פרק 183 על שיפוטיות צדקנות ועל אנשים רעים

תמונה נוצרה ב AI

 שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

יש שיר של אחד מהמועדפים עלי, ניק קייב. השיר נקרא "People Ain't No Good".

השיר הוא בלדה מלנכולית ועגמומית, שיצאה באלבום "The Boatman's Call" משנת 1997. כמו רבים משיריו של קייב באותה תקופה, השיר עוסק במערכות יחסים, אהבה אבודה, אכזבה ופגמים בטבע האנושי. אני מביא את השיר בעיקר בגלל המסקנה שלו "People Ain't No Good".

השיר מתאר סיפור אהבה שהחל באופטימיות ("We were married under cherry trees / Under blossom we made our vows") אך התפתח לאכזבה מרה. הפזמון החוזר "People they just ain't no good" משקף תחושה פסימית כללית לגבי היכולת של בני אדם לשמור על נאמנות ואהבה, או להיות טובים במהותם.

בשיר האהבה לא עומדת במבחן הזמן והקשר קורס בגלל שאנשים לא יכולים לשמור על נאמנות ואהבה, או להיות טובים במהותם. 

 למרות התיאורים הרכים והפואטיים של תחילת הקשר בשיר, הוא מסתיים בנימה צינית וכמעט ניהיליסטית. יש שורה בסוף השיר  "It ain't that in their hearts they're bad / They'd stick by you if they could / But that's just bullshit / People just ain't no good" ככה הוא מגיע לתובנה שהפגמים של אנשים אינם בהכרח מרוע לב, אלא מחולשה או חוסר יכולת בסיסית. זוהי אמירה עגומה על מגבלות הטבע האנושי.

השיר מציג את האושר והאהבה כדבר שביר וחולף, שנועד להיגמר בסופו של דבר באכזבה ובכאב.

למרות שאני מאוד אוהב את ניק קייב וגם את השיר. אני לא מסכים ואני גם רוצה להציע דרך הסתכלות על אנשים אחרים. בסוף גם אציע תרגול פשוט להבנה לא בהכרח ליישום, אבל אימון בו יעזור להתמודד עם אנשים שהם "People Ain't No Good". 

אבל ראשית קצת פילוסופיה. 

כל בני האדם מסתכלים על העולם דרך משקפיים של התפיסה שלהם. כולנו צובעים את העולם על פי אמות מידה שלנו. יש דברים בסיסיים שאף אחד מאיתנו לא יכול שלא לראות את העולם ללא כלי תפיסה מסוימים ואז אפשר להוסיף על זה עוד דעות ושיפוטים למיניהם. שיש לכל אחד באופן אישי על בסיס חיווטים שעשה במוחו לאורך חייו. 

דוגמה. חזרתי ואמרתי רבות שהתפיסה הסטואית היא דטרמיניסטית. כלומר יש שרשרת של סיבות ותוצאות שמייצרות את המציאות שלנו. הסטואים הקדומים ראו את היקום כיצור חי אורגני וכל מה שקורה במציאות, קורה לטובת הטבע. 

גם אמרתי רבות שאני לא רואה בטבע יצור חי, אבל אני כן מקבל את ההנחה שלהם שהכל בטבע זה סיבות ותוצאות וגם אנחנו תוצאה של סיבות שקדמו לנו ואנחנו גם סיבה פועלת. דהיינו יש לנו בחירה. 

אני רוצה להוסיף משהו לאמירה הזאת. כולנו רואים את העולם עם משקפיים של סיבה ותוצאה. פשוט ככה אנחנו בנויים. עמנואל קאנט, הפילוסוף המשפיע ביותר של הנאורות, שמת ב 1804, אמר שיש לנו שני סטים של כלים שיעזרו לנו להבין את העולם. כולנו רואים את העולם באמצעות מרחב וזמן. סט השני של כלים שזוהה על ידי קאנט הוא מה שנקרא קטגוריות, מהמילה היוונית "קטגוריה" (katēgoria), שפירושה מה שניתן לומר, לנבא או להכריז ולהצהיר בפומבי על משהו. הקטגוריות הן מושגים של הבנה שאנו משתמשים בהם כדי לארגן ולהבין את חוויותינו.

אחד מהקטגוריות המובנות שלנו, זה סיבה ותוצאה. קאנט חשב שתפיסה אינטואיטיבית של סיבתיות חיונית לניווט בעולם. 

אנחנו לא יכולים לראות אחרת. אנחנו גם נולדים ככה. אף אחד הוא לא לוח חלק - טבולה ראסה. אפשר לומר שבני אדם "נוטים" להסיק סיבתיות, ולעתים אנו קופצים למסקנות בלתי מוצדקות בהקשר זה. יתרה מכך, אנחנו לא יכולים פשוט להיפטר מ"הטיית" הסיבתיות. היא מוטמעת בנו (ככל הנראה על ידי הברירה הטבעית) והיא לעתים קרובות מדויקת ושימושית כאחד.

זאת אומרת, שהאופן בו אנחנו רואים את העולם, גם מייצר לנו טעויות. טעויות שיפוט. 

בשגרה שלנו, אנחנו לא מודעים למשקפיים שאנחנו שמים על עצמנו ובאמצעותם רואים וחווים את המציאות. אבל אחרים יכולים להאיר לנו על האופן בו אנחנו רואים את העולם. זוהי התובנה הבסיסית מאחורי אחד הרעיונות החזקים ביותר בפילוסופיה: המעגל ההרמנויטי. המילה מגיעה מהמילה היוונית "הרמנויטיקוס" (hermeneutikos), שפירושה "של או לצורך פרשנות", והיא מתייחסת להרמס, אל הדיבור, הכתיבה והרהיטות. ועוד כמה דברים…

לעתים קרובות אנו מתגאים בחשיבה צלולה ואובייקטיבית, אבל היוונים הקדמונים הבינו משהו שאנו מגלים מחדש רק עכשיו: עצם יכולתנו להבין דבר מה תלויה בהטיות ובנטיות המוקדמות שלנו. למשל כשאפיקטטוס אומר "לא המציאות מטרידה בני אדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות" (המדריך 5), זה אומר הנטיה הראשונית שלנו. השיפוט שלנו על העולם, הוא זה שמטריד אותנו, ולא המציאות עצמה. זה בדיוק הטיה של שיפוט שיש לנו. 

תסכימו שלא כל האנשים מוטרדים תמיד מאותם דברים. או שופטים את הכל אותו הדבר. 

המעגל ההרמנויטי, אמור לגרום לנו להבין בדיוק את זה. שיש לנו נטיות שיפוט מוקדמות. זה טריקי. כי מצד אחד הוא גורם לנו לטעויות, אבל אנחנו לא יכולים להיפטר מהמעגל הזה. ומצד שני, אנחנו לא רוצים להיפטר ממנו. כי בלעדיו, לא נבין את העולם. אבל…

המעגל ההרמנויטי רואה את ההטיות הבלתי נמנעות ואף הכרחיות כדי להבין דבר מה... מטרת ההכרה במעגל ההרמנויטי שלנו היא לנסות להיות מודעים יותר אליו. לא לבטל אותו. 

אנחנו צריכים הבנה מוקדמת כשאנחנו חווים את העולם. זה גם דברים בסיסיים כמו סיבה ותוצאה, מרחב וזמן וגם העדפות אישיות שלנו ואפילו פחדים שלנו. חשבו על המעגל ההרמנויטי כעל זוג משקפיים שדרכם אתם רואים את העולם. בלעדיהם, לא הייתם רואים דבר. אך אם העדשות צבועות בדרכים מסוימות, הן מסננות הכל דרך צבע זה, והבנתכם את העולם תהיה "מוטה".

הבעיה היא רק כאשר אנחנו סומכים יותר מדי על המעגל ההרמנויטי שלנו. אם אנחנו לא מכירים בזה שהשיפוט שלנו לא באמת אובייקטיבי ואנחנו עלולים לטעות ובטוח טועים במשהו. הטעות הזאת שלא להכיר במעגל ההרמנויטי,  מייצר תא הדהוד (echo chamber) שבו אנו מקשיבים רק לדעות שאנחנו כבר מסכימים איתן. 

לצערי לא מספיק להכיר את המעגל ההרמנויטי. עדיין, אנחנו נהיה שיפוטיים. 

יש לי כמה הצעות. איך לצמצם את תא ההדהוד.

פילוסופיה סוקרטית ובעקבותיה סטואית. 

