שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.
שמי ברק קידר.
אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית.
אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, האינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפעם אני רוצה לדבר על כמה דמויות היסטוריות. מי שירצה לקחת מהפרק מסקנות גם לאירועי היום וגם לחייו או חייה, מוזמנים. אני מצידי אספר לכם 2 סיפורים היסטוריים- אמיתיים ולאחר מכן, נעזר בסנקה. את ההקשרים תעשו אתם.
אז הסיפור ההיסטורי הראשון הוא על גברת בשם אדל בלוך-באואר. היא חיה באוסטריה והייתה אשת חברה עשירה, מארחת של סלון וינאי נודע, פטרונית אמנות ופילנתרופית. את ההנצחה שלה עשה הצייר המפורסם גוסטב קלימט. אדל בלוך-באואר ובעלה פרדיננד, היו פטרונים של אמנות לרבות של קלימט. ודיוקנאות להם היא היוותה מודל, הם ההוכחה לקשר של המשפחות היהודיות העשירות לתרבות האוסטרית. בין האורחים המפורסמים בסלון שלה היו המלחין גוסטב מאהלר הסופר סטפן צווייג והסוציאליסטים יוליוס טנדלר בהשפעתו אולי נעשתה סוציאליסטית וקרל רנר שהיה פוליטיקאי אוסטרי מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. הוא נקרא אבי הרפובליקה האוסטרית בשל העובדה שהוא עמד בראש הממשלה הראשונה של אוסטריה הגרמנית ושל הרפובליקה האוסטרית הראשונה בשנים 1918 – 1919 אחרי מלחמת העולם הראשונה והיה גם הרוח החיה מאחורי ייסודה של הרפובליקה האוסטרית השנייה לאחר נפילתה של גרמניה הנאצית ב-1945 והיה לנשיאה הראשון.
אדל בלוך באואר הונצחה על ידי האמן גוסטב קלימט (1862–1918) בשני דיוקנאות מלכותיים, הראשון מ1907 שנקרא אדל בלוך-באואר נמצא כיום ב : (Neue Galerie New York), אדל בלוך-באואר השני, 1912 (אוסף פרטי, סין), ואולי ציור נוסף באלגוריה של הגיבורה היהודית יהודית, 1901 (הגלריה האוסטרית, וינה). כל שלושת הציורים כאמור הם עדות היסטורית למשמעות של החסות היהודית בתקופת הזהב של התרבות האוסטרית.
אדל בלוך-באואר נולדה בווינה ב-9 באוגוסט 1881. אביה היה בנקאי והמנהל הכללי של איגוד הבנק הווינאי רב ההשפעה ונשיא חברת הרכבות אוריינט. בדצמבר 1899, היא נישאה לתעשיין הסוכר פרדיננד בלוך (1864–1945), שהיה מבוגר ממנה בשבע-עשרה שנים. נישואיה באו בעקבות נישואי אחותה תרז (1874–1961) לאחיו של פרדיננד, דוקטור למשפטים גוסטב בלוך (1862–1938). לאדל ופרדיננד לא היו ילדים בחיים בשל טרגדיות. ייתכן ש האירועים הטרגיים האישיים הללו השפיעו על האופן שבו בחר האמן קלימט להנציח את בלוך-באואר בשני דיוקנאותיו המלכותיים שלה.
בציור המפורסם ביותר מ 1907 בלוך-באואר יושבת זקוף על כס זהב. היא מופיעה כסמל מודרני של גבירה. רקע השמים הזהובים זרועי הכוכבים משלים את גלימת הזהב העשירה שלה, שזורמת עם תנועה לוהטת של סמלים. היו שמועות על רומן בין בלוך-באואר לגוסטב קלימט אבל הם מעולם לא אושרו, ובכל זאת אפשר להניח שבציורים יש רמיזות אירוטיות של האמן כלפי המודל שלו. בנוסף לשני הדיוקנאות של אדל, בני הזוג בלוך-באואר רכשו גם ארבעה ציורי נופים ורישומים רבים של קלימט. שניהם היו גאים באוסף האמנות שלהם, שכלל ציורים של אמנים אוסטרים מפורסמים היה להם גם אוסף יקר ערך של פורצלן וינאי קלאסי. ב-1919, לאחר שבני הזוג עברו לארמון הגדול החדש שלהם מול האקדמיה לאמנויות יפות בוינה, הקימה אדל מקדש המוקדש לקלימט בחדרה. ציוריו קישטו את הקירות, בעוד שתמונתו עמדה על שולחן צדדי.
אדל בלוך באואר היתה מלומדת ולפעמים נראתה זחוחה. היא אפילו עישנה כמו שרק הגברים עשו באותה עת. בשנת 1917 הוסיפו שני הזוגות בלוך את שם הנעורים של הנשים לשם המשפחה: בלוך-באואר. מעשה מאוד לא נפוץ באותה עת. ב-24 בינואר 1925, בלוך-באואר נפטרה בפתאומיות מדלקת קרום המוח, בוינה. לאחר מותה הפך "אולם קלימט" לחדר הנצחה עבורה. בצוואתה היא הורישה את כספה לעמותות צדקה רבות, ביניהן אגודת ידידי הילדים. היא תרמה את ספרייתה לספריית הציבור והעובדים של וינה. היא גם ביקשה שבעלה יתרום את ציוריו של קלימט לגלריה האוסטרית לאחר מותו. פרדיננד בלוך-באואר היה חבר מייסד ונותן חסות של ה"איגוד" הגלריה הממלכתית של אוסטריה. ב-1938, בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, הציורים ואוספי האמנות הגדולים שלו נשדדו והועברו או נמכרו לבעלות "ארית". פרדיננד ברח לצ'כוסלובקיה ולאחר מכן המשיך לציריך, שם מת זמן קצר לאחר תום המלחמה. הוא קבור לצד אשתו בוינה.
מריה אלטמן, אחייניתה של אדל שנמלטה לקליפורניה והיא אחת מיורשיו של פרדיננד. היא תבעה את הרפובליקה של אוסטריה באוגוסט 2000, בדרישה להחזיר את ציורי קלימט ליורשיהם החוקיים. דמותה של מריה אלטמן משוחקת בסרט "האישה בזהב" מ2015, ע"י הלן מירן אולי חלקכם מכירים את הסרט על הניסיון להשיב את הדיוקן של אדל מהמוזיאון באוסטריה לידי אחייניתה מריה אלטמן. הסרט אינו עושה צדק היסטורי עם חלק מהמעורבים בפרשה, אבל הוא בהחלט יחסית נאמן לסיפור האמיתי. בינואר 2006 הביאה הבוררות להענקת הציורים למריה אלטמן. זמן קצר לאחר מכן, היא הציגה אותם במוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס. ביוני 2006, הדיוקן שכותרתו Adele Bloch-Bauer I נרכש עבור Neue Galerie במנהטן על ידי רונלד לאודר תמורת סכום שיא של 135 מיליון דולר. באפריל 2005, השופט המחוזי בניו יורק, אדוארד קורמן, העניק לאלטמן ולכמה מקרוביה 21.8 מיליון דולר מקרן הבנקים השוויצרית. הסכום העצום הזה הוענק משום שבנק שוויצרי, שפרדיננד בלוך-באואר מינה כנאמן של בית הזיקוק לסוכר שלו ב-1938, מסר את העסק לתעשיין בעל קשרים נאצים ב-1939.
ב-1938, כשפרדיננד בלוך-באואר ברח מאוסטריה, הועבר המפעל שלו לידיים אריות, ביתו הוסב למשרד הראשי של חברת הרכבות הגרמנית בווינה ואילו אוסף האמנות הגדול שלו פוצל בין כמה האספנים-החובבים הבולטים של התקופה ובהם הרמן גרינג והיטלר.
פרדיננד בלוך-באואר מת בשווייץ ב- 1945 20 שנה לאחר אשתו, בלי ילדים ולמעשה כמעט בלי רכוש. בצוואתו כתב כי כל אשר היה שייך לו הולאם על ידי השלטון הנאצי, אך ציין כי יורשיו הם אחיינו ושתי אחייניותיו. מאלה נותרה כיום בחיים רק מריה אלטמן שפעלה להשבת הציורים.
כשהתחתנה ב-9 בדצמבר 1937 עם פריץ אלטמן ענדה מריה שרשרת יהלומים ועגילים תואמים, שהיו שייכים בעבר לדודתה אדל בלוך באואר. כעבור כמה שבועות באו אנשי הגסטפו לבית בני הזוג אלטמן. מריה נתנה להם את כל תכשיטיה כדי שלא יאסרו את בעלה. לימים קצין גסטפו בשם לנדאו העיד כי השרשרת הועברה לאשתו של גרינג.
פריץ אלטמן נאסר לבסוף ונשלח למחנה דכאו. אחיו אולץ להעביר את המפעל שהיה בבעלותו לגרמנים, ובתמורה הובטח לו שפריץ ישוחרר. אלטמן אכן שוחרר, באוקטובר 1938, ואז יצא עם אשתו לאנגליה. ב-1940 עברו לארצות הברית ושם התגוררו מאז. חלק מאחיה של מריה הצליחו לברוח לקנדה.
אחייניתה של אדל, מריה אלטמן, נאבקה שנים לקבל חזרה את חלק מהרכוש. וזכתה אולי במעט צדק היסטורי. גרינג ששדד את הרכוש ואת התכשיטים של אדל נתן לאשתו מבלי שיפריע להם שהם היו על יהודיה. התאבד בבליעת ציאניד כדי לחמוק מהדין ומהצדק במשפטי נירנברג.
הסיפור ההיסטורי השני הוא אודות סנקה שבדומה למשפחת בלוך באואר, בא ממשפחה מיוחסת והיה עשיר ואולי אפילו הכי עשיר ברומא בעת היה בשיא כוחו הפוליטי ובשיא השפעתו בקיסרות. גם סנקה סבל גורל אכזר. שני אחיו, אנשים מוצלחים בפני עצמם. הוצאו להורג בשל דיבה רעה שהוצאה כנגדם.
סנקה למד רטוריקה ופילוסופיה ולמרות שהכיר את שאר האסכולות הפילוסופיות, הוא נטה אחר הסטואיות. אטלוס, מורה סטואי שלימד את סנקה ואותו סנקה מצטט לעיתים. הטיף לסגפנות. אטלוס שיבח את החכם שלא תולה את כבודו על ייחוס משפחתי ועושר. אלא שכבודו של החכם מגיע מנפשו הטובה וסומך רק על דרך החוכמה למצוא אושר ועושר. אין ספק שסנקה למד ממורהו איך להסתפק במועט.
סנקה נכנס לחיים הציבוריים בזכות. למרות שבא ממשפחה מיוחסת, לא היו במשפחתו סנטור או מישהו בתפקיד ציבורי בכיר ולכן הוא נכנס לחיים הציבוריים בזכות כישוריו. מאותה עת הוא החל לחיות חיי רווחה נוחים, עם עושר וכבוד. אך זה היה בתקופת הקיסר טיבריוס שהיה עריץ ובערוב ימיו האוירה ברומא היתה של אימה ופחד מהלשנות. כן, אותו טיבריוס שעד היום יש לנו עיר מפוארת על שמו על שפת הכנרת.
