שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק יש לנו 2 נושאים. הם קצת שונים אבל יש קשר ביניהם ואסביר.
נתחיל בחידת טריוויה קטנה. מי היתה הפילוסופית הראשונה בהיסטוריה? מי שלמד פילוסופיה בדרך כזו או אחרת, יודע שתאלס נחשב לפילוסוף הראשון בהיסטוריה (לפחות במערב). אומנם לא נותרו כתבים שלו מלבד אולי הפרגמט בו הוא אומר "הכל מים" אבל היסטורית הוא נחשב לראשון. למעשה תאלס נחשב כפילוסוף הראשון, כי הוא לא פנה לאלים לתשובה, אלא חיפש אותה בטבע. ראשית הוא שאל שאלה ממה הכל מורכב וענה על בסיס התבוננות שזה היבט חשוב בפילוסופיה. זה מסוג הדברים שהשאלה יותר חשובה מהתשובה. האם אתם יודעים מי הראשון שכינה את עצמו "פילוסוף" שהשתמש במילה הזאת? זה ככל הנראה היה פיתגורס. כן ההוא מהמשולש והמשפט המתמטי. משפט פיתגורס. הוא באמת עסק בפילוסופיה כדרך חיים וכך נתן לפילוסופיה גם את השם שלה. סוקרטס נחשב לראשון שעסק לא רק בטבע, אלא באדם, באתיקה - בערכים ומידות. הוא השפיע כל כך, שלכל מי שבא לפניו קראו קדם-סוקרטי. ועכשיו חזרה לחידה. מי הפילוסופית האישה הראשונה?
אני לא שואל את השאלה, מתוך תפיסה של לימודי מגדר, למרות שגם בכך יש לה בוודאי חלק. אלא אישה שעסקה בפילוסופיה כמו הגברים. כדי שאישה תעסוק בפילוסופיה בעת העתיקה יהיה אפשרי בכלל, הפילוסופית הראשונה ומי שהיה לצידה, או היא לצידו, היו צריכים להניח שאישה יכולה להיות פילוסופית כמו גבר.
הראשונה ככל שידוע, היא היפרכיה. או לכל הפחות בין הבודדות ביוון העתיקה. היא נמשכה לפילוסופיה הצינית בעקבות קראטס הציני.
אף על פי שלא מיוחסים להיפרכיה כתבים שלה שבנמצא, יש בכל זאת כל מיני דיווחים ואנקדוטות המתארות את אורח החיים הציני שלה ואת ההתרסה שלה לתפקידים מגדריים מסורתיים. התפקיד המסורתי של נשים ביוון העתיקה, היה לנהל משק בית, לעסוק באריגה והנישואין היו בשידוך ונתונים להחלטת ההורים. אבל הציניים בד"כ דחו את רעיון הנישואין כממסד שנכפה ע"י התרבות ואינו הכרחי על פי הטבע.
היפרכיה אימצה לחלוטין את דרך החיים הצינית יחד עם קראטס. הוא היה עשיר שזנח את כל רכושו וגם היא הגיעה ממשפחה מיוחסת והכירה את הפילוסופיה דרך אחיה שלמד באסכולה של אריסטו ואח"כ אצל קראטס הציני. מייסד האסכולה היה תלמיד של סוקרטס בשם אנטיסתנס. המפורסם שבהם כמובן דיוגנס מסינופה. הוא כונה גם הפילוסוף הכלב. כי גם היה נשכני וגם חיי כחיי כלב. יש סברה שזה גם מקור השם ציניים- מכלב ביוונית עתיקה. הצינים לא היו בדיוק אסכולה פילוסופית כמו הסטואים או האפיקוראים. כי הם לא כתבו ועסקו בעיקר בחיפוש הדרך האתית למידות טובות, אבל דרך דוגמה אישית. הם דחו מטריאליזם, רכוש, הצמדות לחפצים, אפילו לבית. הם דגלו בכך שאדם צריך לספק את צרכיו לבדו. הם האמינו בחוסר בושה מוחלט וישירות חסרת פשרות.
קראטס הציני וסביר שגם היפרכיה, הוא זה שלימד את זנון מייסד האסכולה הסטואית ובהתאם ההשפעה הצינית על הסטואיות.
היפרכיה נולדה בערך ב 330 לפנה"ס. היא היתה בערך בת 20 כאשר דחתה כל שידוך שהוצע לה והתעקשה להינשא לקראטס. למעשה אפשר לומר שהיא אפילו זו שהציעה או יותר נכון דרשה את נישואיה לקראטס הציני. הוא היה מבוגר ממנה והיא איימה שתתאבד אם לא יחתנו אותם. היא באה מבית אמיד והוריה ביקשו מקראטס להניא אותה מחיי הצינים והרצון להתחתן איתו. משלא הצליח, התפשט מולה ואמר: "זה החתן, וזה רכושו; תבחרי בחוכמה." כאמור הוא כבר היה אדם זקן באותה עת והיא כבת 20. לא בטוח עד כמה הסיפור הזה מדויק, אבל כן היא בחרה להתחתן איתו. אפיקטטוס מזכיר אותם כשהסביר שהצינים לא מתחתנים ותלמידו שאל, אבל קראטס התחתן, ענה אפיקטטוס: "אתה מדבר אלי על מקרה מיוחד שיסודו באהבה עזה ועל אישה שהייתה קראטס שנייה".
ההחלטה של היפרכיה להפוך לצינית הייתה מפתיעה, הן בגלל ההתעלמות של הצינים ממוסדות קונבנציונליים והן בגלל אורח החיים הקיצוני. הצינים ניסו לחיות "לפי הטבע" על ידי דחיית מוסכמות חברתיות מלאכותיות וסירוב לכל מותרות, כולל כל פריט שאינו נדרש לחלוטין להישרדות. הם ויתרו על רכושם ונשאו עליהם רק מה שהכרחי. גם ההסכמה של קרטס להתחתן הייתה חריגה כי מוריו לא התחתנו, לא דיוגנס ולא אנטיסתנס אבי האסכולה. זה אולי מעיד על נחישותה של היפרכיה. נקודה נוספת שלקחו הסטואים מהציניים, היתה הקוסמופוליטיות. הצינים ראו עצמם אזרחי העולם. ההבדל בין הצינים לסטואים בהקשר הזה, נעוץ בכך שהצינים ראו עצמם ללא שיוך קהילתי ובעיקר לא ממסדי בעוד שהסטואים ראו עצמם בקהילה של בני האדם- בעלי התבונה, באשר הם והשתתפו בחיים ציבוריים ופוליטיקה.
היפרכיה השתתפה בדיונים בסימפוזיונים שהיו שמורים לגברים בלבד ויש על כך אנקדוטות מעניינות. היפרכיה מפורסמת גם בשל חילופי דברים עם תיאודורוס האתאיסט, פילוסוף קירנאי (האסכולה הקירינאית, הייתה סוג של הדוניזם שדגל רק בהנאות). תיאודורוס ערער על הלגיטימיות של נוכחותה של היפרכיה בסימפוזיון. דווח שהיא השתתפה בקביעות באירועים כאלה עם בעלה קרטס. דיוגנס לארטיוס שכתב על חיי הפילוסופים כ 600 שנה לאחר חייהם של היפרכיה וקרטס, סיפר שתיאודורוס ציטט פסוק ממחזה של אוריפידס, ושאל אם זו היא "נוטשת את אחריותה כאישה". היפרכיה אישרה שכן, זו היא, אבל שואלת את תיאודורוס אם היא הבינה לא נכונה, אם היא השקיעה את זמנה בהשכלה במקום לבזבז אותו על נול האריגה?
בתרבות יוון העתיקה, נשים מהמעמד החברתי שלה היו עוסקות בדרך כלל באריגה ובארגון משרתי הבית, ודחייתה של היפרכיה את הציפיות המקובלות לנשים הייתה קיצונית למדי.
מסופר עליה גם שהיפרכיה נהגה "להפיל" במרכאות את תיאודורוס במהלך אותו סימפוזיון שהוזכר לעיל באופן לוגי: היא טענה שהנחת יסוד הראשונה היא: "כל פעולה שלא תהיה שגויה אם תיעשה ע"י תיאודורוס, לא תקרא שגויה אם תיעשה על ידי היפרכיה." . הנחה שניה: "עכשיו תיאודורוס אינו עושה רע כשהוא מכה את עצמו". מסקנה: "לכן גם היפרכיה לא עושה רע כשהיא מכה את תיאודורוס." . זוהי דוגמא קלאסית לרטוריקה הצינית. טיעון סרקסטי קומי מכוון, אשר בכל זאת מעלה נקודה רצינית. מכיוון שלתיאודורוס לא הייתה תשובה לענות על הטיעון, הוא ניסה להפשיט ממנה את גלימתה. אבל היפרכיה לא הראתה סימן של בהלה, רתיעה או של בושה. כיאה למחויבותה הצינית לאנאידיה.
אנאידיה זו גישה צינית שתקשור אותנו לסטואים ולמרקוס אורליוס, כבר אסביר. הסיפור הזה על היפרכיה מראה לנו 2 דברים. אחד את התפיסה הצינית לבושה - אנאידיה והשני, היחס של היפרכיה לעצמה ואחרים אליה בשל היותה אישה. אמרתי מקודם שאני לא ניגש לנושא בהקשר מגדרי, לא כי יש לי בעיה עם זה. אלא בגלל שהיפרכיה לא ניגשה לזה בהקשר פמיניסטי. אלא בהקשר של היותה שוות זכויות בשל יכולותיה התבוניות רציונליות הזהות לשל כל גבר והרי אפילו הנחיתה מהלומה לוגית על תאודורוס. על פי הידוע ועל פי הסיפור הזה, היפרכיה לא שאפה לשנות את המבנה החברתי או מערכת הזכויות והחובות שיש לגברים ונשים. היא הרי לא ביקשה להשוות את זכויותיה האזרחיות לזה של הגבר כי בהיותה צינית, היא לא יחסה חשיבות למבנה חברתי או ציבורי ואזרחי. היא נהגה על פי תפיסתה כי יכולותיה השכליות זהות לשל הגבר. היא התייחסה להיבט של מידות טובות ואתיקה בלבד. אז כאמור אני לא מפתח את הנושא הזה בהקשר של זכויות נשים לא בגלל שאין לי דעה או שאני לא מסכים או כן מסכים. אלא בגלל שהציניים וגם הסטואים, היו מתייחסים לנושא עפ"י הדבר היחיד שבאמת חשוב והוא המידות הטובות. על פי מידת הצדק אין לעשות עוול לאחר ולא אמנע זכויותיה של אישה ואני מסכים מן הסתם שיש לנשים יכולת שכלית כמו של הגברים. וכל אישה תעשה ביכולותיה כרצונה, כל עוד היא כמובן פועלת על פי המידות הטובות ולא עושה עוול.
הפילוסופיה הצינית באותה עת לא הייתה מתערבת בממסד הפוליטי, בתבניות תרבויות, בתכתיבים מגדריים. בדומה ל סטואים שבאו לאחריהם, הם עסקו בשיפור האופי האתי הפילוסופי של המתרגל. זה נכון גם לכל הסוגים של בני האדם, לא משנה גזעו, דתו, מוצאו, עדתו, מגדרו של אדם, כל עוד הוא או היא ניחנו ביכולת חשיבה תבונית - רציונלית. על כן, היפרכיה אמרה לתיאודורס "כל פעולה שלא תהיה שגויה אם תיעשה ע"י תיאודורוס, לא תקרא שגויה אם תיעשה על ידי היפרכיה". הם זהים ביכולת הרציונלית שלהם ולכן הם זהים בזכות שלהם להשתתף בסימפוזיון פילוסופי. היפרכיה היא דוגמא לאישה שהצליחה בעקבות תבונתה לצאת מתבנית הגדרת התפקידים המגדרית שהכתיבה התרבות בה היא חיה. אז למרות שהתחלתי בחידה מי היתה הפילוסופית הראשונה, נראה לי שהיפריכה לא הייתה מסכימה איתי. היא פשוט הייתה צינית.
נחזור לעניין האנאידיה- או העדר בושה. כמה מחברים מאוחרים יותר, מדווחים שהיפרכיה וקרטס קיימו יחסי מין בציבור. סיפור אחד מזכיר שכאשר היפרכיה כיסתה אותם בגלימתה, קרטס תיקן אותה על מנת שלא תתבייש. בין אם הסיפור מדויק ובין אם לאו, ידוע שזו התנהלות מכל הבחינות לפי הערך הציני של אנאידיה, או חוסר בושה. סיפור אופי הנישואים של היפרכיה הפך במהרה לדוגמא לאותה סגולה, המבוססת על האמונה הצינית שכל הפעולות הטובות מספיק כדי להיעשות בפרטיות הן לא פחות טובות כשהן מבוצעות בפומבי. היפרכיה וקראטס השפיעו על תלמידם זנון מייסד הסטואיות. ספר שכתב "הרפובליקה" שלא שרד. דוגל בשוויון המינים, גם בפעילות גופנית וגם בלמידה משותפת בציבור. האתיקה הסטואית הושפעה בדרך כלל מערכים ציניים, כמו הסתפקות עצמית, חשיבות התרגול בהשגת המידות הטובות ודחיית התפיסות המקובלות על הנאה וכאב. הסטואים גם דגלו בחיים על פי הטבע במובן של התאמת התבונה של כל אדם לתכתיבי חוק הטבע הרציונלי.
עם זאת, הסטואים לא דוגלים בהתנהגות חסרת בושה כמו הציניים והם דגלו ביותר חובות בין בני אדם מאשר הציניים. אבל הסיפור הזה ממחיש את המקור וההשפעה על הסטואים וזה מביא אותנו לחלק השני של הפרק.
הסיפור על היפרכיה יביא אותנו לדבר על מה הסטואים עשו עם התפיסה הזאת של חוסר בושה. וזה מביא אותנו לידיד המערכת מורנו ורבו מרקוס אורליוס ועל תרגיל רוחני שהוא עשה שאני מאתגר אתכם לנסות, אם תצליחו, אשרכם.
מכתבים היסטוריים וכן מהיומן של מרקוס "מחשבות לעצמי", אפשר ללמוד שבניגוד לציניים, הדיפלומטיות הייתה חשובה לו. דיברתי בפרקים קודמים על התייחסותו לאדיבות.
כל חייו הבוגרים הוא היה בתפקידים ציבוריים והוסלל לקיסרות. בהיותו קיסר, הוא ניהל הסכמי שלום גם עם אויבים וגם עסק בפוליטיקה במסגרת הסנאט הרומי וגם ניהול צבא בקמפיינים צבאיים בהגנה על הגבולות הרומיים מהעמים הגרמאניים הפראיים. כבר הבדל עצום, כי הציניים לא היו עוסקים בפוליטיקה ובטח לא נכנסים לאף ממסד קונבנציונלי. מעין אנרכיסטים…
התכתובות של מרקוס שנמצאו מאותה תקופה מלמדים על היחס שלו לאחרים וזו עדות נוספת על זו שיש לנו מהספר "מחשבות לעצמי". אנחנו למדים שהוא היה אדם חביב שנהג בטאקט ואף ניחן בכישרון לפתרון סכסוכים בין אנשי רומא.
המורה שלו לרטוריקה פרונטו, היה חבר של מרקוס על אף התנגדותו לבחירתו של מרקוס בפילוסופיה סטואית על פני רטוריקה. במאה ה 19, נמצאו תכתובות של פרונטו עם מרקוס אורליוס. בלשון מליצית מתאר פרונטו את כשרונו של מרקוס לאחד יחדיו את כל חבריו בהרמוניה והשווה את מרקוס לנגינה של אורפאוס המיתולוגי על כלי הנגינה לירה. אורפאוס היה ידוע שיכול היה בנגינתו להרגיע אפילו חיות פרא ומי שמכיר את הסיפור של יאסון והארגונאוטים, מסופר שהם לקוח את אורפאוס איתם לנגן ולהשקיט את גלי הים.
מרקוס הצליח לפתור סכסוכים ברגישות ודיפלומטיות משולבת בכנות ומחויבות לאמת. אם תחשבו על זה, קשה למצוא היום אנשים שמסוגלים בשפתם להיות כנים וישירים ועדיין לנהל תקשורת דיפלומטית אדיבה ורגישה ועוד בהצלחה.
ב"מחשבות לעצמי" בספר 8 (30) כותב מרקוס לעצמו: "דבר בנימוס הן בסנאט הן לכל אדם באשר הוא. אל תהא לשונך נמלצת; אמור דברים לאשורם". תסכימו אני מקווה שזה לא טריוויאלי שאדם מאמן את עצמו וכותב ביומנו להיות מנומס לכולם, לא משנה במי מדובר וגם לא להיות מליצי. חשוב לא פחות הוא כותב "אמור דברים לאשורם". דהיינו כמו שהם, בלי ליפות ובלי להסתיר. זה כמובן מתקשר לעקרון סטואי שלבחון תמיד את הדברים בצורה אובייקטיבית מבלי לתת להם ערך שיפוטי של טוב ורע. גם בצורת ההסתכלות ומרקוס אומר פה, גם בדיבור שלנו- יש לומר את האמת ואת כל האמת.
אין ספק שלמרקוס היה כישרון טבעי. מרקוס אורליוס איבד את אביו הביולוגי בגיל צעיר מאוד. הקיסר אדריאנוס, הורה ל-2 אנשים שונים לאמץ את מרקוס ומינה אותם ליורשיו כקיסרים על מנת שמרקוס ירש אותם בבוא העת כקיסר. הראשון מבניהם מת בטרם עת ולא זכה באמת לרשת את אדריאנוס. השני אנטונינוס פיוס שהיווה למרקוס השראה גדולה מאוד ירש את אדריאנוס כקיסר. שם משפחתו המקורי של מרקוס היה "וורוס" השם המלא היה מרקוס אניוס ורוס. לאחר האימוץ הוא לקח את שמו של אביו המאמץ ושמו שונה למרקוס אורליוס אנטונינוס. אבל עוד קודם הקיסר אדריאנוס כינה אותו עוד כנער "ווריסמוס". שזה משחק מילים עם שם משפחתו "ורוס" ועם המילה אמת או כנות. לאמור, הוא כינה אותו דובר האמת. זה עוד לפני שמרקוס אימץ את דרכם של הסטואים.
אז בהקשר של דבור אמת, היה למרקוס את הנטייה הטבעית. אבל דיבור ישיר ואמיתי יכול להיות גם בוטה ולא סבלני כמו הציניים. אבל מרקוס לא היה כזה. בבגרותו היו למרקוס מספר מורים סטואים, בראשם המנטור שלו יוניוס רוסטיקוס. הוא למד מרוסטיקוס גם כדוגמא אישית וכתב עליו שלימד אותו " להימנע ממליצות ריקות ושיחות נאות ומבטאים מֻקשטים, שלא ללבּש בגדי־השרד בשבתי בביתי ובכלל שלא להתקשט בחיצוניות; לכתּוב מכתַבי בתכלית הַפּשטות להיות נוח לרצות וקרוב לסלוח לכל מתנגדי וצוררי, אם הם נוטים לשלום; לקרוא כל דבר בדיוק נמרץ ולִהזָּהר מלחרוץ משפט על־פי השקפה שטחית ומלהסכים מהר ללהג ריק…" רוסטיקוס הוא גם זה שהכיר למרקוס את כתבי אפיקטטוס.
אז מרקוס למד ממוריו הסטואים מעבר לנטייתו הטבעית איך אדם חכם צריך לתקשר עם אחרים. זה מתחיל עוד לפני התקשורת; בפתיחות ובקבלת הביקורת.
מאחד ממוריו הסטואים סקסטוס, הוא מתאר שלמד אדיבות, כבוד שאינו מעושה - דהיינו להיות אותנטי ולא להתחנף. הוא למד דאגה כנה לשלום חבריו. הוא למד סובלנות כלפי הדיוטות וכאלה שמביעים דעה בלי לבדוק ולחקור קודם. משעשע איך בני אדם לא השתנו בהיבט הזה ב 1,900 שנה מאז שכתב מרקוס. הוא מוסיף שלמד מסקסטוס הסטואי לא להפגין כעס או היפעלות אחרת, אלא להיות שווה נפש ומלא חיבה לבני אנוש. לומר דברי שבח בנועם ולהרבות דעת ללא רהב.
ככה מרקוס למד, שאפשר לומר את האמת, לנהוג בכנות גם עם כאלה שאנחנו לא מסכימים איתם ולהראות בעיניהם נעימים ללא חנופה על אף הישירות והכנות.
הסטואים למדו מהאסכולה הצינית, על החיים על פי הטבע ועל הכנות והישירות והיעדר בושה. אבל נתנו משקל רב יותר לאדיבות ודרכי הנועם מאשר הציניים. הסטואים למדו שעל מנת שנוכל לתקשר בחוכמה, עלינו לנסח את דברינו באופן הולם וראוי. הולם למאזין וראוי לאמת.
אפיקטטוס למשל מציין את סוקרטס שלעולם לא התרגז בויכוח ותמיד נהג בנימוס. אפילו שעלבו בו, הוא ענה בנימוס ולא בצורה קשה. בדרך זו בין היתר, הצליח להביא כל דיון לשיח רציונלי.
הצינים למשל היו בוטים. סיפרתי בפרקים קודמים ובוודאי שמעתם על הסיפור על דיוגנס הציני שכאשר ישב לו בחבית שלו ברחובות אתונה, ניגש אליו המלך הגדול אלכסנדר מוקדון ושאל אותו מה המלך יכול לעשות למענו, דיוגנס ענה, "תזוז אתה מסתיר לי את השמש". זה סוג של אומץ, ישירות, כנות, ללא כל מבוכה אבל גם בלי כל דיפלומטיה. בלי כל מחשבה על איך מתקבל המסר שלך בצד השני.
באופן פרדוקסלי, להיות ישיר וכנה וגם מנומס ואדיב, מצריך קודם פתיחות ויכולת קבלת ביקורת. אני אומר באופן פרדוקסלי, כי לכאורה אין קשר בין דיבור ישיר לבין יכולת לקבל ביקורת. אבל יש הבדל בין סתם להגיד כל מה שעולה בדעתך בלי פילטר, לבין לדבר אמת.
יש לא מעט אנשים המתבסמים בישירותם ואומרים, "אני אומר רק אמת" או כאלה שאפילו אומרים "זו האמת שלי". אבל זו אמת כפי שהם רואים אותה, בלי קשר למציאות ובלי קשר לאם הם רואים את המציאות נכון או לא. אז כדי לדעת אם האמת שאדם אומר היא אכן אמת, או רק אמת כפי שהוא רואה אותה, אדם צריך ביקורת. אז הצורך בפתיחות וקבלת ביקורת, הם תנאי ראשון להבדל בין סתם ישירות בלי פילטר לבין דיבור כנה ואמיתי. זו גדולה של אדם להיות בעל יכולת לקבל ביקורת מכל אחד. לתת רשות לכל אדם להציג בפנינו שגיאות שלנו. ולעשות זאת בלי כעס או טינה כלפיהם.
זה מביא אותנו, לציטוט מעניין מאוד.
ב"מחשבות לעצמי" ספר 8 (61) אומר מרקוס: "התאמץ לחדור ל ֹעמק שכלו של כל אדם, אבל הרשה גם לאחרים שירדו לסוף דעתך". זה על פי התרגום הישן של קמינקא. אברהם ארואטי תרגם בתרגום העדכני יותר: "בוא אתה במסתרי הגיונו של כל אדם, והתר לכל אדם לבוא במסתרי הגיונך".
יש הבדל מהותי בין התרגומים, אבל שניהם הולמים. קמינקא אומר להרשות לאחרים שירדו לסוף דעתך- היום זה גם יכול להשתמע שיבינו למה התכוונת. ארואטי תרגם - להתיר לכל אדם לבוא במסתרי הגיונך, שזה יכול להשתמע שהוא אומר לאפשר לכל אדם לראות את נפשך-מסתרי הגיונך.
במקום אחר כתב מרקוס שאם מישהו יראה לו שהוא הולך שולל או טועה במעשה או מחשבה, הוא בשמחה יתקן את עצמו כי האמת חשובה לו. 6 (21) "אם יכול איש להוכיח לי ולערוך לעיני, שאין אני שופט נכוחה או שאינני עושה צדק – בשמחה אעזוב דרכי. הן אני מבקש רק את האמת, אשר ממנה לא הגיע עוד שום נזק לאיש; הנזק מגיע רק לאיש העומד ומתחזק בטעותו ובבערותו."
אף אחד לא ניזוק מהאמת. רק אלה שנצמדים לטעות ומתעקשים על הבורות מזיקים לעצמם.
העצה הזאת, לקבל ביקורת מכל אדם, התחילה כנראה עוד אצל זנון מייסד האסכולה הסטואית. הוא כנראה אמר שכל בני האדם נוטים להעביר ביקורת על הזולת ולהצביע על הכשלים והטעויות של אחרים. אם ביקשו מהם ואם לא.
אז במקום להתרעם על כך, פשוט נהפוך את זה לתרגול רוחני ונסיט את זה לטובתינו ונקבל באהבה כל ביקורת מכל אחד. רגע, אל תקפצו, אני לא מתכוון לקבל ביקורת בלי תבונה מכל חורשי רעה או חנפנים.
זה לא אומר שאנחנו צריכים להאמין לכל דעה באופן זהה. אחרת היפרכיה הייתה חוזרת לנול האריגה בעקבות הביקורת של תיאודורוס האתאיסט ההדוניסט.
מרקוס במפורש אומר שצריך להבחין בין עצה טובה לרעה וללמוד לא להעסיק את עצמנו בהבלים של הדיוטות. זה אומר להקשיב לכל דעה, אבל לא לתת משקל זהה לכל דעה. כמו שציטטתי קודם לסלוח גם לצוררים שלך כל עוד הם מבקשים שלום.
זה מתקשר גם ללמוד מטעויות של אחרים. וללמוד לחיוב, איך ליהנות כמו שמרקוס עשה מסגולותיהם של אחרים.
זה מביא אותנו ללב העניין ולאתגר שאני מציע לכם לנסות. דרך אגב, אני מאוד אשמח אם תכתבו לי במסנג'ר של הפייסבוק של אומנות החיים או דרך האתר stoaisrael.com , אם הצלחתם וכמה הצלחתם.
מרקוס כותב לעצמו, מה היה קורה אם מישהו היה מנחה אדם לומר בקול רם כל דבר שעולה במוחו, בלי כל צנזורה וגם ברגע שהמחשבה עולה.
מן הסתם מרקוס מטיל ספק שמישהו מאיתנו היה עומד במשימה כזאת אפילו יום אחד. עזבו יום, שעה… אנחנו בטיפשותנו נותנים ערך גדול לדעות של אחרים על פני הדעה שלנו. עם זאת, מרקוס שואף ליכולת כזאת של שקיפות. איך הולך הביטוי?: "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".
מרקוס אומר שאנחנו צריכים בכל עת, לחשוב מה אם מישהו שואל אותנו, על מה אנחנו חושבים עכשיו. בלי אזהרה מוקדמת. אנחנו צריכים שתהיה לנו היכולת לענות בכנות ללא מבוכה. הוא אומר שנפשו צריכה להיות ערומה ופשוטה ושתראה יותר מאשר הגוף שסובב אותה. זה מדהים, הרי היום כמו אז, אנשים נותנים דגש רב לקישוט הגוף, בניית דמות, ממש אווטאר מהונדס גם פיזית וגם נפשית. כמו שראינו קודם, מרקוס למד מרוסטיקוס לא ללכת בביתו בבגדי הקיסר ולא להתקשט והוא עשה זאת. כך גם הוא שאף שנפשו תהיה שקופה וגלויה.
במקום אחר בספרו הוא אפילו הולך רחוק יותר. כמעט כמו הצינים ואומר שאנחנו לא צריכים לרצות שום דבר בחיים שמצריך מאיתנו חומות להגן עליו. או וילונות להסתיר אותו.
מצד אחד זה ביטוי לשאיפתו של מרקוס לאידיאל מוסרי גבוה; להיות כל כך נקי לבב כך שאין לו שום דבר להסתיר מאף אחד. בנוסף, הוא נוהג בתרגול רוחני תרפויטי חזק מאוד. להיות שקוף ולהראות על ידי אחרים בעיקר אם מדובר בכאלה שאנחנו מעריכים. זה תורם למודעות העצמית שלנו ולתיקון ההתנהגות שלנו. על כן, הקבלת ביקורת מכל אחד…
גם אם אין לכם מנטור סטואי צמוד. (ויש לכם, תכף אסביר איך), דמיינו אדם חכם שרוצה בטובתכם ואתם סומכים עליו, שמשקיף עליכם גם כשהוא או היא לא נוכחים. בעיקר אם תדמיינו שהם גם רואים את מחשבותיכם הכמוסים ביותר. אמרתי שכן יש לכם מנטור סטואי צמוד כי תמיד אפשר לדמיין את מרקוס אורליוס למשל כמנטור שלכם. מי שקורא מספיק את "מחשבות לעצמי", יכול לדמיין שמרקוס מדבר אליו וידמיין מה הוא יגיד לכם לאור מחשבות מסוימות שעולות לכם בראש. סגנון הכתיבה של "השיחות" של אפיקטטוס לגמרי מאפשר לדמיין שהוא מדבר אלינו.
ניתן רגע מהציטוטים ממרקוס בקשר למה שאמרתי קודם: ספר 3 (4):
"עליך אפוא להימנע מדברי שווא והבל במהלך מחשבותיך, וכל שכן מחטטנות ומדרך רשעים. הרגל עצמך לחשוב רק על אותם דברים אשר אם ישאלך לפתע פלוני: "במה הוגה אתה כעת?", תשיב לו בכנות וללא היסוס "בעניין הזה", או "בעניין ההוא". מתוך כך מתחוור מיד, כי כל מחשבותיך טהורות ומהוגנות, יאות ליצור חברתי שאינו נוטל חלק בתענוגות מדומים ובכלל - בתעתועי ההנאות, אינו מחרחר ריב ומדון, אינו לוקה בקנאה, בחשדנות או בכל דבר אחר, אשר יגרום לך להסמיק, אם תתוודה כי עלה הוא בדעתך".
בספר 12 (4):
"תכופות תמהתי כיצד איש איש מאיתנו אוהב את עצמו יותר מכול, אך עם זאת פחותה בעיניו חשיבות שיפוטו העצמי משיפוטו של הזולת. והנה, לו הופיע לצדו אל או מורה נבון וציווה אותו לבל יחשוב או יאמר בלבו דבר מה, אלא אם כן בעת ובעונה אחת אף יכריז זאת בקול, או אז לא היה הוא עומד בכך אפילו יום אחד. לפיכך, יהיו אשר יהיו דעות הזולת על אודותינו, נרבה להוקירן משנוקיר את עצמנו".
אני אוהב את הציטוט הזה… אני נזכר בו תמיד ולי הוא עזר מאוד בחיים.
מי ששואף לשפר את עצמו, תמיד צריך להיות על המשמר במחשבותיו. תמיד לחשוב על החשיבה שלנו ולא להרפות אפילו לא לשעה.
זה תרגול מיינדפולנס סטואי חשוב. בכל עת לחשוב שמחשבותינו שקופות או מנטור או מנטורית חכמים מפקחים עלינו או שנצטרך לתת הסברים על המחשבות הללו. הסטואים קראו לזה Prosoché. זה סוג של תרגיל של תשומת לב עצמית או מיינדפולנס כאמור. זוהי צורה של פיתוח הנפש שבאמצעותה אנו לומדים בהדרגה להיות קשובים לכל פעולה, מחשבה או תחושה בודדים שאנו עשויים להרגיש באותו זמן שבו הם מופיעים. הם שכללו את התרגיל. כאשר מדמיינים שמנטור צופה בנו, זה גורם לנו להיות יותר מודעים למחשבות ולהתנהגות שלנו.
אפיקטטוס המורה הסטואי הדגול, אמר לתלמידיו כמו שמישהו הולך יחף, נזהר על מה הוא דורך, עליו להיזהר באופיו, פעולותיו ומחשבותיו. ומפי המורה ישירות- במדריך (38) הוא אומר: "כאשר אתה צועד, אתה שם לב פן תדרוך על מסמר או שמא תעקם את רגלך; כך עליך להשגיח פן תפגע בַּיסוד החושב שבך. אם נשגיח בדבר זה בנוגע לכל פעולה שנעשה, נפעל באופן בטוח יותר.".
לסיכום
היפרכיה והציניים מלמדים אותנו שצריך לשאוף שמה שאנחנו עושים בפרטי נהיה חופשיים לעשות בציבור כי לא נתבייש. כמובן שאני לא מעודד פה חוסר מוסריות והפקרות או חוסר צניעות. אני כן מעודד את השדרוג שעשו הסטואים לתפיסה ולקחו את זה לשיפור האופי ע"י פיקוח על המחשבות שלנו שיהיו מהוגנות, טהורות ובתום לב. כן לקבל ביקורת אבל בתבונה. כן לדבר אמת, בכנות וישירות. אבל באדיבות, נימוס וסבלנות. ותנסו את האתגר של מרקוס. כמה תצליחו במשך היום, לנהל את המחשבות שלכם נכון שיהיו מהוגנות וטהורות. בלי דברי שווא והבל. בלי חטטנות ודרך רשעים בלי תעתועי הנאות, בלי חרחור ריב ומדון בלי קנאה וחשדנות. או כל דבר שיגרום לכם להסמיק. כאילו מישהו יכול לקרוא את המחשבות שלכם. או שמישהו ישאל אתכם בכל עת בלי הכנה מוקדמת על מה אתם חושבים ותוכלו לענות בלי צנזורה.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments