פרק 92 מונגש - על התהילה ועל טימור הצולע

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הפרק היום מבוסס על אחד מהמכתבים של סנקה לחברו לוקיליוס עם קצת תגבור ממרקוס אורליוס. לפני שנדבר על החלק הארי של המכתב, אגיד שהוא בנוי בצורה מעניינת בעיני. האופן שבו סנקה כתב את המכתב או יצר את המבנה שלו משרת את התוכן שנראה כאילו אין קשר בין התחלת המכתב והאמצע שלו בעוד שהסוף חוזר אל ההתחלה. אסביר אח"כ.

הקדמה קטנה ורלוונטית לנושא היום.

העיר סמרקנד היא השלישית בגודלה באוזבקיסטן. זו עיר עתיקה ועתירת היסטוריה. מימי אלכסנדר הגדול, דרך כיבושי הערבים והמוסלמים היא עברה כיבושים ושליטים. שלטו בה גם המונגולים והשבטים התורכיים השונים. והיא התבססה כעיר הבירה של אבי האומה האוזבקית, טימור לנג. אשר קבע אותה כבירתו בשל היותה על דרך המשי.

טימור לנג נחשב לגיבור לאומי באוזבקיסטן ויש לא מעט מידע עליו.

טימור לנג נקרא במערב טימורלן או טימבורלן. משמעות השם טימור, היא ברזל ולנג זה הצולע. הוא צלע בשל פציעה מחץ שנורה עליו בעת קרב ומאז צלע. השם היה אמור להיות ללעג אבל התקבע ככינוי עוד בימי חייו. למרות הפציעה, הוא היה לוחם עז וטקטיקן צבאי מחונן שבנה אימפריה אדירה. הוא השתייך לשבט תורכי-מונגולי והיו גם טענות שהוא צאצא של ג'ינגיס חאן. אבל אי אפשר באמת לדעת, למרות שזה בהחלט אפשרי לאור זה שכיום מניחים שיש כ- 16 מיליון אנשים בעולם שהם צאצאים של ג'ינגיס חאן.

טימור היה איש מרשים ונישא לגובה של מעל ל 180 ס"מ. זה ידוע כעובדה מעבר לתיעוד היסטורי. זה ידוע כעובדה כי ב21.06 1941 משלחת של ארכיאולוגים ואנתרופולוגים סובייטים הוציאו את טימור מקברו המפואר שנקרא "גור-י אמיר". דהיינו קברו של האמיר. מבנה המוזוליאום המפואר קיים עד היום בסמרקנד למרות שנפגע מרעידת אדמה הוא עדיין מרשים. קברו של טימור לנג היה מכוסה באבן ירקן גדולה שהוזזה. עצמותיו הוצאו ושחזור פניו בוצע על פי הגולגולת.

טימור היה מוסלמי אבל לא הדוק. הוא כיבד אנשי דת, אבל חייו לא היו דתיים כלל. עם זאת על קברו של טימור לנג נחרט ציטוט מספר הקוראן האומר: "כי בני מוות כולנו, יבוא היום ולא נהיה עוד. לפנינו חיו [אנשים] דגולים ויבוא גם אחרינו. ואם מי ידבק בו חטא היוהרה וחטא הגאווה וינסה להתעלות על אחרים ואם מי יעז להפר מנוחת אבותיו [במותם] תבוא עליו, קללה איומה כי ארור הוא".

דהיינו, על קברו של טימור הייתה קללה שמי שיפר את מנוחתו ארור יהיה. המשלחת הרוסית, בכל זאת פתחה את הקבר.

יום למחרת. הנאצים הפרו את ההסכם בין הגרמנים לבריה"מ - ריבנטרופ- מולוטוב ופתחו במתקפה כוללת על בריה"מ במבצע ברברוסה. כמובן שיש כאלה שרואים קשר לא רק נסיבתי לכך שנפתח הקבר ולמחרת הנאצים פלשו. אם תרצו עוד קצת מיסטיקה אז 5 חודשים לאחר מכן, הוחזרו עצמותיו של טימור לקבר בטקס מוסלמי ואז החלה תפנית במלחמה ובריה"מ החלה הודפת את הנאצים.

אם לרגע נדמה לכם שאני מאמין בהקשרים מיסטיים כאלה, אז למען הסר ספק - לא. אני לא חושב שיש קשר.

טימור היה לוחם ללא חת ואכזר מאוד. הוא שלט בשלטון פחד. פלש לפרס והאכזריות של צבאו ניסתה להתעלות על זו של המונגולים שקדמו להם. הם פלשו להודו. פלשו למוסקבה, לאוקראינה. הם כבשו את בגדד, את חלב בסוריה. הם הביסו את העות'מאנים וטימור שבה את באיזיט הסולטן העות'מאני ומסופר שהוא השתמש בו כהדום לרגליו. האירופאים היללו את טימור כי הוא היה אופוזיציה לעותמנים שאיימו עליהם והיו אפילו צלבנים שהשתתפו בקרבות לצד טימור.

טימור ניסה לפלוש גם לסין, אבל חלה ומת מוות טבעי בשנת 1405 בגיל 69.

אם תחפשו מידע על טימור, תמצאו לא מעט. אם תחפשו סרטונים עליו ביוטיוב תמצאו כמות אדירה. תבדקו מי העלה את הסרטונים. הוא מוצג כאבי האומה האוזבקית, ככובש, אימפרטור ולוחם מהולל. יש מחזה בשם טמבורליין הגדול, הנדל יצר אופרה על שמו, ויוואלדי כתב אופרה על נפילת ביאזיד בידי טימור, ואדגר אלן פו ועוד סופרים חיברו עליו פואמות.

נחזור לטימור אחרי שנשמע מה יש לסנקה לומר.

במכתב לחברו לוקיליוס שנקרא "על התהילה לאחר המוות" מתחיל סנקה את המכתב בכך שהוא קיבל את מכתבו של לוקיליוס בעת היה שרוי בחשיבה נעימה. הוא חשב על נצחיות הנפש. הוא רצה להתמסר לעניין האינסופי ולקניין הנצח כלשונו המתורגמת.

סנקה מתאר שבמכתב קודם התייחס לשאלה האם הקניין שלנו אובד יחד איתנו לאחר מותנו ולא נשאר כלום למי איננו עוד. כך שלא יוכל להנות מהפרי מי ששותל עץ לפני מותו.

סנקה אומר שמתנגדיהם של הסטואים בעיקר אלה שעסקו בלוגיקה ולא במוסר. טענו נגד הסטואים. שהסטואים אמרו ש טוב (TUV) חייב להיות אחיד ולא מורכב מחלקים נפרדים. הוא חייב רוח אחת. אז הלוגיקנים מביאים דוגמא להפריך את טענת הסטואים. הרי הסטואים טענו "אין שום טוב , המורכב מחלקים נפרדים, אבל תהילה היא דעה אוהדת של אנשים טובים. כשם שטוב אינו דעה של איש אחד ושם רע אינו הערכה שלילית של איש אחד, כך גם תהילה אינה שיפוט אוהד של איש טוב אחד. צריך שתהיה הסכמה של רבים מצטיינים ונודעים ודי בה שתיווצר תהילה". זאת אומרת שאת התהילה יוצר שיפוט של רבים, כלומר אנשים נפרדים זה מזה. אז לכאורה מוכיחים הלוגיקנים את הסטואים שיוצא שהתהילה אינה טוב.

אל דאגה לא נעסוק בלוגיקה. הפרק הוא על אתיקה.

סנקה עונה ללוגיקנים אבל לא באמת. הוא קודם אומר שהעניין שהטוב מורכב מחלקים או אחד, עדיין בדיונים והדעות חלוקות. ואז הוא לוקח את השאלה למקום האתי.

האם תהילה זקוקה למצביעים רבים? היא יכולה להסתפק בשיפוטו של אדם טוב אחד. סנקה מכריע בוויכוח האם צריך שכמה אנשים ישבחו אותי או שמספיק שיפוט של אדם טוב. כדי שתהיה תהילה.

ולהפך, כך גם לעניין שם רע.

סנקה אומר שאם איש טוב חושב שופט אותי לטובה, אז כל מי שטוב אמור לחשוב כמוהו ולכן מספיק לי שאיש טוב חושב עלי טובות. כי אם כל מי מהאנשים הטובים הכיר אותי, הוא אמור לחשוב עלי דברים טובים. למעשה סנקה מתייחס למוסר. כל מי שנוהג באופן אתי ומעשיו ושיפוטו מכוונים לטוב אמור לשפוט את המציאות נכון באותה מידה כולם אמורים לראות את האמת כפי שהיא. לפחות באופן אוטופי. כך שכל מי שטוב או במקבילה סטואי - חכם יחשבו דומה ויסכימו זה עם זה בהקשרים מוסריים.

לעומת זאת, פרסום ומוניטין לא מסתפקים בדעה של אדם אחד. אצל אנשים שונים זה מזה יהיה שיפוט שונה. אפילו לאדם אחד אין דעה אחת אומר סנקה והוא כותב כך: "אצל הטוב ההוא האמת נושאת חן, לאמת כוח אחד, מראה אחד. אצל אלה יש הסכמה לכזבים. אין יציבות לכזבים, הם באים והולכים ונוגדים זה את זה".

הסטואים מתכוונים שתהילה היא שבח של טובים מפי טובים לדעה של הטובים. לא בהכרח קולם. "איש טוב אפילו ישתוק, אם יחשוב שפלוני ראוי לשבח, זכה האיש לשבח"

יש הבדל בין שבח, לדברי שבח. השבח הוא תלוי שיפוט נכון ולא דיבור.

פרסום לעומת זאת, דורש קול. תהילה מסתפקת בשיפוט ולא חייב ביטוי קולי. "נפלא להיות מהולל בפי אדם מהולל", מצטט סנקה את אחד מהמשוררים העתיקים.

פרסום מבוסס על שיפוט הרבים, תהילה על שיפוט של הטובים. גם המשבח וגם המשובח אוחזים בתהילה. כי שניהם בעלי השיפוט הטוב. "שלי כמשבחים אותי, כי הטבע ילד אותי אוהב את כל הבריות, שמח שעשיתי טוב ונהנה שמצאתי מפרשים המכירים תודה על סגולתי." ההסבר של סנקה הוא נפלא בעיני. הוא אומר שה טוב שמכירים לו תודה הוא גם של הרבים וגם שלי. שהנפש של הטוב בנויה שהיא גם רואה בטוב של אחרים את הטוב שלה עצמה. במיוחד טובם של אלה שאני להם סיבת הטוב. הנפש בנויה כך שהיא רואה אצלך האחרים את הטוב שהיא עושה. לכן גם השבח של אדם טוב לא תלוי בדיבור וגם המשבח וגם המשובח הם בעלי אותו שיפוט טוב.

אז כאמור הטוב הזה הוא גם של המשבחים כי הוא נובע ממידות טובות. כל מעשה שנובע ממידות טובות הוא טוב. הוא לא היה נופל בחלקם של אחרים אם לו אני נהגתי על פי מידות טובות. אז שבח הוא טוב של שני הצדדים, של המשבח ושל מי ששיבחו אותו. תחשבו על זה רגע, אם אתם משבחים מישהו על מעשה טוב, זה בגלל שגם אתם שופטים את המעשה כטוב וגם הוא. כמובן לא מעשה אקראי שנעשה בטעות. למרות שאין פסול לשבח את התוצאה.

סנקה אומר שהוא ענה למתפלפלים בלוגיקה שמורידים את הפילוסופיה לקטנוניות. הפילוסופיה צריכה להתוות לכל ההולך בה - דרך ישרה. ההתדיינויות המתפלפלות בלוגיקה הם שעשוע של מי שמתנצח. זאת אומרת שסנקה לא מוצא טעם בדיונים לוגיים שכל מטרתם לצאת מנצחים. מטרתו היא האימון הפילוסופי. התרגול איך להיות אדם טוב. לכן הוא לוקח את השאלה הלכאורה לוגית של האם טוב הוא מחולק לחלקים נפרדים או כשהוא של גוף אחד והופך את השאלה לדיון על תהילה שנובעת ממשבחים ומשובחים שהשיפוט שלהם זהה כי הוא מבוסס על מידות טובות. כי אין תהילה בלצאת מנצח בדיון לוגי בו תוכיח את הטעות של היריב. התהילה היא בשבח על מעשים טובים.

אז חוזר סנקה לנושא בו פתח את המכתב שטבעי לאדם לתת לתבונה שלו להפליג אל האין סוף. בנושא הזה מתחיל ומסתיים המכתב, כי זה תרגול פרקטי. לא דיון לוגי סתמי. הוא חוזר לדון עד כמה אצילה היא נפש האדם. לרוח אין גבולות כמו לאל. הוא מציע להפליג עם רוח הנפש בכל התבל, מלמעלה. בשפתו של סנקה זה הולך כך: "מולדת הנפש היא מה שמקיף בחוגו את התבל ומשגביה, את החלל כולו אשר בו ימים ויבשות, אשר בו אויר המבדיל את האנושי מהאלוהי וגם מקשר, אשר בו פזורים רוחות אלוהיים כה רבים וממלאים את מטלתם". למעשה סנקה אומר שעדיף לנפש לעסוק באלוהי, בחוק הטבע. מה מניע את האדם ואת הטבע. מאשר להתפלפל האם הטוב הוא אפשרי בחלקים נפרדים או אחד הוא. רוח האדם יכולה להבין בנפש את חלופת הזמנים ואת החוקיות בטבע. זה עיסוק עדיף. לדמיין ולחשוב על חוקיות הטבע ולהתנתק מגבולות ארציים. זה עדיף גם, כי השיח בין בני אדם נכון יותר ברמה הרציונלית בה יש הבנה גדולה יותר וזהות בין האנשים. כי כולנו בעלי יכולת להגיון רציונלי.

עכשיו מה קורה כשיבוא יומנו כמו יומו של כל בן אנוש? "חובה לעזוב ולעבור. במערומיו הטבע משלח את השב כמו את הנכנס". אדם לא יכול להוציא איתו מהעולם מה שהכניס לעולם כשיצא ממנו. "יופשט בשרך והדם הספוג בו והזורם בכל כולו. יופשטו עצמותיך ושריריך המגינים על ליחות הגוף". המוות הוא יום הולדת הנצח אומר סנקה.

סנקה שואל, למה להתעצב שצריך לעזוב ? ככה רגיל לקרות, הוא אומר. מה שאנחנו גידלנו ורכשנו מעת לידתנו הוא רק כיסוי זמני למה שכן נצחי, וזו הנפש. אז צריך להתנכר לכיסוי כבר עכשיו ולחשוב על הנעלה יותר. מה שחושף את סודות הטבע. מחשבה על הדברים הנעלים, לא מניחה לשום דבר נקלה לשכון בנפש אומר סנקה. לשום דבר נלוז ולשום דבר אכזרי. אנחנו צריכים להיות ראויים לאלים ולהתכונן לפוגשם בעתיד ולהתכונן לנצח. ככה אין גם מה לפחד מהמוות. "חשוב מה רבה תועלתם של מעשי מופת ותבין שלא פחות מנוכחותם של אנשים גדולים מועיל זכרונם".

וזה מחזיר אותנו לטימור לנג.

אומנם אבי האומה האוזבקית, אדם עתיר פרסום, אבל לא תהילה. הוא היה אכזר בצורה בלתי רגילה. כיבושיו הרבים היו פשוט שוד וביזה. לא סתם בירתו סמרקנד היא על דרך המשי. יש יותר מה לשדוד.

לא בכדי האימפרייה שלו התפוררה לאחר מותו. הוא למד מהמונגולים שקדמו לו שיטות לוחמה, תרבות ושיטות הטלת מורא על הסביבה. טימור הוא דמות היסטורית מפורסמת, אבל לא נלווה לזכרונו אף מעשה טוב. נלווה לזכרונו כישוריו הצבאיים. אכזריותו. השטח הרבה שכבש. הוא קצת בנה את סמרקנד והעלה את העיר, אבל על בסיס שוד וחומרים שהביא על גבי פילים רבים מהודו.

הציטוט מעל קברו אומר:

"כי בני מוות כולנו, יבוא היום ולא נהיה עוד. לפנינו חיו [אנשים] דגולים ויבוא גם אחרינו. ואם מי ידבק בו חטא היוהרה וחטא הגאווה וינסה להתעלות על אחרים ואם מי יעז להפר מנוחת אבותיו [במותם] תבוא עליו, קללה איומה כי ארור הוא". לא כתוב ששום דבר חוץ מהאכזריות שלו לא ישאר לאחר מותו. חטא היוהרה והגאווה הוא בלהתעלות על אחרים - עם זה סנקה יסכים. קללה על מי שיפר את מנוחת אבותיו? זה כבר לא סטואי.

סנקה אומר "חשוב מה רבה תועלתם של מעשי מופת ותבין שלא פחות מנוכחותם של אנשים גדולים מועיל זכרונם".

תחשבו כמה זה שונה ממה שכתוב מעל קברו של טימור. שמזהיר אותנו לא להיות יהירים בניסיון להתעלות על קודמינו ולא להפריע למתים. מעשי מופת תורמים לזכרונם של אנשים כי זה מה שהנפש שלהם משאירה גם לאחר לכתם.

אבל טימור השאיר אכזריות וכיבושים. התהילה לא שייכת לכאלה. היא שייכת לאלה שעושים מעשים טובים. את זה כן אפשר לקחת אחרי המוות. את מה שתכבוש, תקנה, תייצר, תרכוש ותבנה, לא תיקח איתך לשום מקום. אבל מעשי מופת ישארו ותהילתך תישאר בהתאם. כי התהילה היא שבח של טובים על טובים.

מרקוס אורליוס אומר בספר השישי של מחשבות לעצמי: "כד. אלכסנדר המוקדוני ומנהיג הְפָּרִדים אשר לו הגיעו בשעת מותם למצב שוה. או שנתקבלו שניהם כאחד אל תוך ַה ֵשֶׂכל־היוצר בעולם, או שנפזרו בשוה לחלקים קטנים בלתי־מתחלקים". מרקוס אומר כמו סנקה, שלאחר המוות הם חזרו לאלים, לכוח היוצר של הטבע. לא נכנס לשאלה המטאפיזית. אלא למוסרית. מה ערכם של כיבושי אלכסנדר מוקדון, מה ערך מעשיו, אם בסוף הוא לקח איתו רק את נפשו אם היא אכן נצחית בדיוק כמו נהג הפרדות שלו שהוא בעל נפש נצחית דומה.

בספר 6 אור מרקוס (18) "הביטה וראה מה שעושים בני־אדם! יש אשר הם מסרבים לתת שבח ותהלה לאנשים מבני דורם החיים עמהם, ובאותה שעה חושבים להם לדבר גדול, אם יהיו בעצמם לשבח ולתהילה אצל הנולדים אחריהם, אשר לא ראו ולא יראו אותם לעולם. ובאמת זה הוא כמעט כאלו יתעצב איש על אשר הקודמים לו לא אמרו עליו דברי תהלה".

מרקוס אומר לשבח את בני דורנו. אם נחבר אותו לסנקה, אז נשבח בשיפוט שלנו בעיקר ואפשר גם בדיבור. לרצות להיות לשבח ותהילה ע"י הדורות הבאים, זה כמו להתעצב שאין לנו תהילה בקרב אלה מדורות קודמים.

בספר הרביעי כותב לעצמו מרקוס "יט. המשתוקק למ ֹצא באחריתו תהלות ותשבחות, אינו חושב, כי כל אחד מאלה אשר יזכירו את שמו, גם הוא בעצמו ימות, וכן כל דור בא, עד אשר לאחרונה כל ֵזֶכר יְִכֶבּה, כמו שיגועו המבקשים להם ֵשׁם. אבל ִאלו גם היו המזכירים את שמך בני אל־מות וזכרך לא יסוף, היש לך תועלת מזה? אינני אומר שאיננו שוה לך כלום במיתתך; אבל אפילו בחייך – מה לך השבח? אם לא שאתה שואף ליתרונות שהוא מביא בחיים החמריים. הנח אפוא בעוד מועד את ַהַמָּתּנָה ההיא ַהְמנַַפַּחת, אשר יסודה בפטפוטי אנשים אחרים."

מרקוס כמו סנקה מדבר על להסתכל מלמעלה על המציאות וללמוד ממנה את חוקי הטבע בדיוק באותו הקשר הוא מדבר על התהילה. בספר 9 "ל. ראה מגבוה את המוני בני־אדם ואת מנהגיהם השונים; ראה את הנסיעות ארחות־ימים בימי סופה וסערה או גם ברוח מצויה; ראה את כל הנולדים, את החיים אתנו והחולפים מן העולם. שים לב גם לדרכי החיים בדורות שעברו ובדורות שיבואו, ולמנהגי החיים בין העמים הפראים; זכור כמה מהם אפילו את שמך אינם יודעים, וכמה ישכחו אותו חיש, וכמה מן המהללים והמשבחים אותך עתה יחושו לדבר בך ֹדפי. לַמד מזה, כי אין יתרון בזכרון תהלה ובכבוד ולא בשום דבר דומה לזה."

בספר7 אומר מרקוס (3) "צריכים לעמוד ברוח חנינה ובלי התרגשות ולהכיר, כי ערך כל אדם הוא כערך המעשים שהוא משתדל בהם" מרקוס אומר שערך אדם הוא כערך הדברים להם הוא מקדיש תשומת לב.

אם אדם מקדיש תשומת לב לרדיפת כבוד, כיבושים, להטלת פחד, זה הערך שלו. יש הערכה מודרנית שכתוצאה מהמנהיגות של טימור, מתו כ 20 מיליון איש. אז אם אדם מהלל ומשבח אנשים כמו טימור הצולע שהאכזריות שלו היתה מהנוראיות בהיסטוריה, אז זה הערך שלו- באכזריות. אין מה לשבח ואין בכך תהילה. זה שיפוט מוטעה.

בפרק הזה יש למעשה כמה תירגולים רוחניים. האחד, להסתכל במבט מעלה בנפש מנותקת הכבלי הגוף והאירועים. להסתכל על חוקיות הטבע והאדם ועל התבונה- וההיגיון הרציונלי.

השני, לא לבקש לקחת אתכם דבר אחרי המוות אלא לבחון איזה זיכרון אתם משאירים אחריכם.

לבחור לתת תשומת לב לסגולותיהם של אחרים בעלי שיפוט טוב. סנקה אומר לנו שהמשבחים הם טובים כמו מי שמשבחים אותו בשל זהות בשיפוט אודות הטוב.

זאת אומרת שהעצה הסטואית היא שנכון שתקדישו את תשומת הלב שלכם לסגולות ומעשים טובים של אנשים ותשבחו בשיפוט שלכם את מה שטוב. זה מחזק את הטוב שבכם.

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.