גם בתקופת קליגולה שירש את טיבריוס, היתה סכנה לחייו של סנקה. בשל כישוריו לרבות יכולות הנאום שלו, סנקה היה פופולרי מאוד ברומא וזה עורר את קנאתו של קליגולה שראה את עצמו הנואם מספר אחת ברומא. אם לא היו כאלה שהשתדלו בשביל סנקה, היה קליגולה מחסל אותו. הם טענו שסנקה חולה וגם ככה ימיו ספורים. אז סנקה בחר לפעול במישור הפילוסופי בלבד והאריך ימים הרבה מעבר לקליגולה שנרצח. גם בתקופת קלאודיוס אחרי קליגולה הסתבך סנקה עם הקיסר ובעיקר עם אשתו. הם חששו מכוחו של סנקה שפעל למען עצמאות הסנאט. אשתו של קלאודיוס חששה שהשפעתו של סנקה והטפתו לחירות הסנאט יצמצמו את כוחה וכוחו של הקיסר. אז העמידו את סנקה למשפט מהיר מבלי לתת לו זכות הגנה. על סנקה נגזר מוות. אך קלאודיוס רצה להצטייר נוח לבריות והמיר את העונש לגלות.
סנקה פרש מחיי הציבור וגלה לאי קורסיקה. אם זה היה היום, בטח הייתם אומרים, לא נורא כל כך לחיות בקורסיקה. אבל באותה עת, המקום היה צחיח והאוכלוסיה - שבטים פראיים.
למרות שהיה רגיל בחיי רווחה זה לא שבר את רוחו. הוא התחיל להסתכל על הטבע והסביבה וכך כתב חיבור "חקרי הטבע" והפיק תועלת גם מהגלות. יש עוד כתבים פילוסופיים שלו מאותה עת ששרדו עד ימינו.
בשנת 48 לספירה מסלינה אשתו של קלאודיוס הלכה לעולמה והוא התחתן עם אגריפינה אמא של נירון. היא זימנה את סנקה חזרה לרומא לחנך את בנה, באותה עת רק התגלו הסימנים הראשונים לטירוף. יש עדויות שלמרות מאמציו הרבים של סנקה, הנער נירון לא תיקן את מידותיו הרעות. עקשנותו מנעה ממוריו להשפיע עליו.
כשאגרפינה הרעילה את קלאודיוס והושיבה את בנה על כס הקיסרות, סנקה כתב את הנאום עבור נירון, אבל אגריפינה לא אהבה את הנאום כי שוב קרא סנקה להחזרת החירות לסנאט.
במשך כמה שנים הצליח סנקה להיות לצידו של נירון לנהל מנהל תקין ברומא. הוא היה האיש הכי חזק באימפרייה באותה עת, תחת נירון. אך ככל שנירון התמכר לתאוות לחיים הפרועים דעך מזלו של סנקה. והעצות של סנקה נמאסו על נירון.
נירון חיסל את אמא שלו בשל התככים, וזה גרם לסנקה להבין שהוא צריך לשנות את הכיוון. הוא כתב חיבור בשם "על הפנאי" ובו ציטט מזנון מייסד הסטואה: "החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא יתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם קלקלה המדינה עד שאין לה תקנה, אם הרע שולט בהחלט במדינה, לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק…"
באותה עת סנקה איש עשיר מאוד והיו מלחכי פינכה וכל מני חנפנים בחצר נירון שרצו בקרבה לקיסר לצורכי כוח שהעלילו על סנקה בפני נירון.
אז ביקש סנקה לתת לנירון את כל רכושו ולהתפטר, אבל הקיסר לא הסכים, לא לרכוש של סנקה ולא להתפטרות. בטענה שהוא לא יכול לוותר עליו. אך בפועל, סנקה בחר פשוט לא לפעול בזירה הציבורית אפילו שהחזיק בתפקיד. הטענה הייתה שוב בריאות רופפת. הוא פשוט עסק בעיקר בפילוסופיה באותה עת. בשנת 65 לספירה התגלתה מזימה נגד הקיסר ובראשה עמד אדם שהיה מיודד עם סנקה, אז דבק גם בו החשד ונירון הודיע לסנקה שהוא גזר את דינו למוות.
סנקה השלים עם הגזירה בשלוות נפש כמו סטואי מיומן.
אין ספק שהאיש עורר עליו מתנגדים ובוודאי ידיו לא היו נקיות לחלוטין. אבל ברגע האמת הוא נהג כסטואי גם אם בחייו לא תמיד נהג כך. הוא הודה בכתבים שלו גם בטעויות שעשה פגמים באופי שלו. אני אישית מאמין שכתביו והטפותיו מעידים על רצונו וכוונותיו גם אם לא הצליח תמיד. יש גם עדויות כמו שאמרתי קודם, שהוא פעל למען המדינה ועצמאות הסנאט גם נגד עריצים מהגרועים שידעה ההיסטוריה. אין ספק שיש כנות בכתביו שהוא מגנה את השחיתות ברומא.
נראה לי שמשפחת בלוך באואר וסנקה מוכיחים שהעושר בפני עצמו, אין לו כל ערך גם אם הוא מועיל וכך גם כוח פוליטי. זה מביא אותנו מההיסטוריה לפילוסופיה:
סנקה אומר במכתב 73 (12) "לא העשיר משני בני אדם הוא בהכרח טוב יותר, כשם שלא תאמר שהטוב בשני קברניטים מומחים בהנהגת אוניות הוא בעל האונייה הגדולה והמפוארת יותר. ".
סנקה מגדיל ואומר שאפילו יופיטר לא עולה על האיש הטוב. יופיטר אולי "טוב" יותר זמן כי זמנו של החכם מוגבל, אבל כמו שמשני חכמים לא מאושר יותר זה שמת בשיבה טובה לעומת זה שהיה טוב אבל שנותיו הוגבלו לשנים מעטות יותר.
אדל בלוך באואר, תרמה בחיה ולא רק כפטרונית של האמנות ולא רק לתרבות האוסטרית ע"י אירוח אנשי חברה בסלון שלה. היא גם לא עשתה זאת מטעמים דתיים, כי היא היתה רחוקה מהדת. היא תרמה כי כך נכון לעשות והתבונה הורתה לה.
זאת לעומת אלה שחמדו את היצירות ואת עושרם של בני בלוך באואר, שהתנהגו כמו כלבים. הציטוט שמצטט סנקה, את אטלוס המורה שלו יסביר מה הכוונה התנהגו כמו כלבים. במכתב 72(8): "ראית פעם כלב חוטף בפה פעור פירורי לחם ובשר שהשליך לו אדונו? כל מה שחטף מיד הוא בולע בשלמותו ותמיד פוער מלתעותיו בתקווה לעוד. כך קורה גם לנו. מה שהשליך הגורל לנו המצפים אנחנו בולעים מיד ובלי הנאה, דרוכים בציפייה מתוחה לשלל אחר". סנקה אומר שלחכם זה לא קורה. כי הוא מלא. הוא נהנה משמחה גדולה ומתמדת שלו- ממה שיש לו. הבליעה בשלמות והתקווה לעוד מבלי להנות, נכונה גם לאלה שחומדים הון ונכסים וגם לאלה שחומדים כוח.
הפילוסופיה הסטואית, לא מעודדת שאפתנות. אני בטוח שלחלקכם זה ישמע מוזר. אבל הכוונה היא בעיקר לשאפתנות פוליטית, לכוח, גאווה, תפקיד וכבוד. סנקה מציג את זה יפה במכתב 73(3): "אין איש בעוסקים בענייני המדינה הצופה באלה שניצח אלא באלה שניצחו אותו. הנאתם לראות רבים מאחור פחותה בהרבה מהקושי לראות את האחד המקדים אותם. זאת מגרעת של רדיפת כבוד. היא אינה מביטה לאחור. לא רק לרדיפת כבוד אין גבול, אלא לכל תאווה, כי בסופה היא מתחילה מחדש תמיד". קאטו הצעיר כדוגמה שסנקה תמיד אוהב לתת, נטש את הסנאט ואת כל עסקי המדינה "כדי לפרוש לעניינים נעלים יותר". הוא שרת את המדינה ופרש. לא חיפש את התפקיד שעדיין לא עשה ואת הכבוד שנלווה לו.
הסטואים לא היו ציניים ולא חשבו שלא צריך הון או השפעה או שלהיות עשיר זה רע. הרי סנקה היה עשיר בעצמו. כסף ומעמד זה מועיל. אבל זה תלוי. זה מועיל רק כאשר זה מאפשר לנו לעשות בחירות נכונות. להיות עשיר בצורה יוצאת דופן, גם מסכן את המידות הטובות שלנו. זה גורם לאנשים לרדוף אחרי ההנאות או לחפש יותר ויותר השפעה וכוח. כמו כלב בולע בלי ללעוס. אז זה כבר לא בהרמוניה עם הטבע ולא מועיל. זה מפריע בשאיפה להיות אדם טוב יותר. לכן הוא מציע לא לשפוט אדם על פי כוחו והשפעתו או אם הוא קברניט של ספינה גדולה יותר. סנקה נותן לנו למעשה דרך למבחן שרובינו לא עושים בד"כ כשאנחנו מפעילים את השיפוט שלנו. הוא מציע לנו דרך להסתכל על ערכו של אדם.
במכתב 76 (14): "תאמר שטוב החרב אינו חגורתה המוזהבת ונדן משובץ באבנים טובות אלא זאת שקצה לה חד וחודה יחורר כל מגן. אין שואלים אם יפה הסרגל אלא אם הוא ישר. משבחים כל דבר ודבר לפי השימוש שלמענו נוצר, לפי המיוחד לו. (15) על כן גם באשר לאדם השאלה איננה כמה אדמות הוא חורש, כמה הוא מלווה בריבית, מה רבים האנשים הבאים לברכו, מה יקרה המיטה שעליה הוא ישן, מה שקוף הגביע ממנו הוא שותה, אלא כמה הוא טוב. הוא טוב אם הגיונו ברור וישר ותואם את רצון טבעו.".
סנקה מדבר על מידות טובות של אדם. זה מה שמיוחד ויפה בבן אדם. רק ההגיון מביא את האדם לקראת שלמות. כי ההגיון מדריך אותנו מה לעשות וממה להימנע. כי ההגיון אומר כי אדם טוב יעשה מה שנכון לעשות, אפילו אם זה קשה ומסוכן. והוא לא יעשה מה שמגונה אפילו אם יביא לו רווח , הנאה, או השפעה.
לצערי כמו שסנקה אמר, היום אצלנו יש יותר רדיפה אחרי מה שאין לנו. תפקיד, שעון יוקרתי, השפעה, כוח וכבוד. על פני בחירות טובות ועל פי מידות טובות. אני מסכים עם סנקה שצריך לשפוט את הסרגל אם הוא ישר ולא אם הוא עושה רושם. נקודה קטנה לסיום. ציטטתי בעבר את מרקוס אורליוס שכתב ש"הנפש נצבעת בגווני המחשבה". אם המחשבה שלכם תהיה מוכוונת לכוח ועוד ועוד רכוש, נפשכם לא תדע די. נשלב את זה רגע עם המבחן של סנקה לערכו של אדם. כשמישהו מדבר על מה יש לאחרים ומה אחרים עושים, זה בגלל שאלה גווני מחשבתו. לזה הוא שם לב בעצמו. אם גווני נפשו של אדם הם במידות טובות, זה מה שהוא יצביע אצל אחרים זה יהיה השיח שלו. עשיתו תהיה לטובה. אם גווני נפשו של אדם הם לכוח, כבוד וכסף, על זה הוא יצביע אצל אחרים וזה מה שהוא יראה.
אז תודה שהאזנתם, נשתמע בפרק הבא. היו בטוב…
Comments