תחושת אבל ומלחמה

בדרך כלל אנו חשים צער כאשר אנו מאבדים אדם אהוב ולעיתים גם חיות מחמד. אבל במקרה של מלחמת אוקראינה, איבדנו את התחושה של עולם שלם שהכרנו פעם.

הסטואיות עוזרת לנו להבין את האבל ולהגיב אליו נכון - אפילו את האבל שנגרם כתוצאה ממלחמה. באנגלית המילה "סטואי", הפכה נרדפת לאדישות. בעברית יש מונח "שלווה סטואית". המונח העברי הולם יותר את התפיסה הסטואית. היא מעניקה שלווה שלא נובעת מאדישות, אלא מחיים על פי הטבע והתבונה, אבל זה נושא למאמר אחר. המונח באנגלית מבוסס על הנחה שגויה שסטואי מגיב באדישות לאירועי המציאות. או אפילו נעדר רגשות. הפילוסופים הסטואיים בעיקר הרומאים מעולם לא האמינו שמישהו צריך לבלום או להדחיק את רגשותיו. למעשה, בפילוסופיה שעסקה לא מעט בנפש האדם, הם חקרו את סוגי הרגשות השונים וכיצד הם נוצרים, כולל אבל.

הרגש החשוב ביותר עבור הסטואיים היה אהבה או חיבה. קיקרו (106 לפנה"ס–43 לפנה"ס) אמנם לא היה סטואי, אך הוא אימץ את האתיקה הסטואית גם בהתמודדות עם מות בתו. הוא כתב שכאשר אנו רואים את המאמץ הרב שבעלי חיים מוציאים בטיפול בצאצאיהם, "נראה שאנו שומעים את קולו של הטבע עצמו". זה נכון גם לבני אדם. כפי שהוא מסביר עוד, "ברור גם שהטבע עצמו 'מאלץ' אותנו לאהוב את אלה שילדנו. מתוך דחף זה עולה משיכה משותפת המאחדת את בני האדם ככאלה; בהתבסס על האנושיות המשותפת שלנו, אנו חשים קרבה עם אחרים" בסופו של דבר, הוא מציע שסוג זה של אהבה מולדת ותחושת קרבה מולידה את החברה האנושית. עבור הסטואיים, בני האדם אינם מאוחדים רק באהבה; גם הרציונליות מאחדת ומייחדת את בני האדם. מכיוון שכל בני האדם מכילים בתוכם ניצוץ של הגיון, אנחנו אחים ואחיות אחד של השני - קוסמופוליס או "קהילה עולמית" - הנושאת איתה אחריות אתית כלפי אחרים.

למעשה הסטואיים ראו בבני אדם כולם כבעלי פוטנציאל (מגיל מסוים), לחשיבה רציונלית - לוגית. חשיבה שהיא מעל לרגשות אישיים, מעל לתרבות ודת. אז למעשה קיקרו אומר שאהבה לזולת מבוססת על זהות ושיתוף בין בני אדם, המבוססים גם על רצון לשרוד ולדאוג לצאצאינו וגם על יכולתנו לחשוב בהגיון.

הפילוסוף הרומי סנקה (בסביבות 4 לפנה"ס - 65 לספירה) היה הסטואי בעל ידע פסיכולוגי שכתב לא מעט על הרגשות. לא רק שהוא כתב ספר שלם על כעס או זעם, אלא גם כתב חמש יצירות קצרות יותר על אבל וכיצד לרכך את מכתו.

עבור סנקה, אבל הוא תחושה אנושית נורמלית - משהו אינסטינקטיבי - שאנו חווים כאשר אנו מאבדים אדם אהוב. כאשר מתרחש אובדן כזה, הוא אומר לנו, עלינו לתת לדמעות שלנו לזלוג ולא לנסות לעצור אותן. אבל, מצד שני, עלינו לגלות מתינות באבל: הוא חשב שעדיף לבכות מאשר לילל בבכי באופן חסר שליטה. והכי חשוב, לסנקה הייתה אסטרטגיה מבריקה לעזור להתגבר על רגשות אבל לאורך זמן. אם אתה מאבד אדם אהוב, הוא אמר, התמקד עד כמה אתה אסיר תודה על הזמנים הנפלאים שהיו לך יחד. בדרך זו, נוכל להחליף את האבל בזיכרונות שמחים לאורך זמן.

בעוד שגישה זו יכולה לעבוד די טוב כאשר אנו מאבדים אדם אהוב, סוגים אחרים של אובדן יכולים לעורר צער, כמו המבול המתמיד של סיפורים טרגיים מהמתקפה האכזרית והלא לגיטימית של רוסיה על אוקראינה. במקרה כזה, אנו חשים צער בגלל הקשרים הרציונליים והאוהבים שאנו חשים עם בני אדם אחרים: זו מתקפה על האנושות המשותפת שלנו, שלא יכולה שלא להעציב אותנו.

מקור חזק נוסף לאבל הזה הוא שעם הפלישה הרוסית איבדנו את התחושה של העולם שהכרנו פעם. מדובר בשינוי סדרי עולם. בוקר אחד, כולנו התעוררנו ומצאנו את עצמנו חיים בעולם חדש לגמרי. לכאורה ישנה צביעות כי עם כל הצער שבמלחמת האזרחים בסוריה, בואו נודה, מרביתנו לא התייחסנו אליה כמו שהתייחסנו לפלישה הרוסית לאוקראינה וסוריה יותר קרובה אלינו גיאוגרפית. זאת בשל תחושת הזהות שיש לנו עם מדינה מערבית דמוקרטית. אנחנו חשים שינוי מצער שלכאורה קורה לנו. סוריה רחוקה יותר תרבותית - פוליטית מאיתנו מאשר אוקראינה. מבחן

כשל (הטענה ששתי מדינות שיש בהן מקדונלדס מעולם לא נלחמו זו בזו). אבל מדינות דמוקרטיות באמת לא נלחמו זו בזו (אי אפשר לטעון שרוסיה היא דמוקרטיה).

תחושת ההזדהות גדולה יותר ועל כן בהתאם תחושת הצער.

אנשים מתאבלים מכמה סיבות שונות, גם אם "אבל" זה שם שהם נותנים רק לאובדן של מישהו יקר להם. אנשים יכולים לחוות תחושת אבל גם כאשר הם מאבדים משהו שהיווה שגרה ויציבות בחייהם, אובדן של משהו שנתן בטחון או שהיינו קשורים אליו. האובדן מייצר שינוי שלא רצינו בו ובהתאם תחושה שהדברים לא ישובו להיות כפי שהיו.

כפי שציין סנקה, כאשר אנו מאבדים אדם אהוב, אנו יכולים לשכך את האבל שלנו בהכרת תודה על הזמנים הטובים שהיו לנו יחד, עם זיכרונות מאושרים מהעבר. אבל עם הצער של מלחמת אוקראינה, זה מצב אחר כי העולם שהכרנו התהפך על ידי התקפה על האנושות המשותפת שלנו - ואין לנו מושג כמה זמן ההתקפה הזו תימשך.

בהתחשב במצב הזה ובחוסר היכולת לחזות עתיד יציב, מצאתי כי הגישה הטובה היא להרגיש הכרת תודה על הדברים הבסיסיים שיש לי ברגע הנוכחי: משפחה יפה ואוהבת, בית נוח עם קורת גג, אוכל על השולחן, ומערכת חימום שעדיין עובדת. למרבה הצער, האנשים הסובלים באוקראינה אינם ברי מזל כמונו. אבל אנחנו בישראל חווינו לא מעט עימותים שיצאנו מהם ואולי גם הם יכולים. תמיד גם יש לנו את מרחק השנים מאירועים שמלמד שגם זה יעבור, זה יכול לנחם מעט שההיסטוריה מלמדת שנכונים לנו זמנים טובים יותר. בינתיים, אנחנו יכולים רק לקוות לדיפלומטיה נבונה ולהושיט יד לעזור לנזקקים.