שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום יכול להיות מעט מורכב, אני מציע לא להאזין על מהירות 1.5, או להיות מרוכזים. הוא מורכב אבל הוא מעניין לטעמי. נדבר קצת על דת ועל השגחה.
בכל דת באשר היא יכולים להיות פולחנים ואמונות שהם שונים בין אחד לשני בקרב המאמינים. לדוגמא, גם בקרב היהדות האורתודוכסית, יש הבדלים בין הציונות הדתית ליהדות החרדית או היהדות המסורתית. גם הדגש האמוני שונה מזרם לזרם והם יכולים להיות תחת אותה דת. אפשר להוסיף למשוואה גם איסלאם סוני או שיעי. אפילו בקרבם יש זרמים שונים. למשל אצל הסונים יש 4 זרמים - או אסכולות: האסכולה החנפית האסכולה השאפעית, האסכולה המאלכית, האסכולה החנבלית. כך גם בנצרות, יש הבדלים בין זרמים ותנועות שונות. הברור והבולט הוא ההבדל בין קתוליות לפרוטסטנטיות. אבל יש הרבה יותר.
יש גם בקרב הדתות יש כאלה שהם יותר מיסטיים ויש פחות. יש דמיון והשפעה הדדית בין דתות ואסכולות. הקבלה היהודית השפיעה והושפעה על מיסטיקה בדתות אחרות, אפילו יש הטוענים להשפעה מהפלטוניזם. התפתחות מאוחרת של האסכולות היווניות בפילוסופיה - גלגול של האקדמיה של אפלטון שנעשה ע"י בחור בשם פלוטינוס. במה שאמרתי עכשיו יש תמצות כל כך מאולץ כי זה רק הפתיח שלנו אבל התחום של הדתות והמיסטיקה כל כך נרחב שכל מה שאומר על הנושא רק יהיה פספוס. אבל כן היה לי חשוב לציין את ההשפעות ההדדיות וההבדלים שיש בקרב מאמינים אפילו בני אותה דת באותה תקופה.
למה אתם שואלים?
בגלל ההשגחה.
מה שהסטואים קראו לו השגחה או אמונה זה לא אותו הדבר שדתות כינו באותו שם, למרות הדמיון. נתחיל בציטוט הראשון להיום מהאיש והאגדה, מרקוס אורליוס:
ספר 10 (1): "מתי, נפשי, תגיעי לכך, שתהיי טובה, תמימה, יחידה" דרך אגב כשמרקוס פונה לנפשו עצמו ושואל מתי היא תהיה יחידה בתרגום של דר' קמינקא, הכוונה היא בלי קרע פנימי. דר' אברהם ארואטי תרגם את זה אחידה ועירומה. נמשיך:
"הו נפשי, האם אי פעם תהיי טובה ופשוטה, אחידה ועֵירומה, גלויה מן הגוף העוטף אותך? התדעי אי פעם טעמו של מזג אוהב ורוחש חיבה? התהיי אי פעם מלאה ולא תדעי מחסור, לא תערגי לדבר, לא תשתוקקי לדבר, חי או דומם, לשם הנאה מתענוגות? אף לא תבקשי זמן כדי להאריך הנאותייך? ולא נוחות המקום, המרחב או האקלים, או אף חברתם הנעימה של בני־אדם? להפך, האם תסתפקי במצבך הנוכחי ותהני מכל הסובב אותך בהווה? האם תשכנעי עצמך, כי הכול בא לך מעם האלים, וכי הכול מיטיב עמך ואף יוסיף להיטיב — כל החביב עליהם וכל אשר יאמרו להעניק כדי לשמר את ההוויה המושלמת? והיא טובה, צודקת ויפה, מולידה את כל הדברים, מאגדת ומכילה אותם; היא אף חובקת את כל אשר קמלו ונתפרדו כדי ליצור אחרים הדומים להם. האם אי פעם תוכלי לשכון בשלווה עם אלים ובני־אדם גם יחד, עד כי לא תאשימי אותם במאומה ואף הם לא ימצאו בך דופי?"
זה תרגום של דר' אברהם ארואטי. הציטוט די מדבר בעד עצמו. מרקוס מדבר על נפשו שהוא מבקש שלא תהיה קרועה. שתמיד היא היה שקופה וגלויה, אבל גם אוהבת עם מזג טוב. הוא מבקש להסתפק במה שיש ולהנות בהווה עכשיו. בלי תקוות שווא. אז הוא עובר לטפל בעצמו מזמן הווה לזמן עתיד. שהאלים מיטיבים איתו עכשיו ויטיבו איתו בעתיד. הסטואים אומנם דיברו על כך שצריך כיוון בחיים. כמו הציטוט שהזכרתי בעבר מסנקה ממכתב 71 : "קשת הרוצה לירות חץ צריך לדעת במה הוא מבקש לקלוע ואז לדרוך בידו את הקשת ולכוונה. העצות שלנו טועות כי אין להן כיוון. למי שאינו יודע לאיזה נמל לפנות." אבל העתיד לא מנהל את ההווה אצל הסטואים. התבונה והמידות הטובות מיושמות בזמן אמת. אז למה מרקוס טוען כלפי נפשו שהכל בא מעם האלים והכל מיטיב איתה היום וגם יוסיף בעתיד להיטיב? איך הוא יודע שיוסיף להיטיב? אמונה דתית? לדעתי לא. הוא מסביר מיד ואומר כל החביב עליהם וכל אשר יאמרו להעניק כדי לשמר את ההוויה המושלמת. מרקוס למעשה אומר דבר פרדוקסלי. הכל יהיה טוב איתך כי האלים ישמרו את ההוויה המושלמת. אבל ההוויה המושלמת היא לא רק עבורו. היא המציאות והטבע ככלל. אז למה שזה בהכרח יהיה משהו שיטיב איתי? אתן את התשובה בקצרה ונחזור לזה אח"כ. שוב עניין הזמנים חשוב. בספר 7. הוא אומר:
"(8) אל יטרידך העתיד. עוד תגיע לשם, אם הכרחי הדבר, ובאמתחתך אותו הִגיון המשמש אותך להתמודדות עם ההווה.". התשובה היא בהגיון.
לפעמים התרגום האנגלי עוזר ובמקרה הזה הוא אפילו פותח לנו השוואה לעולם אחר כמו זה שפתחתי איתו את הפרק.
בתרגום לעברית המשפט מספר 10 שציטטתי מקודם אומר:
האם תשכנעי עצמך, כי הכול בא לך מעם האלים, וכי הכול מיטיב עמך ואף יוסיף להיטיב — כל החביב עליהם וכל אשר יאמרו להעניק כדי לשמר את ההוויה המושלמת?
באנגלית:
will you not convince yourself that all your experience comes from the gods, that all is well and all will be well for you, all that the gods see fit to give you, now and hereafter in the maintenance of that perfect being which is good and just and beautiful, which generates all things, sustains and contains all things, embrace all things as they dissolve into the generation of others like them?
למעשה all will be well הכל יוסיף להיטיב, הוא בגלל שגם בעתיד המציאות תטיב כמו שהיא מטיבה עכשיו. היא תמשיך להיות צודקת ויפה. היא תמשיך להכיל את הכל וכל מה שיתפרק לחלקיו ישמש להרכיב משהו חדש במציאות.
ותזכרו גם את הקטע הקטן שאומר שההוויה צודקת ויפה. הצדק הוא טבעי ויפה.
הקטע הזה הוא נפלא גם בהיותו מלא במסירות לטבע והשראה דתית ממש. מרקוס היה איש דתי, האמין בהשגחה, באלים אבל לא באמונות טפלות ולא בכשפים, מאחזי עיניים ופרשני דת, נציגיהם של האלים על פני האדמה. אפשר אפילו לראות את הדת של חלק מהסטואים ביניהם מרקוס, כמונותאיזם. בדומה לאפיקטטוס ניסה גם מרקוס לגשר בין האמונה הפילוסופית ובין הדת הפוליתאיסטית של ריבוי אלים שעוצבה ביוון ורומי. רבות הוא מכנה את אותה ישות בשמות שונים ומחליף בין השם זאוס, לטבע, ליקום לאלים. לעיתים קרובות מתייחס מרקוס לסדר הקיים ביקום ולתפיסה שהטבע מנוהל למען כל מרכיביו לרבות לרווחתו שלו עצמו. למה שמנהל את המציאות ואת הסדר הטבעי ביקום הוא מחליף את השמות מעת לעת - אל, אלים, טבע, טבע העולם, השגחה, מנחה היקום, הגיון, גורל ועוד…
הוא מזכיר מספר אלים בשמם כי הם ביטוי של הטבע, היקום, המציאות והאל וכ"ו. כל הסטואים השתמשו בערבוביה במושגים מונותאיסטים של אמונה באל אחד ופנתאיזם- תפיסת עולם לפיה האל מצוי בכל; התפיסה גוזרת שהאל והטבע הם שני שמות שונים לישות אחת. הפנתאיזם שהאל היקום\הטבע הם ישות אחת זה רעיון מרכזי בסטואיות. רעיון בסיסי בפיזיקה הסטואית ומופיע הרבה אצל מרקוס. היקום הוא האל, והאל הוא נפש העולם ובלתי נפרד מהחומר.
כך שהריבוי אלים, הם במידה מסוימת סמליות מסורתית. אצל הסטואים המאוחרים בקרבם מרקוס, יש טשטוש בין התחומים של הפנתאיזם ובין הריבוי אלים.
ברמה פיזיקלית, היקום הוא חומר וגם נפש המעצבת את החומר על פי תוכנית שהיא לטובת כלל היקום והטבע כמו הצורה והתכלית הניתנים לחומר.
יש אצל מרקוס כמה התבטאויות שבהם מובעת התפיסה שהאל דואג לכל יצור בנפרד גם. לדוגמא בספר 9 (28) "...והנה אחת מן השתיים היא: או שמחשבת העולם יוזמת פעולתה בכל עניין ועניין על פי הנמקה מסוימת — ואם כך הדבר, קבל את יוזמתהּ; או שניעורה לפעולה אך פעם אחת, וכל יתר הדברים הִנם תולדה מכך; אשר על כן מדוע תדאג? הן העולם כולו, או שהוא אל, ואז הכול בטוב, או שהוא סתמי, מקבץ ארעי של אטומים וחלקיקים; אך אתה השמר לך מהיות סתמי. עוד מעט תכסה האדמה את כולנו, ואז היא בעצמה תשתנה ואף הבא אחריה עד אין סוף — ושוב, תמורות לעולמי עולמים. אם יראה אדם בעיני רוחו את גלי השינויים והתמורות ויבחן את מהירות חליפתם, אזי יָקֵל ראשו בכל דבר שסופו למיתה."
הוא אומר פה או שהטבע יוזם כל פעולה לאחר מחשבה מתוך סיבה כל שהיא. אז תקבל את היוזמה - את הסיבה של המציאות שאתה חווה. או שהסיבה הראשונה מעת נוצר הטבע - החל בפעולה אחת דטרמיניסטית שהביאה למציאות בה אנחנו נמצאים עכשיו, אז גם כן, זה לטובת הטבע כולו.
בספר 6 (44): "אם אפוא נועדו האלים והתדיינו לגבַי ועל אודות מה שמן ההכרח יקרני, בוודאי הייתה עצתם לטובה. אמנם היה ולא התדיינו בעניינִי כפרט, בוודאי נועצו באשר לטובת הכלל; והנה כל אשר מתרחש כעת הִנו תולדה מכך ועל כן עלי לקבלו בברכה ולאוהבו.".
הערת ביניים קטנה. במקומות בהם מרקוס מציג לעצמו שתי עמדות שונות, זה מתוך ענווה שהוא לא יודע הכל. אבל למרות שיש שתי גישות שונות. מה שחשוב זו האתיקה.
האל בהיותו טוב על פי התפיסה הסטואית וגם ברוב הדתות, יבקש את הטוב ולא ישגה. מאוד בולט אצל מרקוס אורליוס הפנתאיזם גם אם בהסתייגות מטעמי צניעות. הוא חוזר שוב ושוב שהאל הוא אחד בהיותו הכל, היקום הוא יצור חי בעל חומר אחד ונפש אחת.
האל שהוא אחד, הוא הנפש החודרת לתוך העולם בכלל ומתוך מודעות. כשמרקוס מדבר על האלים זה רק מתוך צורת התבטאות. הוא מצטט את סוקרטס שהגדיר את האמונות של ההמונים כמפלצות המטילות את איימתן על ילדים. 11 (23): "סוֹקְרָטֵס אף קרא לדעותיהם של הרבים "רוחות רפאים", אימתם של ילדים". זו נקודה חשובה להבדל בין ההשגחה והאמונה הדתית של מרקוס והפילוסופיה הסטואית לבין ההשגחה והאמונה הדתית ככלל.
עם זאת, מרקוס הוא סוג של מונותאיסט במחשבה שהאל הוא כל יכול, יודע הכל, הוא טוב לכל גם אם אנחנו לא רואים את זה. האל פועל בצדק ודואג לבני האדם. האל ברא את העולם ומקיימו והוא מולך בו ומה שאנחנו מכנים גורל תלוי רק בידי האל.
לדעת הסטואים, האל הוא האש הראשונית, הטבע, השכל הזורע והגורל. הוא גם כאמור, ההשגחה הפועלת בתכליתיות. דעה זו היתה ליסוד-בסיסי בתורה הסטואית גם אצל סנקה, גם אצל אפיקטטוס וגם אצל מרקוס אורליוס. אני מוצא שהסטואיות בשל כך מתאימה גם למאמינים (תלוי במה מאמינים כמובן) וגם למי שאתאיסט ומאמין בכוח הטבע.
בספר 6 (42) כותב מרקוס: "כולנו עמלים יחדיו למען תכלית אחת, חלק ביודעין ובנחישות מושׂכלת, וחלק מבלי דעת; ממש כשם שהֵרַקְלֵיטוֹס, סבורני, אומר כי "הַיְּשֵׁנִים פּוֹעֲלִים וְשֻׁתָּפִים־לַעֲשִׂיָּה בַּמִּתְרַחֵשׁ בָּעוֹלָם. איש איש שותפים למלאכה, מי בדרך זו ומי באחרת; יש די מקום אף למי שמוצא דופי ומנסה להתנגד ולהכשיל את המתהווה. הן נצרך היקום גם לאדם כזה. כל שנותר לך אפוא הוא להשגיח לצד מי תעמוד; כללו של דבר, הוא אשר מנהל את העולם ומכוונו ינהג בך כיאות ויקבלך כחלק כלשהו מאותם הפועלים יחדיו ושותפים לעשייה. אולם אתה אל־נא תיהפך לחלק נקלה ונלעג, כאותו טור בקומדיה שמזכיר כְרִיסִיפּוֹס".
הציטוט שמרקוס מביא מהרקליטוס הישנים, הם הלא מודעים לתרומה שלהם ברשת הסיבות ותוצאות בעולם. גם מי שמנסה להכשיל את המתהווה יש לו מקום אומר מרקוס. אלה האנשים שפועלים שלא בצדק או לא על פי התבונה. הם שותפים שלא מדעת. מרקוס אומר שצריך לעמוד לצד מי שמנהל את העולם דהיינו לפעול בהיגיון אותו היגיון בו פועל מי שמנהל את העולם. זה כולל את הצדק, את החוכמה, את המתינות, את הגבורה.
מרקוס מאמין שהאלים ופעולתם כמו הנפש לא נראים. הם דואגים לגורל בני האדם, בכך שהם נותנים לכל אחד ואחת את חלקם במציאות. ההשגחה היא בכך שהיצורים הנחותים נבראו למען העולים עליהם בערכם ואילו המעולים שבהם נוצרו איש למען רעהו. הנעלים הם מן הסתם בעלי התבונה.
ההשגחה הסטואית מבוססת על הכורח. מעין חוק מכני לפיו פועל החומר בעולם. יש גם תכלית שפועלת על החומר. ככה מתגלית פעולת האל- בתכלית של כל דבר ודבר; בכל חומר. האל לא פועל מעבר להכרח, לחוק שלו עצמו. כך כל חלק בטבע משפיע על חלק אחר על פי חוק הטבע. הסטואים הקדומים אף הניחו שיקום הוא הוא שלמות אורגנית אחידה. המשמעות של זה שגורלו של כל אחד ואחת אינה מנותקת מן הכלל, אלא היא בקשר עם היקום בשלמותו.
זו גם הסיבה שהרע היחיד הוא הרע המוסרי והטוב הוא הטוב המוסרי- הפעולות שאני עושה בעולם, האם הן לפי מידת הצדק או לא. מה שחיצוני לי הוא לא בשליטתי וגם לא תחת הקטגוריה של טוב או רע. אחת הסיבות שמרקוס אמר שאם נתקל בחצופים, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים שיש חצופים בעולם. אין מה לבקש מה שהוא בלתי נמנע. כל מי שעושה עוול פוגע באופיו המוסרי שלו עצמו. איכשהו מה שקרה כולל פעולות עוול, הן חלק מהתוכנית הכללית של היקום. ליופי הכללי של הטבע. למציאות הכללית, ליקום ולטבע, גם החצופים והעוול תורמים. גם איש נבזי ושפל קיומו הכרחי בתהליך ההתרחשות של היקום. מי שמתלונן על מה שקרה במציאות, מתלונן על פעולה טבעית של האל. אז עלינו לקבל באהבה מה שקורה לנו ולהשלים בשמחה עם חלקנו.
בספר 5 (8): קבל באהבה כל־מה שמתרחש, אפילו אם הוא קשה לך, בעבור שהוא מֻכוָּן למטרה נאותה, שהיא בריאות העולם, ולדרכי הֹישר והטוב של האל העליון. הוא לא היה מטיל על איש דבר, לולא היה הדבר נאות ַלכלל. הן אפילו אחד היצירים שבטבע אינו מטיל על יציר כפוף לו משא שאינו מֻסגל לו. לפי זה שני טעמים יש לך, אשר בעבורם עליך לחבב מה שנגזר עליך: ראשית, מפני שלך ֵארע הדבר ועליך הוּטל והוא קשור בשלשלת אֻרכּה של סבות לדברים הנוגעים בחייך; והשנית, מפני שַלמושל ַבֹּכּל נראתה גזרה זו צריכה לפֻעלתו הישרה ולקיום חפצו בעולם. כי תבל ֻכָּלהּ היתה נעשית לבעלת־מום, לוּ חפצת להפריד אפילו דבר קטן מן הקשר והחבור אשר בין החלקים או מתוך הסבות הפועלות בתוכה. אבל אתה מפריד דבר מצדך, אם אתה מתלונן על מקרים ומשתוקק לעקור אותם ממקומם.".
נתקצר: קבל באהבה מה שמתרחש. כי מה שמתרחש הוא לטובת העולם. אז אם אתה מתלונן על מה שקרה, אתה מתלונן על חוליה אחת בשרשרת של הסיבות והתוצאות שמי שמנהל את העולם חשב שהיא חוליה הכרחית.
נחזור רגע לתרגום האנגלי של ספר 10 : all is well and all will be well for you
זאת אידיאליזציה של קבלה של כל מה שקורה.
בעברית הכול בא לך מעם האלים, וכי הכול מיטיב עמך ואף יוסיף להיטיב — כל החביב עליהם וכל אשר יאמרו להעניק כדי לשמר את ההוויה המושלמת
פתחתי את הפרק בעניין השוואה של דתות ואמונות. כי השגחה קיימת בדתות אחרות. היו אפילו שטענו שסנקה ואפיקטטוס הושפעו מהנוצרים אבל ההפך הוא הנכון. המשפט הזה:
all is well and all will be well for you.
קיבל גרסה בכתבים מאוחרים:
“all shall be well and all shall be well and all manner of thing shall be well”
את זה כתבה ג'וליאן מנוריץ'. כנראה הטקסט הקדום ביותר שידוע שנכתב באנגלית ע"י אישה. אולי היו נשים שכתבו לפניה בעילום שם מבלי שידוע שאישה כתבה את הטקסט, אבל ג'וליאן מנוריץ' היא הראשונה שידוע שכתבה. ספרה נקרא:
Revelations of Divine Love
ג'וליאנה או ג'וליאנה מנוריץ' נולדה ב 1343 וכנראה הלכה לעולמה מתישהו באזור 1416.
תקופה בה השתולל הדבר השחור באירופה. או המגפה השחורה. נוריץ' היתה העיר השניה בגודלה וחשיבותה אחרי לונדון באנגליה.
דיים ג'וליאן או ליידי ג'וליאן, היתה מיסטיקנית ונזירה מתבודדת.
בשנת 1373, בגיל 30 היא היתה כל כך חולה שהיא חשבה שהיא על ערש דווי, חוותה ג'וליאן סדרה של חזיונות של הפסיון של ישו. היא החלימה ממחלתה וכתבה שתי גרסאות לחוויותיה, הקודמת הושלמה זמן קצר לאחר החלמתה - גרסה ארוכה בהרבה, המכונה היום הטקסט הארוך, נכתבה שנים רבות לאחר מכן.
ג'וליאן חיה בבידוד קבוע בתא משלה, בכנסיית סנט ג'וליאן, בנוריץ'.
פרטים על משפחתה של ג'וליאן, השכלתה או על חייה לפני הפיכתה לנזירה אינם ידועים; לא ברור אם שמה האמיתי היה ג'וליאן. אבל ברור שהיא הייתה בעלת השפעה עוד בחייה.
ג'וליאן נחשבת היום למיסטיקנית ותיאולוגית נוצריה חשובה.
היא נודעה כסמכות רוחנית בתוך הקהילה שלה, שם שימשה גם כיועצת. בסביבות 1414, כשהייתה בשנות השבעים לחייה, ביקרה אותה המיסטיקנית האנגלית מרג'רי קמפ. הספר של מרג'רי קמפ, שהוא אולי האוטוביוגרפיה הראשונה שנכתבה באנגלית, מזכיר שקמפ נסעה לנוריץ' כדי לקבל עצה רוחנית מג'וליאן, ואמרה שהיא "הורתה על ידי אדונה" ללכת ל דיים ג'ליאן... כי הנזירה הייתה מומחית ב"גילויים אלוהיים, ויכולה לתת עצה טובה".
רק במשפט הקטן הזה אפשר לראות הבדל גישות בין השגחה הסטואית לזו של המיסטיקנים הנוצריים.
ג'וליאן כתבה ב-Revelations of Divine Love שהיא חלתה במחלה קשה בגיל 30. ב-8 במאי 1373 ערך לה הכומר את הטקסים האחרונים של הכנסייה, בציפייה למותה. כשהחזיק צלב מעל למרגלות מיטתה, היא החלה לאבד את ראייתה ולהרגיש קהה פיזית, אך כשהיא מביטה בצלב ראתה את דמותו של ישו מתחיל לדמם. במהלך השעות הבאות, הייתה לה סדרה של 15 חזיונות של ישו, ו-16 בלילה שלאחר מכן.
ג'וליאן החלימה לחלוטין ממחלתה ב-13 במאי; ישנה הסכמה כללית שהיא כתבה על החזיונות שלה זמן קצר לאחר שחוותה אותן. כתב היד המקורי שלה כבר לא קיים, אבל עותק, הידוע כיום בשם הטקסט הקצר, שרד. עשרות שנים מאוחר יותר, אולי בתחילת שנות ה-90 של המאה ה 14, היא החלה בחקירה תיאולוגית של משמעות חזיונותיה, והפיקה כתבים הידועים כיום בשם הטקסט הארוך.
קטע קטן מספרה הולך כך:
"מרגע שהתגלו הדברים הללו לראשונה רציתי לא פעם לדעת מה המשמעות של אדוננו. חלפו יותר מחמש עשרה שנים לאחר מכן נעניתי בהבנת רוחי. "היית יודע את המשמעות של אדוננו בדבר הזה? יודעת את זה היטב. אהבה הייתה המשמעות שלו. מי הראה לך את זה? אהבה. מה הוא הראה לך? אהבה. למה הוא הראה את זה? מאהבה. האחזי בזה ואת תדעי ותביני אהבה יותר ויותר. אבל לא תדעי או תלמדי שום דבר אחר - לעולם." .
Revelations of Divine Love גילויים של אהבה אלוהית "מכילים מסר של אופטימיות המבוססת על הוודאות להיות אהוב על ידי אלוהים ושל להיות מוגן על ידי השגחתו".
מרכיב אופייני לתיאולוגיה המיסטית של ג'וליאן היתה השוואה שלה בין אהבה אלוהית לאהבת אם, נושא שנמצא אצל הנביאים המקראיים, כמו בישעיהו 49:15 . לפי ג'וליאן, אלוהים הוא גם אמנו וגם אבינו.
ג'וליאן כתבה, "כי לא ראיתי זעם אלא מצד האדם, והוא סולח על כך בנו, כי הכעס אינו אלא עיוות והתנגדות לשלום ולאהבה."
"For I saw no wrath except on man's side, and He forgives that in us, for wrath is nothing else but a perversity and an opposition to peace and to love."
היא כתבה שאלוהים רואה בנו מושלמים. ומחכה ליום שבו יתבגרו נפשות האדם כדי שהרוע והחטא לא יפריעו לנו עוד, וש "אלוהים קרוב אלינו יותר מנשמתנו". נושא זה חוזר על עצמו לאורך יצירתה: "ישו ענה במילים אלו, ואמר: 'הכל יהיה טוב, והכל יהיה טוב, וכל מיני הדברים יהיו טובים'. ... זה נאמר ברוך כל כך, ללא האשמה כלשהי כלפיי או כלפי אף אחד אחר.".
“all shall be well and all shall be well and all manner of thing shall be well”
אומנם דומה למה שמרקוס אמר :
“all is well and all will be well for you”
"הכול מיטיב עמך ואף יוסיף להיטיב — כל החביב עליהם וכל אשר יאמרו להעניק כדי לשמר את ההוויה המושלמת"
גם ג'וליאן טענה שהכעס הוא סטיה מן האהבה אבל הסיבות אחרות מאלו של הסטואים. ההבדל הוא דרמטי. המיסטיקנים הנוצרים וגם בדתות אחרות, דיברו על נשמה שמתחברת עם האלוהות המשגיחה כמו אב ואם.
המיסטיקה רואה בקשר עם האל משהו פרסונלי מאוד- חיבור. האל הנחה את מרג'ורי קמפ ללכת להתייעץ עם ג'וליאן מנוריץ'. היא בוודאי ראתה את זה כשיחה בין האל לבינה שהנחה אותה. האל טרנסצנדנטי שיושב למעלה מחוץ לטבע ומשגיח ונתן לה הוראות.
הסטואים ראו באל חלק מהטבע והכל פיזיקלי ומכני. וההשגחה היא בחיבור התבוני שלנו על התוכנית התבונית של הטבע. ההשגחה היא בחיים על פי חוקי הטבע. ההשגחה הפרטית היא היכולת התבונית של כל אחד בדרכו להתנהל על פי הטבע. בספר 12 כותב מרקוס (23): "...והנה כל המועיל לעולם תמיד יאה הוא וטובה שעתו. לפיכך, עבור כל איש ואיש אין סיום חייו דבר רע, היות שאינו מסב לו בושה, כי מחד גיסא לא האדם בחר בו ומאידך אין סוף חייו פוגע בטובת הכלל. (כלומר בטבע ככלל) זאת ועוד, טוב הוא, כי יפה שעתו לעולם; לפיכך הוא עושה חסד ומקבלו בעת ובעונה אחת. הנה כי כן, האל מסייע לאדם בדרכו, אם אך יֵלך בדרכי האל ויהא נתיב הגיונותיו כנתיב הגיונות אלוה.".
אפילו מותנו מועיל לעולם. לא בחרנו בו, אבל אנחנו יכולים לראות בו משהו טבעי וחיוני לסדר הדברים בעולם. בעיני ההבדל התהומי והכי חשוב בין המיסטיקה וההשגחה הדתית לבין ההשגחה הסטואית ניכר בסוף הציטוט שעכשיו הקראתי ממה שכתב מרקוס. "האל מסייע לאדם בדרכו, אם אך יֵלך בדרכי האל ויהא נתיב הגיונותיו כנתיב הגיונות אלוה". ראשית לראות את חוק הטבע את המציאות. אבל ההבדל הגדול בין המיסטיקה לסטואיות טמון באחריות. המיסטיקה הדתית כמו שכתבה ג'וליאן מנוריץ' היא אהבת האל שפועל לטובת הכל ויש לקבל הכל באהבה כילד שהוריו פועלים עליו בלי שליטתו ואחראיים עליו ואומרים לו מילולית מה לעשות. אני מניח שמרקוס היה אומר על ההשגחה הפרטית המיסטית "סוֹקְרָטֵס אף קרא לדעותיהם של הרבים "רוחות רפאים", אימתם של ילדים".
בעוד אצל מרקוס אורליוס לאדם הבחירה ללכת בדרכי האל ע"י ההגיון שהוא חלק מההיגיון האלוהי והאחריות היא על האדם. אם אך יֵלך בדרכי האל. צריך לבחור לראות את הדברים בהיגיון ולפעול על פיהם ולאהוב את הגורל.
amor fati
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments