בן אדם."

הוא עונה למי שחושש שהוא יהיה לבוז כי יתנהג כלפיו אדם באופן לא יאה. דוגמא לאלה שלא רוצים להתמודד עם המניפולטור. "בעיני מי ( יהיו לבוז, שואל אפיקטטוס) ? בעיני אנשים נבונים ? וכיצד אפשר שאנשים נבונים יבוזו לאדם נעים הליכות, השומר את כבוד עצמו? אלא מה? בעיני אנשים בלתי נבונים? ומה אכפת לך?" זה כמו שמישהו מקצועי יתרגש מביקורת של אדם שלא מבין כלום במקצוע שלו. 

זו נקודה חשובה בעיני.

ראשית, לא להתרגש מהאדם הפוגע שטעה. ולא לחשוב מה אחרים יחשבו עלי אם הוא נוהג בי שלא ראוי. והפוך: אם אנשים לצידי נבונים, הם יראו אותי כשומר על כבודי ויראו בו כמזיק לעצמו ואדם המביש את כבודו. למעשה לא רק אם הם נבונים, רוב האנשים יראו עוול ויבינו את הסיטואציה. 

"אם כן איפא, למה עודך נרעש, ולמה עודך רוצה להיראות בעיני הבריות כבעל פחדים? למה אינך מתייצב ומכריז קבל עם כי הנך חי בשלום עם הכל, יעשו מה שיעשו, ושהנך לועג במיוחד לאותם שסבורים כי הם מזיקים לך? ' אין העבדים הללו יודעים מי אני, ואיפה מקום הטוב והרע שלי, אין ביכולתם לגשת לדברים שהם שלי'. ככה לועגים אנשים היושבים בעיר-מבצר לצרים עליהם. "

המסקנה המתבקשת היא ראשית, להיות בטוח במבצר. כמו ש"ד" כתב בשאלה שלו "זה המבחן הכי גדול לאימון הסטואי במצבים כאלה, לבצר את המצודה הפנימית, להצליח לשמור על צלילות מחשבה, ולתפוס את המציאות כפי שהיא".

אני מסכים איתו, החלק החשוב הוא לראות את המציאות בצלילות ואת זה אפשר לעשות אם נצליח לחיות בשלום עם הכל. בטוח במבצר - במצודה הפנימית. "ד" בתור סטואי טוב, כיוון כמובן למה שכתב לעצמו מורנו ורבנו מרקוס אורליוס בספר 8 של "מחשבות לעצמי":

"48) זכור כי היסוד המושל בך הופך לבלתי מנוצח כל אימת שיתכנס בתוך עצמו ויהיה שבע רצון מעצמו; לא יעשה את שאינו חפץ ואם גם אין הִגיון בעמדתו. מה יעצם כוחו אם כן, כאשר ישפוט דבר מה על פי הִגיון ואבחנה דקה! אשר על כן, מחשבה משוחררת מהיפעלויות היא מצודה ומקלט; הן אין לאדם מקום איתן ובטוח יותר, אשר אליו יוכל להימלט ולא יהיה אפשר עוד להכניעו. מי שלא ראה זאת הריהו חסר בינה, ומי שראה אך לא נמלט שמה הרי הוא ביש מזל".

שימו לב כמה הציטוט הזה הוא מה שתיארתי לעיל מה שאפיקטטוס אומר. ראשית, שאדם לא יעשה את מה שהוא לא חפץ גם אם אין היגיון בעמדתו. שזה נכון גם לאדם הטועה וגם לצודק. 

המניפולטור, מונע מההיגיון פנימי שהוא מאמין בו, כמו שכתב אומברטו אקו וכמו שאמר אפיקטטוס. אבל גם אנחנו מונעים מהיגיון פנימי ואם הוא נכון לנו, אף אחד לא יכול לגרום לנו לראות את המציאות שלנו לא נכון או לעשות שלא כרצוננו. זו הבחירה שלנו. 

שימו לב, גם לאמירה שהיסוד המושל הוא בלתי מנוצח. 

זה מחזיר אותנו לציטוט שהתחלנו בו. 

"ביכולתך להיות בלתי מנוצח, אם לעולם לא תיטול חלק בתחרות אשר אין באפשרותך לנצח בה.".

זו תשובה אחת במה אי אפשר לנצח אותנו וזה בחופש של היסוד המושל שלנו. כמו שמרקוס כותב לעצמו. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מוותרים על ההתמודדות ואז משלמים על זה במניפולציות שעושים עלינו. ואנחנו לא יכולים לנצח את האחר בלהכריח אותו לעשות משהו שונה ממה שהוא רואה לנכון לעשות. על כן, אם הוא לא יגרום לנו להתרגש ולא יבלבל אותנו, אנחנו נהיה בתוך המצודה שלנו. או כמו שאפיקטטוס אמר לא משנה מה הוא יעשה, אנחנו נוכל לומר:  העבד הזה לא יודע מי אני, ואיפה מקום הטוב והרע שלי, אין ביכולתו לגשת לדברים שהם שלי'. ככה נלעג בעודנו יושבים בעיר-מבצר שלנו לזה שמבחוץ מנסה להשפיע עלינו.

אז כותב לעצמו מרקוס אורליוס, מה יעצם כוחו אם כן, כאשר ישפוט דבר מה על פי הִגיון ואבחנה דקה! זה אומר שכאשר אנחנו לא מתרגשים, נוכל לחשוב בהיגיון ולא יעשו לנו גזלייטינג כמו שמתאר "ד". 

נעשה סדר. 

ונחזור לציטוט הראשון. "ביכולתך להיות בלתי מנוצח, אם לעולם לא תיטול חלק בתחרות אשר אין באפשרותך לנצח בה.". לא נכון להתמודד עם המניפולטור במשחק שלו. עם השקר מתמודדים באמצעות האמת.

נוסיף לו את הציטוט שלכל עניין יש שתי ידיות זאת שאפשר לאחוז בה וזאת שלא. אי אפשר לאחוז בידית של זה שעושה עוול. ואי אפשר לנצח אותו בלשנות את דעתו אם הוא לא רוצה. אנחנו לא רוצים להתחרות איתו בשליליות ובעוול. אנחנו לא רוצים. אנחנו כן יכולים לשוחח איתו על פי הערכים שלו. 

זה אומר שאם נחזיק בידית הנכונה של לפעול נכון, נהיה בלתי מנוצחים. כי בין כה וכה אם נבחר ונכנס למצודה שלנו, הוא לא יוכל לנצח אותנו. הוא לא יכול לשנות דעתנו ממה שנכון. 

מה שאומר, שנכון לנו בכל מקרה לא לנהוג כמו אותו אחד שמייצר סטרס בכוונה וגזלייטינג. זו לא הדרך להתמודד איתו. זו לא הידית הנכונה לשאת את העניין. 

לא נכון להיכנס איתו לתחרות. ככה הוא גם לא יכול לנצח אותנו אם אנחנו לא מתחרים במי יותר מזיק. אם אנחנו לא מתחרים מי משפיע על נפשו של האחר. 

אנחנו חייבים לבחור את קו הפעולה שלנו, לפי מה שנכון ולהישאר במצודה שלנו בכל מקרה ולפעול מההיגיון הרציונלי. 

אחרי שהסכמנו, לא להתחרות בו. אחרי שהסכמנו שהוא לא יכול לגרום לנו לעשות מה שאנחנו לא חושבים שנכון. זה הרגע להגיד לעצמנו.

הוא לא השטן. הוא לא בין לאדן. הוא בעל תפיסה שונה משלנו ויטיב לנו לנסות להבין אותה. כמו שאומברטו אקו כתב, הוא פועל על פי הערכים שלו גם אם יש בהם סתירה פנימית בין מה שנכון לו לבין מה שהוא עושה. 

אם לא נראה בו אויב, לא ננסה לשאת את העניין מהידית הלא נכונה. הלא צודקת. לא נכנס למריבה של מי צודק. עכשיו נוכל לעשות מה שאפיקטטוס כתב.

לבחון מה חושב אותו אדם שמועיל לו, אולי אנחנו לא מודעים למניע שלו ואולי הוא צודק. או שהוא מצוי בבורות וזה לא מועיל. לדוגמה, לייצר סטרס אצל העובדים, אולי יצרני בטווח קצר, אבל שוחק מאוד בטווח ארוך. מייצר דינמיקה שלילית ומחויבות נמוכה למקום העבודה. 

אבל אולי, הוא מאותם אנשים שאפיקטטוס אומר עליהם שחוש הבושה שלהם נשחת כי הם לא מוכנים להסתלק מן הסתירה והכזב. ולא מוכנים לראות שהתפיסה והפעולה שלהם גורמת נזק ואינה על פי העיקרון שהאדם הוא חברתי. אם הוא אכן כזה. 

אנחנו צריכים לבחור את קו הפעולה שלנו בהתאם. זאת אחרי שבחנו למה אנחנו מוותרים על שיפוט נכון שלנו לטובת מניפולציה שלו. אחרי שנבין שאנחנו אלה המאפשרים את המניפולציה כי לא רצינו להתמודד. או שיש משהו שלא רצינו לוותר עליו ולכן העדפנו את המניפולציה שלו. מה שלא רצינו לוותר עליו, סביר שהוא לא בשליטה שלנו כי אפשר להפעיל עלינו מניפולציה שמה נאבד אותו. את היסוד המושל שלנו, לא יכולים לקחת מאיתנו.  בסוף, מי שנותן שיעשו עליו מניפולציה ונכנע זה כי הוא לא רוצה לוותר על משהו. אם זו זוגיות, אז אני מפחד לאבד אותה, אם זה בוס, אני מפחד להיות מפוטר. אולי זה בגלל שאני מפחד שיצעקו עלי. בכל מקרה, אני נצמד למשהו שלא בשליטתי ובשל כך מתאפשרת המניפולציה. אם לא אקשיב לו, הוא יפטר אותי. היא תעזוב אותי. הוא יצעק עלי. אבל מלכתחילה הדברים הללו לא בשליטתנו. 

אדם כזה לא יכול לבוז לי, אם אני יודע מה נכון ואני במצודה הפנימית שלי. בעיני הנבונים, הוא יראה כטועה אני ממליץ קודם ובאופן מתמיד לבחון את עצמנו. כי לא תמיד אנחנו צודקים. אבל במידה וכן, אז אומר אפיקטטוס: וכיצד אפשר שאנשים נבונים יבוזו לאדם נעים הליכות, השומר את כבוד עצמו? אלא מה? בעיני אנשים בלתי נבונים? ומה אכפת לך?

זה אומר שצריך להגביר את האור בקרב הנבונים. אלה שרואים ומבחינים בין הנכון לשגוי. הסטואים מאמינים בקהילתיות. 

היה פעם בחור בשם קלמנס מאלכסנדריה (Clement of Alexandria). הוא  היה תיאולוג נוצרי חשוב בתחילת המאה השלישית לספירה, והוא ידוע בשילובו הייחודי בין הפילוסופיה היוונית, ובמיוחד הסטואיות והפלטוניזם, לבין התיאולוגיה הנוצרית. הוא ראה בפילוסופיה היוונית, הכנה לאמת הנוצרית.

לא נפתח פה ענף נוסף של דיון. רק אציין שקלמנס מצטט את זנון מייסד הסטואה כאומר: 

"כל האנשים הטובים הם חברים אחד של השני."

ואם אנחנו מבינים את האמירה "כל האנשים הטובים" בהקשר הסטואי ובהקשר שאפיקטטוס לימד אותנו זה עתה, אז אנחנו מבינים שאנשים באותה קהילה חייבים לתמוך זה בזה. לחזק את התפיסה הנכונה של הדברים. אם מישהו מרגיש סטרס או שעושים לו גזלייטינג, הוא צריך להיצמד לאחרים שחזקים אולי קצת יותר ומתמודדים קצת טוב יותר. בסוף זו שאלה של כוח. בפוליטיקה ארגונית יש מי שבכל עמדת כוח מתוקף סטטוס ויש מי שיש לו כוח טבעי. כי היא או הוא , בעלי בטחון בדרך הנכונה. אז לא כל אחד מושפע מבעל הסטטוס שמנסה לעשות מניפולציה לצורך השליטה. יש מי ששומר על היסוד המושל שלו לא מושפע, גם אם הוא או היא לא בעמדת כוח על פי סטטוס. כמו התפקיד. אבל אם המניפולטור הוא משמעותי מתוקף הסטטוס או כריזמה למשל, כמות האנשים שתומכים בכל מי שנבון ורואה מה שנכון וראוי גדולה, אז יש להם יותר כוח. עדיין זה צריך להיות בלי להתחרות במי יותר עושה עוול ולא להחזיק את העניין מהצד של העוול. אלא מהצד הנכון. זה היתרון של קהילתיות. התמיכה ההדדית. גם במקום עבודה. גם במשפחה, גם בבניין עם שכנים, גם במדינה. זה גם יענה על מה שאקו הציע שנלמד מה התפיסה של השונים, אבל גם הקהילתיות שלנו תלמד אותם מה הערכים שלנו. אקו כתב: אף אחד מעולם לא באמת אפשר לאחרים ללמוד את המנהגים של המערב.

נסכם.

ראשית, לא להניח שהאדם שמנגד, הוא בין לאדן או השטן. 

לנסות להבין מה הערכים שלו. מה הוא חושב שמועיל לו. זה המישור בו צריך השיח להתנהל. אולי יש בו ערכים סותרים ונראה לו אותם והוא יסתלק מן הסתירה כמו שאמר אפיקטטוס. 

אם לא נראה באדם הזה אויב וננסה לנהל איתו שיח, נצליח יותר מאשר אם נראה בו אויב. 

אח"כ לחשוב על מה אני לא מוותר. וזה היסוד המושל שלי, אותו אי אפשר לקחת ממני. אבל דברים אחרים כן. לחשוב למה אני מתרגש, למה אני נצמד למשהו שלא בשליטתי בכל מקרה ואז מאפשר בעצמי את המניפולציה עלי. אני למעשה מפחד מהנקמנות של האיש עם היד הימנית האדומה. שהוא יפגע בי אם לא אעשה מה שהוא רוצה. אבל בכל מקרה זה לא בשליטתי. אם אני כן נצמד למה שלא בשליטתי, אז אפשר לעשות עלי מניפולציה. כמו שאלכסנדר מוקדון ששאל, מה המלך הגדול יכול לעשות עבורך? וענה לו דיוגנס הציני: "תזוז אתה מסתיר לי את השמש". דיוגנס למעשה אמר, אין משהו שהמלך הגדול יכול לתת לי או לקחת ממני. לכן דיוגנס באמת חופשי. הטריק הכי גדול שעשה השטן הוא לגרום לנו לחשוב שהוא לא קיים כי הוא מסתיר מאיתנו את כלי ההשפעה שלו עלינו. הוא יודע שמספיק מה שיש אצלנו בראש כדי לגרום לנו לעשות כרצונו. הוא לא צריך להראות את פרצופו המאיים. אנחנו עושים את זה לבד באמצעות הדמיון שלנו. 

אבל בכל זאת, כולנו בני אדם ולעיתים אנחנו יכולים ליפול לגזלייטינג ומניפולציה. לכן חשוב קהילה של אנשים שתומכים אחד בשני ונותנים פרופורציה וקנה מידה זה לזה. בעלי ערכים משותפים. ככה בוחנים את הקנה מידה שלנו והאם השיפוט שלנו התערער. בוחנים אם נפלתי למניפולציה או לא. אי אפשר לבוז למי ששאר הנבונים רואים אותו כראוי. אי אפשר גם לבזות אדם שבטוח בפעולתו הנכונה. אפשר להתחזק בביטחון הזה, גם השיפוטי כלומר שהשיפוט שלנו נכון, על ידי תמיכה הדדית של אנשים נבונים. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב