שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
נתחיל באנקדוטה קטנה. הבת שלי עוד מעט בת 6. נכנסו ביחד לבניין משרדים מהסוג בו המעליות מקריאות לך את הקומה ואת מספר המעלית אליה נכנסת. היו מעליות מימין ומשמאל. כל אחד מאיתנו לחץ על הזמנת המעלית. אני בצד אחד וביתי בצד השני. בצחוק אמרתי, אני הזמנתי את המעלית. היא ענתה, "לא, אני הזמנתי את המעלית". לא יכולתי להשאיר את מצב העניינים ככה בלי ויכוח תחרותי קל לשם השעשוע, אז אמרתי, "לא נכון, אני הזמנתי את המעלית". מיד הגיעה המעלית ואמרה "מעלית B, עולה". הבת שלי בחריפותה אמרה: "אתה רואה המעלית אמרה שאני הזמנתי אותה". צחקתי ואמרתי לה, "ניצחת"...
האנקדוטה הזאת מלמדת משהו על ויכוח. בעיני היא ניצחה כי היא השתמשה ביצירתיות והומור ושינתה את המשוואה. לקחה את הוויכוח למקום אחר. אין שום דבר מהותי בויכוח הזה והוא גם לא ארוז בטיעונים לוגיים או יוכיח מי שהצדק עמו גם יודע לומר משהו נכון על המציאות. אבל היא השתמשה בתכסיס רטורי ידוע של הוכחה המבוססת על סמכות בלתי מעורערת. טיעון המבוסס על סמכות הוא כשל לוגי כי זה לא באמת מוכיח את הטענה הראשונית, אבל זה היה משעשע וסוג של שחמט מרשים שהבת שלי עשתה. היא שימחה אותי.
לפילוסוף ארתור שופנהאואר יש מאמר על איך לנצח בויכוח. במאמר הוא מציג 38 דרכים לנצח בויכוח. בפרק היום, אנחנו נשווה את דרכו של שופנהאואר לויכוח ואת זאת של אפיקטטוס. יהיה מעניין ומחכים מבטיח.
אבל קצת על שופנהאואר, כי זה חשוב לעצם העניין. הוא נחשב לפילוסוף מאוד פסימי ומאוד שנון וספרותי. הוא הושפע מאוד מהפילוסופיה של אפלטון, של עמנואל קאנט והיה אולי הראשון שלקח את הפילוסופיה של המזרח, בעיקר בודהיזם וה-אופנישדות - ההודיים והושפע גם מהם. הוא השפיע מאוד על ניטשה, ויטגנשטיין ועוד.
שופנהאואר טען שהרצון שלנו הוא מקור הסבל שלנו. הוא נטה למיסטיקה מזרחית, אבל היה גם איש מתוסבך שלא חי על פי הפילוסופיה שלו. הוא הטיף לסגפנות אבל לא חי ככה. הוא היה רווק שניהל רומנים עם נשים, אבל בז להן ואפילו טען ש"נישואים היא מלכודת שהטבע טומן לנו". הוא אהב כסף ונכנס לתגרות וויכוחים. אפילו הפסיק ללמד באוניברסיטה כי הוא לא סבל את הפילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל וקבע את הרצאותיו במקביל לאלה של הֵגֶל, אבל הֵגֶל היה מאוד פופולרי, אז הסטודנטים העדיפו את ההרצאות שלו.
שופנהאואר היה איש לא נעים ואפילו יש סיפור ידוע שכאשר גברת אחת הפריע לו להתרכז בשל דיבור בקולה הרם, הוא דחף אותה וגרם לה נזק. הוא הגן על עצמו לבד בבימ"ש ונפסק שעליו לשלם לה 15 מטבעות כסף מידי רבעון עד סוף חיה. כשהיא הלכה לעולמה הוא כתב ביומנו: "נמחק החוב, נמחקה בעלת החוב". חמלה היתה בו רק לבע"ח- בעיקר לפודלים שלו.
על פניו לסיפורי אישיותו ורכילות ביוגרפית של שופנהאואר, לא צריכה לעניין אותנו. אבל אסביר לקראת הסוף למה זה מעניין כשאסכם את העניין.
נגש לענייני אומנות הויכוח.
שופנהאואר עושה הבחנה ומסביר כי היוונים והרומאים השתמשו במילים לוגיקה ודיאלקטיקה כמונחים נרדפים.
אפלטון היה הראשון להשתמש במונח דיאלקטיקה והוא התכוון לשימוש השגרתי בתבונה. מיומנות השימוש בתבונה. למעשה אומר שופנהאואר, הן היו לא מובחנות עד תקופתו. הוא אומר שקאנט השתמש במילה דיאלקטיקה בנימה שלילית "אמנות הווכחנות הסופיסטית". כך לוגיקה הפכה לעדיפה בהיותה יותר תמימה וטהורה.
שופנהאואר מגדיר לוגיקה מ "לוגוס" - במשמעות מילה ותבונה. "מדע חוקי המחשבה, של שיטת התבונה". בעוד ש דיאלקטיקה היא מהמילה לשוחח. מאחר ובשיחה מעבירים מידע, דעות או מתווכחים, הוא מגדיר דיאלקטיקה כ"אמנות הפולמוס".
אז לוגיקה היא טהורה בשכל ולא קשורה לניסיון. היא תהליך התבונה.
דיאלקטיקה מצידה, היא חילופי הדברים בין אנשים רציונליים. מאחר והם רציונלים, הם אמורים לחשוב אותו הדבר במשותף. לראות זה את טענתו של זה ואת התקפות הלוגית של הדברים. אבל ברגע ששני אנשים מפסיקים להיות מתואמים במחשבה שלהם ומפסיקים להסכים, נוצר פולמוס או תחרות אינטלקטואלית. היינו רוצים לחשוב שאם שניים הם רציונלים הם יסכימו והמחלוקת נובעת משוני חיוני ליצירת אינדיבידואליות אומר שופנהאואר. הוא מתכוון שהשוני נובע מהניסיון השונה של אותם אנשים. לא מהלוגיקה שלהם.
שופנהאואר טוען שטבע האדם הוא כזה שאם שניים משוחחים אבל המחשבות שלהם לא זהות הם לא יבחנו מחדש את תהליך החשיבה שלהם עצמם, אולי טעו. אלה יניחו שהטעויות הן בחשיבה של הזולת.
זאת אומרת שבני אדם הם קשי עורף מטבעם וזה מביא לכך שהם נוהגים להתווכח. בשל כך שופנהאואר, קורא לזה דיאלקטיקה ווכחנית או פולמוסית.
והוא מסביר. זו אומנות הויכוח שאדם יוכל לעמוד על שלו בצודק ובמוטעה. יתכן שאדם צודק אובייקטיבית, אבל מי שמסתכל מהצד יכול לחשוב דווקא שהוא המפסיד בויכוח. אולי אפילו הוא עצמו יחשוב כך. זאת השיפלות הבסיסית החקוקה בטבע האדם אומר שופנהאואר. אם טבע האדם לא היה נקלה הרי שבכל דיון לא היתה לנו מטרה אחרת חוץ מגילוי האמת. הרי לא היה משנה לנו אם ההנחה הראשונית שלנו היא הנכונה או של היריב. היה חשוב לנו יותר להגיע לאמת. אבל רובנו שואפים לצאת צודקים יותר מכל.
שופנהאואר מוצא בזה גם משהו חיובי. גם אם אנחנו חושבים שהיריב שלנו מפריך את הטענה שלנו, אנחנו צריכים להמשיך לעמוד על הטיעון שלנו אומר שופנהאואר כי אולי אח"כ נגלה שצדקנו והיריב טעה. ואולי יש הוכחה לדברינו שלא היתה מושגת לנו בעת הוויכוח. על כן, הוא ממש אומר שאנחנו צריכים לתקוף כל טיעון נגדי לשלנו גם אם נראה נכון ויציב כי אולי האמת שעומדת מאחורי הטיעון, היא שטחית ובמהלך הויכוח יעלה בדעתינו טיעון נוסף שיערער את הטיעון הנגדי ויוכיחו את האמת מאחורי ההצהרה שלנו. זה אומר שאנחנו נאלצים להיות לא ישרים. אבל זה בגלל שכל מי שמתווכח עושה זאת על צדקת טיעוניו ולא על האמת.
הוא נותן דוגמא ממקיאוולי שהמליץ לנסיך שלו לנצל את הרגע הראשון שהשכן שלו יפגין חולשה כדי לתקוף אותו, אחרת השכן יעשה את זה. אילו הכבוד והנאמנות היו שולטים בעולם הסיפור היה שונה הוא אומר. זה נכון גם לוויכוח.
הגישה הזאת של שופנהאואר הזכירה לי את הדיבייט הראשון ששודר בטלוויזיה בין מועמדים לנשיאות בארה"ב. השנה 1960, המועמד המוביל הוא ריצ'רד ניקסון הרפובליקאי השמרן. קנדי המועמד הצעיר והכריזמטי הגיע מוכן לראיון טלווזיוני. לבש חליפה שתבלוט נכון על המסך, הוא אופר והוא היה כאמור צעיר יותר. ניקסון לעומתו, לא התאפר, לבש חליפה אפורה שלא החמיאה והגיע עייף וזיפי פניו ניכרו על המסך. ניקסון הזיע וזה ניכר וכך נולד גם ביטוי בארה"ב "מזיע כמו ניקסון", שמתייחס לכל מי שלא מתמודד טוב בראיון טלווזיוני. למרות שקנדי היה חולה יותר באותה עת, הוא נראה הרבה יותר טוב על המסך. אבל מי שהאזין לעימות ברדיו, היה בטוח שניקסון ניצח ומי שצפה בטלוויזיה היה בטוח שקנדי ניצח. מאחר והמדיום הטלווזיוני מוסיף מימד שלא קיים ברדיו, קנדי ניצח את הדיבייט ואת הבחירות והיה לנשיא הצעיר ביותר עד אותה עת. הסיפור הזה מוכיח את דברי שופנהאואר, שהתוכן פחות חשוב מאופן הצגתו. החשוב הוא הניצחון.
קל להגיד שאנחנו חייבים להיכנע לאמת ולא להצהרות שלנו עצמנו אבל היריב שלנו לא יעשה את זה. לכן אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ולו רק בשל הסיכוי שלרגע נראה שאני טועה אבל למעשה אני מוטעה בשל כישורי היריב שלי ואז אני מוותר על האמת.
שופנהאואר ממשיך ואומר שלוגיקה עוסקת בעיצוב הטענות ולא יותר אבל דיאלקטיקה עוסקת בתכנים, בנושא במהות. על כן, חשוב לעצב טוב את הטיעונים שלנו לפני שנכנסים לויכוח.
הוא מביא גם את דעתו של אריסטו שאכן הפולמוס הוא המטרה העיקרית אבל לשם גילוי האמת. הדיאלקטיקה תעשה זאת על פי מידת התקבלות הטענות על הדעת או בפופולריות שלהן. כלומר גם אריסטו מפריד בין האמת האובייקטיבית לבין הדרך שמוכיחים אותה. שופנהאואר הוא זה שמחדד ומגדיר את הדיאלקטיקה רק לטובת ניצחון בויכוח.
זאת אומרת שכדי לגבש דעה בהירה בדיאלקטיקה, אנחנו לא צריכים להתחשב באמת האובייקטיבית היא עניין של לוגיקה. צריך לראות את העניין כאומנות ניצחון בויכוח.
שופנהאואר אומר שדיאלקטיקה תפקידה להגן עלינו מהתקפות פולמוסיות במיוחד כאלו שלא הוגנות. בנוסף היא מלמדת אותנו לתקוף הצהרות של אחרים מבלי לסתור את עצמנו ולהיות מובסים.
גילוי האמת חייב להיות נפרד מאמנות הזכייה בהסכמה על טענות. האמת האובייקטיבית היא דבר שונה לחלוטין שעוסק בשיקול דעת מהימן ובחקירה ולכך אין אומנות מיוחדת.
יתרה מכך, אנחנו חייבים להפסיק לדבוק באמת אובייקטיבית, היא שולית. המטרה היא רק הגנה על העמדה שלנו והפרכת זו של היריב.
בגלל שאי אפשר לדעת בזמן אמת או כמעט תמיד אי אפשר לדעת בוודאות מה האמת, אנחנו צריכים לדבוק בטיעונים שלנו.
"אם כך"... אומר שופנהאואר, "דיאלקטיקה לא צריכה לעסוק באמת, בדיוק כשם שסייף לא צריך לקחת בחשבון מי צודק כאשר מחלוקת מובילה לדו קרב.". אם המטרה שלנו האמת, אנחנו מצטמצמים ללוגיקה.
למרות שאני חסיד גדול יותר של האמת מאשר ניצחון בויכוח, יש ערך לתכסיסים שמלמד שופנהאואר וגם להבחנה שהוא עושה בין דיאלקטיקה ללוגיקה. הוא בעצמו אומר שהוא מסכים עם אריסטו שלא צריך להיכנס לויכוח עם כל אדם. שנכון לפנות אל ההיגיון להאזין לו ואף להיכנע להגיון. הוא מסכים שצריך להוקיר את האמת ולקבל היגיון גם מיריב ולהיות הוגן שיוכיחו אותך על טעותך אם האמת מצויה אצל היריב. הוא עוד מוסיף שבקושי אדם אחד מ 100 ראוי שתווכחו איתו. הרי זכותו של כל אדם להיות שוטה והוא מצטט את וולטיר שאמר שהשלום עדיף על פני האמת. הוא גם מצטט פתגם ערבי שאומר "עץ השקט מניב פירות של שלום."
אני חושב שהערך בדיקלקטיקה שמלמד שופנהאואר הוא בפיתוח מיומנות לזהות כשלים לוגיים וללמוד את אמנות הדיון.
את דברי שופנהאואר הבאתי מספר שנקרא "38 דרכים לנצח בויכוח" שתרגם ארז אשרוב בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר.
זה הזמן לעבור לאפיקטטוס. אבל לפני כן, האמירה של שופנהאואר לגבי כך ש "דיאלקטיקה לא צריכה לעסוק באמת, בדיוק כשם שסייף לא צריך לקחת בחשבון מי צודק כאשר מחלוקת מובילה לדו קרב." הזכירה לי אמירה של מרקוס אורליוס שאומרת פחות או יותר ההפך:
ספר 12 (9): "כשאתה משתמש בדעותיך, הוֵה דומה לנאבק בכח זרועו ולא לנלחם בחרבו, כי זה כשהוא אובד את חרבו הוא נהרג במלחמה, והלז אגרופו נכון עמו תמיד וצריך הוא רק להניפו" כלומר מרקוס אומר שתמיד האמת צריכה להיות איתנו כשאנחנו מביעים ומשתמשים בדעותינו.
עכשיו נעבור לאפיקטטוס.
הוא אומר שהסטואים לימדו איך לנהל דיון. אבל אנחנו חסרי תרגול. וכשהאדם מתחיל לנהל דיון עם מישהו שהוא בור, אנחנו לא יודעים איך להתנהל איתו. כאשר הבור מדבר לא על פי התכלית ועונה תשובה שלא לעניין אנחנו אובדי עצות ואז מגדפים וצוחקים עליו. אבל לא כך נוהג מורה דרך אמיתי אומר אפיקטטוס. אם הוא מוצא אדם שתועה, הוא מביאו לדרך הנכונה מבלי לצחוק עליו. "הראה להדיוט את האמת ותראה כיצד הוא הולך אחריה. אבל כל זמן שלא הראת לו את האמת, אל תצחק לו; מוטב תכיר את אפס יכולותך שלך".
אפיקטטוס אומר, הסטואים לימדו לוגיקה ומה תכלית הדברים - דהיינו איך הלוגיקה וההגיון עוזרים לנו להגיע את התכלית שהיא הטוב, אל האמת. איך לסנן את הרשמים שלנו מהמציאות כך שלא נוטעה ונגיע אל האמת. שלא ניפול לפייק ניוז, להנדסת תודעה וספינים. אבל כשאנחנו מדברים עם מישהו שהוא לא כזה כי הוא טוען דברים לא באופן לוגי ולא לפי מה שנכון, אנחנו מתקשים להתמודד ואם כבר הצלחנו לנהל איתו דיון, אנחנו מתוסכלים מחוסר ההגיון בדבריו ולועגים לו. אבל אנחנו צריכים לראות את עצמנו כמורה דרך שמובילים אל האמת.
אפיקטטוס מביא לדוגמא את שיטתו של סוקרטס. שראה ביריבו לשיח כעד וטען שהוא לא צריך עד אחר. לא עניין אותו דעתם של אחרים, רק של בן שיחו. זה כבר שונה מדרכו של של שופנהאואר שדיבר לא מעט על כך שהניצחון בויכוח יכול להיות בשל פופולריות הטיעונים בקרב קהל המאזינים.
סוקרטס הצליח להבהיר את המסקנות מתוך מושגים עד שכל אחד ואחת הכיר את הסתירות ונטש את הדיון. כלומר, סוקרטס הצליח לחלץ מבן שיחו את המסקנות הנכונות מתוך מושגים ברמה כזאת שנוקו כל הסתירות.
הדוגמא שנותן אפיקטטוס, הוא משיח של סוקרטס ששאל את העד עמו שוחח:
"האם אתה חושב שמי שמקנא, נהנה מהרגשת קנאה?"
עונה בן השיח "לא ולא. אדרבה הוא מצטער בגללה".
בשל הסתירה הראשונה הזאת, הוא מביא את בן שיחו להיות איתו באותו צד וכבר לא יריב.
סוקרטס ממשיך ושואל: "האם קנאה היא בשל צער על דברים רעים שקורים? אפשר שתהיה קנאה בשל דברים רעים שקוראים?"
כך גורם סוקרטס לבן שיחו לענות שקנאה היא הרגשת צער הנגרמת על ידי ראיית דברים טובים.
סוקרטס ממשיך ושואל האם אדם ירגיש קנאה בשל דברים שלא קשורים אליו.
בן שיחו עונה שלא.
סוקרטס לא ביקש הגדרה של קנאה ולאחר מכן אמר שהיריב טועה כי המונחים שלו שגויים או נקודות ההנחה. אפיקטטוס אומר שאלה מונחים טכניים שההדיוטות לא משתמשים בהם. אז עלינו להשתמש במונחים שנוחים לבן השיח שבאמצעותם הוא יוכל לקבל או לדחות הנחה כלשהי.
אלה שנכנסו לדיון מבלי לקחת בחשבון את הפערים האלה בין אלה שמשתמשים ברציונל בטיעוניהם לבין אלה שלא, מתבלבלים ומבלבלים את האחרים ובסוף, לאחר ויכוח פשוט נוטשים את המערכה.
אבל סוקרטס אומר לנו אפיקטטוס, התאפיין בסגולה גדולה שמעולם לא התרגז בויכוח. ולא רק שלא קילל והעליב את יריביו, הוא גם היה סבלני כלפי מי שקילל אותו וידע איך לשים קץ למריבות.
אפיקטטוס אומר שבימיו ברומא לא בטוח לנהוג ככה. הוא מתאר שזה כמו שיגש לאיש עשיר וישאל אותו בידי מי הפקיד את סוסיו. או רכושו. האם סתם בידי אדם שפגש במקרה? ואת גופו האם מסר לטיפול ע"י מאמן מוסמך או רופא, או סתם אדם? האם יש לך נכס יקר יותר מזה? העשיר בוודאי יענה שנשמתו יקרה יותר. וכשישאל אפיקטטוס איך אותו עשיר שומר על נשמתו, האם הוא למד איך לעשות זאת? אז מתעורר החשש שהעשיר יענה לו "מה זה עניינך?" ואם הוא ימשיך לנדנד, הוא מסתכן שהעשיר יכה אותו. אפיקטטוס אומר שזה היה מה שהוא עסק בו במסירות עד שהוא התדרדר. הוא מתכוון לכך שהוא גורש מרומא יחד עם עוד פילוסופים ע"י הקיסר דומיטיאנוס. כי בתקופתו היה קשה כנראה לנהל שיח רציונלי עם אנשים. יש מצב שגם בימינו כאן בישראל לא בטוח לנהל דיונים שלא מתנהלים ברמת ההגיון הרציונלי. אבל עדיין אני מסכים יותר עם גישתו של אפיקטטוס שרואה בבן השיח תועה בדרך ובפילוסוף כמורה דרך. אם המורה דרך לא הצליח להביא את התועה לדרך הנכונה, הוא לא צריך לקלל, אלא להאשים את עצמו שלא הצליח. זאת לעומת שופנהאואר שאומר לנו שהאמת לא רלוונטית, אלא רק ניצחון בויכוח.
נקודת המוצא שונה לחלוטין. בעוד ש שופנהאואר מכוון לפיתוח כישורי שיח שיביאו את המתפלמס לכך שידו על העליונה בכל שיח, אפיקטטוס מכוון להבאת התועה\טועה לכדי הכרה באמת האובייקטיבית. שופנהאואר אומר, לא שווה להתווכח עם רוב האנשים והשלום עדיף בעוד ש אפיקטטוס מציע שמראש ניקח את העמדה של לבחון ביחד את האמת, תמיד.
אחת הדוגמאות משופנהאואר שהיא הפוכה מדרכו של אפיקטטוס אומרת:
"אם היריב נעשה כעוס במיוחד בגלל טענה כזאת או אחרת, אתה חייב להמשיך ולהדגיש אותה בלהט ניכר. לא רק משום שטוב הדבר להרגיז אותו, אלא מפני שיש להניח שמצאת את הצד החלש בנימוק שלו, וכי כאן בדיוק הוא יותר חשוף להתקפה"
הרי אמר לנו שופנהאואר שאם לא ננצל חולשה של היריב הוא יעשה זאת לנו. משעשע שהוא כותב שצריך ללחוץ בנקודה שהרגיזה את היריב "לא רק משום שטוב להרגיז אותו" אלא כי זו החולשה בטיעונים שלו. אפיקטטוס אומר להתייחס לזולת כתועה בדרך. אז מה הטעם להרגיז תועה בדרך, איך הוא יגיע ככה לדרך הנכונה?
שופנהאואר היה בעל גישה פסימית לעולם ולבני האדם. מי שלא מכיר, משל הקיפודים שלו ממחיש יפה מאוד את הבנתו את טבע האדם. הוא תאר את בני האדם כמו קיפודים בלילה קר. הם מתקרבים זה לזה כדי ליהנות מחום גופם של אחרים, אך די במהרה הם מתחילים לדקור בקוציהם זה את זה. אבל אז הקור שוב מתגבר ומפריע, אז הם מצטופפים שוב ודוקרים שוב.
ההבדל מהתפיסה הסטואית, מתחלק ל-2, לפחות בהקשר הזה:
הראשון, גם אם זה תיאור נכון של המין האנושי כעדת קיפודים, הסטואים יגידו, האדם הוא עדיין יצור תבוני וחברתי. אז עלינו לשתף פעולה כי היצורים הנעלים דהיינו התבוניים, נועדו זה לזה בגורל משותף. לכן הבחירה לתקוף מיד עם זיהוי חולשתו של בין השיח שלנו, כדי שהוא לא יעשה זאת קודם, היא נכונה רק במצב של מלחמה ואני מגן על עצמי. יתרה מכך, כל התכסיסים של שופנהאואר לצאת מנצחים בויכוח, ירחיקו את האדם מחשיבה תבונית. כי הם יגרמו לאימוץ הרגלים של צורך לצאת עם ידך על העליונה על חשבון זולתך. אחת הסיבות אולי, למה שופנהאואר חרף היותו פילוסוף גדול, לא חי את הפילוסופיה שלו. היא לא פילוסופיה של מידות כמו הסטואיות. היא לא תרגול מתמיד של פילוסופיה כדרך חיים.
החלק השני שרציתי להדגיש בהבדלים, נוגע לאחריות. שופנהאואר אומר שאין לנו ברירה ואנחנו חייבים להתייחס לאמת כשולית ביחס לדיאלקטיקה של איזה טיעון יוציא אותי כשידי על העליונה כי האדם הוא יצור ניקלה ובוודאי היריב שלי לא יודה שהוא טועה כשידי על העליונה.
אבל הסטואים יגידו, שלא משנה מה יעשה הזולת, יריב או עד כמו שקרא לו סוקרטס, או תועה בדרך. מה שמשנה היא הבחירה האתית שאני עושה. כדי להיענות על מה שאמרתי בחלק הראשון של ההבדל בין הסטואים לשופנהאואר, שיש לחיות את הפילוסופיה, אם לא אראה את האמת ביחס אלי, לא אחיה לאורה. לא אעשה את הבחירה האתית כדרך חיים, אם אבחר את דרכי על פי מה שבחר לעשות היריב. האחריות על מעשי היא שלי.
שופנהאואר מצטט את סנקה הסטואי באחד מהתכסיסים שהוא מציע. הוא אומר שסנקה כתב שהאדם מעדיף להאמין ולא לשפוט. אכן זה על פי תפיסתו של סנקה, כי הסטואים מאמינים שתפקידה של החוכמה המעשית היא לסנן רשמים לפני שהופכים לאמונות שלנו ולשפוט אותם על פי התבונה. אבל הרבה אנשים הופכים רשמים לאמונות מבלי הפילטר הזה של התבונה. אבל שופנהאואר לוקח את דברי סנקה לטובת תכסיס לוגי ואומר שבשל העובדה שאנשים מעדיפים להאמין על פני שיפוט נכון, יש לנצל את התכונה הזאת הטבועה באדם. ככה יש לגייס בר סמכא שהיריב שלו מעריך לתמוך בטיעון שלנו. ככל שיכולותו של היריב מצומצמות יותר, כך הוא יאמין ליותר ברי סמכא. אבל אם יכולותיו גבוהות, מעט ברי סמכא ישפיעו עליו אם בכלל.
בשל העובדה שלאנשים מן היישוב יש כבוד לאנשי מקצוע מכל תחום, אז אפשר לגייס אותם לטובתינו. אפשר לצטט אותם. היריב יעריך יותר את אלה שהוא לא מבין מה הם אומרים בשל כישוריו המצומצמים.
ככה אפשר אפילו לשנות את דברי המומחה לטובתינו. ממש לעוות את דבריו עד לרמה של המצאה מוחלטת. שופנהאואר נותן דוגמא של כומר צרפתי שרצה להתחמק מחובת ריצוף חלק הרחוב שליד ביתו, כמו שאר התושבים וציטט אימרה מהתנ"ך בלטינית: paveant illi, ego non pavebo כך פקידי העירייה השתכנעו ולא ולא הכומר היה צריך לבצע את הריצוף. הציטוט בלטינית לקוח מספר ירמיהו "יחתו המה, ואל אחתה אני". הכומר למעשה ניצל בלבול בין הפועל הלטיני paveo - לפחד עם הפועל הצרפתי paver - לרצף, כאילו בתנ"ך נאמר "ירצפו המה, ואל ארצפה אני".
אני מעדיף את הדוגמא שהבת שלי אמרה לי, "ראית, אפילו המעלית אמרה שאני הזמנתי אותה". היא הסתמכה על בר סמכא ועיוות את דברי המעלית. אבל זה כי אני התחלתי בתחרות שהאמת בה לא חשובה, אלא רק לצאת מנצח.
מבחינת הסטואים תכסיס כזה שמציע שופנהאואר, הוא ממש פגיעה במידת הצדק.
לסיכום, אומנות הויכוח כמו ששופנהאואר רואה אותה, תפקידה לצאת מנצח בלי קשר לצד מי עומדת האמת. לסטואים, תפקידה לנהל שיח של תהליך תבוני שיקרב אותנו אל האמת. הסטואי ינהג בבן שיחו כתועה אם כך הדבר ולא כיריב לנצח.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments