פרק 176 על ציפיות, נבואות והאני

Tiresias strikes two snakes with a stick, and is transformed into a woman by Hera. Engraving by Johann Ulrich Kraus c. 1690. Taken from Die Verwandlungen des Ovidii (The Metamorphoses of Ovid).

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לפני כחודשיים קיבלתי תגובה על אחד הפרקים בספוטיפיי. כלומר מישהי רשמה תגובה לפרק בספוטיפיי. עכשיו אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל תגובות בספוטיפיי, חייבות להיות מאושרות על ידי לפני שהן יכולות להיות מפורסמות. אני מאשר כל תגובה ושמח עליה כל עוד היא בטעם טוב, לשמחתי עדיין לא קרה שלא פרסמתי תגובה שמישהו נתן. התגובה הייתה:

"פרק פחות רלוונטי לחיים עצמם .. השתעממתי סורי". עניתי: "תודה על המשוב, הפרק אכן מעט אקדמי".

התגובה "השתעממתי סורי", מתייחסת לאיך שהפרק התקבל אצל המאזינה. דהיינו הפרק לא ענה על הציפיות שלה, מאחר והיא כתבה שהוא פחות רלוונטי לחיים עצמם והוא שעמם אותה, אפשר להניח שיש לה ציפיות מהפודקאסט שלי. אני שמח על כך. אני שמח שיצרתי ציפייה כזאת. לכן אני חושב שהתגובה טובה. אם שעממתי אותה, זה כי היה לה ציפייה שאהיה מעניין ואספק את הרצון הזה שלה. אני בהחלט מעדיף שהפרקים יהיו מעניינים ופרקטיים. 

התגובה שלה זו דוגמא לציפיות. ויש שני סוגים או יותר נכון שני חלקים של אותו הדבר. אני גם מקבל את המשוב ושאפתי בפרק הנוכחי שיהיה פרקטי. לפחות בסיכום תהיה התייחסות פרקטית. 

כי פילוסופיית חיים כוללת גם היבט תפיסתי וגם פרקטי - להתאמן עליו. 

אז ציפייה היא מה שאני רוצה שהמציאות תהיה. זה מרכיב את החלק של "אני" ומה שאני רוצה ומה שאני בוחר. את החלק של העתיד או הווה. בהווה יש מה שאני יכול לבחור בו כרגע ובעתיד יש איך שאני רוצה שהוא יתרחש. אני והעתיד. 

זה ציפייה היא קרובת משפחה של נבואה.

שני האנשים בעלי יכולת חיזוי המפורסמים ביותר במיתולוגיה, הם קסנדרה וטרסיאס Tiresias .

קסנדרה היתה נביאה טרויאנית. היא קיבלה את כישוריה מהאל אפולו שהיה כמובן אחראי על הנבואות. מאחר והוא התאהב בה והיא לא נענתה לו, הוא גזר עליה שכל נבואותיה יהיו מדויקות, אבל אף אחד לא יאמין לה. 

גם היום זה ביטוי שכך שמישהו מזהיר מפני משהו אבל לא מאמינים לו. 

קסנדרה הייתה בתם של המלך פריאמוס והמלכה הקובה מטרויה. אחיה הבכור היה הקטור, גיבור מלחמת יוון-טרויה ואח נוסף, פאריס. סיפרתי עליו בעבר, אבל שווה להזכיר. הוא התבקש להיות שופט בין 3 -אלות -הרה, אפרודיטה ואתנה מי יפה יותר. הוא עשה את השטות של לשפוט בין אלות.

האלות הרה, אתנה ואפרודיטה הוזמנו יחד עם שאר הר האולימפוס לחתונה המאולצת בין פלאוס ותטיס, אשר יהפכו בעתיד להוריו של אכילס, אך אריס (אלת המריבות) לא הוזמנה בגלל נטייתה ליצור מהומות.

בעקבות כך, אריס הגיעה למסיבה בהיחבא והטילה על שולחן תפוח עשוי זהב שהיה כתוב עליו "ליפה מכולן", במטרה להסית את שלוש האלות להתחיל ויכוח בנוגע למי הכי ראויה. פאריס האומלל, נסיך טרויה, אשר אז עוד חי בהר אידה, מונה לבחור את היפה מכולן. כל אחת משלוש האלות הגדולות, ניסתה לשחד מיד את פאריס שיבחר בה. הרה הבטיחה כוח פוליטי ושליטה בכל אסיה, אתנה הבטיחה מיומנות קרב, חוכמה ויכולות של הלוחמים הגדולים ביותר, ואפרודיטה הבטיחה לו את האישה היפה ביותר בעולם, הלנה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה. פאריס, לאחר זמן מחשבה לא ידוע, בחר בסופו של דבר לתת את תפוח הזהב לאפרודיטה.

