פרק 172 על דעתם של אחרים וממה פחד מרקוס אורליוס?

By Walter Crane - Library of Congress[3], Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=7385882

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

זה לא סוד שהשיח הציבורי בארץ הוא רעיל. אפילו משורדת השבי לירי אלבג, לא חסכו קיתונות של שיטנה ורעל. חשבתי להביא את מה שהיא פרסמה בעקבות זה ואז להתייחס בפרק הזה לדברים שאחרים חושבים ואומרים ואיך להתמודד עם זה. 

אז ראשית, מה שלירי אלבג כתבה: 

“אני קוראת את התגובות, קוראת את האיומים שקיבלתי, את הקללות. 

ואני מפחדת.

אני לא מפחדת מהתגובות עצמן, 

אני לא מפחדת לפגוש את אחד האנשים שהגיבו לי כאלה דברים. 

אני מפחדת ממה שנהפכנו להיות. 

לאחל למישהו להיות בשבי??? אני לא אאחל את זה לשונאים שלי. 

לרדת לי על המשקל??? מזכיר לי את אותם מחבלים שצחקו עליי. 

שדאגו להזכיר לי כל יום שאני שמנה. 

להבטיח לי מוות ונקמה??? תאחלו את זה לחמאס ולאויבים שלנו. לא לי.

וכל זה למה? כי אמרתי שראש הממשלה אחראי למחדל? 

זה לא שהשתמשתי במונחים פוליטיים, כי אני לא מבינה בפוליטיקה!!!

אני מדלג קצת על חלק מדבריה החשובים. 

לא חשבתי שאקבל כאלו תגובות מאנשים בעם ישראל. 

ואתם יודעים מה הכי קשה?

שהפילוג הזה יותר גרוע מהאויבים שלנו. 

ככה לא מנצחים!!

יש לנו מלחמות יותר חשובות לנהל, יש חיי אדם. 

אני מדלג עוד קצת:

לכל אותם אנשים שהגיבו לי דברים בזויים, חסרי רגש, חסרי אנושיות. 

תחסכו מעצמכם, חבל שזה מה שיהיה כתוב לכם ביום הדין. 

עדיף שתנצלו את הזמן בתפילות ומעשים לשלום המדינה, שלום חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון,

וחזרת כל החטופים. 

אני מדלג עוד קצת. לירי מסיימת את הפוסט שלה במילים:

אני מאחלת לכולנו בריאות בגוף ובנפש, חיים מאושרים והצלחה 

עם ישראל חי

כתגובה ראשונה, חשבתי לעצמי את מה שמרקוס כתב לעצמו 2.6:

"(6) מתעמרת את, הוי נפשי, מתעמרת בעצמך! לא תהיה לך הזדמנות נוספת לכבד עצמך. קצרים הם חייו של כל אדם, והנה חייך שלך כמעט הגיעו לקצם — ואת אינך חשה יראה עצמית; לא כי, תפקידי את רווחתך בנפשותיהם של אחרים." .

אבל אני לא יכול להגיד ללירי אלבג שלא תתעמר בנפשה בגלל שהיא מתרגשת מדברי בלע של אנשים. זה לא כל כך עוזר להגיד למישהו אל תתרגש. אז הכנתי כמה דברים נוספים שהסטואים אומרים. זה אולי יעזור לנו כולנו. 

דרך אגב, זה לא עניין חדש. לירי אלבג נמצאת בחברה טובה. גם אריק איינשטיין הגדול התמודד עם התופעה. ואפילו יש שיר על זה. אריק כתב ומיקי גבריאלוב הלחין.

השיר נקרא "עיתונאי קטן שלי".

אקריא חלק קטן ממנו:

הם כותבים בעיתונים

מה שהם רוצים

מסרסים מלכלכים

בלי שום רחמים

נכנסים אל המיטות

מציצים מהחורים

ואין מה לעשות

אין פה רחמים

מלבינים את הפנים

פוגעים במשפחה

אם היום היה תורי

אז מחר יהיה תורך

המלך הוא עירום

וכולנו ילדים

שרואים לו את הטוסיק

שותקים ולא קמים

אז איך אתה ישן בלילה

עיתונאי קטן שלי

איך אתה נרדם

על מה אתה חולם בלילה

אחרי שפיכת הדם

איך אתה נרדם

בן אדם, איך אתה נרדם

הם הורגים עם המילים

משחקים בנשמה

לאן אני שואל

הלכה האהבה

שברו לו את הלב

שברו את הילדה

אז בטח שתהיה פה

תהיה פה מלחמה

אז איך אתה ישן בלילה

עיתונאי קטן שלי

איך אתה נרדם

על מה אתה חולם בלילה

אחרי שפיכת הדם

איך אתה נרדם

בן אדם, איך אתה נרדם

הם כותבים בעיתונים

מה שהם רוצים

מסרסים מלכלכים

בלי שום רחמים

נכנסים אל המיטות

מציצים מהחורים

ואין מה לעשות

אין פה רחמים

אז איך אתה ישן בלילה

עיתונאי קטן שלי

איך אתה נרדם

על מה אתה חולם בלילה

אחרי שפיכת הדם

איך אתה נרדם

בן אדם, איך אתה נרדם

השיר הינו כתב אישום כנגד עיתונאים, בעיקר מתחום העיתונות הצהובה.השיר עורר סערה מיד עם צאתו, משום שנתפס כביקורת פומבית ומושחזת על מקצוע העיתונות באופן כוללני. הסערה הגיעה לשיאה כאשר העיתונאי צבי זינגר הגיש תלונה במשטרה נגד איינשטיין, בטענה שהשיר מהווה הסתה לפגיעה בעיתונאים. התלונה הועברה לבדיקת היועץ המשפטי לממשלה ולבסוף הוחלט שלא לצנזר את השיר או לנקוט כל פעולה אחרת נגד איינשטיין או גבריאלוב. עם זאת, מספר עיתונאים ראו את פרסום השיר על ידי זמר בקנה מידה כמו איינשטיין כפגיעת עמוקה וחלקם לא סלחו לו במשך שנים רבות.שנים רבות לאחר מכן, בסמוך למותו, פרסם איינשטיין טור אישי בעיתון "מעריב", בו התייחס לפרשיית העבר הזו וסיפר שדבריו בשיר הוצאו מהקשרם ונתפסו כהתקפה בוטה וחסרת רחמים, אך שכל כוונתו היתה העברת ביקורת על עיתונאי צהובונים ומדורי רכילות בלבד ולא כנגד כל קהילת העיתונאים.

מה שאומר, שתמיד יהיה מי שיהיה לו מה להגיד. אתן לכך עוד דוגמא נפלאה מאוחר יותר. 

נעבור לסטואים שיש להם מה להגיד בעניין. גם לאותם אלא שמפיצים דברי בלע וגם לנו, לכולנו. 

במכתב 105 של סנקה לחברו לוקיליוס, כותב סנקה עצות איך לחיות בביטחון ובשלווה. הוא גם אומר שזה כמו לשמור על הבריאות. והרבה מהעצות הן על היחסים עם אנשים אחרים. 

המשמעות היא, שהיחסים שלנו עם אנשים אחרים, תורמים או מזיקים לשלוות הנפש שלנו. לנפש שלנו בכלל. 

סנקה מציע לחשוב מה גורם לאדם אחד להרוס אחר והוא מונה: תקווה, קנאה, שנאה, פחד ובוז. קל מאוד לבוז לאנשים אחרים. הרבה אנשים מצאו בביזוי אחרים, מחסה לבעיות שלהם. בדיוק כמו הדוגמאות של אריק איינשטיין ולירי אלבג. אבל זו פגיעה חולפת. 

חלק מהעצות להימלט מקנאה של אחרים זה לא לנופף במה שיש לכם שיעורר תשוקות אצל אחרים. ונראה לי שזה די בסיסי ומובן כשהוא כותב לשמוח בחלקנו עם עצמנו ולא להתפאר. 

גם משינאה נמנע אם לא נתגרה באחרים. היא יכולה להיוולד גם מפגיעה וגם מאליה אומר סנקה. היו כאלה ששנואים גם בלי אויבים. במקרה כזה השכל הישר יגן עלינו מפניה. אם יהיה לנו אופי נוח, אנחנו לא נעורר פחד באחרים. כי אנשים ידעו שההתפייסות איתנו מובטחת וקלה. 

סנקה אומר כל אחד יכול להזיק ולהטיל פחד אבל "המעורר פחד מפחד. איש לא יכול לעורר פחד וגם להיות בטוח". בתרגום הישן זה הולך כך: "אין אדם נורא לאחרים יכול לחיות שאנן לעצמו." 

נותר הבוז. פה אומר משהו מוזר סנקה. אבל כשחושבים על זה, מבינים כמה  זה חכם. אם אדם בוחר לבוז ולא בגלל שאחרים בזים לו, הוא שולט במינון ולא יפגע. אפשר להפחית את הבוז והביזיון. "הצער שהוא גורם נחלש על ידי השכלה ודעת ועל ידי חיבת ידידים נכבדים הסובבים את הנכבד. אבל על אלה טוב להשען מבלי להיות תלוי בהם, כי אז יגדל שכר התרופה על הפסד הסכנה.".

כלומר לבוז בעצמנו זה אומר לא להיות תלויים באחרים ולהבין בחברת מי אנחנו. אם אנחנו לא תלויים באחרים ובזים בעצמנו, כלומר בשל ההשכלה שלנו עצמנו אנחנו מבינים לא לייחס ערך לדברים מסוימים, אז אנחנו מושפעים פחות מדברים של אחרים. 

בכלל הוא ממליץ להיות שקטים. לדבר יותר עם עצמנו מאשר עם אחרים. בעיקר כדי להימנע ממתק שפתיים בשיחות עם אחרים. להימנע מחנופה, שהיא כמו שכרות ואהבה שמגלה סודות. 

כלומר להיזהר במה שאנחנו אומרים לאחרים ולא לצפות שזה ישאר אצלהם. במילותיו של סנקה: "מה שהיה לפני רגע סוד, נעשה לשמועה רווחת". 

הכי בטוח לנו, זה לא לעשות עוול. ככל שנעשה יותר עוול, יותר נפחד ופחות נהיה בטוחים. "מידת פחדם כמידת רעתם, מנוחה אין להם… נענש מי שמצפה לעונש ומי שראוי - העונש מצפה לו". סנקה עוד מרחיב בעניין, אבל זה לא הנושא שלנו.

נחזור לעניין מה אחרים אומרים עלינו. 

נתקלתי בפוסט של מישהו שאני לא מכיר. לפי הטייטל שלו הוא מאמן אישי. אני כבר מראש אומר לכם שאני לא אוהב את הפוסט הזה ואסביר למה. למרות שזה לא סטואי במיוחד להתייחס לשלילי, אני בכל זאת אעשה את זה כדי לבדל ולשם קנה המידה.

אז הפוסט של המאמן האישי נקרא הזקנה שרקדה בשלג

והוא הולך כך: 

בעיירה קטנה ומושלגת, חיה אישה מבוגרת בשם אסתר. כל חייה דאגה למה שאחרים יחשבו עליה – איך היא מתלבשת, איך היא מתנהגת, ואפילו מה היא אומרת. היא תמיד ניסתה לרצות את כולם, אך ככל שניסתה יותר, כך הרגישה יותר כבולה ומותשת.

יום אחד, אחרי סערת שלגים, יצאה אסתר מהבית וראתה ילדים מחליקים על האגם הקפוא, צוחקים ונהנים. לרגע נזכרה בילדותה, כאשר החליקה בשלג בלי לדאוג איך היא נראית.

בהחלטה רגעית, היא נעלה זוג מחליקיים ישנים, ויצאה אל האגם. אנשים עצרו להביט – איך אישה בגילה מעזה? אך אסתר לא שמה לב. לראשונה אחרי שנים, היא הרגישה חופשיה.

באותו יום היא הבינה: החיים הופכים לקלים וטובים יותר כשאנחנו מפסיקים לתת משקל לדעתם של אחרים.

---

מוסר השכל כותב הקוצ'ר:

כאשר אנחנו חיים מתוך רצון לרצות אחרים, אנחנו מגבילים את עצמנו. אך כשאנחנו נותנים לעצמנו את החירות להיות מי שאנחנו באמת – החיים הופכים לקלים, שמחים ופשוטים יותר.

המסר פה הוא לא לרצות אחרים כי זה מגביל אותנו. שהחירות שלנו היא לעשות מה שאנחנו רוצים מבלי להתחשב בקנה מידה אחר. החיים הופכים לקלים שמחים ופשוטים. אבל למה שנרצה שהחיים יהיו קלים? זה לא בהכרח טוב. בטח שלא להיות אותנטיים בלי התחשבות במה שנכון ראוי ומוסר, בלי קנה מידה אובייקטיבי שכבר נגיע אליו. 

יש סיפור נוסף, משל. הוא בטעות מיוחס בחלק מהמקומות לאיזופוס. אבל כנראה זה משל ערבי או פרסי מהמאה ה12-13. 

הוא נקרא, הטוחן, בנו והחמור.

טוחן ובנו לקחו את החמור שלהם לשוק כדי למכור אותו. כשהם הלכו, הם נתקלו באנשים שונים שהציעו להם עצות לא רצויות:

ראשית, כמה אנשים צחקו עליהם שהם הולכים במקום לרכוב על החמור. אז הטוחן שם את בנו על החמור.

לאחר מכן, הם פגשו אחרים שביקרו את הבן על כך שרכב בזמן שאביו הקשיש הלך. אז הבן ירד והטוחן רכב על החמור.

לאחר מכן, נאמר להם שזה אכזרי עבור הזקן לרכוב בזמן שהילד הצעיר הולך. אז הטוחן שם את בנו על החמור איתו.

לבסוף, הם נתקלו באנשים שלעגו להם על שהעמיסו על החמור המסכן יותר מידי. מתוך ייאושם לרצות את כולם, החליטו הטוחן ובנו לשאת את החמור. 

תוך כדי נשיאת החמור על פני גשר, המהומה והסרבול של המצב גרמו לחמור להתעצבן. הוא בועט ונאבק, ובתוהו ובוהו, החמור נפל מהגשר וטבע.

המוסר השכל:

המוסר הברור של האגדה הזו הוא שאי אפשר לרצות את כולם. על ידי ניסיון לספק כל דעה שהם נתקלו, הטוחן ובנו בסופו של דבר איבדו את החמור שלהם לחלוטין.

יש סיפור נוסף שמעורב בו חמור והוא גם כן מתקשר לנושא שלנו.

החמור פגש בנמר שרבץ בקרחת היער.

אמר החמור לנמר, איזה כיף לך כאן בדשא הכחול.

"הדשא ירוק" ענה הנמר באדישות.

"כחול", אמר בהתרסה החמור. 

הם החליטו להתערב על זה וללכת לאריה שישמש בורר. 

בהגיעם לאריה, הוא פסק, "הדשא כחול" והנמר מגורש מהיער לשנה כי הפסיד בהתערבות.

החמור צהל והלך והנמר שאל את האריה, "למה פסקת לטובת החמור, אתה יודע שהדשא ירוק ולא כחול?".

האריה ענה: "נכון, אבל לא בגלל צבע הדשא פסקתי נגדך, אלא כי התווכחת עם חמור". 

אז מתי אנחנו יודעים מתי נכון להקשיב לאחרים ומתי לא. תמיד להיות אותנטיים לעשות מה שעל ליבנו כמו הזקנה ששברה אגן כי הקשיבה לקוצ'ר שאמר לה שהיא יכולה להחליק באגם הקפוא ולא להתייחס לאחרים? או כן להקשיב לעצות של אחרים ולאבד את החמור כמו הטוחן ובנו? 

אז יש קנה מידה ויש דרך. 

נעבור לאפיקטטוס. 

בספר הרביעי של "השיחות" פרק 12, נקרא "על תשומת הלב". יש שמכנים את זה המיינדפולנס הסטואי. גם אני עשיתי את זה בפרקים קודמים, למרות שיש הבדלים ממה שמוכר כמיינדפולנס. 

פייר הדוט הפילוסוף הצרפתי מסביר את הרעיון הזה כך:

תשומת לב (prosoche) היא הגישה הרוחנית הסטואית הבסיסית. זוהי ערנות מתמשכת ונוכחות של תודעה, מודעות עצמית שאינה ישנה לעולם, ומתח מתמיד של הרוח. הודות לגישה זו, הפילוסוף מודע לחלוטין למה שהוא עושה בכל רגע, והוא בוחר את מעשיו במלואם.

אפיקטטוס אומר שאסור להרפות מתשומת הלב שלנו. מהזהירות שלנו. אם שגינו כי לא שמנו לב, זה יכול להשפיע על כל מה שנעשה להבא. החלק הגרוע יותר, זה הגברת הרגל של חוסר תשומת לב. ברגע שיש הרגל של חוסר תשומת לב אנחנו גם מתרגלים לדחות את שלוות הנפש שלנו. אנחנו דוחים את החיים המהוגנים ואת החיים על פי הטבע. 

בהקשר של הפרק שלנו היום זה אומר, אנחנו נושפע יותר ויותר ממה שאומרים עלינו ולנו. 

אפיקטטוס משכנע שלשים לב לא יכול להזיק. מה מפריע לנו לשחק תוך כדי תשומת לב, לשיר? יש איזשהו תחום בחיים שאם נהיה מודעים וניתן תשומת לב לשיפוט נכון שלנו, זה יזיק לנו? נעשה משהו גרוע יותר אם נשים לב למה שאנחנו עושים? האם נגר יבנה משהו פחות טוב אם ישים לב ויקפיד, או פחות? 

האם הקברניט ישיט את הספינה פחות טוב אם יקפיד וישים לב? אם אנחנו פשוט מתנהלים על פי כל גחמה שלנו זה מגביר את המתינות והכבוד העצמי? אז לא. זו אמירה של אפיקטטוס מבלי שהכיר את הסיפור על הזקנה שמחליקה באגם הקפוא. 

אז למה כן אנחנו צריכים לכוון את תשומת הלב שלנו? לעקרונות הסטואים ובעיקרם שאנחנו לא שולטים ברצון החופשי של אחרים. - ברצון החופשי שלנו, שם מקור הטוב והרע. רק אני יכול לגרום לעצמי טוב או רע. על ידי הרצון החופשי שלי והפעולות שלי. 

אז אם רק אני אחראי למה שטוב לי או רע לי, למה להיות מוטרדים מדברים חיצוניים? בלשונו של אפיקטטוס: "מה עריץ יכול להטיל בי פחד? מה מחלה? מה דלות ומה מכשול? 

• אבל איני מוצא חן בעיני פלוני.

• כלום זהו ענייני לענות בו? כלום זהו משפטי? 

• לא ולא.

• ובכן, אין זה נוגע לי? 

• אבל אדם חשוב הוא בעיני הבריות. 

• לכך ידאג הוא לעצמו, ואלה המחשיבים אותו, ואשר לי יש לי אחד, שחובתי היא למצוא חן בעיניו, להיכנע לו ולציית לו - האלוהים ואחריו אני גופי. "

אפיקטטוס אומר פה, שמה שאחרים חושבים עלינו, זה עניין שלהם. זה לא עניין שלנו. אנחנו צריכים למצוא חן רק בעיני עצמנו. אבל גם על פי קנה המידה שמאפשר לנו רצון חופשי שלא מושפע מגורמים חיצוניים. ההגיון הרציונלי מהווה קנה מידה. זו המשמעות הסטואית של לחיות על פי הטבע. לפי הגיון רציונלי שמביא אותנו לחיים משותפים עם אחרים. אז כל עוד אנחנו שומרים על קנה המידה הזה, ושמים את הלב לכך שהרצון שלנו חופשי ולא מושפע מגורמים חיצוניים, אנחנו לא שמים לב לאף אחד. אז למה להיות מוטרד מאנשים אחרים? רק אם אנחנו לא מקפידים ושמים לב לכך שהם לא בשליטתנו. אלא רק אנחנו בשליטה שלנו. "קח איזה סנדלר שתרצה ותמצא שהוא שם לחוכא וטלולא את ההמון אם זה נוגע למלאכתו שלו, והוא הדין גם במקרה של הנגר". הדוגמא היא כדי להמחיש זו האומנות שלנו, שלא נושפע ממה שלא בשליטה שלנו. ולא תלויים ברצוננו החופשי. כל שאר הדברים ככל שנצליח. 

אח"כ עלינו לזכור שאנחנו חיים בחברה ויש לנו תפקידים בחיים האלה. אנחנו צריכים לחשוב מתי נכון לנו לשחק ולשיר, מתי נכון לעשות משהו ומתי לא. "כיצד למנוע שרעינו לא יבוזו לנו, או שאנחנו לא נבוז לעצמנו ; מתי לחמוד לצון ולמי ראוי ללעוג; מתי לוותר ולמי; ובסופו של דבר כיצד לשמור על עצמיותנו בחברה. כל אימת שאתה נוטה מאחד העיקרים האלה תיכף אתה ניזוק, והנזק לא בא מבחוץ, אלא הוא נובע מעצם המעשה.". 

כלומר הנזק הוא מטעות שיפוט שלנו. מבורות שלנו שייחסנו ערך לדברים חיצוניים כמו דברים של אחרים. אנחנו נפספס ונשגה. אפיקטטוס אומר את זה בוודאות שאנחנו נשגה ונפספס. אבל אם נתעקש על תשומת הלב שלנו, אנחנו נפחית את השגיאות שלנו. 

אפיקטטוס מסביר שמה שסטואיים צריכים להקדיש לו תשומת לב מתמשכת הוא העיקרון שהטוב והרע נמצאים בבחירות שלנו ולא באירועים חיצוניים כלשהם. בכל פעם שאנחנו שמים לב שאנחנו כועסים או מתרגשים מדברים של אחרים, לעצור ולשאול האם הדבר שאנחנו מוטרדים ממנו תלוי בנו או לא. אם לא אז אל תתנו לזה ערך באופן שגורם לנו להתרגש. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו במקום זה מה תלוי בנו  במחשבות שלנו ומעשים שלנו  ואיך נוכל להגיב בצורה חכמה יותר על ידי לקיחת אחריות רבה יותר על המחשבות והמעשים שלנו. 

לפעמים אנחנו לא מודעים שהמחשבות שלנו מתמזגות עם התפיסה שלנו לגבי אירועים חיצוניים. אם מישהו אמר לי משהו שלא ראוי, או לא מתאים לי, אני רואה בו אדם רע. כמו שאני אראה תכונות אחרות שלו, גבוה, נמוך, שיער קצר או ארוך, עיניים ירוקות או חומות, טוב או רע. 

כדי לשים לב, בתשומת לב סטואית, לאופן בו אנו משתמשים בשיפוט ערכי, אנחנו צריכים להפריד את הדעה שלנו מהמציאות. "לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות.".

אנחנו חייבים להבין שהדעה שלנו על אדם שאמר לנו משהו רע, היא לא כי האדם הוא רע ואנחנו מבחינים בזה פאסיבית. זה הפוך, אנחנו מדביקים לאדם את התג של איש רע. 

אפיקטטוס אומר שבכל פעם שאנחנו מוטרדים רגשית מהתרשמות הנוגעת לאירועים חיצוניים, זה סימן אזהרה לכך שמיזגנו את האירוע כמו דעה של אחרים, עם שיפוט ערכי- אנחנו הדבקו תווית של טוב או רע. דוגמא ממה שלירי אלבג כתבה "לרדת לי על המשקל??? מזכיר לי את אותם מחבלים שצחקו עליי. שדאגו להזכיר לי כל יום שאני שמנה. "

אז אפיקטטוס אומר להגיב לרשמים מטרידים כאלה - על ידי דיבור מילולי אליהם כמו למשל: " זה לא באמת רע שהם אומרים לי שאני שמנה. זו לא המציאות עצמה. זה רק רושם. תחשבו על זה, הדברים שאחרים אומרים או עושים מתמזגים עם שיפוט ערכי חזק מהסוג שמעוות אירועים וגורם לנו לחוות מצוקה רגשית.

סנקה למשל אומר על רשמים כמו פחד וזה אותו הדבר לצורך העניין: 

"רבים הם, לוציליוס, הדברים המפחידים אותנו מהדברים הפוגעים בנו, והרבה פעמים אנחנו סובלים בדמיון יותר מאשר במעשה. "

אז אנחנו סובלים יותר כי יחסנו לאותם אנשים ערך ולדברים שלהם שלא בשליטה שלנו. אז אנחנו סובלים יותר מהדעה שלנו, מהשיפוט שלנו, על הדברים שנאמרים עלינו מאשר מהמציאות עצמה. 

כלומר הנזק הוא מטעות שיפוט שלנו. מבורות שלנו שייחסנו ערך לדברים חיצוניים כמו דברים של אחרים. זה בדיוק מה שמפחיד את מרקוס אורליוס. והוא כותב:

3.9: "על ֹכּח המַדמה שבקרבּך עליך להשגיח במורא כי בו תלוי הכּל, כדי שלא יגרום הדמיון לֹכּח־המושל שבנפשך למרוד בטבע ולהתנגד להתנהגות יציר משכיל."

מרקוס אומר לעצמו מה שאמר אפיקטטוס לשים לב. ממש לפחד לאבד את השיפוט הנכון. לא לשפוט באופן נמהר. "סגולה זו מצווה לנו שיקול דעת, ידידות כלפי בני האדם והליכה בדרכי האלים".

לדעתי הוא אומר פה, להיזהר גם בשיפוט נמהר אודות מה שאחרים אומרים. 

מרקוס אורליוס בכמה מקומות מדבר על דעות של אחרים. 

6.53

גם ב 8.61 הוא כותב לעצמו: "(61) בוא אתה במסתרי הגיונו של כל אדם, והתר לכל אדם לבוא במסתרי הגיונך". אז כן להקשיב לדברי אחרים, אבל בשביל השקיפות והבנת המציאות כפי שהיא. 

: "(53) הרגל עצמך להיות קשוב לדברי הזולת והֱיֵה, כמידת יכולתך, כבתוך נפשו של הדובר."

והוא אומר לעצמו לבחון מה הזולת אומרים בכמה מקומות. שעל פניו זה סותר את מה שאמר אפיקטטוס. אבל רק על פניו. 

כי מרקוס אומר (7.29-30), שאם מישהו שגה, או בתרגום אחר, הוא אומר שאם מישהו עשה עוול - "הנח את הִמשגה למי שעשה אותו". זאת אומרת לבחון מה אחרים אומרים, כדי לדעת אם אתה שגית או האחר. 

התשומת לב מוקדשת לדברי אחרים רק לשם אפקט הלמידה. אם מישהו כתב תגובה מבזה, הוא זה שוגה. זה נוגד את החיים על פי הטבע שלהתייחס למשותף בין בני האדם. לפעול בהיגיון על פי המשותף. לעשות בודי שיימינג זה מפריד וזה מבוסס על היגיון שגוי. אז מרקוס אורליוס אומר פה, תהיו קשובים לדברי הזולת תבינו למה הם אומרים מה שאומרים, ואז הוא כותב:

ב4.38 : "ראה את המחשבות המושלות בבני־אדם, וגם את המשכילים שבהם – ממה הם בורחים ומה הם מבקשים!". או שהוא כותב:

9.18: "(18) בוא במסתרי הגיונם ותיווכח מה טיבם של המבקרים שמפניהם אתה חושש; שהרי אין הם יודעים לבקר אף את עצמם כהלכה!"

טכניקה מעניינת של מרקוס אורליוס לא להתרגש מדברי אחרים, זה כשהוא אומר לבחון את דבריהם של אחרים את המבקרים למיניהם ולשים לב שהם לא מבקרים את עצמם וטועים. אז למה להתרגש מהם? אם אני מבין שמישהו עשה בודי שיימינג ויודע שהוא טועה בגישתו. או כמו במקרה של אריק איינשטיין כותב רכילות על מישהו, אז אלה אנשים שלא מבקרים את עצמם נכון, אז אין לי מה להתרגש מהם.

גם ב 9.22 הוא כותב לעצמו לבחון למה אנשים אומרים מה שהם אומרים לשם הלמידה.  "בחן את שכלך ואת ֵשׂכל־הכלל ואת ֵשׂכל חברך. את שכלך, למען הרגילו במשפט צדק; את שכל־הכלל, למען תזכור תמיד שאתה חלק ממנו; ואת של חברך, למען תדע אם שוגג או מזיד הוא ולמען תכיר שיש לך קרבת הגזע אליו" שכל הכלל, זה הרציונל מבוסס חוק הטבע. ההיגיון המשותף לכל בני האדם. לחפש את המשותף. אז לבחון את עצמנו, שאנחנו חושבים נכון ואת מה שאומרים אחרים  "כדי שתקבע האם הוא לוקה בבורות או שניחן בדעת…". 

ב 9.27 הוא כותב לעצמו שבכל פעם שמישהו מאשים אתכם, או שונא אתכם או שמביעים איזשהו רגשות כלפיכם, תבדקו למה האנשים הללו מרגישים או חושבים ככה. "– חדור לנפשות בני־אדם הללו, קרב אליהם וראה מי הם…" אחרי שנבחן את זה, נבין שאין מה להתרגש מהם. עדיין עדיף לנהוג בהם בסבר פנים יפות. כי זו הבחירה הנכונה מצידנו. 

הוא גם מדגיש לעצמו את לבחון במה שאנשים אחרים אומרים או עושים. 9.34: מה העמדות של האנשים הללו, מה הם מכבדים ואוהבים ולמה הם מקדישים את תשומת הלב שלהם. צריך לבחון את הנפש שלהם במערומיה. "מה רבה יוהרתם כאשר יחשבו, כי יש ביכולתם להזיק בהאשמותיהם ולהועיל באומרם דברי שבח.". כלומר ככה נבין כמה יהירים הם שהם חושבים שהם יכולים להזיק או להשפיע בחנופה. האנשים הללו עושים בדיוק הפוך ממה שאפיקטטוס דיבר עליו, שעלינו לשמור על השיפוט שלנו חופשי כי זה הדבר היחיד שבשליטה שלנו. אז כשנבחן את הנפש של אותם אנשים ואת הבורות שלהם, נבין שאותם מאשימים ומחניפים לא מבינים שהשיפוט שלהם לקוי והם כן חושבים שמה שמשפיע עלינו זה הם. אלא רק אנחנו משפיעים על עצמנו. השיפוט שלנו חופשי. כמו שאמר אפיקטטוס בספרון "המדריך":  "זכור כי לא העולב ולא המכה פוגעים בך, אלא מחשבתך הרואה בהם פוגעים. אם כן, כאשר מישהו מקניט אותך, דע כי רעיונותיך על פעולה זו הם שמקניטים אותך. לכן נסה, בראש ובראשונה, לא להיסחף על ידי הרושם. שהרי יהיה לך קל יותר לשלוט בעצמך אם יהיו באמתחתך זמן ושהות".

נקודה נוספת.

בדיוק סיימתי לקרוא ספר נפלא. ממש אחד הטובים. הוא נקרא

 The Socratic Method: A Practitioner's Handbook

הספר הוא מאת וורד פארנסוורת׳. הוא פרופסור למשפטים בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טקסס. הוא חיבר ספרים בנושאי משפט, רטוריקה, פילוסופיה ושחמט. בין היתר יש לו גם ספר על הסטואים. אבל אותו לא קראתי. אבל שמעתי שהוא טוב. את הספר על השיטה הסוקרטית בדיוק סיימתי. הוא גם מתייחס לסטואיים ויש בו קטע מעניין ורלוונטי לנושא שלנו. 

הוא אומר שאנשים לפעמים מדברים מתוך עקרונות מסוימים שבאופן לא תמיד מודע מושפעים מפוליטיקה מסוימת שתומכת בעקרונות הללו שלהם. לפעמים בעל העקרונות הללו, לא חושב שיש קשר בין הפוליטיקה שהוא תומך בה לבין הדעות שלו או שלה. אבל שהפוליטיקה היא שונה משלהם, הם פתאום לא פועלים על פי אותם עקרונות. אל דאגה אסביר. בגדול הכוונה היא שלא היינו נוהגים באותו אופן, אם היינו מחזיקים בעמדה פוליטית שונה.

הסופר טוען שזה תרגול סוקרטי טוב לחשוב על מה שהחברים שלנו עושים או מי שאנחנו תומכים בדעתו, ולחשוב מה היה קורה אם את אותו הדבר היה אומר או עושה, מישהו מהעמדה הפוליטית ההפוכה לשלכם. כמו כן, לחשוב על מה שעושים היריבים שלכם ומה אם החברים שלכם היו עושים את אותו הדבר. בהקשר שלנו, אותם אלה שהגיבו ללירי אלבג, היו מתרעמים אם מישהו היה מגיב באופן דומה לאיך שהם הגיבו, רק כלפי אמירה של דמות של מישהו או מישהי שבאותו צד פוליטי כמוהם. שזה מתקשר למה שמרקוס אורליוס מציע לנו, להיכנס לנפשו של הדובר. 

הדוגמה מהספר הולכת כך:

מישהו אומר:

• "הבעיה בסרט היא העמדה הפוליטית שלו. סרטים לא צריכים להיות פוליטיים". 

הסופר מדגים את התגובה בדיאלוג:

• "אני מבין את ההרגשה. אבל האם אתה זוכר את הסרט שראינו פעם שאהבת והאם אתה זוכר שהגיבור נותן נאום חוצב להבות? 

• קטע גדול

• לא יודע מה לגביך, אבל אני חשבתי שהנאום בסרט היה טוב, גם בגלל שזה בדיוק מה שהעולם זקוק לו. אתה יורד לסוף דעתי? 

• בהחלט

• אבל אני מניח שהיו אנשים שחשבו שזה נאום פוליטי

• סביר להניח

• ואתה יכול להבין למה הם מתכוונים בגלל שהנאום דיבר על מה שהם לא יכולים להסכים לו מבחינה פוליטית.

• אין ספק, איזה מטומטמים אנשים יכולים להיות

• אבל בכל זאת, זאת יכולה להיות דוגמא לסרט שהיה פוליטי במובן מסוים, אבל זה עבד, נכון? 

• בטח הסרט הזה היה מצוין

• אז אולי זה מרחיק לכת לומר שסרטים טובים לא יכולים להיות פוליטיים. אני מניח שצריך להיות עוד משהו שיעשה את הסרט טוב או לא, מלבד הפוליטיקה. 

• אני מניח שכן." 

הסופר ממחיש פה וגם בדוגמה נוספת קצת יותר פוליטית, איך שינוי פרספקטיבה יכול לערער על עמדה עקרונית. על ידי מחשבה איך זה יראה למישהו מעמדה שונה. בעולם שלנו, יש לא מעט שמבקרים עיתונאים המביעים עמדה פוליטית. אבל הם פחות מתרגשים מעיתונאים המביעים עמדה פוליטית דומה לשלהם…

נכון לבחון את העמדות שלנו. לכן מרקוס אורליוס מצד אחד פועל בדיוק על פי מה שאפיקטטוס ממליץ, לשמור על השיפוט שלנו חופשי ולא להיות משופעים מדברים שאין לנו שליטה עליהם כמו דעות של אחרים, ומצד שני, הוא חוזר על זה שוב ושוב, להיכנס לראש של אחרים ולהבין אותם. זה יכול לעשות שני דברים. מצד אחד, לעזור לנו להבין את הבורות שלהם ולא להתרגש כי הם נוהגים בבורות והדבר השני, לבחון אולי אני בבורות ואני טועה. 

נסכם בקצרה,

כמו שסנקה כתב, מי שבז לדברים חיצוניים, לא יתרגש אם יבוזו לו, כי הוא שולט במינון. אז נבין שהנפש שלנו מתעמרת בעצמה כמו שכתב מרקוס, כשהיא מתרגשת מדברים חיצוניים. כי אנחנו אלה שמייצרים לעצמנו את הטרדות. לכן אפיקטטוס אומר לא להרפות מתשומת הלב, מה בשליטה שלנו. השיפוט שלנו בלבד ועלינו לשמור אותו חופשי ולא מושפע. שימו לב שאחרים פגומים ובורים, לכן מצד אחד לא להתרגש ומצד שני, גם אנחנו יכולים להיות כאלה, אז אולי הם צודקים. אף אחד עוד לא נפגע מהאמת, אלא רק משיפוט שגוי. אז או שנלמד מהם, או שנבין שהם שוגים ונשאיר את השגיאה אצלהם לא, אצלינו. 

נסיים במה שמרקוס כתב לעצמו בספר 12.4:

"כמה פעמים התפלאתי על זה, כי כל אדם אוהב את עצמו יותר מכל האחרים, ובכל־זאת משפטו על עצמו אינו רב־ערך בעיניו כמשפט אחרים. (כלומר השיפוט העצמי פחות ערך משיפוט אחרים עלינו) לוּ בא ֵאל אדיר או מורה חכם־לב ונתן ָצו, שלא נחשוב שום דבר ולא נחרוץ משפט, מבלי להשמיע תכף את הגיגנו בקול, לא היינו יכולים לעמוד בזה אפילו יום אחד. כן אנחנו יֵראים מפני מה שיאמרו הבריות עלינו יותר ממה שאנו דואגים למשפט עצמנו."

הוא כותב לעצמו שאם מישהו יחייב אותנו להגיד בקול מה אנחנו חושבים בדיוק ברגע שאנחנו חושבים אותו, לא היינו עומדים בזה. גם אחרים לא. לכן כולנו צריכים לחשוב לפני שאנחנו מדברים. לנהל את מחשבותינו בתשומת לב ולא להתרגש מאחרים. 

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב