top of page

פרק 93 מונגש - על מעיין הנעורים ועל ההתבוננות



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.



אז שנצלול?

לאורך ההיסטוריה, היו לא מעט סיפורים על מים קדושים ומשקמים- בסגנון מעיין הנעורים. אחד המפורסמים שביניהם הוא על הכובש הספרדי חואן פונסה דה לאון שנולד בסביבות 1474. אבל הסיפורים החלו עוד בעת העתיקה. למשל, נאמר כי אלכסנדר הגדול נתקל ב"נהר גן עדן" מרפא במאה הרביעית לפני הספירה, והיו עוד אגדות דומות. הן צצו במקומות שונים כמו האיים הקנריים, יפן, פולינזיה ואנגליה. במהלך ימי הביניים, חלק מהאירופאים אף האמינו במלך הנוצרי המיתולוגי הכומר יוחנן, שממלכתו הכילה לכאורה מעיין הנעורים ונהר של זהב. והיום אנשים עדיין מציגים תרופות פלא ושיקויים למיניהם.


מקורות ספרדיים טענו שהילידים מהאיים הקריביים שכונו אז אינדיאנים, סיפרו גם על מעיין קסום ונהר מתחדש שהיה קיים אי שם מצפון לקובה. שמועות אלו הגיעו ככל הנראה לאוזניו של פונס דה לאון, שידוע שליווה את כריסטופר קולומבוס במסעו השני לעולם החדש בשנת 1493. לאחר שעזר לרסק באכזריות את מרד ילידים בהיספניולה בשנת 1504, פונס דה לאון קיבל מעמד מושל. הוא גם קיבל מאות דונמים של אדמה, שם השתמש בעובדי כפייה ילידים לגידול יבולים ובעלי חיים. בשנת 1508 הוא קיבל אישור מלכותי ליישב את מה שכיום מוכר כפורטו ריקו. הוא הפך למושל הראשון של האי שנה לאחר מכן, אך עד מהרה נדחק החוצה במאבק כוחות עם בנו של כריסטופר קולומבוס דייגו.


פונס דה ליאון נשאר באזור הקריבי והוא היה ביחסים טובים עם המלך הספרדי פרדיננד, והוא קיבל חוזה בשנת 1512 לחקור וליישב אי בשם בימיני. בשום מקום לא בחוזה הזה ולא בחוזה המשך לא מוזכר מעיין הנעורים. לעומת זאת, ניתנו הנחיות ספציפיות להכנעת האינדיאנים ולחלוקת כל זהב שנמצא.


פונס דה לאון כנראה חיפש מקומות ליישב וזהב להתעשר ממנו. אין באמת עדות היסטורית שהוא בכלל היה מעוניין או האמין שהוא ימצא מעיין מופלא.

כך או כך, פונס דה לאון הפליג במרץ 1513 עם שלוש ספינות. על פי היסטוריונים מוקדמים, הוא עגן מול החוף המזרחי של פלורידה ב-2 באפריל ובחר בשם "לה פלורידה". לאחר מכן נסע פונס דה לאון למטה דרך פלורידה קיז ולמעלה מהחוף המערבי, שם הסתבך עם אינדיאנים ילידים, לפני שהחל במסע חזרה לפורטו ריקו.


שמונה שנים מאוחר יותר, חזר פונס דה לאון לחוף הדרום מערבי של פלורידה בניסיון להקים מושבה, אך הוא נפצע אנושות מחץ מורעל של אחד מהילידים. רגע לפני שעזב, הוא שלח מכתבים למלכו החדש, צ'ארלס החמישי, ולאפיפיור. שוב, פונס לא הזכיר את מזרקת הנעורים, אלא התמקד ברצונו ליישב את הארץ, להפיץ את הנצרות ולגלות אם פלורידה היא אי או חצי אי. שום יומן של אף אחד מהמסעות לא שרד.


אף על פי כן, היסטוריונים החלו לקשר את פונס דה לאון עם מעיין הנעורים זמן לא רב לאחר מותו. בשנת 1535 האשים את פונס דה לאון היסטוריון ספרדי בחיפוש אחר המעיין על מנת לרפא את האימפוטנציה שלו.

ההיסטוריון הראשי של המלך הספרדי, בשנת 1601 הוא כתב תיאור מפורט ונרחב על מסעו הראשון של פונס דה לאון. למרות שההיסטוריון התייחס למעיין הנעורים בדרך אגב, וכתב שהוא הפך "זקנים לנערים", הוא עזר לגבש אותה בדמיונו של הציבור, כי התיאור הזה הופץ ברבים והיה פופולרי למדי.


אגדת מעיין הנעורים הייתה כעת חיה וקיימת. עם זאת, הוא לא זכה להרבה אחיזה בארצות הברית, עד שהספרדים ויתרו על פלורידה ב-1819. סופרים מפורסמים של אותה תקופה כמו וושינגטון אירווינג החלו אז לתאר את פונס דה לאון כחסר אונים ויהיר. בתחילת המאה ה-20, פסל של החוקר הוצב ברחבה המרכזית של העיר העתיקה ביותר בפלורידה, סנט אוגוסטינוס, ואטרקציה תיירותית סמוכה התיימרה להיות מזרקת הנעורים האמיתית. עד היום מגיעים מדי שנה עשרות אלפי מבקרים לדגום את מי הבאר בעלי ריח הגופרית.


סיפורו של פונס דה ליאון גם היווה השראה לאחד מסרטי שודדי הקריביים. אבל אני שמעתי לראשונה על פונס דה ליאון דווקא מהרפרנס האהוב עלי בהקשר אליו, שגם יביא אותנו אל הסטואים בפרק הנוכחי, הוא הסרט "פונס דה לאון". או לפחות הכאילו סרט "פונס דה לאון". בסדרת המופת סיינפלד, בעונה הרביעית יש פרק שנקרא The Movie. לארי דיוויד מיוצרי הסדרה "סיינפלד" כתב פעם תסריט המבוסס על חייו של החוקר פונס דה ליאון. ב"סיינפלד", הדמות של ג'ורג' מתאר צפייה בסרט בשם פונס דה לאון שהמחיז את המסע לחיפוש מעיין הנעורים. ככל הנראה הייתה סצנה בסוף שבה פונס וצוותו למעשה מצאו את מעיין הנעורים האגדי. אז הם קפצו פנימה.

ואז, פונס יצא מהמים והלך למצוא מראה, רק כדי להתמודד עם הגילוי קורע הלב שהוא לא השתנה.

בסדרה הדמות של איליין אומרת שהיא שנאה את הסרט הזה. אבל ג'ורג' אומר:" 'כשפונס' הסתכל במראה וראה שהוא לא השתנה והדמעה הזו התחילה לזלוג לו על הלחי, איבדתי את זה".

אמנם אין באמת עדות היסטורית שפונס דה לאון חיפש את מעיין הנעורים. הוא בטח לא מצא אחד כזה. אבל איך אומרים, לא הורסים סיפור טוב עם האמת. אני לא בטוח שאני חותם על משפט כזה. אני מעדיף את האמת. אבל גם סיפור טוב.

כאמור הסיפור של מעיין נעורים הוא עתיק יומין. שאני מניח נובע מהרושם הטהור שיש בצלילות מי מעיינות שמשדר משהו נקי ורענן. משהו מחדש. כאילו הרעננות של מי המעיין ינקו את החולי ואת הזקנה. זה מביא אותנו לסטואים. ספציפית למורנו ורבנו מרקוס אורליוס. במקומות רבים מדבר מרקוס אורליוס על השינוי. על כך שהטבע הוא שינוי. כך גם הזיקנה, החולי והמוות הם חלק מהשינוי הקיים בטבע. על כן, אני בספק שמרקוס היה מאמין במעיין נעורים. אבל אולי למשהו קרוב לזה.

נתחיל בציטוט העיקרי וגם נחזור אליו אח"כ.

בתרגום של אהרון קמינקא מ"מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס בספר 7 (59) כתוב: "לחדרי לבך הסתכל, כי בקרבך יש מעין כל טוב, אשר יוכל לַפכּות תמיד, אם תחפור תמיד".


בתרגום המודרני יותר של אברהם ארואטי כתוב: "חצוב פנימה, אל תוך עצמך, כי שם בפנים נמצא מעיין הטוב וביכולתו לנבוע ולפכּות תמיד, אם אך תחצוב ללא הרף".


שני המתרגמים משתמשים במילה " לְפַכּוֹת "- פִּכָּה, במשמעות יצא מתוך, פרץ, זרם.

באנגלית :


“dig inside yourself. inside there is a spring of goodness ready to gush at any moment, if you keep digging”


בספר הרביעי של "מחשבות לעצמי" (3) כותב לעצמו מרקוס: "מבקשים מקומות להתבודדות, בתי מנוחה בשדות, על שפת הים או בין ההרים, וגם אתה רגיל לבקש לך מקום מנוחה כזה. אבל לכאורה מעשה הדיוט חסר־דעת הוא זה. הרי בכל שעה שתחפוץ תוכל להתבודד לעצמך. אין בשום מקום, למי שמבקש להתבודד, בית־מנוס יותר ָשֵׁלו ושאנן – מנפשו אשר בקרבו, ביחוד אם רכש לו המדות, אשר בהשתמשו בהן יגיע תכף להרחבת הדעת. באמרי: הרחבת הדעת, ַכּוָּנָתי לבינה בסדרי העולם. ָהכן לך אפוא תמיד את המקלט הזה בנפשך ותחדש בו בכל עת נעוריך. וקצרים ופשוטים יהיו ההגיונות היסודיים, אשר בהתעוררם בקרבך יועילו תכף לַזכּות את נפשך, להעביר קצף וֵחמה מקרבך ול ַשֵׁלּחך בשלום, מבלי שתתנגד, למקום שאתה צריך לחזור אליו"


הציטוט הזה אומר לנו שתמיד אנחנו יכולים לצלול לתוך נפשנו לחדש בכל עת את נעורינו.

באנגלית הוא אומר DIP - לצלול לתוך מחשבותינו.


בספר 8 של "מחשבות לעצמי", כותב לעצמו מרקוס: "51) אל תתרשל במעשיך, אל תהא פזור־דעת בשיחותיך ואל יהיו מחשבותיך נודדות. אל תסתגר בנבכי נפשך ובה בעת אל תתהדר בגאווה; אל יהיו חייך נטולי פנאי.

הם קוטלים, חותכים בבשר החי, מחרפים ומגדפים. מה לכך ולהישארות מחשבתך טהורה, שפויה, מתונה וצודקת? משל לאדם העומד על גדות מעיין שמימיו זכים ומתוקים והנה יקללנו, אך המעיין נובע כדרכו ומימיו מפכים וטובים לשתייה; אפילו ישליך לתוכו בוץ וגללים, חיש־מהר יפזרם המעיין, ישטפם ולא יהיו מימיו עכורים כל עיקר. כיצד אפוא יהיה ברשותך מעיין נובע תמיד ולא בור מים עומדים? אם תשגיח בעצמך כל העת ותשאף לחֵרות בלווית אדיבות, פשטות וענווה."


נעשה רגע סדר ב 3 הציטוטים הללו ממרקוס המהווים לנו את הסוד למעיין הנעורים, אבל האמיתי.

ראשית, מרקוס אומר לחצוב פנימה בעצמנו כי הטוב מצוי בפנים. בתוכנו. אבל גם חשוב להמשיך לחצוב כל הזמן והטוב יצא החוצה.

הוא לא מתכוון סתם לעוף על עצמנו להתבונן פנימה ולהגיד "איזה מוצלח אני". לא כל מה שנראה לי טוב. זה לא יכול להיות במנותק מהמציאות החיצונית לי, אפילו שאני חופר פנימה לתוך נפשי.


כי הוא אומר, תמיד אפשר לסגת לתוך נפשינו כשאנחנו צריכים מנוחה או רגע להתמודד עם מאורעות חיצוניים. כי המקלט הטוב ביותר הוא פנימה בתוך נפשנו הוא אומר. "בייחוד אם רכש לו המידות, אשר בהשתמשו בהן יגיע תכף להרחבת הדעת. באמרי: הרחבת הדעת, ַכּוָּנָתי לבינה בסדרי העולם. ָהכן לך אפוא תמיד את המקלט הזה בנפשך ותחדש בו בכל עת נעוריך".

כלומר שנסוגים לתוך הנפש לחפש את מעיין הנעורים. הצלילה הזאת לתוך הנפש, צריכה להיות לשם חיפוש אחר המידות הטובות. הן אוניברסליות. החוכמה המעשית שמשמשת את השיפוט שלנו להבחנה בין טוב לרע. הצדק - לא לגרום עוול ולתת לכל אדם את חלקו בעולם. המתינות, שנועדה לכך שנעשה את הדברים לפי הצורך האמיתי על פי הטבע לא פחות מדי ולא יותר מידי. והגבורה- שתניע אותנו לפעולה נכונה על פי החוכמה המעשית. גם אם זה אומר לצאת מאזור הנוחות שלנו או להתגבר על פחדים. הצלילה פנימה צריכה להיות "להרחבת הדעת" הוא אומר. להבין את המקום שלנו איך אנחנו רואים את העולם, ביחס לסדרי העולם כפי שהם באמת. לבחון את השיפוט שלנו אם הוא הולם את המציאות ולמצוא את המידות הטובות שלנו.

אחר כך הוא כותב שהמאורעות החיצוניים שהם מקללים ומגדפים, קוטלים וחותכים, לא צריכים להשפיע על המחשבה שלנו טהורה, שפויה, מתונה וצודקת.

"משל לאדם העומד על גדות מעיין שמימיו זכים ומתוקים והנה יקללנו, אך המעיין נובע כדרכו ומימיו מפכים וטובים לשתייה; אפילו ישליך לתוכו בוץ וגללים, חיש־מהר יפזרם המעיין, ישטפם ולא יהיו מימיו עכורים כל עיקר. כיצד אפוא יהיה ברשותך מעיין נובע תמיד ולא בור מים עומדים? אם תשגיח בעצמך כל העת ותשאף לחֵרות בלווית אדיבות, פשטות וענווה."

הוא אומר לעצמו שנפשו יכולה להיות כמו מעיין זך שתמיד שומר על מימיו צלולים ונקיים בזכות השגחה מתמדת על החשיבה החופשית- באמצעות התבונה. לשאוף לחרות, זה מה שאפיקטטוס אומר בתחילת ספר המדריך שלו:

הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור — כל מה שהוא פרי עשייתנו…

זכור אפוא כי אם תחשיב כחופשי את מה שהוא משועבד מטבעו, ואת הדברים התלויים באחרים כדברים פרטיים שלך, אזי יעמדו בדרכך מכשולים, תסבול, תהיה טרוד, ותאשים הן את האלים והן את בני האדם. ואולם, אם תחשיב כשלך רק את מה שהוא שלך בלבד ואת מה שתלוי באחר — בהיותו אכן כך — כתלוי באחר, אזי איש לא יטרידך לעולם, לא יעכבך, לא תמצא עצמך מאשים שום אדם, לא תוכיח אף לא אחד, לא תעשה בניגוד לרצונך אף לא דבר אחד, לא יאשימך איש, לא יהיה לך אויב, שהרי ממילא לא תסבול איזשהו נזק.

מרקוס למד מאפיקטטוס שחופשיה היא רק הדעה שלו והשיפוט שלו. אז הוא כותב לעצמו שהיא כמו מעיין הנעורים. הוא צריך לשמור אותה נקיה ע"י "חצוב פנימה, אל תוך עצמך, כי שם בפנים נמצא מעיין הטוב וביכולתו לנבוע ולפכּות תמיד, אם אך תחצוב ללא הרף".


ואיך עושים את זה? כמו שהוא כתב : "אם תשגיח בעצמך כל העת ותשאף לחֵרות בלווית אדיבות, פשטות וענווה." החרות שהוא מדבר עליה היא בשיפוט נכון של המציאות. בדעה נכונה על המציאות.


ההבדל בין בור לבאר למשל, הוא שבור הוא מאגר מנקז מי גשמים. אז המים בו עומדים ועל כן עכורים. באר, נחפר עמוק למקור מים תת קרקעי. באר, כמו מעיין, יש לו מקור. אלה מים זורמים ומתחדשים. לכן המטפורה של מרקוס היא יפה. לכן הוא אומר לחצוב פנימה תמיד. שם מעיין הטוב.


עניין נוסף ורלוונטי לעניין, מרקוס כותב לעצמו בהרבה מקומות לאורך הספר "התבונן". למשל בספר 4 : "38) התבונן היטב בעקרונות המושלים בהם[כלומר בבני האדם] ולמד אף את דרכי החכמים — ממה יימלטו ומה ירדפו".


או למשל בספר 6 הוא כותב לעצמו להתבונן פנימה ולבחון את החשיבה של עצמו: "3) התבונן פנימה; אל־נא תפסח לא על תכונתו היסודית של כל עניין באשר הוא ואף לא על ערכו."

אחת ההשפעות על הסטואים ועל מרקוס אורליוס בפרט, היה הפילוסוף הקדם סוקרטי מיוון העתיקה הרקליטוס. זה שאמר שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים כי הנהר הוא לא אותו נהר והאדם הוא לא אותו אדם. זה השינוי שדיברתי עליו קודם שמרקוס מזכיר שוב ושוב בספרו.

היבט חשוב מקורו בהרקליטוס, הוא התייחס לרוב האנשים כישנים. הם ישנים כי הם לא מכירים את הלוגוס, לא מתבוננים בטבע. לא מנסים להבין את המציאות שמחוץ להם. לטעמו של הרקליטוס, רוב בני האדם מעבירים את חייהם כאילו הם ישנים, בלי לדעת ולהבין מה קורה סביבם. "אנחנו לא צריכים להתנהג ולדבר כאילו אנחנו ישנים" (פר' 73) אומר הרקליטוס, ומוסיף: "לערים יש עולם אחד משותף, אך הישנים פונים כל אחד לעולם משל עצמו".

העולם המשותף לערים. הוא כזה שהערים רואים את המציאות כפי שהיא את החוקיות של הטבע והאדם ולא רק ביחס לעצמם. כי אלה שרואים את המציאות רק ביחס לעצמם הם ישנים ולכן אומר עליהם הרקליטוס שהישנים פונים כל אחד לעולם משל עצמו. הערים, רואים את העולם המשותף לכולנו. את החוקיות. לכן הם רואים אותו הדבר. את המציאות כהווייתה את האמת.

בספר ה 6 מרקוס כותב: "31) התפכח ואסוף עצמך, התעורר שוב משנתך; חשוב כי היו אלה חלומות אשר הטרידוך. והנה, מששבה ערנותך, התבונן בדברים האלה כשם שהתבוננת בחלומות.".

מרקוס אומר לעצמו פה, להתעורר ולהתבונן במה שהטריד אותו שזה למעשה חלק מעולם הישנים. שנמצאים בעולם משלהם. הוא רוצה להיות בעולם כשהוא ער. ואני מחזיר אותנו שוב לאפיקטטוס - שאמר שאם תחשיב כשלך רק את מה שהוא שלך בלבד ואת מה שתלוי באחר — בהיותו אכן כך — כתלוי באחר, אזי איש לא יטרידך לעולם. אז מרקוס אומר לעצמו תתעורר, תחשוב על השיפוט המחשבתי שלך נקי וצלול - חופשי ונקי ואל תחשיב דברים חיצוניים שאין לך שליטה אמיתית עליהם כשלך ואז לא תהיה מוטרד.

נחבר רגע את 2 הנושאים הללו. יש בנו מעיין נובע של טוב. המעיין הזה נקי וזך כל עוד הוא מכוון למידות טובות. כל עוד אנחנו ממשיכים לחצוב פנימה ולהתמקד בדברים הטובים על פי הטבע. כל עוד אנחנו שומרים על השיפוט שלנו נכון. כדי לעשות זאת, אנחנו צריכים להתבונן, להתעורר מהמיקוד רק בדחפים שלנו ובתשוקות שלנו וברצון שלנו לשלוט בדברים שהם מחוץ לשליטתנו.


לסיכום אומר שיש עוד כמה מקומות בהם מרקוס כותב לעצמו להתבונן. עצם ההתבוננות היא תרגיל רוחני - לא בסגנון הזן-בודהיסטי מיסטי. אלא, להתבונן תמיד, לחצוב תמיד פנימה, לבחון את הרשמים שלנו מהמציאות ולשמור את נפשנו נקיה מרשמים מוטעים ושיפוטים מוטעים אודות מה טוב ומה רע. לשמור את נפשנו נקיה מהחשיבה שהשינוי ניתן לעצירה או להפוך את הזמן ולהצעיר את עצמנו. יש לנו יכולת להשפיע על הבריאות שלנו, אבל רק להשפיע. אנחנו לא יכולים לעצור את הזיקנה והמוות. אנחנו גם לא צריכים לנסות. אנחנו יכולים להבין האחריות שלנו לשמור על כושר, על תזונה נכונה. אנחנו לא יכולים להיות בעלי שיפוט מושלם תמיד. אבל אנחנו יכולים להתבונן ולבדוק שאנחנו ערים ולא ישנים כל הזמן במיקוד רק בעצמנו. לבחון את השיפוט שלנו בחציבה מתמדת פנימה ולוודא שאני מתמקד במידות הטובות.

"חצוב פנימה, אל תוך עצמך, כי שם בפנים נמצא מעיין הטוב וביכולתו לנבוע ולפכּות תמיד, אם אך תחצוב ללא הרף".

תמיד תבחנו את השיפוט של עצמכם - תמיד תחצבו. אז מעיין הנעורים שבכם יפכה החוצה ואת המים שלכם שום דבר לא יעכיר.




אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.





48 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page