השיטה הסוקרטית היא חקירה מבוססת על תשאול כששני הצדדים מבקשים להגיע אל האמת ולא אל הדעה שכבר מבוססת. סוקרטס עשה את זה כשרק הוא מבקש את האמת ושני הצדדים הגיעו בסוף לידיעה שהם לא יודעים. אבל הערך, הוא בעצם השיח הבוחן ושואל. 

הפילוסופיה המודרנית, היא כבר פחות כזאת, אבל עדיין היא פועלת על בסיס כלים לוגיים וביקורת עמיתים. כמו במדע. 

אז אני רוצה להציע לכם דרך להימנע התא ההדהוד. אבל קודם חשוב להבין שהוא גורם לאדם שיפוטי קושי גדול בהתמודדות עם העולם. כי ברגע שאני לא יוצא מתא ההדהוד ואני בתוך המעגל ההרמנויטי שלי עצמי, זה מעצים רגשות שליליים שיש לי ואי אפשר לצאת מזה. ממש כמו שיר שנתקע באוזן. או משהו מטריד שאנחנו לא מצליחים להפסיק לחשוב עליו. זה תא הדהוד. זה נורא לחוות שוב ושוב את אותו דבר מטריד. 

אחת הדרכים הפשוטות לצאת, היא שיחה בונה וחיובית עם אנשים. בעיקר עם אלה שאני לא מסכים איתם. או שבשל האינטראקציה איתם נכנסתי למעגל - לתא ההדהוד. 

אנשים שמאמינים שהעולם צריך להיות צודק, או שיש להם ציפיות מאחרים ומהעולם, הם מכניסים עצמם לתא הדהוד וסובלים. תא הדהוד מבודד אותנו מאחרים. אחת הסיבות שמשקפיים סטואיות רואות צדק כמידה טובה שלי ולא כציפייה מהעולם, זו דרך התמודדות אחת. כמו כן, הסטואיות כמובן שמה את הקנה מידה המשותף בעדיפות גבוה על פני האגו האישי. לכן תא הדהוד שמרחיק אותנו הוא לא סטואי. 

אני רוצה להבחין בין אנשים שמצפים מהעולם להיות צודק לבין אלה שחושבים שיש צדק. מי שמצפה מתאכזב. מי שמצפה, חושב לפי תוצאות של דברים והאם הם נכנסו לקטגוריה שהוא הציב מראש, של מעשה צודק או לא. 

הסטואים נתנו יותר ערך לכוונות. הסטואים מכירים בבורותם של האנשים וביכולת של בני האדם לשפר את עצמם. אם אני מונע מצדקנות, מצד אחד זה טוב שיש לי ראיה איך דברים צריכים להיות, אבל זה מעצים את ההדהוד, זה מבוסס על הפרשנות שלי את העולם. לכן הסטואים רואים בצדק מידה טובה. סגולה להתאמן עליה. זה הבנה מה נכון לי לעשות ולהתאמן על לפעול נכון. לא מה אחרים עושים. 

ניתן דוגמא מקיקרו. 

הוא כתב "על המדינה". הוא עשה דיאלוג בין פוריוס פילוס שמייצג את עמדתו של קרניאדס שהזכרתי בעבר מהאסכולה האקדמית הסקפטית. לבין לאליוס שגם אותו הזכרתי מהדיאלוג של קיקרו על הידידות. לאליוס שסנקה מזכיר אותו כחכם סטואי. מובן מהדיאלוג של קיקרו, שדווקא הסטואי מייצג את העמדה שלו ולא קרנידס הסקפטי, למרות שהיו מאותה אסכולה.  

לפי הגישה של הסקפטים אין דבר כזה חוש צדק מולד. אם היה כזה, כל בני האדם היו נוהגים באופן צודק. אלא שבמציאות כל אחד נוהג לפי תועלתו.

עכשיו גם הסטואים חשבו שכל אחד נוהג לפי תועלתו. או נכון יותר לפי מה שנראה לו שנכון לעשות. אם הוא לא יהיה מצוי בבורות, האדם יעשה את הדבר הנכון. כמו שאמרנו - מידת הצדק. אראה עוד מעט איך אפיקטטוס אומר את זה גם. בכל אופן, על פי הסקפטיים, מי שהוא רודף צדק נוהג שלא בתבונה. כי הוא פועל נגד טובת עצמו. טיעון מעניין נכון? 

לאליוס הסטואי אומר בדיאלוג של קיקרו, שחוש הצדק הוא מטבעו של האדם. המקור שלו ברוח האלוהית. כלומר בלוגוס בטבע. דהיינו, חוש הצדק הוא לפעול בצדק על פי עקרון אוניברסלי. שוב, איך אני פועל לא אחרים. הוא טען מצד אחד שאי אפשר ליישב את השליטה המוחלטת על אחרים עם מושג הצדק. אבל עם, שטוב יותר במידות שלו רשאי לשלוט על עמים גרועים שלא מסוגלים להינות מהחירות שלהם. לאליוס מבחין בין מלחמות ברורות להגנת המולדת, לבין בלתי צודקות, היזומות מתוך שצף קצף. כלומר מהתפרצות רגשית ולא ממניעים לגיטימיים.  גם היום ולא כמו תקופת הדיאלוג כשרומא שלטה ברוב העולם, נכון לבחון מלחמה כצודקת או לא. אבל אני רוצה לקחת את הדוגמא במובן של האם נכון להאיר ולהעיר למי שנוהג בבורות לגבי הצדק. 

נעבור רגע לסנקה.

שאלו אותי במפגש שיח סטואי שערכנו לאחרונה, למה אני חושב שלא נכון לתת עצות לאנשים. 

במכתב 29 עונה סנקה לחברו לוקיליוס על שאלתו לגבי מכר משותף בשם מרקלינוס. 

סנקה אומר שמרקלינוס כבר לא בא לבקר אותו הרבה, כי הוא מפחד לשמוע את האמת. הוא רחק ממנה כבר. סנקה אומר: "הרי אין מדברים עם איש אלא אם הוא נכון לשמוע". הוא מעביר ביקורת על הציניים דוגמת מיודענו דיוגנס הציני, שנהגו בחירות לשון לייעץ לכל המזדמן בדרכם. הציניים היו בלי שהתבקשו, מעבירים ביקורת בעיקר על אנשים בעלי עמדה וכוח. אבל לא רק. "מה יועיל המגנה חרשים או אילמים מלידה או ממחלה?"

לכאורה הגישה של לוקיליוס החבר של סנקה, היא שאולי הוא לא יועיל למי שהוא מוכיח אבל אולי אם הוא יוכיח את הרבים, הוא יצליח להועיל לפחות למישהו. כמו לפזר זרעים בשפע. 

אבל סנקה לא מסכים. הוא חושב שההשפעה פוחתת אם כל הזמן מעבירים ביקורת. אם תחשבו על זה, יש משהו במה שהוא אומר. מי שמעביר ביקורת כל הזמן, בסוף מתחילים לשים לב אליו פחות ופחות. זו חרב הפיפיות של האנשים השיפוטיים. מצד אחד, הם לא באמת מייצרים שינוי אצל אחרים ומצד שני הם מרחיקים מהם את האחרים. לדעת סנקה קשת צריך לירות למטרה, אבל להשתדל להחטיא כמה שפחות. החוכמה היא אומנות. המטרה שלה, היא לעזור למי שרוצה להתקדם. היא מתרחקת מאלה שהיא נואשה מהם. גם אם היא לא נוטשת אותם לחלוטין. 

סנקה בכל זאת רוצה לעזור לחברו מרקלינוס. "גם עכשיו אפשר להצילו, אם תושיט לו יד מהר. יש אכן סכנה שימשוך אליו את מושיט היד. גדול כוח אישיותו, אבל נוטה כבר אל הרע. בכל זאת אסתכן ואראה לו את מגרעותיו". במפגש שיח שתיארתי קודם, אמר אחד המשתתפים שאמא שלו הייתה אומרת לו שצריך לעזור למי שטובע אבל להשאיר רגל בחוץ. דומה למה שסנקה אומר. סנקה בטוח שמרקלינוס יתנגד, יצחק עליו יתקוף אותו ואת כל הפילוסופים, את הסטואים והאחרים בהתנגדות לדברי הביקורת נגדו. הוא אומר "מרקלינוס יטיח בפני את הרמאים האלה, שטוב היה לו עזבו את הפילוסופיה ולא עסקו במכירתה. בכל זאת החלטתי לשאת את העלבונות, שיביא אותי לידי צחוק אני אולי אביא אותו לידי בכי… שים לב ותיווכח כי אנשים כאלה תוך זמן קצר צוחקים בלי שיעור וזועמים בלי שיעור. החלטתי לגשת אליו ולהוכיח לו מה יגדל ערכו לכשייראה פחות-ערך בעיני הרבים. גם אם לא אעקור את מגרעותיו, ארסן אותן. הן לא יעלמו אבל יפסיקו זמני. ואולי גם ייעלמו, יהיה פסק הזמן להרגל. " לחברו לוקיליוס, שרוצה להוכיח את כולם, סנקה מייעץ להמשיך לשפר את עצמו ולחזק את רוחו. 

בהמשך מסיים סנקה את המכתב בכך שהוא כותב: "מה, אם כן, תעניק לנו הפילוסופיה המהוללת, המועדפת על כל אמנות ועל כל קניין? שתעדיף לשאת חן בעיניך ולא בעיני ההמון, שתשפוט דעות ולא תמנה אותן, שתחיה ללא פחד מאל ואדם, שתגבר על רעות או תשים להן קץ.".

נסביר.

סנקה חושב שאדם שמתחיל להתאמן, לא נכון לו להתמודד עם מגרעות של אחרים כמו החבר שלהם מרקלינוס. כי הוא איש דומיננטי והוא יתנגד. סנקה כנראה בטוח בעצמו מספיק שלא יושפע לרעה מחברו ולכן רוצה עוד להתעקש להצילו. אבל הפואנטה שכמעט ואי אפשר לבקר אדם ולהצליח בזה אם הוא לא נכון לשמוע. הדרך שסנקה רוצה לעשות זאת, היא להראות למרקלינוס שעדיף לו עצמו להפסיק לחפש להיות אהוב על ידי אחרים. כי זה מעצים את תא ההדהוד. זה גורם לו להתבצר גם במגרעות שלו. אז הוא רוצה להוכיח לו שהערך שלו יגדל, כאשר אחרים שהדעה שלהם לא נכונה, לא יעריכו אותו. כי כאמור הדעה שלהם שגויה. סנקה ממליץ לחברו לוקיליוס לא לנסות לצבור לו אוהבים שימצא חן בעיניהם כי ככה אי אפשר לגבור על רעות. רק על ידי כך שימצא חן בעיני עצמו אם ישתפר באמצעות הפילוסופיה. 

לא באמת עוזר לנהוג בצדקנות ושיפוטיות כלפי אחרים. אנחנו לא נשפר אותם ככה. הם צריכים לרצות לשנות עצמם ואנחנו צריכים להיות מספיק חזקים ברוחנו כדי שהם לא ימשכו אותנו למטה. שלא נכעס עליהם, או נפגע מהם או חלילה נהיה כמוהם. 

אחרי שסנקה הסביר לנו למה לא נכון להתחיל להטיף לאחרים. אנסה להראות איך נכון לנו להתמודד איתם.

מי שמכיר יש אסופת סיפורי ילדים בשם אמא אווזה. 

אמא אווזה היא דמות אייקונית ומוכרת מאוד בתרבות הילדים, בעיקר באגדות ובשירי ילדים. היא מייצגת מעין "מספרת סיפורים" או אוצרת של סיפורי עם ושירי ערש. המונח "סיפורי אמא אווזה" מתייחס לרוב לאוסף של מעשיות ושירי ילדים. אחד האוספים המפורסמים ביותר הוא "סיפורי אמא אווזה" (Les Contes de ma mère l'Oye) שנכתב על ידי שארל פרו ויצא לאור בצרפת במאה ה-17. אוסף זה כולל אגדות קלאסיות כמו "היפהפייה הנרדמת", "כיפה אדומה", "החתול במגפיים" ו"לכלוכית". אמא אווזה עצמה מופיעה לעיתים כדמות בשירי ילדים, כמו בשיר "Old Mother Goose", בו היא רוכבת באוויר. היא מסמלת דמות נבונה, לעיתים קסומה, שמספרת סיפורים.

אחד הסיפורים, כאילו נכתב על ידי אפיקטטוס והוא הולך כך:

For every evil under the sun there is a remedy or there is none. 

if there is none, seek till you find it; 

if there be none, never mind it.

כל רעה תחת השמש

יש לה תקנה או אין

אם ישנה, חפש עד שתמצאנה

ואם אין, אל תשים לבך לזה. 

אני מסכים עם אמא אווזה תמיד לחפש את התקנה. אבל צריך לשים לב לכוכבית של סנקה לגבי אחרים. נעבור למרקוס אורליוס.

ראשית אני רוצה לעודד אתכם, אחרי שדיברתי על אנשים רעים כל כך הרבה. 

הוא ניסה לעודד את עצמו גם בספר "מחשבות לעצמי" 6.48:

(48) כל אימת שתרצה לעודד עצמך, חשוב על מעלותיהם של החיים בסביבתך; למשל, זריזותו של אחד, צניעותו של משנהו, נדיבותו של השלישי וכיוצא באלה אחרים, איש איש ומעלתו. הן דבר אינו כה מעודד כמראיתן של המעלות המתגלות באופיים של בני זמננו ואף חוברות זו לזו במידת האפשר. לפיכך שמור אותן בהישג ידך."

מרקוס אורליוס גם כותב לעצמו לא לשים לב להצהרות של אנשים אלה יותר לשים לב לכוונות שלהם. 

11.15: "כוונתך תחשוף את עצמה. עליה להיות חקוקה על מצחך; גון קולך יעיד עליה מיד, חיש תשתקף היא בעיניך, כשם שהנאהב מכיר אל נכון את כל מחשבות אוהביו מתוך מבטיהם. ככלל, על האדם התמים והטוב להיות כאותו שמדיף ריח רע: כל העומד לצִדו או חולף על פניו מרגיש בנוכחותו, בין ירצה בין לאו. תמימות מעושׂה הריהי פִגיון. אין דבר מביש כאחוות זאבים; ברח ורחק ממנה יותר מכל רעה אחרת. טובו של אדם, תמימותו ואדיבותו ניכרים בעיניו ואינם חבויים."

אדם צריך שיראו עליו את תמימות ואדיבותו. לכן מחשבתו צריכה להיות כזאת. אז ככה גם תבחנו אחרים. 

מרקוס גם כותב לעצמו להיות מודע למעגל ההרמנויטי ולצאת מתא ההדהוד על ידי בחינת השיפוט שלו עצמו 11.18: "אין פעולותיהם מטרידות אותנו, שהרי הללו מקורן בשכלם שלהם; דעותינו הן הטורדות אותנו. הסר אפוא את שיפוטך על אותה רעה משוערת, בטל אותו בחפץ לב והנה כבר חלף זעמך. אם כן, כיצד תסירהו? בחושבך כי לא נגרם לך שום עוול מוסרי. הן עוול זה הוא הוא הרעה היחידה, שאלמלא כן נחשבת אף אתה כמי שחוטא לרוב, נפשע והפכפך."

בהמשך הוא כותב לעצמו לא לצפות שרשעים לא יעשו עוול כי זה טירוף לצפות לבלתי אפשרי. עדיף לתקן עוול ולמנוע אותו ולהיות אדיב גם עם כאלה. 

לא לצפות מאנשים לנהוג כמו שאנחנו רוצים שהם ינהגו. מרקוס כותב לעצמו 8.4: "הם ימשיכו לעשות את אותם הדברים, אפילו יתפוצץ לבבך.".

זה אומר להיות מפוכח.

תחשבו שכאשר אתם כועסים על התנהגות לא ראויה של אחרים. אתם מרוממים אותם. אפיקטטוס אמר על זה במדריך 12:

"...אולם, מעמדו אינו מעמד נעלה עד כדי כך, ששלוות הנפש שלך תהיה נתונה בידיו." 

ככלל למה אנחנו צריכים להעמיס על עצמנו טירדות על מה שאחרים עושים? תפחיתו מעצמכם עיסוק מיותר. מחשבות לעצמי 3.4:

"4) אל תכלה את יתרת חייך במחשבות על אודות אחרים, אלא אם כן יהיה בכך דבר מה לטובת הכלל. מדוע תגזול מעצמך את המטלה האחרת? כלומר, תהייתך על מעשיו של פלוני וסיבתם, מה אומר הוא, מה בנפשו, מהן תוכניותיו וכיוצא באלה, מסיטה אותך מהקפדה והשגחה על היסוד המושל הטמון בך."

להתעסק באחרים זה אפילו פוגע בחופש המחשבתי שלנו. 

זוכרים שאמרתי קודם שיש מה שהסטואים מסכימים עם הסקפטיים? זה העיקרון שאנשים עושים מה שנראה להם כמועיל. יתכן והם טועים בכך, אבל אם לא היו חושבים שמה שהם עושים מועיל להם הם לא היו עושים את זה. אפיקטטוס אומר בדיוק את זה:

המדריך 42:

 "כאשר אדם עושה לך רע או מדבר עליך רעות, זכור כי הוא עושה זאת מתוך מחשבה שכך יאה לו לנהוג. הוא אינו יכול, אם כן, לעקוב בהתנהגותו אחר מה שנראה בעיניך יאה, אלא מה שנראה כך בעיניו. כך, אם למישהו יש דעה מוטעית, זה שנפגע מכך הוא זה שהולך שולל אחר דעה זו. הרי אם מישהו מחשיב משפט אמיתי, המנוסח כהלכה, כשקרי, לא המשפט נפגע מכך אלא זה שטועה. אם אפוא תצא מנקודת מבט זו, תנהג בעדינות בזה שמעליבך, שהרי בכל מקרה כזה תאמר: "כך הדבר נראה נכון בעיניו."

ברגע שאתם מבינים את הטעות של אחרים, אתם יכולים להגיד לעצמכם שככה נראה להם נכון. אבל הם טועים.

בדיוק כמו שסנקה רצה לומר לחברו מרקלינוס. "...החלטתי לגשת אליו ולהוכיח לו מה יגדל ערכו לכשייראה פחות-ערך בעיני הרבים. גם אם לא אעקור את מגרעותיו, ארסן אותן. הן לא יעלמו אבל יפסיקו זמני. ואולי גם ייעלמו, יהיה פסק הזמן להרגל. "

להראות לו שהרצון שלו למצוא חן בעיני הרבים מזיק לו. עדיף לו לעשות את מה שנכון לא מה שאחרים חושבים שנכון. 

מרקוס אורליוס כתב לעצמו 8.49 על בסיס עצת אפיקטטוס "אל תוסיף ותאמר לעצמך דברים מעבר לדיווחם של הרשמים הראשוניים…."

אפיקטטוס אמר את זה גם במדריך 45:

"פלוני מתרחץ במהירות. אל תאמר שהוא מתרחץ באופן לא יאה, אלא באופן מהיר. אדם אחֵר שותה הרבה יין. אל תאמר שהוא שותה באופן לא יאה, אלא שהוא שותה הרבה. הרי מאיִן תדע שמדובר באופן לא יאה בטרם בדקת את המניעים לפעולה? אם תנהג באופן זה, לא ייתכן שבמקרים מסוימים רשמי החושים ישכנעו אותך, ובעניינים אחרים תיתן את הסכמתך מתוך מניעים שונים."

וזו העצה שהכי קל יהיה לכם להתאמן עליה אז כדאי לקחת אותה ולנסות ליישם בכל יום לפחות עד העצה הבאה בשבוע הבא. על כל דבר שאתם חווים מאחרים, תגידו את העובדות בלבד בלי השיפוט. ייתכן שבמקרים מסוימים רשמי החושים ישכנעו אותך, ובעניינים אחרים תיתן את הסכמתך מתוך מניעים שונים. זה אומר שתשאירו מקום לספק שאתם לא יודעים הכל. אל תכנסו לתא הדהוד. תשארו בעובדות השטחיות. לא כל דבר הוא עוול לתקן. 

אז תפחיתו לפחות את כמות העיסוק שלכם באחרים על ידי הסתכלות עובדתית כמעט מדעית על המתרחש. 

לסיכום,

אנשים נוהגים על פי השיפוט שלהם לגבי מה שמועיל להם. כולנו טועים במידה כל שהיא כי אנחנו לא מודעים למעגל ההרמנויטי שלנו, לפרשנות שלנו. ואז נכנסים לתא הדהוד שמחזק את הטעות שלנו. אז ראשית, תפחיתו לעצמכם כמות עיסוק שלילי ואל תתעסקו באחרים. אם צריך תמנעו עוול. אבל עדיף להתמקד בהשראה חיובית מאחרים ולא בפרשנות שלנו על דברים לכאורה שליליים שלהם. 

תגידו לעצמכם רק עובדות יבשות בלי פרשנות. זה קשה ליישם כל הזמן, אבל ככל שתהיו עם היד על הדופק עם זה, תצליחו יותר ויותר והשלווה תגבר. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב