פרק 168 על הידידות של קיקרו

Laelius de Amicitia, 15th century manuscript, Vatican

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

בפרק הקודם תיארתי שיחה שהייתה לי עם מישהי שחווה כרגע אתגר גדול בהתמודדות, בין היתר משפטית עם חבר. יותר נכון חבר לשעבר. הם בסכסוך שמטריד אותה מאוד. 

אז בפרק הקודם דיברתי על כך שחשוב יותר לדאוג לשיפור העצמי על פני חברות לא טובה. הפעם נמשיך את הקו דרך מאמר - דיאלוג של קיקרו על הידידות. אחד הספרים המבריקים של קיקרו. התרגום הוא של מנחם שטיין ולצערי הוא לא ידידות במיוחד. העברית קשה וארכאית. לכן חלק מהציטוטים הם לשון חופשית שלי וחלק שמרתי על לשון התרגום. בפרק יש גם על הנסיבות שהביאו לכתיבת הדיאלוג - כי זה רלוונטי וגם על העקרונות הפילוסופיים שלו. אז נתחיל…

מרקוס טוליוס קיקרו, היה נואם, עו"ד, מדינאי ופילוסוף רומי. היו לו חברים רבים. אבל מעל כולם, החבר הכי טוב של היה אטיקוס. שזה כינוי. כי הוא בילה הרבה זמן באתונה בירת אזור שנקרא אטיקה. לבחור קראו בכלל טיטוס פומפוניוס. טיטוס ומרקוס נפגשו כשהיו צעירים מאוד, ונשארו חברים אינטימיים עד מותו של מרקוס בשנת 43 לפנה"ס.

יש אסופה של למעלה מ 200 מכתבים של קיקרו לאנשים שונים. והם עדות היסטורית נפלאה. הרבה מהמכתבים הם לאטיקוס. קראתי חלק והם נותנים תחושה לגבי החיים ברומא באותה עת וגם לאירועים ההיסטוריים. המכתבים לא רק שופכים אור רב על החשיבה של אחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה, כמו גם על התקופות הסוערות שבהן הוא חי, אלא הם גם עדות מרגשת - אלפיים שנה מאוחר יותר על מערכת היחסים בין קיקרו לאטיקוס שהיה גם המוציא לאור של קיקרו.

כדי לנחם את עצמו ולהקל על הטרדות בחייו, כתב קיקרו מספר מדהים של חיבורים פילוסופיים בטווח של כמה שנים בלבד. אחד מהם היה De Amicitia. "על הידידות". אותו הוא מקדיש לאטיקוס. 

המאמר נכתב בשנת 44 לפני הספירה, בתקופה חשוכה מאוד בחייו של קיקרו. הוא היה בגלות פוליטית בגלל עלייתו של יוליוס קיסר ונפילתה של הרפובליקה הרומית. יתר על כן, בתו האהובה טוליה מתה לא הרבה לפני כאשר כרעה ללדת. 

המאמר כתוב בצורת דיאלוג, כשיחה המתרחשת בשנת 129 לפנה"ס (לפני שקיקרו נולד) ובו שלוש דמויות: הגנרל הרומי והנואם הקשיש דאז גאיוס לאליוס ושני חתניו הצעירים, גאיוס פאניוס וקווינטוס מוקיוס סקאוולה. לאליוס בדיוק איבד את חברו הטוב, סקיפיו אמיליאנוס, ואובדן זה היה ההזדמנות לשיחה על ידידות בין שלושתם. שנים רבות לאחר מכן, קיקרו הצעיר למד משפטים עם סקאוולה, שסיפר לו על הפרשה. (אם זה מדויק מבחינה היסטורית או המצאה ספרותית של קיקרו זה לא לעניין.) הרבה אנשים, כמובן, כתבו על ידידות בעבר, כולל גם אפלטון וגם אריסטו, שהשפיעו רבות על קיקרו. עם זאת, De Amicitia - "על הידידות" הוא מיוחד גם בגלל העומק שלו וגם התועלת המעשית שלו. 

ההנחה הראשונית של לאליוס הסטואי, שידידות אמת יכולה להיות רק בין אנשים בעלי שלמות מוסרית. או לכל הפחות אנשים שפועלים על פי הטבע. שמשתפרים ומתקדמים. נרחיב קצת על זה אח"כ. 

נקודה חשובה היא שידידות אינה מבוססת על חישוב תועלת אלא מקורה בנטייה טבעית של האדם. נקודה נוספת שנדבר עליה, מה גבולות החובה בידידות. אסור לעשות עוול בשם הידידות וידיד גם לא יבקש זאת מחברו. קיקרו מביע קצת גמישות בעניין שאפשר לנהוג למען ידידים לפנים משורת הדין, אבל הוא מותח את הגבול בפגיעה באופי ובשמו הטוב של האדם. 

כמו שאמרתי קיקרו כותב את המאמר אחרי שיוליוס קיסר ניצח. תקופת הדיאלוג היא סוג של אידיאליזציה שקיקרו עושה לתקופה של סקיפיו אפריקנוס וחברו דובר המאמר גאיוס לאליוס. תקופה בה הם היו יותר ערכיים ומחויבים לחברות. 

וזו נקודה חשובה. קיקרו כתב נאומים נגד מרקוס אנטוניוס מכירים אותו מהסרט הישן של קליאופטרה כמארק אנתוני. בכל אופן קיקרו יצא נגד מרקוס אנטוניוס שהיה הסגן של יוליוס קיסר וממשיך דרכו יחד אוקטביאנוס היורש של יוליוס קיסר לימים הקיסר אוגוסטוס. 

קיקרו אפילו טען שברוטוס וחבריו שהתנקשו ביוליוס קיסר, היו צריכים לסיים את העבודה ולטפל גם מרקוס אנטוניוס ולהחזיר את הרפובליקה. זה עלה לקיקרו בחייב כי מרקוס אנטוניוס, שלח מתנקשים נגד קיקרו. לפני כן, המאמר הזה "על הידידות", הוא גם סוג של כתב הגנה של קיקרו כנגד האשמה של מרקוס אנטוניוס כנגד קיקרו שלכאורה בגד בידידות ביניהם. אז המאמר על הידידות בוחן האם יש לתת עדיפות לידידות על פני השקפה פוליטית. זה היה קריטי ומהותי במקרה שלהם. קיקרו, בחר לא לקחת את הצד של יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס שפרקו את הרפובליקה הרומית שהייתה כל כך יקרה לקיקרו. לכן במאמר קיקרו טוען במילים ששם בפיו של לאיליוס הסטואי חברו של סקיפיו אמיליאנוס, שאסור לבצע פשע ואין להעמיד את השם הטוב בניסיון, ושלפעמים מתהוות נסיבות המכריחות את האדם לוותר על קשרי הידידות שלו. 

קיקרו מציב את הדיאלוג הזה בתקופה בה החברים הטובים לאיליוס וסקיפיו, עמדו זה לצד זה במלחמה נגד המקדונים וגם נגד קרתגו ואף החריבו את קרתגו. 

בזמן שנלחם אמיליאנוס בספרד, עברה רומא טלטלה פוליטית; תחת הנהגתו של טיבריוס גרקכוס, גיסו של אמיליאנוס. אמילאינוס התנגד לפגיעה האלימה במערכת המשפט הרומית והצליח עד שנמצא מת בביתו בשנת 129 לפנה"ס. יש השערות שנרצח בגלל זה ואז החלה הרפובליקה להתדרדר עד שקיסר וממשיכי דרכו תקעו את המסמר האחרון. 

זה מבריק מצידו של קיקרו להציב את הדיאלוג בתקופה של לאליוס וסקיפיו אמיליאנוס. כי הם בחרו בחברות צודקת ולא לעשות עוול ולפרק את המשטר לטובת דיקטטורה של קיסר. זה מבריק כי למעשה בכך הוא אומר שחברות צריכה להיות צודקת. והאשמות של מרקוס אנטוניוס שקיקרו בגד שחברות ביניהם, הם האשמות מוטעות. חברות חייבת להיות צודקת. אחרת אם נותנים יד לעוול שעושה ידיד, אתה גם לא ידיד אמת וגם עושה עוול בעצמך. 

נתקדם לעקרונות במאמר הזה. 

יש סוגים שונים של חברויות

אנחנו מתיידדים עם אנשים ברמות שונות ומסיבות שונות, ממכרים מזדמנים ועד עמיתים לעבודה ועד חברים שאיתם רואים כדורגל. אבל, יש לקוות, מספר קטן מהאנשים האלה יהיה שייך לקטגוריה הגבוהה ביותר

של חברים, בעלי ערך. חברים לאתיקה נקרא להם. הם נדירים מכורח הנסיבות, כי לוקח זמן למצוא אותם והרבה אנרגיה לטפח את הקשר. אבל זה מאמץ ששווה לעשות.

רק אנשים טובים יכולים להיות חברי אמת

חברות מחייבת אמון, ומידות טובות אמיתיות. אחרת זו מערכת יחסים של נוחות והרגל. 

צריך לבחור את חברינו בקפידה

חברות אמיתית היא השקעה. לא רק של מאמץ וזמן, אבל גם רגשי. זה יכול להיות דבר כואב להיפרד מחבר. לכן עלינו לבחון היטב לפני שנבחר להתחייב לחברות. 

חברים אמורים לעשות אותנו אנשים טובים יותר

בני אדם הם מטבעם יצורים חברתיים ועל כן גם מטבענו ללמוד מאחרים וללמד. יש מחקרים היום שמוכיחים שאנשים טובים אכן משפיעים לטובה על חברים שלהם ובאמת הופכים אותם לאנשים טובים יותר. 

פתחו חברויות חדשות אבל תשמרו על הישנות

חברים ותיקים חשובים כי אנחנו חולקים היסטוריה של זכרונות וחוויות איתם. אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות פתוחים לחברויות חדשות. אפילו צעירים מאיתנו, זה מאפשר גשרים בין דוריים. 

חברים הם כנים זה עם זה

זה מבוסס על הקשר בין 2 הסעיפים הקודמים. קל למצוא אנשים שיחניפו לכם למען רווחתם והאינטרס הצר שלהם. אבל רק חברי אמת יגידו לכם כשאתם טועים או פועלים שלא על פי המידות הטובות או עושים עוול. 

הגמול של חברות היא החברות עצמה

חברות המבוססת על מידות טובות היא לא אינטרסנטית או חליפין כלשהו שכל אחד מהצדדים מרוויח משהו. נותן ולוקח. גם אם הדדי. לא נכנסים לחברות כדי לקבל משהו חומרי. או רגשי. כך גם בזוגיות. נכנסים אליה לא מתוך רווח כלשהו. הקשר צריך להיות כי אכפת לנו מהחברים וערכו הוא עצם הקשר. 

בחברות אמיתית, אף אחד לא מבקש מהאחר לעשות משהו לא אתי

אם מישהו מבקש מכם לעשות משהו לא מוסרי, אתם צריכים לפקפק בערך החברות הזאת. אם מישהו מבקש מכם לשקר, לרמות או לעשות משהו אחר מביש, יכול להיות שהם לא מי שחשבתם שהם. 

חברות יכולה להשתנות עם הזמן

פעם הסטטוס בוואטסאפ שלי היה  panta rei, אבל מה הטעם בסטטוס שאנשים לא מבינים מה כתבת. המשמעות היא "הכל זורם". זו אמירה המיוחסת לפילוסוף הרקליטוס. אותו אחד שאמר שאתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים כי הנהר הוא כבר לא אותו נהר ואתה כבר לא אותו בן אדם. 

הכל משתנה כל הזמן. 

זה כולל מערכות יחסים וחברויות. סך הכל זה צפוי וטבעי. השאיפה היא לצמוח ביחד כחברים. בטח אם זו זוגיות. 

החיים ללא חברים הם לא ראויים

קיקרו כותב בפרק 23 של המאמר שלו: "בלי ידידות אין חיים, עד כמה שהם רוצים במידת מה לחיות חיים ראויים לבני חורין. כי הידידות חודרת באיזה אופן לחיי כל האנשים, ואינה מרשה אף לאחד מדרכי החיים השונים להיות פנוי ממנה. יתר על כן, גם אם ימצא איש כה קשה וגס מטבעו שישנא ויתעב חברת אנשים, כמו שמספרים על טימון מאתונה, אף הוא לא יוכל להתאפק מבקש מישהו אשר יקיא לפניו ארס מרירותו."

ואז קיקרו מציע תרגיל מחשבתי. 

נניח "שאחד האלים יעביר אותנו, מתוך המון האנשים הרב הזה ויושבנו באיזה מדבר שממה, שם יעניק לנו בשפע גדול כל צרכי הטבע, אבל יטול ממנו כל אפשרות לראות שום בן אדם. מי האיש אשר ליבו לב אבן שיוכל לשאת חיים כאלה, והבדידות לא תגזול ממנו את ההנאה מכל מיני תענוגים?". 

קיקרו אומר פה שגם אדם כמו טימון (לא זה ממלך האריות אלה הבחור מאתונה שחי בתקופתו של סוקרטס), השונא ומתעב חברת אנשים, עדיין הוא צריך מישהו להתמרמר בפניו. 

והתרגיל הוא ממחיש יפה שגם אם ישימו אותנו על אי בודד אבל עם כל התענוגות שנרצה אבל בלי לראות אף אדם, לא נצליח לסבול חיים כאלה. 

מי שזוכר את הסרט עם טום הנקס "קאסט אווי" - "להתחיל מחדש". שם הוא מתרסק על אי בודד ומבלה שם כמה שנים עד שהצליח לצאת ולחזור לציביליזציה. בעת שהוא באי, הוא מפתח חברות עם כדור והוא קורה לו ווילסון. 

כפי שהבנתם משפת התרגום של המאמר הזה, העברית לא נוח כל כך. אז עשיתי פה קצת תרגום חופשי לכמה קטעים מהמאמר הזה. 

"אתה מבין, אני לא מאמין ששום רוע פקד את סקיפיו. אם מישהו סבל מאובדן, אני חושב שזה אני. ובכל זאת, אם אתה נותן לצער שלך להכריע אותך, אתה לא מראה כמה אהבת את חברך, רק כמה אתה אוהב את עצמך." 

לאליוס מדבר עם חתניו על חברו סקיפיו שמת זמן קצר לפי התרחשות השיחה. זה מעניין בעיני שהוא מצד אחד מודה באובדן של החבר ובכל זאת מזכיר לעצמו שעניין החברות היא האדם האחר, ושיותר מדי צער נובע מעיסוק לא בריא בעצמו ולא בחבר שלנו. כלומר, בחברות אנחנו לא חושבים על עצמנו, אלא על החברים וכשזו חברות אמיתית הם חושבים עלינו. אז לאחר אובדן החבר, אם אנחנו אבלים יותר מדי, אנחנו חושבים על עצמנו. מתעסקים בעצמנו ולא בחבר ובזכרון ממנו. 

ציטוט נוסף:

"אם זה נכון שנשמותיהם של האנשים הטובים ביותר חומקות לאחר המוות מהשעבוד והשלשלאות של הגוף, את מי נוכל לדמיין שעבר מסע קל יותר אל האלים מאשר סקיפיו? לכן אני חושש שהאבל על מותו יהיה יותר סימן לקנאה מאשר לידידות. אבל מצד שני אם זה נכון שהנשמה והגוף אובדים יחד ושום תודעה לא שורדת את המוות, אז נובע מכך שלמרות שאין טוב במוות אין גם שום דבר רע. כי אם התודעה חולפת, זה אותו דבר כאילו מעולם לא נולדנו. אבל אנחנו כן שמחים שסקיפיו נולד, וכך גם המדינה שלנו כל עוד היא קיימת".

קיקרו כאן שוקל את שתי האפשרויות בכל הנוגע למוות: או שאנחנו איכשהו שורדים כנשמות חסרות גוף, או שאין קיום בחיים שלאחר המוות. קיקרו נטה להאמין לראשון, ואני פחות. אבל כפי שהוא מנסח זאת, זה לא משנה, כי כך או כך המוות הוא לא דבר רע.

בנקודה זו הסכימו כמה אסכולות פילוסופיות בעת העתיקה ביוון ורומא. אם אתם מסכימים, עם אפלטון, שהנשמה היא בת אלמוות אז המוות פשוט משחרר אותה מהשעבוד של הגוף. אם אתם חושבים, כמו הסטואים וכמו האפיקוראים, שכאשר המוות נמצא אנחנו לא נמצאים, אז בכל מקרה אין מה לדאוג.

ציטוט נוסף:

"איך לחיות חיים ראויים, כפי שהמשורר אניוס אומר, אלא אם כן הם מסתמכים על רצון טוב הדדי של חבר? מה יכול להיות יותר מתוק מאשר להיות עם מישהו שאתה יכול להעז לדבר איתו על הכל כאילו אתה מדבר אל עצמך? ... לאן שלא תפנה, הנה זה. שום דלת לא סוגרת את זה, שום עת היא לא עיתוי נכון עבורה, ואף פעם היא לא מפריעה. ... אני לא מדבר עכשיו על ידידות רגילה ונפוצה - נעימה ומועילה ככל שתהיה - אלא על ידידות אמיתית וטהורה, כמו זו הקיימת בין החברים הטובים ביותר. ... אתה מבין, מי שמסתכל על חבר אמיתי מסתכל, במובן מסוים, בדימוי של עצמו.".

כמו הביטוי המפורסם תראה לי חבריך ואגיד לך מי אתה…

קווינטוס אניוס (239-169 לפנה"ס) היה משורר רומי מוקדם יותר שזכה להערצה רבה ולעתים קרובות צוטט על ידי קיקרו וגם על ידי סנקה. זה אולי נשמע כמו טיעון קיצוני שהחיים לא יהיו שווים לחיות בלי חברים, אבל הניסוי המחשבתי שתיארתי קודם, בהחלט ממחיש את הנקודה.

חבר, אומר קיקרו, הוא כמו דימוי של עצמנו. אריסטו טען משהו דומה, כשאפיין חבר של ערכים ומידות טובות משותפות, כמראה לנפשנו. ידידות אמיתית היא יקרה ונדירה בדיוק בגלל שלא קל למצוא אדם כזה וגם לא קל לשמור על חברות כזאת. מישהו שאנחנו יכולים לסמוך עליו גם בזמנים טובים וגם בזמנים רעים, שנמצא שם כדי לעזור לנו בכל דרך ובכל רגע, שאף נושא שיחה איתו אינו אסור, כאילו אנחנו אכן מדברים אל עצמנו.

"אני תוהה אם אין הצדקה הגיונית עמוקה ויפה יותר מזו לידידות, משהו שמגיע אלינו מהטבע עצמו. כי אהבה  amor  היא שממנה באה המילה "ידידות" ( amicitia ), וזהו מקור הרצון הטוב. ... אנו יכולים לראות את התחלות הידידות אפילו בבעלי חיים מסוימים, שבמשך זמן מסוים אוהבים את צאצאיהם וכל כך אהובים על ידם עד שהרגשות ברורים. זה בולט עוד יותר בבני אדם, תחילה מהאהבה בין ילדים להורים - ששום דבר מלבד הרוע המקומם ביותר יכול להרוס - ואחר כך מתחושת החיבה המתעוררת כשאנחנו פוגשים מישהו שדרכים ואופיו מתאימים לדרכינו. באדם כזה אנו רואים כביכול את אור הטוב והמעלה הזורחת".

במילים של המתרגם מנחם שטיין

"ביחסי אהבה כאלה המתרקמים בפגשנו בן אדם המתאים לנו בהליכותיו ובתכונותיו, כי אז ידמה הוא לנו כדוגמא מזהירה של יושר וצדקות."

זוהי דוגמה מרתקת לתיאור האבולוציוני / טבעי של מידות טובות ויחסי אנוש שאפיינו את הסטואים. למרות, כמובן, לא היה להם מושג של אבולוציה כפי שאנו מבינים אותה לאחר דרווין. הם הבינו והשתמשו במונח לחיות על פי הטבע ולכן ההסבר שלהם לחברות הוא גם על פי דרך הטבע. 

הסטואים חשבו שהטבע האנושי הוא הבסיס להתנהגות שלנו. מטבענו אנו חיות חברתיות המסוגלות להיגיון, ומכאן נובע שחיי אדם טובים הם חיים שבהם אנו פועלים באופן סביר ופרו-חברתי.

כאן רואה קיקרו את תחילתה של התנהגות שיתופית אצל בעלי חיים אחרים, בדיוק כפי שעושים ביולוגים מודרניים. יתר על כן, הוא מחבר קרבה משפחתית וידידות, משער נכון ששניהם השתקפויות של אופי הנוטה ליחסים חיוביים עם אחרים.

יפה בעיני גם ההערה האטימולוגית שלו לגבי השורש המשותף, בלטינית, של המילים "אהבה" ו"חברות".

ציטוט נוסף הפעם השארתי את התרגום של מנחם שטיין:

" כי איזו שטות היא להשתעשע בדברים רבים שאין בהם רוח חיים, כגון כבוד, תהלה, בניינים, תלבושות וקישוטים, ולא להשתעשע ביותר בנפש חיה המחוננת בצדקות אשר ביכולתה לאהוב סתם וגם לאהוב הדדית, אם אפשר לומר כך! שכן אין לך דבר נעים מהכרת טובה ומן הדדיות בנטיות נפשיות ומילוי חובות".  

התייחסות נהדרת להבחנה בין דברים חומריים חיצוניים לבין מה שחשוב באמת בחיים: יחסים משמעותיים עם אנשים אחרים. כבוד, תהילה, מבנים, לבוש או שיפורים גופניים הם, עבור הסטואים, אדישים מועדפים, כלומר מועילים ויש להם ערך, אבל אינם נחוצים לחיי סגולה. כל עוד הם לא מפריעים למה שחשבו שאלה מידות טובות שהם הטוב היחיד.

ידידות, מבחינה טכנית, גם נכנסת לקטגוריה הרחבה של אדישים מועדפים, של מועילים. אבל גם קיקרו וגם סנקה מדגישים את החשיבות של הידידות. מכיוון שאנו מדברים על ידידות סגולה כלומר בין אנשים בעלי מידות טובות (להבדיל מאלה של נוחות או הנאה) אז סבירות גבוהה שהיא תשפר אותנו כבני אדם. לכן היא מועילה יותר מדברים מועילים חומריים שלא ישפרו את האופי המוסרי שלנו ואולי אפילו יפגמו בו. 

נסיים כפי שקיקרו מסיים את המאמר שלו במילים שהוא שם בפיו של לאיליוס:

"זהו מה שהיה לי להגיד על הידידות. ולכם אני פונה בדרישה שתקדישו מקום כבוד לצדקות אשר בלעדיה אי אפשר לה לידידות שתתקיים. אמנם עליכם לדעת, כי חוץ מהצדקות אין דבר יקר מן הידידות."

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב