פרק 185 מוות ותיאטרליות

Manuel Domínguez Sánchez

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

בסוף אדם צריך לשמור על נפשו לא מוטרדת מגורמים חיצוניים. זה לא בשליטה שלנו מה הטריגרים שמפעילים אותנו, רק ההתמודדות שלנו איתם. למעשה יש ערך להתמודדות, היא מייצרת חוסן. אבל בפרק היום יש הרבה התייחסות למוות והתאבדות. ואני רוצה לאפשר למי שמרגיש שהוא לא חזק מספיק, לבחור. אז קחו בחשבון שהפרק היום יעסוק בזה. אבל גם עוד קצת דברים מעניינים וסיפורים, כולם אמת לאמיתה. 

יש מספר ציורים מאוד מפורסמים על מותו של סנקה. שלושה מאוד ידועים. של:

ז'אן לואי דויד. פול רובנס. והיפה בעיני הוא של מנואל דומינגז סאנצ'ז.

אבל לפני שנגיע למותו של סנקה. נדבר על מרקוס אורליוס. 

ההיסטוריה שופטת את מרקוס אורליוס יחסית טוב. הוא נחשב לאחרון מבין 5 הקיסרים הטובים בדורו. עד אשר מינה את הבן שלו ליורש. אבל העובדה הזאת לא הזיקה למוניטין שלו כמו הטענה שרדף לכאורה את הנוצרים.

מרקוס אורליוס כן התנגד לנוצרים בנקודה מסוימת. אבל המציאות מורכבת יותר מאשר לטעון שרדף אותם. הוא מזכיר אותם למעשה פעם אחת. בספר 11 של "מחשבות לעצמי":

"(3) מה נפלאה היא הנפש הנכונה להשתחרר מן הגוף לאלתר, אם זהו הכורח, וערוכה היא לאשר יבוא: כליה, פיזור או המשך הקיום. נכונות זו עליה לבוא מתוך החלטה ברורה ולא מתוך התנגדות גרידא, כמעשה הנוצרים; עליה לנבוע מתוך שיקול דעת וכובד ראש וכדי שתהא מהימנה בעיני האחרים — אל לה להיות תיאטרלית".

מה שמרקוס מגנה כאן היא להיטות לפגוש את המוות ללא הצדקה אמיתית וללא כבוד ראוי, כפי שנהגו הנוצרים. מרקוס ראה את הנוצרים כסוג של כת של משולהבים תועים, אשר היו צריכים להיענש כפי שהחוק היה אז, אבל לא יותר מאשר הקיסרים שקדמו לו עשו.

אלו שחושבים שמרקוס רדף את הנוצרים, ביססו את מסקנתם על ראיות נסיבתיות מפוקפקות. יש די ראיות שלמעשה סותרות ישירות את עדותם של סופרים נוצרים בני התקופה. ויש די כתבים של היסטוריונים בני התקופה שציינו בדיוק ההפך. שמרקוס היה נוח יחסית גם לאמונות שונות. למעשה יש תיעוד נרחב שהוא הקפיד על החוק והצדק. 

הוא גם כתב לעצמו ואני מאמין לו: "(42) אין לי כל סיבה להכאיב לעצמי, שהרי מעולם אף לא הייתי נכון להכאיב לאחר." זה מספר 8. 

סביר להניח שכמה נוצרים סבלו למען דתם בתקופת שלטונו של מרקוס. הטענה שהייתה רדיפה כללית של הנוצרים בתקופה זו סותרת את כל העובדות. היו נוצרים רבים ברומא עצמה, ובראשם בישוף. למעשה היו נוצרים בבית הקיסר וכנראה בסנאט עצמו.

למעשה יש ראיה חזקה מאוד לטובתו של מרקוס. מכתב שהוא כתב לערים היווניות כשהיה בעל תפקיד רשמי, כפוף לאנטונינוס הקיסר שקדם לו, מכתב בו הוא אוסר במפורש התקפות נגד הנוצרים. הוא כתב כך:

"אתם מטרידים את האנשים האלה [את הנוצרים], ומקשים אותם באמונתם, בה הם נאחזים, על ידי האשמתם בהיותם אתאיסטים. כי אכן הם מעדיפים שיאשימו אותם ולמות למען אלוהיהם מאשר לחיות. כתוצאה מכך הם אף יוצאים מנצחים, מוותרים על חייהם במקום להיענות לדרישותכם. ... ובשם אנשים כאלה, גם מושלים רבים של פרובינציות כתבו בעבר לאבינו הקיסר, שתשובתו הייתה למעשה לא להתעלל באנשים כאלה אלא אם כן הוכח שהם עושים ניסיון כלשהו כנגד הממשלה הרומית, וגם לי רבים מסרו מידע על אנשים כאלה, שגם להם אכן עניתי בהתאם לדעתו של אבי. ואם מישהו מתעקש להביא אדם כזה לצרות על היותו מה שהוא, יזוכה זה, שנגדו מוגשת האשמה, גם אם האישום יוכח, אך יידרש מי שמגיש את ההאשמה לתת דין וחשבון."

המשפט האחרון במיוחד ברור למדי: אל תרדפו נוצרים בשל היותם נוצרים, ובמקום זאת תעמידו לדין את אלה שמגנים אותם רק על רקע זה, ולא בגלל פגיעה מוכחת באינטרסים של רומא.

כמובן, מרקוס היה אדם שחי על פי נוהג תקופתו, ועל פי תרבותו. אך הבנתו את הסטואיות, והנחישות שלו להשתמש בפילוסופיה כמדריך מעשי לחייו, עיצבו בבירור אדם שהשתמש בכוחו בשוויון נפש ובצדק. הוא דאג לאינטרסים של האימפריה שירש, אך מבלי לפנות לאלימות מיותרת או לחוקק החלטות שרירותיות ולא צודקות. מרקוס לא היה מושלם, אני מניח שהוא עצמו לא היה טוען שהוא חכם סטואי. אך הוא אכן היה הדוגמה הטובה ביותר שיש לנו לאידיאל האפלטוני של מלך-פילוסוף. 

נקודה שחשוב להבין שאולי מסבירה קצת למה נוצרים טענו שרדף אותם. כאשר מרקוס אורליוס התמנה לקיסר לאחר שאביו המאמץ הלך לעולמו, התואר שקיבל, היה ארוך למדי. אימפרטור, קיסר, מרקוס אורליוס, אנטונינוס, אוגוסטוס ונוסף לו תואר ותפקיד של פונטיפקס מקסימוס. שזו גם המשרה הדתית העליונה ברומא. האשמה ברדיפת הנוצרים, הייתה בעיקר בשל הוצאתו להורג של יוסטינוס מרטיר. נוצרי יליד שכם. פילוסוף אפלטוני שהפך לנוצרי, הוא הגיע לרומא, הקים שם בית ספר לפילוסופיה נוצרית, והקדיש את כל ימי חייו הנותרים כדי ללמד את מה שהוא מכנה "הפילוסופיה האמיתית".

הנציב הרומי באותה עת יוניוס רוסטיקוס, היה המורה של מרקוס אורליוס. הוא העמיד למשפט את יוסטינוס מרטיר בשנת 165 לספירה. הוא התבקש להכיר בקיסר. שהוא כאמור, נושא התפקיד הדתי הגבוה באימפריה. יוסטינוס, אמר שהוא לא מתכוון לנהוג בחוסר קדושה. יוסטינוס השיב להזדמנות שניה שנתן לו רוסטיקוס באמירה: זה רצוננו, להיות מעונים למען אדוננו, ישוע המשיח, וכך להיוושע, כי זה ייתן לנו ישועה וביטחון איתן בבית הדין האוניברסלי הנורא יותר של אדוננו ומושיענו.".

כלומר הוא רצה למות מות קדושים. לעשות עצמו מרטיר והצליח לו. היו לאחר מכן רדיפות כנגד נוצרים וכנראה על הרקע הזה של התנגדות לשלטון. 

נחזור רגע על הציטוט שמרקוס מזכיר את הנוצרים, הפעם עם הסבר:

"(3) מה נפלאה היא הנפש הנכונה להשתחרר מן הגוף לאלתר, אם זהו הכורח, וערוכה היא לאשר יבוא: כליה, פיזור או המשך הקיום. מרקוס מדבר על להכין את עצמנו לכך שבני תמותה אנחנו. ולא משנה אם הנפש מתכלה עם הגוף, מתפזרת בחלל או ממשיכה להתקיים, זהו הכרח של הגוף להגיע לרגע הזה של המות והנפש צריכה להכין את עצמה לכך. זוהי נפש נפלאה שיכולה לחיות בשלווה בשל נכונות לקבל את הגורל הזה.

 נכונות זו עליה לבוא מתוך החלטה ברורה ולא מתוך התנגדות גרידא, כמעשה הנוצרים; עליה לנבוע מתוך שיקול דעת וכובד ראש וכדי שתהא מהימנה בעיני האחרים — אל לה להיות תיאטרלית".

הנכונות לקבל את המציאות צריכה להיות הגיון שמבין שזה הגורל. לא לעשות את זה מתוך רצון להיות קדוש מעונה. באופן דרמטי מתוך קנאות דתית. וזה לקח גם לחיים בלי קשר למוות. הקנאות הקיצונית, היא תיאטרלית ואינה בקנה אחד עם שיקול דעת. מה שיהיה אמין ולא מתוך רצון להרשים ולסחוף. 

מרקוס אורליוס לא פסל את הרעיון של התאבדות. אבל רק בנסיבות מסוימות.

ב 10.8 הוא כותב: "אך אם תרגיש כי הנך מועד ומאבד שליטה, אזור אומץ והיסוג אל פינה כלשהי, ושם תשיב את השליטה לידיך; או לחילופין צא לגמרי מן החיים לא בכעס, כי אם בפשטות, כבן חורין, ביושר ובצניעות, ולכל הפחות יהיה זה הישגך האחד בחיים, כי כך עזבתם."

זה אומר רק אם אדם לא יכול לשלוט בעצמו, דהיינו התבונה משובשת. גם אז לעשות זאת לא בצניעות ולא לרושם.

הנוצרים בתקופתו היו ידועים בהתנגדות שלהם למשטר ורצון להישפט בבית דין של מעלה ולכאורה. הדרך לעשות זאת היא להמחיש את האמונה החזקה שלהם ולבקש למות, מות קדושים. הם התבקשו להכיר בקיסר ולהקריב לו אבל העדיפו למות. 

יש עדות נפלא לראשית הנצרות באימפריה הרומית. נשמרו מכתבים שנועדו לפרסום של פליניוס. פליניוס הצעיר (Pliny the Younger, בלטינית: Gaius Plinius Caecilius Secundus), היה סופר, עורך דין, פקיד מדינה ומושל רומאי שחי בין השנים 61 לספירה לערך ו-113 לספירה לערך. הוא היה דמות בולטת ברומא העתיקה בתקופת שלטונם של הקיסרים דומיטיאנוס, נרווה וטראיאנוס. האחרון גם נחשב לאחד מהקיסרים הטובים. 

פליניוס ידוע בעיקר בזכות:

מכתביו (Epistulae): זהו האוסף המפורסם ביותר שלו, המכיל עשרה ספרים של מכתבים אישיים ורשמיים ששלח לחברים, עמיתים ואישים חשובים, כולל הקיסר טראיאנוס. המכתבים הללו הם מקור יקר ערך ללמוד על החיים ברומא העתיקה, הממשל, החברה, התרבות והאירועים ההיסטוריים בתקופתו. 

המכתב שלו לטראיאנוס על הנוצרים (Epistulae X.96): זהו אחד המכתבים המפורסמים והחשובים ביותר שלו. במכתב זה, פליניוס, שהיה מושל בביתיניה (אזור בטורקיה של ימינו), שואל את הקיסר טראיאנוס כיצד לטפל במספר הולך וגדל של נוצרים בפרובינציה שלו. הוא מתאר את שיטותיו לחקירתם וענישתם ומציין כיצד הנוצרים מסרבים לכפור באמונתם. תגובת הקיסר למכתב זה (שגם היא השתמרה) קבעה מדיניות יחסית מתונה כלפי הנוצרים: לא לרדוף אותם באופן פעיל, אך להעניש את מי שידווח עליו ויתמיד באמונתו. מכתב זה הוא עדות חוץ-נוצרית חשובה מאוד לקיומם של נוצרים בתחילת המאה השנייה לספירה, לתפוצתם ולמדיניות הרומית כלפיהם.

זה הולך כך:

עשיתי לי הרגל , אדוני , להעביר אליך כל דבר שלגביו יש לי ספקות ; שכן , מי ייטיב להדריך אותי כשאני מהסס או ללמד אותי בחוסר הידיעה שלי ? מעולם לא נכחתי בחקירות של נוצרים ; על כן אין אני יודע , על מה ועד היכן נוהגים לחקור ולהעניש …

הוגש לי כתב אישום אלמוני שכלל שמות רבים . חשבתי לנכון לשחרר את אלה שהכחישו שהם נוצרים כעת או שהיו כאלה בעבר . שכן, לפי נוסח שאמרתי לפניהם , הם פנו לאלים שלנו , ולפני הדיוקן שלך , שביקשתי להביא לשם כך עם פסלי האלים , הם הקריבו קורבנות בקטורת וביין ונוסף על כך קיללו את הנוצרי - הכול דברים שלעשייתם לא היה אפשר לאלץ נוצרים אמיתיים ; כך אומרים .

הקיסר עונה

הלכת בדרך הנכונה , סקונדוס שלי , בחקירתם של אלה שהואשמו לפניך שהם נוצרים . שכן , כללית אין לקבוע דבר שיוכל לשמש מעין נוסחה קבועה . אין לבלוש אחריהם . אם יואשמו ויורשעו , יש להעניש אותם , אולם באופן כזה , שמי שיכחיש שהוא נוצרי ויוכיח זאת למעשה , כלומר על ידי תפילה לאלים שלנו , יזכה למחילה בשל החרטה , אפילו קיים חשד לגבי עברו . ואולם בכתבי הלשנה אלמונים אין להתחשב בשום אופן , שכן , זה יהווה דוגמא רעה , ואין זה מתאים לתקופתנו .

שם הספר: המכתבים שם ההוצאה: מוסד ביאליק שנת ההוצאה: תשנ"ב - 1991 עמוד: 357

הרומאים לא ידעו איך לקבל את הנוצרים. הם נראו להם מוזרים עם עקשנות בלתי מתפשרת. 

אספר לכם על איש נוסף.

גאיוס פטרוניוס ארביטר | סאטיריקן ואיש חצר רומאי |

גאיוס פטרוניוס ארביטר (מת בשנת 66 לספירה) היה המחבר המיוחס של ה"סאטיריקון", דיוקן ספרותי של החברה הרומית במאה הראשונה לספירה.

המקור החשוב הידוע ביותר עליו הוא מתוך ספרי השנים של היסטוריון בין התקופה טקיטוס. תיאורו של טקיטוס, מראה שהוא השתייך למעמד של מחפשי תענוגות. סביר שהיה אחד מאלה שסנקה התייחס אליו בביקורת שלו על האנשים ש"הפכו לילה ליום"; בעוד שאחרים זכו למוניטין באמצעות מאמץ, פטרוניוס עשה זאת באמצעות בטלה. עם זאת, בהזדמנויות הנדירות שבהן מונה לתפקידים רשמיים, הוא הראה את עצמו נמרץ ושווה לחלוטין לאחריות ציבורית. הוא שימש כמושל הפרובינציה האסייתית ביתיניה ובהמשך הקריירה שלו, כנראה בשנת 62 או 63 לספירה, שימש בתפקיד הרם של קונסול.

לאחר כהונתו כקונסול, פטרוניוס התקבל על ידי נירון לחוגו האינטימי ביותר כ"מנהל האלגנטיות" (arbiter elegantiae) שלו. הדעה והטעם של פטרוניוס היה לחוק. חתיכת משפיען תרבות. מהתואר זה נגזר הכינוי "ארביטר" שצורף לשמו. הקשר של פטרוניוס עם נירון היה בשנותיו המאוחרות של הקיסר, כאשר הוא כבר היה ידוע בבזבזנות פזיזה ברמה שהצליח לזעזע ככה יותר מאשר זעזע בפשעים שביצע. מה שחשב פטרוניוס על נירון כנראה תואר על ידיו ב"סאטיריקון" שכתב. מזהים את הדמות העשיר טרימלכיו עם הקיסר. טרימלכיו הוא דמות מורכבת, אך יש התאמות מפורטות בינו לבין נירון שלא סביר שזה מקריות, מה שמעיד על כך שפטרוניוס בז לקיסר. 

מפקד המשמר הקיסרי, העליל עליו שהיה מעורב בקנוניה להתנקש בחיי נירון ולהציב קיסר אחר על כס המלוכה. פטרוניוס, אף שהיה חף מפשע, נעצר בקומאי שבדרום איטליה.

הוא לא המתין לגזר הדין הבלתי נמנע אלא ערך את הכנותיו שלו למוות. הוא חתך את ורידיו ואז חבש אותם שוב כדי לעכב את מותו, והעביר את השעות הנותרות בחייו בשיחות עם חבריו על נושאים טריוויאליים, האזנה למוזיקה ושירה קלה, תגמול או ענישה של עבדיו, סעודה, ולבסוף שינה "כדי שמותו, אף שנכפה עליו, יראה טבעי". 

יש שטוענים שהספר שלו, נכתב כביקורת על טעם ולא מוסר וגם נכתב מתוך עצלות.  ספר שנכתב במהירות ובמידה מסוימת ברשלנות על ידי סופר שלא טרח ליישם משמעת על כוחות ההמצאה המדהימים שלו. בספרו, כמו בחייו, פטרוניוס השיג תהילה באמצעות עצלות.

הוא בחר למות מתוך התרסה בקיסר. 

עוד אחד שאולץ להתאבד בפקודת נירון, היה סנקה. הוא שקל את המוות הרבה לפני. בתקופה קליגולה הקיסר, היה סנקה איש מאוד חולה. אבל הוא היה נואם בחסד וחביב על הציבור. התהילה של סנקה עוררה את קנאתו של קליגולה. סנקה וויתר בשל כך, על קריירת עו"ד ופנה לפילוסופיה. למעשה בשל חוליו, הוא ניצל. כי קליגולה רצה להוציאו להורג, אבל השתדלו בפניו אנשים שסנקה כל כך חולה, שגם ככה הוא לא יאריך ימים. ההיסטוריה מלמדת שהוא חי עוד 25 שנה אחרי קליגולה. 

סנקה חינך את נירון הקיסר והיסטוריונים רואים בחמש שנות שלטונו הראשונות של נירון שהיה עדיין קשוב לסנקה באותה עת, תקופה של שגשוג והצלחה ברומא. 

אבל ככל שנירון התמכר לתאוות הפרועות שלו וככל שלקח לעצמו את השלטון יותר ויותר, כך ירד מזלו של סנקה. נירון לא אהב לשתף אף אחד בשלטון שלו, לרבות את אמא שלו וזה עלה לה בחייה. סנקה ניסה לצאת מחיי הציבור ולהתמסר לפילוסופיה. כמו כתב בספר "על הפנאי": "כך אמר זנון: 'החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק…" 

סנקה היה איש עשיר מאוד וזה עורר הרבה קנאים להעליל עליו בפני הקיסר. סנקה הציע לנירון את כל רכושו ורק שישחרר אותו מהתפקיד שלו. נירון לא הסכים. סנקה היה מסתגר בביתו ולעיתים מגיע לחצר הקיסר ומקבל פני אורחים אבל כאדם חולה. 

בשנת 65 לספירה קשרו כמה אנשי ציבור נגד נירון, בראשם פיסון שכנראה היה סטואי. אחד הקושרים העיד ששמע את סנקה אומר, שהצלתו תלויה בהצלחתו של פיסון. זה הביא את הסוף על סנקה. נירון הודיע לסנקה שהוא גזר את מותו וסנקה קיבל את זה בשלוות נפש. טקיטוס אותו היסטוריון ממקודם. כתב שסנקה ביקש לחתום צוואה, אבל הקצין שבא לבשר לו על חובתו לקחת את חייו, לא אישר. אז סנקה פנה אל ידידו ואמר שהואיל ונאסר עליו להודות להם על שירותיהם: "הרי הוא מוריש להם את קניינו היחיד, אך היפה מכל, היא דמות חייו; אם יזכרוה והיתה להם תהילתה והחכמות הטובות גמול על ידידותם הנאמנה". 

סנקה כמו פטרוניוס חתך את ורידיו, אבל בניגוד לפטרוניוס שרצה להאט את ההליך, סנקה היה חלש וההליך היה איטי בכל מקרה. הוא נטל רעל וגם זה לא עבד. אז הוא נכנס לאמבטיה עם מים חמים, ובזמן שהעבירו אותו לחדר הקיטור של בית המרחץ, הוא סיים את חייו מאפיסת הדם והחום שהיה שם. 

בשעתו האחרונה, סנקה גילה גדולה פילוסופית. הוא לא היה איש מושלם ואפילו רחוק מזה והעיד על כך בעצמו. אבל כיוון שהכין את עצמו כראוי ליומו האחרון, הסטואיות שירתה אותו נאמנה. 

במכתב 78 לחברו לוקיליוס כותב סנקה, שהוא היה איש חולה בצעירותו. הוא כותב: "לא אחת חוויתי דחף לסיים את חיי. זקנתו של אב אוהב הרתיעה אותי. חשבתי לא איך אוכל למות באומץ, אלא איך אבי לא יוכל לשאת את אובדני באומץ. על כן פקדתי על עצמי לחיות. לפעמים רק לחיות הוא מעשה אמיץ". 

איזה משפט מופתי… לפעמים רק לחיות הוא מעשה אמיץ. 

סנקה מייחס ללימודי הפילוסופיה, את הסיבה לריפוי הנפש ובהתאם לריפוי הגוף. "אני זוקף לזכותה של הפילוסופיה שקמתי, הבראתי. לפילוסופיה אני חב את חיי, וחיי הם הקטן בחובות שאני חב לה." סנקה מוסיף שגם ידידים זה מה שמחיי את הנפש. מה שמועיל לבריאות. "אין דבר המחיה חולה ומסייע לו יותר מחיבת ידידים, אין דבר המפוגג יותר את את הציפייה למוות אות הפחד ממנו.". סנקה מייעץ לחברו לוקיליוס "והיא תרופה לא רק למחלה הזאת אלא לכל חייך: בוז למוות".

גם סנקה וגם מרקוס מדברים על המוות ולא לפחד ממנו. מדברים עליו כתהליך טבעי. במקומות רבים למעשה אפשר למצוא התייחסות לזה אצלהם. שניהם מדברים גם על לסיים את חייהם בעצמם, סנקה באמת עשה את זה. שניהם גם מדברים על לא לעשות את זה.

מרקוס אורליוס אומר שרק כאשר אין ברירה ואין לאדם שליטה על תבונתו ואינו יכול לפעול מתוך מידות טובות, זה הזמן. כי לא לפעול מהתבונה, פוגע בצדק. 

שניהם מדברים על עשייה טובה שמרחיקה את המחשבה הזאת ועל כך שצריך לעשות מה שנכון. האומץ הוא לפעול נכון. לפעמים רק לחיות הוא מעשה אמיץ.

מרקוס אורליוס גם אומר לא להיות דרמטיים, תיאטרליים. יש בזה חוסר כנות. למען הרושם לאחרים. לטעמי זה נכון לכל דבר, לא רק לקנאות הדתית. וגם הקנאות הדתית, היא תיאטרליות לא כנה ולא מושכלת. הרי גם הקיסר היה דתי, הוא היה הכהן העליון למעשה. אבל עקשנות בלתי מתפשרת כמו שהיתה לנוצרים הראשונים שחשבו שהם מקרבים את הגאולה על ידי התנגדות לשלטון ובכך שיעמדו לעינויים ומוות, זה לא כנה ולא מושכל. 

אפשר להיות דתי ומאמין בלי התיאטרליות שלכאורה מציגה לאחרים את הנחישות של האדם והאדיקות שלו באמונתו. אבל זה לא. זה קנאות בלתי מתפשרת שלא מאפשרת חיים משותפים וזה נוגד את הטבע. לכן המשפט החשוב והפואנטה שלי להפעם, "…עליה לנבוע מתוך שיקול דעת וכובד ראש וכדי שתהא מהימנה בעיני האחרים — אל לה להיות תיאטרלית".

כדי שהמעשים שלנו יהיו מהימנים, הם צריכים להיות לא לשם הרושם. לא כדי לסחוף אחרים כדי שמישהו יגיד עלי שאני קדוש מעונה. המעשה צריך להיות מתוך שיקול דעת ומהימנות בעיני אחרים, היא בקרה עצמית. אם אני נמצא בסביבה שכולם מסכימים ומקצינים זה את זה, זו לא מהימנות, בעיני אחרים, זו כת. 

בכל דת, זרם פוליטי, תרבות, חשוב לבחון דעות נוספות, שונות. אחרת מגיעים לקיצוניות שמרקוס מדבר עליה. 

אם הגעתם עד כאן והקשבתם טוב, זה אומר אתם משקיעים בעצמכם ובהתפתחותכם הרוחנית. אז אני גם מזמין אתכם לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. אתם מוזמנים לעקוב אחרי ברשתות. ואם נתתי לכם ערך, אני אשמח שתשתפו ותפיצו. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב