top of page

פרק 85 מונגש בטקסט על השד הסטואי ועל תשומת הלב



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח זום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

שימו לב. הפרק היום הוא המשך ישיר של הפרק הקודם ויעסוק בתשומת לב. על פניו עניין בנאלי. אבל אחד החשובים בפילוסופיה הסטואית. אני מבטיח לכם שמי שידע להפנים, ישדרג את עצמו בחיים. ואני לא נוהג להבטיח תוצאות. גם הפעם, אני לא מבטיח תוצאה כי בפילוסופיה הסטואית הפוקוס הוא על המאמץ על המשימה כאשר התכלית היא נכונה.

אבל בכל זאת, אני מרשה לעצמי לומר שזה אחד הנושאים המשפיעים ביותר.

בפרק הקודם הזכרתי את המצודה הפנימית- בהתבסס על ספרו המעולה של פייר הדוט the inner citadel

ספר זה גם מסביר לנו את הרעיון של הדמון - או הרוח. כלומר, הקול הפנימי, מטעמי שעשוע, אני מעדיף לכנות את הדמון הזה, "שד" למרות שאין קשר בין המקור לבין מה שמכונה "שד" בכל מיני דתות ותרבויות. הפואנטה של הדמון היא לדבר אל עצמנו: משהו שהוא קצת טאבו בתרבות שלנו. כל מי שמדבר אל עצמו בצורה מוגזמת נתפס, בדרך כלל, כמטורף.

אבל הסטואים, כפי שאומר לנו הדוט, ראו את זה לא כטרוף. אלא הקול בתוך הראש שלנו, שמדבר אלינו.

בני האדם חושבים במונחים של דימויים ותבניות. אנו חושבים במונחים של מטאפורות ודימויים, בעצם מיתולוגיזציה ואידאליזציה של רעיונות, נותנים להם שמות ופנים: הופכים אותם לסיפורים. המצודה הפנימית היא דוגמה כזו. אני מציע שתדמיינו בתודעתכם את המצודה הזו. במצודה זו אנו מוצאים אותך ואת הדמון שלך. דמיינו את המצודה בתור המוח שלכם, אתם כעצמי המודע שלכם, והדמון בתור הלא מודע. כאשר אנו נמצאים בתוך המצודה, אנו מדברים אל הלא מודע שלנו, ובמידת האפשר, מנסים לשלוט במחשבות שלנו, או לכל הפחות מנסים לא להיטרף מהם.

אני אצטט מהספר THE INNER CITADEL של הדוט,שם הוא מדבר על הנשמה, הדמון וזאוס, וכיצד כולם קשורים:

"מה שאני מתכוון בכך הוא שדמות האלים האמונים על גורלו של אדם, או דמותו של הדיימון, אינם אלא ביטויים מיתיים, מלאי דמיון, שנועדו להפוך את התפיסה הסטואית של התבונה והגורל חיה ואישית יותר "( פייר הדוט, המצודה הפנימית, עמ' 159).

הדוט ממחיש זאת מהספר מחשבות לעצמי של מרקוס אורליוס בספר 5 " חיֵה עם האלים. אדם חי עם האלים, כשהוא מראה להם תמיד נפש שמחה בגורלה וכשהוא עושה תמיד מה שמורה אותו המלאך המושל בו, אשר אָצל ֵאל עליון מעצמו ונתן לו לנשיא ומושל בו: המלאך הזה הוא השכל וההגיון"

התרגום הוא של הדר' הרב אהרון קמינקא והוא בחר לתרגם "המלאך המושל בו". באנגלית deity - אלוהות. הקטע הזה מלמד שהסטואים ראו את הדיון הפנימי של האדם עם השכל וההגיון כשיח עם החלק האלוהי שבאדם. קמינקא תרגם אותו מלאך. מה שמושל באדם - השכל ההגיוני הרציונלי הוא אלוהי.

מרקוס היה מצוין בנסיגה לתוך מוחו, בחיפוש אחר יועץ חכם, מישהו שלא ישקר לו. הרי זה כל מהות סיפרו "מחשבות לעצמי". המצודה הפנימית והדמון סיפקו היטב את המטרה הזו, כי הייתה לו גישה אל הלא מודע שלו, לזאוס עצמו. ננסה לפרק קצת מהרעיון הזה כאן.

אז איך אנחנו מדברים עם הדמון הזה?

שאלה זו פשוטה לתשובה: אתה מדבר בעצמך בדרך דיאלוגית. מי שמכיר כמו אצל אפלטון. זה עוזר לתת ל"קול" הזה שם, זאוס, אל, נשמה וכו'. המונחים הם סמכותיים בכוונה, אפשר שיהיו כקול של אישה לגבר ולהפך עבור אישה. הרעיון כאן הוא להתייעץ עם האוניברסלי. הרי מהי היא האלוהות אם לא חוק הטבע?

המקור של הדמון - המלאך, לא תופתעו לשמוע- אצל סוקרטס.

הוא היה הראשון, שהפיץ את הרעיון הזה של הדמון בקרב בשוק האתונאי. הסיפורים שעברו במשך דורות הפכו את העניין לאגדה על סוקרטס: סופר שהוא היה מפסיק באמצע המשפט, וכשנשאל מדוע הפסיק, סוקרטס היה משיב: כי זאוס אמר לי לעשות זאת. ככל שחלף הזמן, מעשיו נתפסו מעשיו של אדם חכם. למרות שהוא היה רואה עצמו רק כפילוסוף - אוהב חוכמה. ניתן לטעון שחכמתו של סוקרטס וכל המיוחס לו זה מתוך דיאלוג עם הדמון שלו.

אבל ויש אבל גדול. אין משמעות לאותו דמון, אם מה שמניע אותנו, זה לא השאיפה לחכמה והשאיפה לחיות בהסכמה עם הטבע. עם החוקיות בטבע ועם ההגיון הרציונלי. כולנו מכירים את הרציונליזציה שאנחנו עושים עם עצמנו להצדיק התנהגויות, רצונות, דחפים ותשוקות, פחדים וחרדות. על כן, החלק הארי של הפרק היום, עוסק בהקשבה בכלל.




פייר הדוט הגדיר זאת כך: "תשומת לב (prosochê) היא הגישה הרוחנית הסטואית הבסיסית. זוהי ערנות מתמשכת ונוכחות של תודעה, מודעות עצמית שאינה ישנה לעולם, ומתח מתמיד של הרוח. הודות לגישה זו, הפילוסוף מודע לחלוטין למה שהוא עושה בכל רגע, ומעשיו מודעים במלואם". (Hadot, 1995, p. 84) זה מתוך ספרו Philosophy as a Way of Life.

בספר השיחות של אפיקטטוס יש פרק שנקרא "על תשומת הלב", אפיקטטוס מעלה את תשומת הלב לתרגול יומיומי מתמשך. המילה היוונית ל"תשומת לב" היא (prosochê). ביוונית מודרנית היא משמש לעתים קרובות על שלטי אזהרה, כאשר בעברית יהיה כתוב "זהירות!" או "היזהרו!" או פשוט —" שימו לב". עם זאת, נראה כי אפיקטטוס מתאר באופן ספציפי את תשומת הלב לייסוד השולט שלנו (ההגמוניקון), כלומר השימוש שלנו בשיפוטים ערכיים. אבן הבוחן או קנה המידה החשוב ביותר שאליו הסטואים חייבים לשים לב כאשר עושים שיפוט ערכי הוא שרק מה שתלוי בנו, רצוננו שלנו, יכול להיות באמת טוב או רע - "כל השאר הוא (בסופו של דבר) או מועיל או לא אבל שפיר. שפיר במובן שהוא לא פועל עלינו על השיפוט שלנו ורצוננו החופשי אם אנחנו לא מאפשרים לו ולכן אנחנו מחליטים אם הוא טוב או רע. הדמון שלנו, הוא זה שיגיד לנו, שמשהו הוא על פי הטבע ולכן השיפוט הערכי שהוספנו לו כמשהו רע, הוא מוטעה וגורם לנו לטרדות. או להפך, שאנחנו נותנים ערך חיובי גבוה למשהו שהוא לא בשליטה שלנו ומתוסכלים שהוא לא ברשותינו.

הפרק על תשומת הלב אצל אפיקטטוס מתחיל בכך שהוא מזהיר את תלמידיו שלהרפות מתשומת הלב אפילו לזמן קצר, משבש אותנו. ולו רק בכך שלא נוכל לחדש אותה כמקודם בקלות ומתי שנרצה. כי טעות שאנחנו עושים היום, משפיעה עלינו מחר. אז להרפות מתשומת הלב, הופך להרגל של חוסר תשומת לב וההרגל הופך ממש לדחייה של תשומת הלב. אם תחשבו על זה, אפיקטטוס אומר שאנשים מתנהלים בלי לחשוב מתדרדרים להתנהגות המבוססת על אינסטינקטים בסיסיים של דחפים, ותשוקות וכו'. זה גורם להידרדרות וגורם לנו לתרגל לא מדעת את ההפך ממה שאנחנו צריכים. זה גורם לנו לתרגל את דחיית שלוות הנפש, דחיית ההוגנות ודחיית החיים על פי הטבע.

יש שיגידו, מה רע בקצת להרפות מתשומת הלב, להשתחרר ולשיר ולרקוד, לשחק לשתות קצת? אבל אפיקטטוס אומר, מה מפריע לשיר תוך כדי תשומת לב? או לשחק תוך כדי תשומת לב?

אין שום היבט של החיים שלא כרוך בו תשומת לב. הרי לא משנה מה נעשה, ההיבט הזה לא ישתפר בשל חוסר תשומת לב. להפך…

הוא נותן לדוגמא את הנגר, האם הוא ייצר רהיט טוב יותר אם יעבוד בחוסר תשומת לב? האם נהג אוטובוס, טייס או קברניט של ספינה, ינהגו טוב יותר בחוסר תשומת לב? אני לא מאמין שאתם רוצים לעלות על הסעה כזאת.

בלי תשומת הלב, דעתינו נודדת לנטיות לב לא מושכלות. ואז קשה להחזיר אותה לנהוג בהגינות, בשכל ובכלל באופן ראוי.

הדבר הראשון לתת עליו את תשומת הלב, הוא לכך שאנחנו לא שולטים ברצונות של אחרים. כך גם הפוך. אף אחד לא יכול לגרום לי לחשוב שמשהו טוב הוא רע והפוך. רק אני שולט בשיפוט שמשהו הוא טוב ומשהו הוא רע. אבל את אלה שלא מקפידים על תשומת לב כל הזמן, אפשר להסיט בכל מיני הנדסת תודעה, ספינים ושקרים.

אפיקטטוס שואל: "מה עריץ יכול להטיל בי פחד? מה מחלה? מה דלות ומה מכשול?"

התשומת לב תנחה אותי להבחין שאני פוחד מגורם חיצוני טבעי אולי כמו מחלה. השיפוט שלי שזה רע, הוא לא נכון. אולי השיפוט שלי שהמכשול הוא בלתי עביר אבל זה לא נכון ויש לי דרך. המכשול לא קובע לי את דרכי. אחד התלמידים שואל, אבל מה עם מישהו לא אוהב אותי? אפיקטטוס אומר שזה לא ענייננו. זה לא נוגע לנו בכלל אם מישהו לא אוהב אותנו. כמו שמרקוס אורליוס אמר לנו בפרק הקודם : "לפיכך, אם תפריד מעצמך, כלומר ממחשבתך, את כל שיתר האנשים עושים או אומרים …תוכל לפחות לצלוח את יתרת ימיך בשלווה ובנחת, שלם עם החלק האלוה שבך."

אפיקטטוס אומר אם מישהו חשוב בעיני אחרים, זה עניין שלו ושל אלה שחושבים אותו לחשוב. לא משנה מה אותו אדם חושב עלי. אני צריך לדאוג מה חושב עלי הטבע או האל, כלומר שאני נוהג לפי חוק הטבע. את זה אעשה בעזרתו של הדמון שלי. זו נקודה מאוד חשובה. תנסו להסתכל על זה כך: האל או הטבע הפקיד בידי את עצמי. כלומר נתן לנו את היסוד השולט ההגמוניקון הזה, השכל החושב שלנו, כדי שנשתמש בו, נתן לי את הרצון החופשי הזה ואת היכולת בחירה וסירוב ונתן לי קנה מידה של מה טוב, הוא נתן לי אותם כדי שאשתמש בהם כראוי. כך שאם אני לא נותן את תשומת הלב לקנה מידה הזה אני פוגע בעצמי. הוא נתן לי את היכולת לבחון כדי שאשים לב אם משהו סותר את קנה המידה הנכון והראוי בגלל זה מתינות היא אחת מ 4 המידות הטובות. אם אני לא נוהג בתשומת לב כשמישהו לא אוהב אותי למשל, זה כמו שסנדלר או נגר יושפעו מההמון הבור ודעתם הלא מקצועית על העבודה של בעל המקצוע. זו דוגמא של אפיקטטוס אבל בהשאלה לימינו, זה כמו שחולה יגיד לרופא שהוא טועה אבל לא על בסיס ידע מקצועי. כמובן שרופא יכול לטעות. אבל זה כי הוא לא שם לב לדברים המקצועים שהוא אמור. הסטואים ראו באומנות החיים, כאמנות ולא רק ידע. כך גם השיפוט שלנו, הוא כמו אומנות מקצועית שאסור לנו להסיר ממנה את תשומת הלב מהכלי חשוב - השיפוט.

אפיקטטוס אומר:



עכשיו ברור שאנחנו יכולים לטעות. גם אפיקטטוס אומר את זה. אבל תמיד צריך לכוון את תשומת הלב שלנו להימנע מטעויות. אנחנו צריכים לשמוח אם בזכות תשומת לב שלנו הצלחנו להתחמק מטעות.

אפיקטטוס מזהיר אותנו שדחיית תשומת הלב משמעה לדחות את המטרה הבסיסית של החיים  שהסטואים מכנים "לחיות בהסכמה עם הטבע". זה גם אומר שאנחנו דוחים את ההתנהלות הנכונה, ודוחים את ההגשמה האמיתית השגשוג שלנו כבני אדם (eudaimonia).

גם מרקוס אורליוס כתב את זה לעצמו בעקבות אפיקטטוס: בספר 3: "כשם שאִזמלי הרופאים ושאר מכשיריהם נמצאים תמיד בהישג ידם, כדי שיוכלו להעניק טיפול רפואי במקרה חירום, כך שמור־נא אתה את עקרונותיך מוכנים, למען תכיר ענייני אלוה ואנוש, וכך תפעל בכל עניין, אף בפעוט ביותר, מתוך מודעות לקשר ההדוק בין השניים. הן לא תצלח דרכך בשום עניין אנושי אלא אם כן תייחסנו לענייני אלוה, ולהפך".

שימו לב שגם מרקוס פה אומר שזה כמו עניין של אומנות מקצועית. תמיד לשמור את התשומת לב שלנו לדברים הנכונים, אף בעניין הפעוט ביותר.

אני אוהב את הדוגמא שנותן אפיקטטוס בספר המדריך 38: "כאשר אתה צועד, אתה שם לב פן תדרוך על מסמר או שמא תעקם את רגלך; כך עליך להשגיח פן תפגע בַּיסוד החושב שבך. אם נשגיח בדבר זה בנוגע לכל פעולה שנעשה, נפעל באופן בטוח יותר."

לזנוח את תשומת הלב, את הזהירות את המיינדפולנס הזה, במובן מסוים, זה להיות חסר מוח. כי הרי כיבינו אותו.

כאמור הפילוסופים, שמתקדמים בתרגול, צריכים להיות מודעים ללא הרף לעובדה שמעשיהם, או דעותיהם של אנשים אחרים, הם בסופו של דבר לא משפיעים על היסוד השולט שלנו, מכיוון שכל מה שחשוב לפילוסוף זה שהמוח שלו או שלה הוא בהסכמה עם הטבע. הסטואים מתכוונים בכך שיש לחיות בהתאם להיגיון רציונלי ומידות טובות. כל עוד אני שם לב להבנה הבסיסית הזו, אין לי סיבה להיות מוטרד מאירועים חיצוניים. כפי שאפיקטטוס אומר במדריך, "לא אירועים מטרידים אותנו אלא השיפוטים שלנו לגביהם" (המדריך, 5).

בדיוק כמו בדוגמא הוא נותן לתלמידו ששאל: נניח שאני מקבל את הרושם שאדם אחר לא מאוד מרוצה ממני - "הוא כועס עליי". ואפיקטטוס עונה לו הסטואי, שמקדיש תשומת לב מתמשכת לייסוד השולט שלו, צריך לשאול את עצמו: "האם אז דעתו של האחר תלויה בי?" לא זה לא. עם זאת, דעתי עליו תלויה בי, ועלי לזכור לקחת אחריות מלאה על האופן שבו אני בוחר לראות דברים. למה אני צריך להיות מוטרד לכן כל עוד אני זוכר לשים לב לעובדה שהדעות שלו לא באמת תלויות בי? אפיקטטוס למעשה אומר שתלמידיו צריכים להיות מודאגים רק כיצד זאוס עלול לשפוט אותם. דהיינו אם הם נוהגים נכון על פי כלי השיפוט שהוא נתן.

כאשר אנו מבינים היטב שמסקנה כלשהי נובעת בהכרח מהנחת היסוד, לא אכפת לנו מאף אדם שאומר את ההפך. כשאנחנו רואים בבירור ש-1+1=2, אנחנו מתעלמים מכל טיפש שמנסה לשכנע אותנו אחרת. מדוע אם כן, שואל אפיקטטוס, אנו מרשים לעצמנו להתעצבן על ידי אלה שמאשימים אותנו, ולהתרגש מהדעות שלהם עלינו. במקום זאת, עלינו להתעקש על העובדה שמידות טובות הם הטוב האמיתי היחיד, מה שאומר שדעותיהם של אנשים אחרים עלינו  בין אם הם משבחים או מגנים - בסופו של דבר אדישות לנו. רוב האנשים לא יודעים להבחין בין טוב לרע, אז עלינו להיות אדישים לדעותיהם כמו שסנדלר יהיה לעצת מישהו שלא יודע דבר על ייצור נעליים. במילים אחרות, אסור לנו להיסחף בקלות על ידי שבחים או האשמה שמגיעים מאנשים בורים לגבי הדברים החשובים ביותר בחיים. עלינו לסמוך על שיקול הדעת שלנו וזה דורש תשומת לב בלתי מעורערת לשימוש שאנו עושים בו.

לפיכך, עלינו להיות מוכנים תמיד לכללים הבסיסיים הללו של הסטואיות, לשים לב אליהם ללא הרף, ולאמן את עצמנו לבצע כל משימה יומיומית באופן זה עם תשומת לב. המוח שלנו צריך להיות ממוקד במטרה הבסיסית של "לחיות בהסכמה עם הטבע", שפירושה "לא לרדוף אחרי שום דבר חיצוני, וכל דבר שהוא תלוי באחרים." במקום זאת עלינו לשאוף לשגשוג שלנו, בראש ובראשונה, בכך שנזכור שאנו יצורים רציונליים, ושואפים לחיות עם חוכמה.

אנו יכולים לעסוק בדברים חיצוניים ("המועילים והמועדפים"), במידה מסוימת, אך רק במידה שהגיוני לעשות זאת, מבלי להיקשר אליהם רגשית. במקומות אחרים אפיקטטוס משווה זאת לשחקנים במשחק שזורקים כדור אחד לשני ותופסים אותו. מידה טובה היא מאוד דומה, זו נכונות לתפוס את הכדור כשהוא נזרק ולזרוק אותו לאחר כשנכון לעשות זאת.

עלינו גם לזכור אפוא שאנחנו יצורים חברתיים, ומהן החובות שלנו ביחס לאנשים אחרים, הן כיחידים והן כקהילות. יישום חוכמה מוסרית על מערכות היחסים שלנו מהווה את המעלה הסטואית של צדק. עלינו להבחין מתי מתאים לנגן או לשיר, אומר אפיקטטוס, ובנוכחותו של מי, ומה יהיו ההשלכות הסבירות של כך.

עם זאת, עלינו לשים לב ללא הרף, כדי שנוכל לקיים אינטראקציה עם אנשים אחרים, בתפקידים החברתיים השונים שלנו, מבלי להתפשר על האופי המוסרי שלנו ולפגוע ברווחתנו הבסיסית. עלינו להבין שפגיעה אמיתית בנו, נובעת מתוכנו בלבד, אומר אפיקטטוס, לא משום דבר חיצוני אלא ממחשבותינו ומעשינו שלנו. כפי שהסטואים אוהבים לומר שוב ושוב, תשוקות כמו פחד מוגזם וכעס גורמות לנו יותר נזק מהדברים שאנו כועסים עליהם.

זה בלתי אפשרי, אפילו באמצעות תשומת לב מתמשכת, לשחרר את המוח שלנו לחלוטין מפגעים ותשוקות. עם זאת, בכוחנו לכוון את המאמצים שלנו להיות מושלמים. כמו שאמרתי בהתחלה, תמיד נכון לכוון למאמץ ולא לתוצאה. המשמעות של המילה "פילוסוף", שפירושה המילולי "אהבת חוכמה" לא חוכמה בדיוק בגלל זה בגלל שאנחנו לא מושלמים. אף אדם לא יכול לטעון שהוא חכם לחלוטין, אבל בכל זאת עלינו לשאוף כולנו להיות כאלה - "כולנו צריכים לאהוב חוכמה". אנחנו צריכים להיות מרוצים, אומר אפיקטטוס, אם על ידי תשומת לב מתמשכת, והרצון המתמשך לחיות בחוכמה, אנחנו לפחות מתחמקים מכמה שגיאות  - כי אנחנו מדברים על השגיאות החשובות ביותר בחיים.

כשאתם אומרים ש"מחר תתחילו לשים לב" (להגיון ולמטרת היסוד של החיים) אתם תמיד צריכים לזכור שאתם למעשה אומרים במרומז שהיום אתם נותנים לעצמכם להיות לא הגיוניים, חסרי בושה ומרושעים. אפיקטטוס שואל "אם זה טוב לשים לב מחר, כמה עדיף לעשות זאת היום?" ומכיוון שאנחנו יצורים של הרגל, מחר יהיה קל יותר לשים לב כראוי אם כבר עשיתי זאת היום.

אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.







41 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page