top of page

פרק 112 מונגש - אמפתיה סימפטיה וניכוס תרבותי



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 



רציתי לדבר היום על ניכוס. מילה שעברה שינוי בשנים האחרונות. היא רלוונטית לאתיקה, לצדק, לתרבות ועוד. היא נכנסה לעולמנו לאחרונה בהקשר הרחב של ניכוס תרבותי. המושג ניכוס תרבותי (Cultural Appropriation), קיבל הקשר שלילי שהולך יד ביד עם פוליטיקלי קורקט. 

בשנות השמונים, המונח ניכוס תרבותי שימש לראשונה במרחבים אקדמיים כדי לדון בנושאים כמו קולוניאליזם והיחסים בין קבוצות רוב ומיעוט. 

כמו הרבה מונחים כאלה, ניכוס תרבותי עשה בסופו של דבר את דרכו אל מחוץ לאקדמיה אל התרבות הפופולרית. ניכוס תרבותי מתרחש כאשר חברי קבוצת רוב מאמצים אלמנטים תרבותיים של קבוצת מיעוט בצורה נצלנית, חסרת כבוד או סטריאוטיפית. 

אולי לא ברור מיד מדוע אימוץ אלמנטים מתרבות אחרת יכול להזיק. אבל יש הבדל בין הערכת תרבות, שעשויה לכלול הנאה מאוכל ממדינה אחרת או לימוד שפה חדשה, לבין ניכוסה, שכולל לקיחת משהו "ללא סמכות או זכות". 


הבה נחקור כמה דרכים שונות שבהן ניתן להנציח ניכוס תרבותי, שנלקחו מהקשר אמריקאי ברובו: 

חבר בקבוצת רוב המרוויח כלכלית או חברתית מתרבות של קבוצת מיעוט הוא ניכוס תרבותי. ב-1990 פרסמה מדונה את הקליפ לשיר שלה "Vogue", שהציג ריקוד (ווגינג) שפותח בתת-תרבות הדראג-בול ההומואים. למרות שמדונה כללה מבצעי דראג בסרטון, לכאורה כיבדה את מקורות הריקוד, היא הייתה זו שהרוויחה כש"ווג" זכה לפלטינה כפולה בארצות הברית. מכיוון שמדונה השיגה הון פיננסי ותרבותי מהאופנה באופן שיוצריו לא זכו, השימוש שלה בריקוד היה ניכוס תרבותי.

חבר בקבוצת רוב המאמצת יסוד של תרבות מיעוט ללא השלכות בעוד שחברי קבוצת המיעוט מתמודדים עם תגובה נגדית על אותו יסוד תרבותי הוא ניכוס תרבותי. ראסטות קשורות לתרבות השחורה - אם כי קל למצוא גם אנשים שאינם שחורים שלובשים את הסגנון. עם זאת, היסטורית, אנשים שחורים בארה"ב התמודדו עם אפליה בגלל תסרוקות שחורות מסורתיות, כולל ראסטות: אנשים שחורים עם ראסטות הופלו בגלל קישור לא מוצדק לשימוש בסמים. כתוצאה מגזענות מערכתית, אנשים שחורים מתמודדים עם השלכות על לבישת ראסטות שאנשים שאינם שחורים לא. אנשים לא שחורים העונדים את השיער בראסטות הוא ניכוס תרבותי.

כפי שמראות דוגמאות אלה, ההשלכות של ניכוס תרבותי יכולות להיות רחבות טווח. אבל כולם בסופו של דבר תוצאה של היעדר מעורבות מתחשבת ומכבדת של אדם חזק יותר עם אחרים - דינמיקה שמזיקה בין אם היא מכוונת או לא.

ב-2019 יצא קליפ לשיר מ 2018 של סאבלימינל "עושה מה שבא לי". לא הכרתי עד שלא התיישבתי לכתוב את הפרק הזה. 

מעבר לפיזמון החוזר של "אני עושה מה שבא לי, אני עושה מה שבא לי". יש שם גם בית שאומר: 

"כנות לא תביא לי הרבה חברים

היא רק תביא לי את הטובים, I guess

זה שיש לי יותר מאחד זה נס

כי בתכלס כולם אינטרס".

לא בטוח שאני מסכים עם סאבלימינל, אבל נגhע לזה. 

בכל אופן, בקליפ הוא צבע את פניו בשחור. היו שאמרו "ניכוס תרבותי", כי זה כמו שאמרנו קודם ניכוס, שכולל לקיחת משהו "ללא סמכות או זכות". לסטטיק ובן-אל גם היה קליפ עתיר רקדנים וזמרים עם תלבושות אפריקאיות. שיר שנקרא "בננות". כשראיתי דעה אבישי צגהון ברוך בפייסבוק של "כאן11", למדתי על השיר. שם הוא טען שזו הגחכה של התרבות האפריקאית. אבישי צגהון ברוך טען שבחוסר מודעות סטטיק ובן-אל וגם סאבלימינל עשו בחוסר מודעות זה ניכוס תרבותי. למרות ששיר שנקרא "עושה מה שבא לי" אולי מודע פוליטיקלי קורקט שנלווה לניכוס תרבותי ועשה פרובוקציה מכוונת. אני לא בטוח. 

בכל אופן, "ניכוס תרבותי", הוא היבט מאוד חשוב בקידום התרבות בכלל. אין תרבות שלא לקחה מתרבות אחרת. גם באופן של דינמיקה שלילית של קולוניאליזם. הרי סגנון המוזיקה גם של סאבלימינל וגם של סטטיק ובן-אל, לא בדיוק הורה או גבעתרון. תודו שגם השיר של דן אלמגור ששר ניסים גרמה שאומר:

"לכל מדינה כאן בעולם,

מאכל לאומי המוכר לכולם,

וכל ילד בגן יודע כי

האוכל מקרוני הוא איטלקי.

לאוסטרים בוינה שניצל טעים,

והצרפתים אוכלים צפרדעים.

הסינים אוכלים אורז דק ורזה,

והקניבלים אוכלים זה את זה.


ולנו יש פלאפל". 

כולנו יודעים שאת הפלאפל וגם את החומוס ניכסנו ואני מודה לאלוהי הקטניות והניכוס שזה מה שעשינו. 

הפוליטיקלי קורקט לקח את הניכוס התרבותי לאקסטרים לרמה של פגיעה בחופש הביטוי והאפקט החיובי של ניכוס תרבותי. 

אני לא מתעלם הפוטנציאל השלילי שנובע מזלזול, השטחה ולעג לתרבות אחרת. אבל אני כן רוצה להרוויח מהערך החיובי של הניכוס התרבותי. אפילו הפילוסופיה הסטואית עצמה היא ניכוס. היא התחילה ביוון העתיקה. בתקופה ההלניסטית שבזכות הפיכת כל העולם לנגיש ע"י כיבושי אלכסנדר מוקדון, פרח הרעיון הקסמופוליטי. בתקופה השניה של הפילוסופיה, הסטואיות פרחה גם מחוץ לאתונה, בכל העולם ההלניסטי. כשעבר לרומא, היא הפכה לאיטה לפילוסופיה הכי דומיננטית. באימפריה. בכל שלב ושלב היא לא נשמרה בדיוק כמו שהיתה בראשיתה אלא התפתחה בזכות הניכוס. 

יתרה מכך, הפילוסופיה הסטואית ראתה בניכוס בסיס לתפיסת הצדק שלה. אסביר. 



נתחיל בציטוט קטן: 

"שכן התפיסה היא המקור לכל ניכוס (אוייקיאוזיס) וניכור (אלוטריאוזיס), וזנון וחסידיו טוענים כי אויקיוזיס (ניכוס, או ברית) הוא עקרון הצדק."

את זה כתב פורפיריוס, בספרו על ההימנעות ממזון מן החי, 3.190

פורפיריוס, הפילוסוף הניאו פלטוני הגדול שכתב לקראת סוף המאה השלישית לספירה עם תועלת של ראייה לאחור. הוא האמין שהסטואיים עיגנו את המערכת האתית שלהם על צדק. אבל מה שמעניין בהתפתחות תיאוריה האתית הסטואית הוא שבעוד שהיא טוענת בסופו של דבר לקשר בלתי ניתן לשבירה בין האינטרסים של אחרים לאינטרסים שלנו, התיאוריה שלהם למעשה מתחילה באינטרס עצמי. 

הסטואים, כמו אסכולות פילוסופיות אחרות מהעת העתיקה, פנו לטיעון מן העריסה כאשר ביקשו לתאר את רצון הטבע ולבסס עליו את האתיקה. כמו שקיקרו כתב בספרו "על תכליות הטוב והרע", (5.55) 

"הטבע חושף את התוכנית שלו בצורה הכי ברורה בילדות." 


זנון מייסד האסכולה הסטואית, לימד שנולדנו עם טבע כפול ועל ידי שמירת הטבע האישי שלנו בהרמוניה עם זה האוניברסלי, אז נגיע לאושר ע"י חיי מידות טובות. 

קיקרו גם מתאר שזנון האמין שהמידות הטובות הן או אינסטינקט או יכולת. זה נגזר מהמלצת הטבע לכאורה. כלומר זה נשתל בנו כמו זרע ע"י הטבע וע"י שימוש בהיגיון רציונלי, אנחנו מפתחים את המידות הטובות שלנו בעשיה ובחירות נכונות. 


גם ממשיך דרכו של זנון ראש האסכולה השני של הסטואה ביוון העתיקה, קליאנתס, גם כתב על זרעי הסגולה שנשתלו בנו. קליאנתס ראה את הצדק כחוק הטבע הראשוני. כלומר, חלוקה נכונה של דברים על פי הטבע. 

הוא האמין שבעוד שהיכולות המולדות שלנו נותנות לנו את ההתחלה שאנחנו צריכים, אנחנו לא מגיעים לעולם הזה בצורה שלמה. זרעי המידות הללו יחד עם התבונה שלנו הם הכלים הדרושים להתפתחותנו כבני אדם. העבודה הזו היא המטרה שלנו בחיים.

כדי להגיע למטרה הזו, קליאנתס כתב שעלינו להתמקד בטבע המשותף שלנו, כבני אדם או האוניברסלי. 


יסודות האתיקה הסטואית


כדי להסביר טוב יותר את נתיב ההתפתחות הטבעי הזה, הסטואים פנו לרעיון האויקאיוזיס שלהם, שאותו פיתחו כבסיס לחשיבתם על אתיקה. 

המונח הזה מאוד קשה לתרגום, כי כמו הרבה מילים ביוונית עתיקה, הוא מכיל הרבה משמעויות, אז בהתאם המשמעות לעיתים תלויה בהקשר. 

Oikeiôsis מושרש במילה oikos (οἶκος). Oikos היא המילה עבור משק בית, בית או משפחה, וניתן לראות אותה במילים באנגלית מודרנית כמו כלכלה ואקולוגיה economics and ecology. באופן דומה, המונח Oikeiotes מציין את תחושת השייכות, ההפך מניכור. המונח מעורר את התחושה של להיות "בבית", להשתייך למשהו ובהרחבה להכיר משהו. גם בעברית אימוץ דבר מה, הפיכת דבר מה לשלו (בעיקר רעיונות, ערכים תרבותיים וכדומה אך גם רכוש). מקור המילה העברית הוא גם מ-נכס. 


הבסיס של המילה Oikeiôsis הוא זיהוי מה זר לנו ולקבוע האם זה ראוי לניכוס או להפיכתו לשלנו. או שזה יזיק לנו ורצוי לדחותו. 

אילו דברים שייכים לנו כבני אדם? מה מתאים לנו לעשות כבני אדם? מה באמת מענייננו ומה לא? איזה סוג של דברים עלינו להכיר ולקבל בברכה אלינו הביתה. OIKOS בית ביוונית עתיקה ושורש המילה אויקאיוזיס.

איזה סוג של דברים עלינו לדחות בשל הנזק שהם עלולים לגרום, בין אם באופן מיידי ובין אם לאורך זמן?

עבור הסטואים, אויקאיוזיס הייתה היכולת המולדת, ששורשה בתפיסה העצמית ובאינטרס העצמי שלנו בשימור המערכת שלנו ובקידום צמיחתה. זה העוגן של כל ההתפתחות האתיקה הסטואית.


עוד אצל הסטואים הראשונים ביוון העתיקה, האתיקה הייתה מבוססת על תפיסה עצמית ושימור עצמי. היכולת להבין מה ראוי לבחירה מבחינת הבריאות והצמיחה שלנו ומה לא. אנו לומדים מתוך ניסיון מה כדאי לנכס ולהפוך אותו לשלנו ומה לא. 

החושים שלנו הם החלק הראשון בהתפתחות הניכוס - האויקאיוזיס. אנחנו מתחילים בתודעה עצמית - הכוח לדעת מהו מוקד ראוי לדאגה עצמית ומה בסופו של דבר כדאי לעשותו לשלנו.

כריסיפוס - ראש האסכולה השלישי של הסטואה ומי שבנה אותה לשיטה מסודרת תאר זאת כך:

הדחף הראשוני של בעל חיים הוא השימור העצמי, כיוון שהטבע מההתחלה גורם לבעל החיים להיות מחובר לעצמו. עבור כל בע"ח הדבר הראשון שייך לה, זה המערכת העצמית והמודעות העצמית. על כן, לא סביר שהטבע ינכר (מלשון ניכור) את בעל החיים מעצמו. ולא שהיא תיצור אותו ואז לא תרחיק אותו מעצמו ולא תצמיד אותו לעצמו. לפיכך, נותר לנו להסיק שהטבע, ביצירת בעל החיים, יצר את החיה מחוברת אל עצמה; כי כך הוא דוחה את המזיק ורודף אחר הראוי. מדיוגנס לארטיוס 7.85


תפקיד התבונה


כמו שציינתי קודם הטיעון מן העריסה שימש כמה אסכולות אבל כל אחת ראתה אותו בדרך שונה. למשל האפיקוראים, טענו שמטבעו של האדם לדחות את הכאב ולשאוף להנאה. הנאה סטטית של העדר כאב, או אקטיבית של שיחה עם חברים, אוכל, שתיה ומין. רק שהנאה אקטיבית יכולה בהגזמה להגיע לכדי כאב ואז צריך למתן. על כן, השאיפה הגדולה היא העדר פחד, מצב סטטי של העדר כאב. זה גרם להם להתרחק מחיי חברה, מפוליטיקה, מנישואין ואפילו הבאת ילדים. 

הסטואים לעומתם חשבו שלא ההנאות ודחיית הכאב, או בקיצור בעיקר החושים, הם אלה ששולטים בדחף הראשוני שלנו לשימור עצמי, אלא ההגיון הרציונלי. על כן, ההגיון כמו אומנות, הוא בעל סמכות גבוה יותר מהדחפים והתשוקות. לפעמים מה שמרגיש טוב מוביל לתוצאות רעות. מה שאנחנו מרגישים שטוב לנו, לרוב הוא לא. התבונה לבדה מאפשרת לנו לשמור על הטבע האינדיבידואלי שלנו (כלומר מה שטוב בשבילי) והטבע האוניברסלי (מה שטוב לסוג שלי) דהיינו ההרמוניה ביניהם. 


צמיחה מתוך אינטרס עצמי


ככל שאנו גדלים, הניסיון שלנו עובר למעלה ומעבר לציווי הביולוגי הפשוט של הישרדות ואנחנו מוצאים שהצמיחה וההתפתחות שלנו קשורים באופן הדוק למשפחה ולאחרים. במידה ואנחנו יצורים רציונליים וחברתיים, הסטואים מציינים עוד היבט חשוב של אויקאויזיס האחראי על ההתפתחות האתית שלנו, וזה קשור להבנה כיצד רווחתם של אחרים הם גם חלק מהצמיחה הטבעית שלנו באמצעות בריתות. קיקרו כתב כמעט 300 שנה לאחר הסטואים היוונים הראשונים והוא כבר היה משוכנע, שאויקאויזיס הוא הבסיס הנכון לאתיקה. חשוב לציין שקיקרו ראה עצמו שייך לאסכולה האפלטונית. אבל הוא היה אקלקטי מבחינה פילוסופית והוא אימץ את האתיקה הסטואית וכתב עליה לא מעט. 

לאור הדגש על 2 ההיבטים של האויקאוזיס, השימור העצמי והדאגה לזולת, כריסיפוס כתב בספרו על הצדק שלצערי לא נשמר (מצוטט אצל פלוטרך), שאהבה של הורים לילדיהם, נטועה בנו ע"י הטבע והיא מאבני היסוד של הצדק. פלוטרך שכתב במאה הראשונה לספירה בד"כ לא באופן חיובי לסטואים, ציין שכריסיפוס כתב שאויקאוזיס היא תפיסה והבנה של מה שראוי. היכולת שלנו להבחין באמצעות התבונה ולחוות מהו אובייקט מתאים עבורינו היא בסיסית. המעבר מדאגה עצמית לדאגה לאחר וחלוקת המשאבים והאכפתיות שלנו, הוא השורש שממנו נובעת ההתפתחות האתית האמיתית שלנו.


כהורים, באופן טבעי אנו דואגים לילדינו כפי שהיינו דואגים לעצמנו. דחף זה, המונחה על ידי התבונה, גורם לנו להשקיע ולהפנות תשומת לב מעצמנו ומהאינטרסים שלנו כדי להבטיח שצורכי ילדינו יענו (Cicero, On Ends, 6.32). כילדים, אנו מזהים את הדאגה הזו אצל הורינו כמשהו חיוני לרווחתנו. ככל שאנו גדלים, כולנו עוברים מזרעי המידות הטובות והנטייה המולדת לבחור מה משפר את המערכת שלנו לעבר התנהגות אתית יותר ויותר.

זה הבסיס להבנה שלנו מה טוב ומה צודק. 

כמובן שגם סנקה נוגע בעניין. 

במכתב 121 לחברו לוקיליוס 23-24: 

"המיומנות הזאת נולדת, לא נלמדת. על כן אין בעל חיים אחד מיומן יותר מאחר. תראה שקורי העכביש זהים כולם, זהים הפתחים של כל תאי הכוורת. מה שאומנות מלמדת אינו עקבי ואינו זהה, מה שהטבע מעניק - זהה. הטבע לא העניק אלא שמירה עצמית ומיומנות לבצעה, על כן בעלי החיים מתחילים בו בזמן גם ללמוד וגם לחיות. אין פלא שהם נולדו עם המיומנות הזאת שבלעדיה היו נולדים לשווא. הטבע העניק לבעלי החיים את הכלי הראשון להישרדות - התחברות עצמית ואהבה עצמית. הם לא יכלו להיות בטוחים אלא אם רצו. הרצון לבדו לא היה מועיל, אבל בלעדיו דבר לא היה מועיל. לא תמצא בשום יצור חי בוז לעצמו, גם לא הזנחה. בעלי החיים, מכל שאר הבחינות עצלים וחסרי תבונה, מתוחכמים בשמירה על חייהם. תראה שיצורים שאין בהם תועלת לאחר אינם חסרים תועלת לעצמם"


היכולת המולדת שלנו



בני אדם אינם נולדים עם תפיסות מוקדמות של אתיקה שנוצרו במלואן, אלא רק עם היכולת המולדת ליצור אותן, שהיא כוחה של אויקאיוזיס. אז, בעוד שהאתיקה הסטואית מתחילה באינטרס עצמי, היא מגיעה לשיא בניווט בין האינטרסים שלנו ובין הדאגה לאחרים.

ככל שאנו גדלים, אנו נעשים מיומנים יותר בעיצוב הדחפים שלנו כך שנוכל לשמור על הקשר החיוני בין דאגה עצמית לייחס לאחרים. כשם שאנו פועלים באופן טבעי למען ההישרדות שלנו ושימור עצמנו, כך אנו לומדים עם הזמן שבאינטראקציות שלנו עם אחרים עלינו לקדם גם את מה שמועיל עבורם על מנת שמה שפוגע בהם לא יפגע גם בנו. 

כשזה מגיע למשפחה, לחברים וליחסים החברתיים שלנו, אנו לומדים שיש חובות לפעול כראוי. Diogenes Laertius אומר לנו שזנון היה הראשון מבין הסטואים שפיתח את הרעיון של חובות שיש לנו בהקשר הזה, או מה שמוטל עלינו בהתנהלות שלנו עם אחרים.

אחד הפרושים להתפתחות של האתיקה הסטואית מתאר זאת כך: אנו לומדים לעבור מהערכת שימור עצמי, דרך צורה נאורה יותר של אהבה עצמית, לשאיפה מקיפה יותר לסדר והרמוניה עם אחרים.

למידה מהניסיון לגבי שימור עצמי והיחס בין אינטרס אישי ליחס לאחר, מביא את הסטואים לפיתוח האתיקה אודות הפעולה הראויה. 


פריצות הדרך של האתיקה הסטואית


כריסיפוס השתמש ברעיון של אהבת הורים לילדיהם כבסיס להרחבת הקשר בינינו לבין אחרים. הוא גם פיתח את הרעיון שלא לבקש או לשאוף למשהו שיגרום לעוול למישהו אחר. בהמשך סטואים אחרים (אנטיפטר), פיתחו את הרעיון של לא לעשות עוול בכלל תוך חשיבות האינטרס ההדדי ושיתוף הפעולה במערכות יחסים של זוגיות ונישואין, משפחה ומערכות יחסים עסקיות. כל זה היה מאוד מתקדם בתולדות האתיקה באותה עת. 

פנאטיוס פיתח את זה הלאה. אם זנון קבע 2 בסיסים לאתיקה, הרציונל שבטבע וזה שלנו שאמור להתאים עצמו בהרמוניה, פנאטיוס הוסיף 2 מחויבויות נוספות הנגזרות מכך. הראשונה : הסגולות המולדות שלנו ואלה הקשורות לחברה אליה נולדנו. השניה : סגולות - מידות טובות המחייבות אותנו כתוצאה מהתחייבות שלקחנו על עצמנו והחלטות שלקחנו. 

זה כמובן הרחבה של רעיון האויקאוזיס לאתיקה יותר נרחבת, אבל עדיין מבוססת מידות טובות. 

כריסיפוס גם פיתח את הרעיון של "סימפטיה" המבוסס על הרעיון של זנון שכולנו שייכים לקהילה אחת גדולה. הרעיון מעודד אותנו לחשוב באומץ על הקשר בין כל האנשים ועל האזרחות המשותפת שלנו בקוסמוס - בטבע. 

למשל סנקה כותב במכתב 5: "ההבטחה הראשונה שנותנת הפילוסופיה היא: דעה צלולה, אהבת חסד ורוח חברתי…"

אהבת חסד = מתורגם מלטינית Humanitas דהיינו הומניות ורוח חברתי =סימפטיה.

קידם את הרעיון הזה של כריסיפוס - פוסידוניוס  ראה את כל הטבע כגוף חי - ומודע, כך שכל בני האדם בטבע קשורים זה בזה. זה רעיון הסימפטיה. כולנו קשורים יחד באהדה קוסמית. סימפטיה קוסמית. פוסידוניוס האמין שאף אחד מאיתנו אינו עצמאי לחלוטין ובר קיימא בפני עצמו ומנותק מהשאר. כל אחד מאיתנו קיבל תפקיד בגוף הגדול הזה. אחד מאיתנו הוא לכאורה האצבע, אחר הוא העור, כבד וכ"ו. נועדנו לשיתוף פעולה ומתח אחד עם השני. 

האל והמחשבה שלו עוברים כחוט השני בכל אורגניזם כפנאומה - כרוח מחיה ואקטיבית. כמעין נשמה של הטבע. על פי התפיסה הזאת, לפגוע באחר משמעו לפגוע בעצמך. 


סימפטיה שימשה לראשונה להסביר את הקשר בין גוף האדם לנפש. שהסטואיים הרחיבו את מערכת היחסים בין גוף ונפש, והעניקו לסימפטיה - או אהדה שזה תרגום הולם בעברית למילה סימפטיה. אז הסטואים הרחיבו את ההיקף הרחב ביותר האפשרי שלה, והפכו אותה לתכונה של עולם הטבע. על פי הסטואיים, בגלל הרוח בטבע - כלומר החומר הפעיל, הסימפטיה משתרעת על כל החומר, העולם עצמו וכל מה שבו נמצאים במצב של חיבור הדדי. אף על פי שתחושת האהדה המודרנית כהרגשה נפוצה אינה נוצרת במפורש בהקשר זה, גם כאן ניתן לומר שהסטואיים הקדימו את הרעיון המודרנית: את ההשקפה שבני אדם מכירים את העולם דרך מעגלי "הזדהות" תוכיח את עצמה באתיקה הסטואית.


נעשה רגע הפוגה קטנה אך רלוונטית, להבדל בין אמפתיה לסימפטיה. 

אמפתיה, היא מילה הרבה יותר מאוחרת היסטורית מסימפטיה. שתיהן ממקור המילה היוונית שמתארת רגש. אך אמפתיה, זו היכולת הזו שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להרגיש מה שאדם אחר מרגיש. אנו שומעים כל הזמן שעלינו לטפח אמפתיה. 

כן, ברור שבני אדם שאינם מסוגלים לאמפתיה הם פסיכופתים, אבל - שוב - המחלה הביו-נוירולוגית הזו לא פגעה, למעשה, במיליוני אנשים ברחבי תרבויות והיסטוריה. זה שאין את היכולת הביולוגית - פסיכיאטרית לאמפתיה, לא אומרת שמי שרציונלית לא נוהה אחריה, הוא גם פסיכופת או חסר רגש. 

לדוגמא כותבת הפילוסופית נגה אריכא:

"אמפתיה היא לא תמיד מדריך אמין להתנהגות הולמת - אנחנו לא מרגישים אמפתיה לחרקים שמתים בגלל שינויי אקלים, למשל, אבל אנחנו יכולים להחליט באופן רציונלי לפעול נגד האסון. זה אפילו יכול להוביל להחלטות רעות ביחס למי שהאמפתיה מכוונת אליו - מנתח שמרגיש אמפתיה למטופל על השולחן שלו, ממש לא צריך לנתח".

זה בעצם יותר עמוק מזה. כפי שפרופ' נוגה אריכא מתארת בעצמה ומדגישה, האמפתיה כנראה התפתחה כדי להגביר את הלכידות הקבוצתית בשלב מוקדם של הפרהיסטוריה האנושית, אבל היא, בסופו של דבר, תחושה דתית כמעט. נקמה משגשגת באמפתיה, והיא יכולה בקלות לטפח שנאת זרים: זה טבעי לנו להרגיש חמלה כלפי חברי הקבוצה הפנימית, אבל זה גם טבעי להרגיש שנאה (שעצמה מבוססת על פחד) לחברי הקבוצה החיצונית.

לכן ההגיון אומר שצריך לפתח "חמלה רציונלית", שהיא בכלל לא האוקסימורון שהוא עשוי להיראות בהתחלה. למעשה הכוונה לסימפטיה. יכולת להגיב בחמלה, גם כאשר איננו מסוגלים להכניס את עצמנו למעשה לנעליו של האחר. אני לא יכול לדמיין, למשל, איך זה היה להיות עבד שחור עור באמריקה, או שורד שואה, לא משנה כמה קראתי על העניין. זה פשוט רחוק מדי מהניסיון האישי שלי, למרבה המזל. אז האמפתיה מכשילה אותי כאן. כי אין יכולת חיבור רגשי אמיתי ואני לא פסיכופת, או חסר רגישות- מבטיח לכם. אבל אני יכול להסתמך על אהדה ולחוש תחושה של אי צדק נגד המצב האנושי, של דיכוי של חלשים, של משהו, שצריך להתנגד לו בכל הכוח.


נחזור לסנקה. 

המחשבה האתית הזאת התפתחה עד לזמנו של סנקה כך שבאותה עת כבר התבססה החשיבה של מעבר מאינטרס אישי לטובת הכלל. כמו שכתב סנקה במכתב 95 (52-53):

"כל העולם שאתה רואה, אשר בו האלוהי והאנושי שוכנים אחד הוא. אנחנו איברים של גוף גדול. הטבע יצר אותנו קרובים, כי ילד אותנו מאותם יסודות ולאותה תכלית. הוא נטע בנו אהבה הדדית ושאיפה לחברות, הוא יסד שוויון וצדק. על פי חוקיו רע לפגוע מלהיפגע, בפקודתו יהיו נא ידינו נכונות תמיד לסייע ולתמוך. יהיה נא החרוז הזה בליבנו ובפינו: 

'אדם אני, ואין דבר אנוש הזר לי'.

הבה נשתף בכל, להיות יחד נולדנו. חברתנו דומה לקשת אבנים - היא תקרוס אם לא יחזיקו האבנים את המבנה בתמיכה הדדית".

סנקה טוען שככל שאנו מתפתחים, אנו לומדים על ידי ניסיון והיגיון אנלוגי - השוואתי, לפתח את זרעי הידע של המידות הטובות למשהו שניתן לחקות ולתרגל. במכתב 120 (4-5):

"הטבע נתן לנו זרעי ידע, ידע לא נתן. יש אומרים שנתקלנו בידע במקרה, אבל לא ייאמן שנתקל מישהו במקרה במראה המידות הטובות. לי נראה שמסיקים זאת מהתבוננות והשוואה של דברים חוזרים ונשנים… "

סנקה למעשה אומר שהטבע נותן את זרעי הידע האתי הזה, אך לא את הידע עצמו. אנחנו צריכים לעבוד כדי להשיג את זה. מוסר ואופי הם משהו שעלינו לעבוד עליו כל הזמן.


הרמוניה חברתית



האויקאוזיס הסטואי, הופך למעשה מניכוס מה שמסייע לשימור העצמי לרעיון היותר רדיקלי של להפוך את האינטרס של הזר והלא מוכר, לעניין שלי. הניכוס הסטואי מרחיב את עצמו מהסביבה הקרובה אלי לכלל בני האדם ויש שירחיבו לכל חי ולסביבה עצמה. אריוס דידימוס, שכתב בזמן עלייתו של הקיסר הראשון של רומא אוגוסטוס, לימד ש"צדק הוא הידע של חלוקת לכל אדם ולכל מצב את המגיע לו".

הסטואים הראשונים גם פיתחו את רעיון ה-apatheia. שדברים חיצוניים הם אדישים לנו. כלומר הם אדישים כלפינו. אין להם ערך עצמי של טוב או רע, ואנחנו אלה שבוחרים לראות במשהו חיצוני כטוב או רע. כמו שדיברתי בפרקים קודמים, תיאוריית הערכים הסטואית חולקה בין טוב או רע שהם פרי עשייתי, או אדיש חיצוני שהוא מועיל או לא מועיל. על פי הגיון זה, אחרים, הם אדישים. מועילים או לא מועילים. אבל ככל שהתפתחה האסכולה הסטואית, גם האתיקה התפתחה ואחרים נשארו אדישים, אבל עם ציווי בין אישי. ציווי שכולל הרמוניה בין מה שמועיל לשימור העצמי והאינטרס העצמי עם מתן חשיבות לאינטרס של הזולת וקירובם אלינו ע"י ניכוס- אויקאוזיס. 

הירוקלס היה סטואי בערך בתקופה שמרקוס אורליוס נולד. מעט ידוע עליו. הוא טען כמו מוסוניוס רופוס, המורה הסטואי הגדול ברומא שלימד גם את אפיקטטוס, שנשים שוות לגברים בכישורים השכליים שלהן. בהיגיון הרציונלי. בהתאם גם הירוקלס וגם מוסוניוס רופוס הטיפו לחיי משפחה ונישואין כ: "חיים של הרמוניה משותפת וחתירה משותפת למידות טובות".

הוראה אתית סטואית מכוונת כעת להרמוניה חברתית, החל מהיחידה הבסיסית של משק הבית. הרעיון הזה השתלב טוב בחברה הרומית. 



המעגלים של הירוקלס



אז דיברנו על הסטואים הקדומים והרעיון של הניכוס. ההתפתחות שלו הגיע לכך שבתקופה הרומית, הפילוסופים, מוסוניוס רופוס ותלמידיו אפיקטטוס ואח"כ הירוקלס יטענו לחשיבות חיי הנישואין, גידול ילדים, פעילות אזרחית טובה וגם עד כמה הם יוכלו למשוך מעגלים הולכים ומתרחבים של אנשים לדאגותיהם. 

המעגלים של הירוקלס הייתה התמונה שבה השתמש הפילוסוף הסטואי כדי ללמד אויקאיוזיס-ניכוס. עלינו תמיד לשאוף למשוך את המעגלים הנוספים כלפי עצמנו, להתייחס למשפחה כמו שהיינו עצמנו, חברים כמשפחה, שכנים כחברים, אזרחים כשכנים, ובסופו של דבר זרים כאזרחים אחרים.


זה רעיון גדול שאנחנו יכולים לנכס גם היום. יחד עם תמונת המעגלים שלו, הירוקלס השאיר לנו את הסיכום היפהפה הזה של אויקאיוזיס, אחד הטובים בכל הסטואיות:

"לכן, הטבע הביא, כאילו הוא לא יודע מדוע הוא יוצר אותנו בצורה יפה, כל אחד מאיתנו לעולם עם, באופן מסוים, בעל ברית. כך, אף אחד לא לבד, או נולד מאלון או מסלע, אלא מהורים ועם אחים וקרובי משפחה ושאר בני הבית. גם התבונה היא סיוע גדול, המנכס לעצמו זרים וכאלה שאינם קשורים אלינו בדם ומספק לנו שפע של בעלי ברית. מסיבה זו, אנו להוטים מטבענו לזכות ולחבר את כולם לחברינו. לפיכך, מעשה זה הוא הטירוף השלם ביותר: לרצות להצטרף לאלה שאינם נושאים בנו חיבה מטבעם ובכוונה, עד כמה שניתן, להקנות להם קשר משפחתי, אך להזניח את אותם עוזרים ומטפלים. אשר בהישג יד והוענקו לנו מטבעם, כמו שקורה אחינו".


Oikeiosis הוא אכן רעיון יפהפה - הכל קשור למשפחה שאנחנו בוחרים ועד כמה אנחנו מרחיבים את המעגלים האלה מבלי להזניח את מה שקרוב בהישג יד.

זו הגדרה של צדק שנוכל להשתמש בה היום כאשר שברנו את הקשר בין האינטרס העצמי שלנו לאינטרסים של אחרים. כולנו יכולים לסבול קצת "ניכוס" סטואי כדי לפנות מקום לאחרים.


לסיכום.


"כנות לא תביא לי הרבה חברים

היא רק תביא לי את הטובים, I guess

זה שיש לי יותר מאחד זה נס

כי בתכלס כולם אינטרס".

ככה כותב סאבלימינל. יכול להיות שהוא מבלבל בין כנות לישירות. כי כנות להבנתי תביא להרבה יותר חברים. כנות כרוכה לדבר אמת וגם לחשוב אמת. להיות כן עם עצמך, זה שיפוט נכון. זו ההרמוניה עם הטבע. כי כנות היא תנאי בסיסי להבין אם אני רואה את המציאות האדישה אלי כפי שהיא או כפי שאני רוצה לראותה. הכנות היא התנאי הראשוני לסימפתיה, כי החיבור שלי למציאות ולאחרים חייב להיות מבוסס על מה שאמת ונכון. ישירות לעומת זאת, היא פשוט להגיד דברים כמו שאתה רואה אותם, אם אתה רואה אותם נכון או לא. בלי פילטר של תבונה.

אז הכנות, דווקא תביא לסאבלימינל חברים, כי היא מבוססת אמת. 

לגבי העניין שהוא אומר "בתכלס כולם אינטרס", זה לא דבר רע. אינטרס הוא הבסיס לשימור העצמי. הרעיון הסטואי של ניכוס הוא אינטרס מצד אחד, וזיהוי של מה עוזר לי שימור העצמי ומה לא. מה ראוי ומה לא. 

על כן, ניכוס תרבותי הוא לא דבר רע בפני עצמו. הוא אימוץ רעיונות ראויים. התרבות האנושית התפתחה ככה. זו גם טעות לחשוב שזו רק האימפריאליזם מנכס. זו השפעה הדדית, אולי לא במינון זהה של כל הצדדים המושפעים, אבל השפעות תרבותיות קיימות אצל הדומיננטיים ואצל המיעוט. שימור תרבות כסגורה בלי השפעות חיצוניות זו אמפתיה שמביאה לניוון. 

הבעיה לכאורה עם ניכוס תרבותי, הוא רק העדר סימפטיה. במובן הסטואי של המילה. אין בעיה לדעתי עם סאבלימינל מאופר כשחור, יש בעיה אם זה מזלזול. אני לא חושב שמדונה בקליפ שלה לשיר "Vogue", זלזלה בתת-תרבות הדראג, אלא קיבלה השראה ממנה. 

אני לא יודע מה עשו או ניסו לעשות סטטיק ובן אל. אבל הקנה מידה לטעמי הוא, האם מדובר ביחס של סימפטיה- מקרב, או יחס מזלזל. האם מדובר בהתפתחות תרבותית, או לעג מתנשא. 

ניכוס הוא דבר חיובי. בעיקר על ידי הגדלת מעגלי הדאגה באופן רציונלי. לא באמפתיה. 



אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


19 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page