אז כאמור, פאריס לוקח איתו את הלנה לטרויה וכך פורצת מלחמה בסופה טרויה נופלת. אודיסאוס חוזר במסע של 10 שנים לאתיקה. בכל אופן קסנדרה, היא אחות של הקטור גיבור טרויה ופאריס שהחל את כל הסיפור. 

על פי אייסכילוס, קסנדרה הבטיחה לאפולו טובות הנאה, אך לאחר שקיבלה את היכולת לנבא, חזרה בה מהבטחתה וסירבה. מכיוון שאפולו הזועם לא יכול היה לבטל כוח אלוהי, הוא הוסיף קללה שאף אחד לא יאמין לנבואותיה של קסנדרה.

סנקה מציין אותה במחזות שלו. במחזה "נשות טרויה" הוא ציין שכאשר עשו הגרלה בין היוונים מי יקבל איזה שבויה טרויאנית, אף אחד לא לקח את קסנדרה בשל שגעונה ובגלל אפולו. 

היא הופכת להיות משרתת של אגממנון המלך היווני ממיקנה שהוביל את היוונים נגד הטרויאנים. ולסנקה יש מחזה "אגממנון". שם היא מנבא את מותו של אגממנון. 

המתנה המקוללת שלה מאפולו הפכה לכאב ותסכול בלתי פוסקים עבורה. היא נתפסה כשקרנית וכמשוגעת על ידי משפחתה ועל ידי אנשי טרויה. בגלל זה, אביה, פריאמוס, נעל אותה בחדר ושמר עליה תוך התייחסות אליה כמשוגעת. 

לפני נפילת טרויה, קסנדרה חזתה שאם פריס ילך לספרטה ויביא איתו את הלנה כאשתו, הגעתה של הלנה תביא לנפילתה ולהחרבת טרויה. למרות הנבואה והתעלמות מאזהרתה של קסנדרה, פריס עדיין הלך לספרטה וחזר עם הלנה. בעוד אנשי טרויה שמחו, קסנדרה, כעסה על הגעתה של הלנה.

בפואמה האפית של וירגיליוס, האנאידה, קסנדרה הזהירה את הטרויאנים מפני היוונים המסתתרים בתוך הסוס הטרויאני, ניבתה כאמור את מותו של אגממנון, גם את מותה שלה את נדודיו בני עשר השנים של אודיסאוס לפני שחזר לביתו.  קסנדרה גם ניבאה שבן דודה, איניאס, יברח במהלך נפילת טרויה ויקים אומה חדשה ברומא.

טרסיאס, היה מתבאי. מייחסים לו אריכות ימים מופלגת ויכולת נבואה, גם בעולם הבא. שם פגש בו אודיסאוס וקיבל ממנו נבואה. 

אבל החלק המעניין זה שהוא היה נביא עיוור של אפולו בתבאי, מפורסם בראיית הנולד שלו ובכך שהפך לאישה במשך שבע שנים.

טירסיאס נתקל בזוג נחשים מזדווגים והכה אותם במקלו, דבר שלא מצא חן בעיני האלה הרה, אשר הענישה את טירסיאס בכך שהפכה אותו לאישה. כאישה, טירסיאס הפך לכוהנת של הרה, התחתן והוליד ילדים, כולל את בתו מנטו, אשר גם היא היתה בעלת יכולות נבואה.

גרסה אחרת מספרת שבצעירותו, ניגש לשתות ממעיין על הר הליקון בו האלה אתנה והנימפה כריקלו שהייתה אמא של טירסיאס, רחצו ערומות. גם אם זה בטעות, לחzות באלה רוחצת ערומה זה לא מומלץ. אתנה עיוורה את טירסיאס. 

כריקלו, התחננה לאתנה לבטל את הקללה, אך היא "לא יכלה לעשות זאת". במקום זאת, אתנה "ניקתה את אוזניו", כלומר העניקה לו את היכולת להבין שירת ציפורים (שזו מתנת ניבוי), והעניקה לו מטה מעץ, "אשר בעזרתו הלך כמו הרואים". 

בגרסה אחרת, אתנה צעקה בכעס למראה טירסיאס, ועיניו "כבו בחושך". לאחר שכריקלו התחננה על בנה, אתנה הסבירה שלא עשתה זאת, אלא שחוקי האלים הטילו עונש עיוורון על כל מי שראה בן אלמוות ללא הסכמתו. כדי לנחם את טירסיאס בצערו, אתנה "הבטיחה להעניק לו את מתנות הנבואה וניבוי עתידות, חיים ארוכים, ולאחר המוות את שמירת כוחותיו השכליים ללא עמעום" בעולם התחתון.

אבל הגרסה המועדפת עלי, כי בגרסה זו כמו שמקרה של פאריס, זו טעות לשפוט בין אלים. טירסיאס, נגרר לוויכוח בין האלה הרה לבעלה זאוס, בשאלה, האם "הנאות האהבה מורגשות יותר על ידי נשים או על ידי גברים", כאשר הרה טוענת שגברים נהנים יותר, זאוס טוען שנשים, וטירסיאס פסק את ההחלטה הסופית כמי שחווה את שתי ההנאות. טירסיאס אמר, "מעשר חלקים נהנה גבר רק מאחד; אבל אישה נהנית מעשרת החלקים המלאים בליבה". הרה הכתה אותו בעיוורו, אך זאוס, בתמורה, העניק לטירסיאס את מתנת ראיית הנולד ותוחלת חיים של "שבעה חיים רגילים".

יש גרסה שהוא מתעוור בגלל שחבט בנחשים מזדווגים ויש גרסה שהוא מתעוור בגלל שהרה לא אהבה את השיפוט שלו. כיוון שאל אחד לא הופך החלטה של אל אחר, אז זאוס העניק לטירסיאס את מתנת ראיית הנולד ותוחלת חיים. 

אני מוצא שזה מעניין שחוזה עתידות הוא עיוור. כי זה אומר שאתה לא יכול לראות את המציאות כדי לראות את העתיד. אם תראה את המציאות כפי שהיא היום, לא תוכל לנבא את העתיד. יש גם סיפורים הקשורים בטירסיאס שלא האמינו לנבואה שלו, למשל אדיפוס המלך. 

סיפור אחר, הוא על נרקיס. טרסיאס הוא זה שניבא את מותו. אמא של נרקhס הביאה אותו לקבל נבואה ואמרה "אמנם אתה עיוור ואינך רואה את בני, אך תאלץ להאמין לי שכל מי שמתבונן בו מסוחרר מיופיו. בן תמותה יפה כמוהו לא צעד על פני האדמה". היא ידעה שיופי כזה יכול להפוך לקללה ולכן שאלה אם נרקיס יחיה חיים ארוכים ומאושרים. 

טירסיאס הושיט ידיים ומישש את פניו של נרקיס ואמר: "כל עוד נרקיס אינו מזהה את עצמו, הוא יחיה חיים ארוכים ומאושרים". זה היה כמובן מוזר לאמא של נרקhס. איך מישהו לא יזהה את עצמו. 

הסיפור הידוע הוא שנרקיס התכופף לשתות ממי האגם, התאהב בבואה של עצמו, התכופף לנשק את עצמו, נפל וטבע. 

נגיע עוד לעניין הזה של לזהות את עצמו. 

סנקה כתב ספר "על קוצר החיים". שם יש קטע מעניין מאוד לטעמי, שמהווה היבט אחד של ציפייה. 

פרק9 "1] האם יכול להיות דבר רדוד יותר מאשר אמונתם של אלה המתפארים בידיעת הבאות? הם טורחים ומשקיעים מאמץ רב כדי שיוכלו לחיות טוב יותר: הם מתכוננים לחיים במחיר החיים עצמם! את יעדיהם הם מציבים הרחק בעתיד, אלא שדחייה כזאת דינהּ בזבוז נחרץ של החיים: היא מושכת מידיהם כל אמונתם של אלה המתפארים בידיעת הבאות? הם טורחים ומשקיעים מאמץ רב כדי שיוכלו לחיות טוב יותר: הם מתכוננים לחיים במחיר החיים עצמם! את יעדיהם הם מציבים הרחק בעתיד, אלא שדחייה כזאת דינהּ בזבוז נחרץ של החיים: היא מושכת מידיהם כל יום בראשיתו, היא חוטפת מהם את ההווה בהבטחת עתידוֹת. המכשול הגדול ביותר העומד בפני החיים הוא הציפייה: היא תלויה ביום המחר ומאבדת את היום הזה. מה שמופקד ביד הגורל אתה מנסה לקבוע, מה שבידך שלך אתה שומט. לאיזו תכלית תכוון? לְמה תשאף? כל הדברים העתידים לבוא נתונים באי ודאות: חיֵה את חייך לאלתר"

זה קטע לשנן ולזכור היטב. מי שקצת מכיר פילוסופיה סטואית יודע לומר שאין הכוונה בחיֵה את חייך לאלתר כהזמנה להוללות או חיים לא מוסריים. אלא רק לחיות היום. כי כמו שמרקוס אורליוס כותב בספר השני (14), אדם חי בהווה "לא יכול אדם לאבד את העבר ולא את העתיד, הרי כיצד יינטל ממנו מה שאינו ברשותו?"

כמו שסנקה כותב  אבל האבידה היותר גדולה לחיים היא הצפּיה למה שיבוא.

אולי זו סיבה למה מי שמנבא עתיד הוא או עיוור, או שלא מאמינים לנבואה שלו. הרי אדם שחי היום וכולנו חיים בהווה, לא יכולים לראות את מה שרואה או רואה הנבואה. אם זה היה קרוב אלינו בזמן ושרשרת סיבות ותוצאות אפשרית, קרובה אלינו במרחב ובזמן, היינו יכולים לצפות תוצאות ולא היינו צריכים נבואות. כי הרי נבואות, הן בהכרח רחוקות, על דברים שאנחנו לא יכולים לצפות ולראות בעצמנו. 

מה שאומר, בהכרח ככל שאני מחכה למשהו עתידי רחוק יותר וגדול יותר, אני חי פחות היום. אני פחות רואה את המציאות היום. 

מי אמר שמה שאני מצפה לו, יהיה כמו שאני מצפה שהוא יהיה? 

הרי זה דמיון. זו לא מציאות. בהגדרתו, הוא לא אמיתי. מה הסיכוי שמשהו שאני מדמיין אותו, אכן כל המשתנים במציאות, כל הגורמים שמביאים משהו להתקיים, יסתדרו בדיוק כמו שאני מכוון שהם יסתדרו. ציפייה היא כמו תקווה, לחבר את הרגש שלי היום, למשהו עתידי שלא התממש עדיין, לא בטוח שיתממש ולא וסביר שלא יתממש כמו שאני מדמיין שהוא יתממש. 

לטעמי, מי שאומר שהוא קיבל בדיוק מושלם את מה שציפה, אלה אנשים שהתרצו ממה שקיבלו ולא זוכרים במדויק מה הם ציפו מראש. זה כמובן כאשר אנחנו מדברים על דברים רחוקים. לא משהו שאפשר לצפות בו כי הוא קרוב בזמן ובמרחק. 

אז אלה שמכוונים  את התקווה שלהם, את מה שהם רוצים שיקרה לעתיד הם מתכוננים לחיים במחיר החיים עצמם!

זו ציפייה מסוג אחד. יש עוד אחת. לצפות שדברים יקרו כמו שאני רוצה שיקרו, זו תשוקה. זה בשליטתנו. לרבות לצפות מאחרים להתנהג בצורה מסוימת. 

בספר 12.1-2 של "מחשבות לעצמי" כותב מרקוס אורליוס (ובמקרה זה אצטט בחופשיות), כל מה הוא מיחל לקבל בכל מני דרכים נפתלות, יכולים להיות שלו כבר עכשיו, אלא אם הוא ירצה בטובתו שלו. כלומר, לא כל מה שהוא רוצה להשיג זה לטובתו. זאת אומרת הוא אומר, שהוא צריך להניח את העבר ולהשאיר את העתיד בידי הגורל. את הווה הוא צריך לכוון רק למידות טובות - לצדק וקודש כלשונו. זה אומר, עשייה נכונה ומוסרית היום בהווה. "...לצדק — למען תאמר את האמת בחופשיות ומבלי להכביר מילים, ולמען תהיינה פעולותיך כחוק וכראוי." הוא כתב. זה מה שעושים בהווה. אז הוא מוסיף שלא תכשיל אותך רעה של אחר. זאת אומרת אם מישהו עושה רע, לא אומר שגם אני צריך. לא דבריהם של אחרים ולא השיפוט שלהם. 

מרקוס אורליוס כותב שעליו לדאוג רק לחלק האלוהי שבו, היסוד השולט- כלומר ההגיון שלו בבחירה נכונה. אז הוא לא יפחד מהמוות אלא הוא יתחיל לחיות היום על פי הטבע. בדומה למה שסנקה כתב. 

"אזי תהא אדם הראוי ליקום מולידו… לא תשתאה עוד לאירועי המציאות מדי יום, משל היו בלתי צפויים, ולא תתלה כל תקוותיך בעניין זה או באחר."

דהיינו ההגיון והחשיבה תעזור לנו להתמודד עם המציאות בהווה אם לא נצפה שהדברים יהיו כמו שאנחנו רוצים ולא נתלה תקוות וציפיות. 

אל תכשיל אותך רעה, שיפוט ודברים של אחרים. זה אומר גם לא לצפות מאחרים. ההפך, להתכונן לכך שהם לא יהיו כמו שאנחנו מצפים שיהיו. כמו שהוא כתב בתחילת הספר השני באחד מן הציטוטים הכי מפורסמים ממרקוס שציטטתי רבות בעבר:

"עם שחר אמור לעצמך: ייקרו בדרכי עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. כל התכונות הללו ניכרות באלה האנשים על שום בורותם בענייני הטוב והרע. אך אני, אחר שהגיתי והבינותי כי טבעו של הטוב הוא היפה וטבעו של הרע — המכוער; וכי טבעו של החוטא עצמו קרוב אלי קרבת משפחה — אמנם אין אנו מאותו הדם ומאותו הזרע, אך כמותי ניחן אף הוא בשכל ובחלק אלוה — הנה לא יכול איש מהם לפגוע בי; הן אף לא אחד מהם יסבכני בחרפה כלשהי, וכן אין ביכולתי לכעוס על קרוב משפחתי או לתעב אותו. הלא נולדנו כדי לשתף פעולה, כרגליים וכידיים, כעפעפיים וכשורות השניים העליונות והתחתונות. אם נפעל אפוא איש כנגד רעהו יהא הדבר בניגוד לטבע; והלא חותר אדם נגד זולתו אם יכעס עליו ויפנה לו עורף."

נעבור לאפיקטטוס. 

פעמים רבות אמרתי לאנשים שכדאי להם להתחיל את הדרך הסטואית שלהם ב"מדריך" של אפיקטטוס. כי הוא קצר, קל להבנה ומעורר מחשבה. קל לזכור את האימרות שם ואז הן מתחברות לנו לדברים שאנחנו חווים במציאות. 

אבל, אני מודה שלפעמים חייבים להכיר את ספרי "השיחות" של אפיקטטוס לפני שניגשים ל "מדריך". הבעיה שקשה להשיג אותו. קל למצוא אותו באנגלית ברשת, אבל לא כולם קוראים אנגלית. 

אחד המקרים הללו שכדאי לקרוא את "השיחות" לפני ה"מדריך", נוגע לעניין תפיסת ה"אני" של אפיקטטוס. אם אני אשאל אתכם מי אתם, מה תענו לי? שם? מגדר? מקום מגורים? סטטוס חברתי ומשפחתי? מקצוע  והשכלה? מוצא? דעות פוליטיות? תחביבים? הישגים שלכם? שאיפות? 

חלק מהדברים שמניתי, הם מהעבר שלכם, חלק מהווה, חלק ישתנו בעתיד, חלק לא אתם קבעת בכלל. חלק כן בחרתם. 

אם מישהו היה נשוי, אז זה היה חלק מההגדרה שלו ואז הוא התגרש, ה"אני" שלו השתנה? אם מישהי היה עו"ד והחליטה להחליף מקצוע וללמד פילאטיס (נתקלתי בכאלה). ה"אני" שלה השתנה? זה יכול להיות בכלל שה"אני" משתנה? האם, ה"אני" זה האגו שלי? 

איזה מרכיב בי לא משתנה שעושה אותי "אני" לאורך כל השינויים שאני חווה אם מבחירה ואם שלא מבחירה? 

נעבור רגע לפרק 10 בספר השיחות הרביעי של אפיקטטוס ואוליך אתכם דרך דבריו ואז נבין מה הוא חושב שזה "אני". 

הפרק נקרא "הדברים שראוי לנו לבוז להם והדברים שראוי לנו להחשיבם".

אפיקטטוס אומר שכל הקשיים שלנו וכל התסבוכות שלנו בחיים מגיעים מדברים חיצוניים לנו. מה אני אעשה? מה יקרה לי מחר? מה יקרה לילדים שלי, לאשתי, מה יגידו עלי? מה עשה השכן שלי… ועוד שכאלה. כל הדברים האלה, הם עיסוק שלא במה שתלוי ברצון החופשי שלי. 

אפיקטטוס אומר, אף אחד לא שואל "איך אני אמנע מלהאמין לשקר, איך אמנע מלסרב לאמת?" כי אם יש מישהו שאכן דואג לזה, אז התשובה של אפיקטטוס היא, אל תדאג זה תלוי בך בלבד. אבל אם אדם חרד בשל תשוקה שלו שמשהו לא יצליח לו, או שהוא יקלע למצב שהוא לא רוצה להיקלע אליו. אז אפיקטטוס יחבק אותו אם הוא נוטש את הדברים שאחרים מפחדים בגללם או מוטרדים שיקלעו למצב מסוים ואם הוא יפנה את תשומת ליבו "לדברים שהם שלו ושבהם נמצאת מהות ישותו". אז יגיד לו אפיקטטוס, אם אתה או את, לא רוצים להיכשל בלספק את התשוקות שלכם לדברים חיצוניים והם לא שלכם או שאתם לא רוצים להיקלע למצב מסוים, אל תשאפו למשהו שהוא לא שלכם ואל תנסו להימנע ממה הכרחי. אם כן, תכשלו. 

איזה קושי יש בזה? הוא שואל. כשזו הגישה והאימון, אין מקום להגיד אני דואג שמא משהו יקרה. 

" - כלום אין העתיד מחוץ לגדר רצוננו החופשי? 

• וכלום אין מהות הטוב והרע נמצא בתחום רצוננו החופשי? 

• כלום בידך הדבר להשתמש בהתאם לטבע בכל מקרה הקורה? כלום יכול מישהו למנועך מכך? "

אז אל תגידו יותר איך זה יסתיים? מה יקרה לי? אתם תתכוונו לעשות טוב. אפיקטטוס אומר שהרקולס לא שאל 

איך אני אמנע מהאריה ? איך אתמודד עם חזיר הבר או אנשים פראיים ? איך הוא יציל את העולם מאנשים רעים? הוא פשוט עשה זאת. בחר להתמודד. אם תמות בעשיה, אז תמות עושה מעשה טוב. כי בכל מקרה זה יקרה מתישהו, אז עדיף כשעוסקים במשהו טוב בזמן אמת ולא בטירדה או דאגה או ציפייה מהעתיד. "יהיה המעשה ככל שיהיה - תעבוד את האדמה, תחפור בור, תעסוק במסחר, תשרת במשרת קונסול, או תסבול מאי-עיכול או משלשול. מה רוצה אתה לעשות בשעה שהמוות ישיגך? אני כשלעצמי רוצה שעיסוקי יהיה בעבודה הראויה לבן אדם, עבודה מועילה, אצילה, שהיא לטובת הכלל. ואם אי אפשר לי להימצא עוסק בפעולות גדולות כאלה, הייתי רוצה לפחות לעשות משהו, שאינו בר עיכוב, משהו שניתן לי לעשות - כוונתי לתקן את עצמי, לשכלל את כושרי להשתמש כראוי ברשמים, התאמץ להגיע לחוסר התרגשות, למלא את חובתי בחברה, ואם אהיה בר מזל, להגיע לשדה העיון השלישי זה העוסק בוודאות של דעות". 

אפיקטטוס מוסיף, שאם יתפוס אותו המוות עוסק בכך, הוא ימות מאושר. 

הדגשה קטנה: אפיקטטוס אומר פה שאני צריך תמיד לתקן את עצמי לשכלל את כישורי השיפוט שלי כדי שאירועים חיצוניים לא ישפיעו עלי למלא את חובתי בחברה. זה אומר, כמו שמרקוס כתב לעצמו שאם יש אנשים עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו, הם לא צריכים לגרום לי לא לשתף פעולה עם אנשים אחרים. 

אפיקטטוס אומר, שאם אנחנו רוצים את הדברים שלא שלנו אנחנו מאבדים את מה ששייך לנו. "כזה הוא טבע הדברים. אין דבר נרכש ללא תשלום." כי אם אני רוצה משרה, זה בא עם צרות. אדם לא יכול לדאוג לעצם מהותו ובמקביל לעובדים שלו או כמו שאפיקטטוס אמר "עבדים עלובים". אבל הוא קרא לכולם עבדים. לכל מי שהשתעבד לדברים חיצוניים. 

אם אדם רוצה משרת קונסול, הוא צריך להתחנף לאחרים, הוא צריך להגיד ולעשות דברים שאינם הולמים בני חורין. כלומר אנשים שלא תלויים בדברים חיצוניים. אפיקטטוס שואל, לא הייתם מוכנים להקריב משהו ולהשקיע להבטיח לעצמכם חיי שלווה וחוסר התרגשות מדברים חיצוניים? לא הייתם מקריבים בשביל שלוות נפש, שינה שקטה, חיים ללא פחד, וללא חרדה לדברים של לא כלום? אם זה מה שאנחנו רוצים להשיג, יש הקרבה, של קצת כסף שמוותרים עליו או שמישהו אחר מקבל משהו שאנחנו היינו לכאורה צריכים לקבל. או שאנשים יעשו דברים לא ראויים. אם נשים את זה על המאזניים, לא עדיף השכר על העונש? לא נבחר את השלווה על פני מה שנאבד שבין היתר לא יעשו את מה שנצפה? 

יש פה אחד על חשבון השני. "אין אתה יכול לעסוק בו בזמן גם בהשגת דברים חיצוניים וגם בשיפור עיקרון המנחה שלך". אחרת זה לא ולא זה. 

"אם אתה רוצה בשכל, הנח לדברים החיצוניים. ייני נשפך, כלי ביתי יאבדו, אבל אני אשאר אדיש. דליקה תפרוץ בעת שאהיה מחוץ לביתי וספרי יעלו באש, ואילו אני אשתמש ברשמיי בהתאם לטבע… אין אדם יכול לגזול ממני את הטוב ואינו יכול להטילני לתוך הרע בעל כורחי".

רשות בחירה בדברים החיצוניים לא ניתנו לנו. אני הבעלים של אנשים אחרים שאצפה שיתנהגו כמו שאני רוצה? או כלשונו של אפיקטטוס: "כלום שמני אפוטרופוס עליהם?".

אני מרוצה ממה שברשותי, על זה אני צריך לעבוד למען יהיה יפה וראוי ואשר לשאר האנשים והדברים יהיה כרצון אדונם. 

הדוגמה שאפיקטטוס נותן, היא כשאכילס התאבל על מות חברו פטרוקלוס הוא לא שיער שמתישהו הוא או החבר שלו ימותו? אם חשבת אחרת, "אבל טיפש היית ושיערת לעצמך דברים שאין בהם ודאות, ולמה אינך מגנה את עצמך, תחת שתשב ותבכה כדרך הילדות?" דוגמה ומילים של אפיקטטוס לא שלי. 

הוא גם מצטט את הומרוס: 

"שום רע גדול מזה לא יכול היה ליפול עליי". שזה לכאורה מה שאומר אכילס לאחר שמת חברו. אפיקטטוס שואל כלום לזה תקרא צרה? ואין אתה רוצה להסירה מלבך והנך בא בטענות כנגד אמך, (תטיס) על שלא ניבאה לך את זה ושיכול היית להתאבל מאותו רגע? האם אינך מניח שהומרוס כתב זאת כדי שנוכל ללמוד שאלו ממוצא אצילי ביותר, החזקים והעשירים ביותר, הנאים ביותר, מלהיות האומללים והעלובים ביותר, משום שלא קנו לעצמם את הדעות הנכונות?

נסביר.

תטיס, אמו של אכילס הייתה אחת מחמישים הנראידות במיתולוגיה היוונית – נימפות הים. היא ניבאה שאם אכילס יצא למלחמת טרויה, הוא יזכה לתהילת עולם אבל ימות. אם לא יצא, יחיה חיים ארוכים אבל אלמוני. היא אפילו טבלה אותו בנהר סטיקס כדי שיהיה בלתי פגיע, מלבד בעקב שלו, שם אחזה בו בעת טבלה אותו. שם גם פגע בו החץ של פאריס מטרויה והרג את אכילס. 

אז אפיקטטוס אומר, שהיא יכולה היתה לנבא לו (או שבינינו הוא יכול היה לנבא לעצמו) שיתאבל בבוא העת. אז אפשר להתאבל תמיד אם אנחנו צופים ומנבאים משהו שלילי. אבל הומרוס כתב את האיליאדה שנדע שזה לא משנה אם הגורל מביא לנו דברים חיצוניים כמו עושר, מראה טוב, חוזק כמו במקרה של אכילס, עדיין אנחנו יכולים להיות אומללים בשל דעות לא נכונות. 

אז זוכרים שאמרתי שאפיקטטוס מתייחס למה ששאלתי קודם, למה הדבר הקבוע שהוא "אני"? 

הוא מפנה את תשומת ליבנו "לדברים שהם שלנו ושבהם נמצאת מהות ישותנו". אז יגיד לנו אפיקטטוס, אם אתה או את, לא רוצים להיכשל בלספק את התשוקות שלכם לדברים חיצוניים והם לא שלכם או שאתם לא רוצים להיקלע למצב מסוים, אל תשאפו למשהו שהוא לא שלכם ואל תנסו להימנע ממה הכרחי. אם כן, תכשלו. 

האני היציב והקבוע שלנו לא מצוי בדברים חיצוניים, אלא רק בבחירה שלנו. ביכולת שלנו לעשות בחירות בין טוב לרע בזמן אמת. בהווה. לא בציפייה לעתיד שהוא לא קיים ולא בעבר שכבר חלף. לא בדברים חיצוניים ולא באנשים אחרים. 

ואז זה מביא אותנו לסוף הפרק הראשון של "המדריך" של אפיקטטוס. שם הוא אומר "מיד, אם כן, התאמן לומר לכל רושם טורדני: "רושם אתה, ובכלל אינך מה שאתה נראה." לאחר מכן, בחן ושפוט אותו על פי אמות המידה שברשותך, והעיקרית והחשובה שבהן היא זו: האם הרושם שייך לדברים שבשליטתנו או לאלה שלא בשליטתנו? אם במידה מסוימת שייך הרושם לדברים שאינם בשליטתנו, החשיבוֹ כפעוט, משום שאין לו ולא כלום כלפיך"

אני רוצה להתעכב על הסוף. אם משהו לא בשליטתנו החשיבוֹ כפעוט, משום שאין לו ולא כלום כלפיך.

בתרגום של פרופ' נתן שפיגל למדריך. זה הולך כך: 

"ואם אומנם הוא מן הדברים שאינם תלויים בנו, מיד תאמר לעצמך: 'אין לי ולזה ולא כלום'".

be ready to say, that it does not con­cern you.

או:

"It is nothing to me."

אפיקטטוס אומר לנו להגיד לכל דבר שמעצבן אותנו, מטריד אותנו, מפחיד אותנו או מעליב אותנו שזה לא חלק ממני. זה לא חלק מהדברים שברשותי. לא בשליטתי, לא חלק ממני "It is nothing to me.".

זאת הסיבה שאפיקטטוס אומר בפרק 5 של המדריך:

"מסימני ההיכר של הטיפש — להאשים אחרים בכישלונותיו שלו. מי שהחל לשקוד על חינוכו העצמי יודע שעליו להאשים את עצמו במקום שנכשל בו. אולם זה שכבר סיים את חינוכו יודע שאל לו להאשים לא את האחרים ולא את עצמו"

כי להאשים אחרים, זה להאשים משהו שלא צפיתי שיכול לקרות כמו שאכילס מתאבל בלי לצפות שזה היה יכול לקרות. זה כישלון שלי, לבוא בטענה כלפי כל דבר שלא בבחירה שלי. החכם, לא מאשים גם לא את עצמו, כי הוא כבר צופה מראש מה יכול לקרות ומוכן לו ובעיקר מקבל את מה שקרה כהכרחי. זה כבר קרה ועל כן, בעבר ועל כן לא בשליטתי. החכם מקבל את המציאות ואוהב אותה. 

אז נסכם.

ציפייה יש לנו שהמציאות תהיה כמו שאנחנו רוצים שהיא תהיה. לצפות ולחכות למשהו ולקוות, זה לא לחיות. זה ההפך מלחיות. האבידה היותר גדולה לחיים היא הצפּיה למה שיבוא.

זו ציפייה מסוג אחד. כמו לחכות לנבואה שתתממש. לאכילס נובא שימות צעיר אם יצא למלחמת טרויה. אבל הוא יצא ועשה היסטוריה והפך לדמות מיתולוגית בשל העשייה חרף הנבואה. הוא היה צריך גם לצפות שמישהו יקר לו ימות בקרב. בזה שלא ציפה זאת והעניש באופן לא מוסרי את הקטור, הוא טיפש. הוא האשים אחרים בכישלון שלו. 

סוג שני, זו ציפייה דברים שלא בשליטתנו יהיו כפי שאנחנו רוצים אותם. זה לא שלנו ולא חלק מאיתנו ולכן אין להם כלום איתנו. It is nothing to me . 'אין לי ולזה ולא כלום' זה לא חלק מהאני שלי. רק הבחירה שלי היום זה אני. 

נעשה התאמה למשהו שמרקוס אורליוס כתב. הוא אמר תמיד לשאול את עצמך אם משהו הוא הכרחי. "לפיכך על אדם להזכיר לעצמו בכל הזדמנות 'דבר זה אינו מן הדברים ההכרחיים, הלא כן? אמת, יש להשליך לא רק את המעשים שאינם הכרחיים, אלא גם מחשבות שאלה; הן כך לא יבואו בעקבותן מעשים מיותרים" .

אז אני מציע שכל פעם, שמישהו עושה משהו לא ראוי, אנשים שהם עסקן, כפוי־טובה, גאוותן, נוכל, איש זדון ושונא שכניו. בכל פעם, שמישהו חותך בכביש, עוקף בתור. בכל פעם שמישהו מעליב, צועק מקלל או לא עושה מה שביקשנו או שאפילו עובר על החוק, תגידו לעצמכם: "למה ציפית?" ו "למה ציפית?". הציפיות שלכם הם שלכם, הדברים החיצוניים הם לא. ציפיות הן לאלץ את רצונכם על משהו שלא שייך לכם ולא חלק מכם. אין לזה ולא כלום איתכם. לכן אם תאשימו רק את עצמכם (ואני מעדיף לתקן את המינוח ל:קחו אחריות) על ציפיות שלכם מהמציאות, אז תהיו מאושרים כמו שאפיקטטוס אמר. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב