top of page

פרק 53 מונגש בטקסט- על כוחו של השכל



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.




ראית בנטפליקס מופע סטנד-אפ ספיישל של הקומיקאי ביל בר.

הוא סיפר שעשה מופע פרטי והיו כמה קומיקאים לפניו במופע. עלה על הבמה הקומיקאי שהיה לפניו בתור וירדה מהבמה קומיקאית שסיימה את ההופעה שלה. הוא האזין למופע שלפניו כאשר הקומיקאית שירדה מהבמה חולפת לידו מאחורי הקלעים. בעודה עוברת לידו, היא החליטה לתת לו פליק עם האצבעות באיבר מינו והמשיכה ללכת. ביל בר מתאר שעל פי כל קריטריון המופיע בחוק, הוא חווה תקיפה מינית באותו רגע. הוא סיפר שהיה בהלם מהמעשה. היא לא חברה שלו, אין להם היכרות מוקדמת וזו לא היתה בדיחה. הוא מתאר שהוא הרגיש שבריון החליט להתעלל בו. שזו לטעמו הסיבה שהיא עשתה את זה. בריונות לשמה.

האינסטינקט הראשוני שלו היה להכות אותה. אבל השכל שלו עצר אותו שאסור להכות אישה. הוא מתאר את זה כסוג של התניה חינוכית, לא להכות אישה. אז החלופה שהוא חשב עליה, שהוא חייב לספר למישהו. אבל, הוא "גבר". אף אחד לא יתייחס לזה כי הוא גבר. מי באמת יקשיב לגבר שאומר שאישה תקפה אותו מינית. כל היחס שהיה מקבל הוא לעג ובדיחות.

הוא מנסה לחשוב על הבדיחות שהוא אמור לספר על הבמה בעוד רגע ועדיין כואב לו מהמכה שנתנה לו. היא חולפת שוב לידו בדרכה החוצה והמוח שלו שוב חושב על תגובה הולמת. להחזיר לה באותו מטבע. אבל אז, השכל שלו מדמיין כל אירוע ספורט שבו השחקן החזיר לשחקן אחר שפגע בו, אבל השופט רואה רק את הפגיעה השניה, לא את מה שקדם לה. אתה מסולק מהמשחק אפילו שלא אתה התחלת. אז הוא בוחר להתעלם ולעלות על הבמה לעשות את חלקו במופע.

אבל לאחר מכן, 3 ימים הוא נוהג ברכבו בלוס אנג'לס כשהאירוע עדיין איתו בראשו. חושב על כל מה שהיה יכול לומר ברגע התקיפה ולא אמר. הוא אומר שזה לא בגלל שנגעה בו. זה לא הטריד אותו. הוא לא רגיש עד כדי כך. הפריע לו שהיא נהגה בו בבריונות כי פשוט היא יכולה. לאחר 3 ימים של כאב ראש מהנושא. הוא אמר לעצמו שהיא ניצחה אם ככה הוא מסתובב 3 ימים.

היא בטח מאז האירוע איתו, הטרידה עוד אנשים. אז הוא נסע הביתה. סגר את עצמו בחדרו ועשה מדיטציה על כל הסיפור והחליט לסלוח לה.

אז הוא מתאר שהוא תוך כדי מדיטציה דמיין אותה בתור ילדה בת 5 בוכה כי אבא שלה לא נתן לה יחס. בצורה אופיינית לקומיקאי ביל בר מעצים את מה שדימיין שעבר על אותה בחורה בתור ילדה בת 5. איך אבא שלה מת לנגד עיניה ועוד תיאור מפורט של חווית הילדות שהוא דמיין שעברה על הבחורה הזאת. הוא לא יודע איך זה קרה באמת אבל אז אבן נגולה מעל ליבו והוא הפסיק להיות מוטרד מזה.

הוא ממליץ לכל הגברים הקשוחים בקהל, אל תפחדו לעשות מדיטציה. אפשר ככה לשחרר הרבה דברים שהולכים איתנו, אומר ביל בר.

עד כאן תיאור מה שביל בר סיפר. יש הרבה דברים שאפשר לקחת את הסיפור הזה. על הטרדות ותקיפות מיניות ככלל. על בריונות. על היחסים בין גברים ונשים. על מי-טו. על מה שנשים חוות על בסיס יומי, על ההתמודדות של גברים. סתם שמישהו מתפרץ עליכם בכעס.

תאמינו או לא, אבל ניקח את המקרה שתיאר ביל בר גם למה שמופיע הרבה בחדשות לאחרונה, אלימות בכבישים. אני רוצה לשים את הדגש על ההתמודדות של הקורבן. ויותר במדויק על ההתמודדות כלל עם תופעות של התנהגות שלא נראית לנו שעושים אחרים.

חשוב לי לפני כן להדגיש; בעיני ראויה לגינוי כל אלימות. בריונות, הטרדה מינית או חמור מכך. אבל המטרה של הפרק היא איך להתמודד. וספציפית איך להתמודד נכון בתרגול רוחני שיאפשר לנו להמשיך את חיינו באושר ושלווה. לכן השיח יהיה על האופן שבו הקורבן מתמודד.

נתחיל בנקודת הנחה סטואית בסיסית. כל מה שקורה לנו, קרה והיה הכרחי שיקרה. אני יודע שזה לא נשמע טוב שזה היה הכרחי שיקרה. אבל אם הוא כבר קרה אז הכרחי היה שיקרה. אם היינו יכולים לדעת מראש שמה שיקרה לא יהיה טוב, אולי יכולים היינו למנוע. אפילו בחלק מהמקרים, האחריות שזה קרה היא חלקית או מלאה עלינו. אבל אין ערך לשאלת ה"אילו". אי אפשר לעשות איתה כלום. מרגע שקרה לא נוכל כבר לשנות את מה שקרה. מה שכן אנחנו יכולים, זה לבחון את ההסתכלות שלנו על מה שקרה.

זה מביא אותנו לנקודת ההנחה השניה, אם אנחנו יכולים לבחון את ההסתכלות שלנו, אז יש לנו גם יכולת להחליט איך אנחנו רואים את הדברים. יש לנו יכולת להחליט איך אנחנו מתמודדים ומקבלים את הדברים שכבר קרו. כדי להמחיש את העניין, הבאתי לעזרה איש יקר, ידיד המערכת, מרקוס אורליוס שכתב לעצמו את אותו הדבר בכמה מקומות שונים בספרו. לאחר מכן, הציטוט האחרון שיגיע מאוחר יותר, יעזור לנו להתמודד.

אז נתחיל בספר 12 : בתרגום של אהרון קמינקא 12(22) "כל הדברים דמיון, ומקורו ממך נובע (בתרגום של ארואטי - "הכל כפי שיפוטך ושיפוט זה נמצא בשליטתך"). נחזור לתרגום של קמינקא - ָהֵסר בכל שעה שתחפוץ את הדמיון מקרבך, וכעובר באוניה לסלע בים, המוֵצא מנוחה מזעף הגלים, כן תגיע בשלווה אל החוף." דהיינו אומר לנו מרקוס, השיפוט שלנו בשליטתנו או איך שאנחנו מדמיינים את הדברים. כל דבר שאני מדמיין אותו שקרה לי - כל פגיעה, אני יכול לשנות ולעבור לחוף מבטחים של שלווה.

בספר 5 (2) אומר מרקוס- "מה נקל הוא לגרש ולבטל כל מחשבה מטרידה ושאינה מועילה ולשבת ֵתֵכף בשלווה ובמנוחה שֵלמה."


בספר 8(40) "אם תבטל את שיפוטך באשר למה שנדמה כמכאיב לך, אזי אתה עצמך תעמוד במקום הבטוח מכול (אצל קמינקא: התרגום אומר "והנה אתה בעצמך כבר ֻמָצּל וָשֵׁלו".). מרקוס עכשיו מנהל עם עצמו דיאלוג "מיהו עצמך"? "ההגיון" (אצל קמינקא במקום הגיון הוא תרגם שכל} "אמנם אינני הגיון בלבד". אמת, כך הוא. לפיכך אל יסב ההגיון כאב לעצמו, אך אם ירע לחלק אחר מחלקיך, יגבש נא הוא בעצמו את דעתו על כך.

מרקוס אומר פה בדיון שהוא מנהל עם עצמו, שאם השכל יחליט שהוא לא פגוע, אז הוא לא יפגע. אבל אם חלק אחר בגוף ינזק, שאותו חלק יחליט כמה הוא רוצה להיפגע. לדוגמא, אם בעטתי בשולחן עם האצבע הקטנה של הרגל בעודי יחף. זה יכאב מאוד לאצבע עד אשר יחלוף הכאב. מאחר ואין טעם לכעוס על השולחן, כל האירוע יסתיים עם תום הכאב באצבע הקטנה של הרגל. אני לא מכיר מקרה שמישהו נזף בשולחן או החליף אותו בגלל מקרה כזה. אבל אם דרכתי על קוביית לגו כשאני יחף, הכאב יכול להסתיים תוך כמה דקות ואין טעם לכעוס על קוביית הלגו. אבל השכל כן יכול להחליט לכעוס על הילד או הילדה שהשאירו את הלגו. אבל הוא יכול גם שלא לכעוס.

אמנם מצחיק שמרקוס אומר שאם ירע לחלק אחר מחלקיך, שהוא בעצמו יגבש את דעתו על כך. זה לא שמרקוס חושב שהאצבע הקטנה ברגל תגבש דעה על משהו. אבל אני מזכיר לכם, שעל פי, דיכוטומיית השליטה. (כי תמיד צריך לזכור את דיכוטומיית השליטה), הדבר היחיד שיש לנו שליטה עליו זה השיפוט שלנו עצמנו. דהיינו אין לנו שליטה על הגוף. יש לנו השפעה, אבל אנחנו לא יכולים להחליט שלא יכאב…

הציטוט הבא:

בספר 4.7 "היפטר מן השיפוט ונפטרת מתחושת הפגיעה; היפטר מתחושת הפגיעה ונפטרת מהפגע עצמו - בתרגום של קמינקא: "הסר הדמיון, ותחדל הזעקה: "אוי לי כי ניזוקתי" . חדל מן הזעקה על הנזק ויחדל הנזק בעצמו."

בספר 5.19 בתרגום של קמינקא: "המעשים החיצוניים אינם נוגעים בנפשך כלל אין להם מבוא לנפש ואינם יכולים ל ַשׁנותה או להניעה. היא נותנת רק לַעְצָמהּ כל שינוי ותנועה ולפי המשפט שהיא חורצת על ערך עצמה, כן היא פועלת על העניינים שלפניה. (בתרגום של ארואטי - היא מקרבת לעצמה את אותם שיפוטים ודעות אשר נראים בעיניה כיאים לה ביותר". )

הציטוט הזה משמעותי מאוד. הוא למעשה אומר לנו, שהדרך בה אנחנו שופטים את האירועים החיצוניים היא על פי מה שאנחנו כבר חושבים. היא "מקרבת לעצמה את אותם שיפוטים ודעות אשר נראים בעיניה כיאים לה ביותר". אם אני חושב שזו חוצפה שהילד או הילדה השאירו לגו על הרצפה בסלון, אז בפעם הבאה שאדרוך על קוביית לגו, התגובה שלי תהיה בהתאם. אם אמרתי כמה פעמים בעבר לא להשאיר ואני חושב שהילדים צריכים לעשות מה שאני אומר, אז אני בוודאי כועס כי הפרו לכאורה את הציווי שלי. אבל אם השיפוט שלי על העניין יהיה פחות חמור, כי לדעתי הם בסה"כ ילדים, או אפילו אמצא את זה מצחיק, כך גם הכעס כלפיהם יפחת. זה נכון גם למי שנדלק מהר כי צפרו לו בכביש. או ביל בר, שלא מטריד אותו שנגעה בו במקום אינטימי הקומיקאית המטרידה. אלא מטריד אותו הבריונות שנהגה בה. אדם אחר היה מוטרד מהנגיעה במקום אינטימי. או דואג לזולת שלא יפגע מאותה גברת גם. כל אחד על פי השיפוט האישי שלו. שני אנשים שונים ישפטו את אותו אירוע באופן אינדיבידואלי להם.


בספר 6.8 "הכח המנהיג באדם (היסוד המושל בתרגום של ארואטי) הוא המעיר את עצמו ומורה דרך לעצמו ועושה את עצמו למה שהוא חפץ ומַסבּב, ֶשָׁכּל פגע יֵָרֶאה לעיניו ב ֹאפן שהוא חפץ. ( ארואטי תרגם את זה-היסוד המושל… הוא הגורם לכל הקורה אותו להראות בעיניו כפי רצונו שיראה).

בציטוט הזה מרקוס לוקח את זה צעד קדימה ואומר שהכח המנהיג או היסוד המושל באדם, הוא מעורר את עצמו והוא הסיבה בכלל לעצם הפגיעה. המעשה בפני עצמו, לא אומר שאני צריך להיפגע ממנו.

זה בדיוק מה שהוא אומר בציטוט הבא:

בספר 6.52 "בך הדבר תלוי, שלא לתפוס בדמיון איזה דבר ושלא לעמוס ִטרדה על נפשך, כי המעשים בעצמם אינם פועלים על כח השופט אשר בנו".


בספר 7.14 "לכל אלה שאפשר כי יסבלו על־ידי פגע חיצוני, יקרה־נא מה שיקרה, ויתאוננו הסובלים כחפצם; אבל אני לא סבלתי על־ידי זה כל זמן שאיני חושב את מה שקרה לדבר רע. ובי לבד הדבר תלוי, שלא לחשוב אותו כן."


בספר 7.16 השכל המנהיג אינו מטריד את עצמו ואינו מתפעל, למשל, ממורא או מעצבות. ינסה מי שיהיה להפחידו או להעציבו, אם יוכל; הוא לא יביא את עצמו על־ידי דמיונו למצב התפעלות כזה. הגוף ידאג־נא לעצמו שלא יסבול, ואם הוא סובל מכאוב – יגיד זאת! הנשמה, אשר רק היא יכולה לפחוד או להתעצב ולהתפעל מרגשות כאלה, היא לא תסבול, אם לא תָכּנע מפני דמיונות הכאב. השכל המנהיג אינו זקוק לשום דבר, אם איננו יוצר צרכים לעצמו, לכן אין לו גם צער ומכשול בדרכו כל זמן שאיננו מַצֵער או מכשיל את־עצמו.


נראה לי שהנקודה ברורה. מרקוס אומר שאנחנו מחליטים מה פוגע בנו ומה לא. אנחנו יכולים להחליט שזה לא פוגע בנו. אנחנו יכולים לבחור לא להעלב ולא להתעצבן ולא להיות מוטרדים. יתרה מכך, אם נעלבנו זו בחירה שלנו. פעם כשמישהי אמרה לי "אני מקווה שזה לא מעליב אותך", עניתי לה שאם אני אעלב זו אשמתי. היא הייתה מופתעת. עכשיו זה נכון שדין לגו על הרצפה הוא לא הדין בתקיפה מינית או חוויה טראומטית. אבל זו שאלה של אימון. גם פוסט טראומה יכולה להיות מטופלת בדרך כזו. אני מבטיח לכם שככל שתתמידו לבחון שהשיפוט שלכם אינו מזיק לכם ותשנו אותו למען שלוות הנפש שלכם, כך פחות ופחות תפגעו. קל כחמור.

זה הזמן להגיע לאיך עושים את זה. איך לנהל את השכל להחליט שאין פגיעה. ראשית עצם זה שאנחנו מודעים לכך שזו החלטה שלנו כבר אמור לעשות את העבודה. אבל לעיתים קורים מקרים קיצוניים כמו שאמרנו, ואז יותר קשה. אז יש תרגיל חשיבתי, מעין מיינדפולנס שעושה עם עצמו מרקוס שמתאים פה.


בספר השלישי 11 וזה הולך כך:

"...ַציֵּר לך ֻמ ָשּׂג ברור מכּל דבר הבּא במחשבתך, למען תוכל להכירו אל־נכון כמו שהוא ויעמוד לפניך בלי לבוש, ֻכּלו ובכל פרטיו, אשר מהם ָמרכּב הדבר ולהם ישוב להתפרד, וכל פרט ופרט בשם המיֻחד לו. כי מה שמעיר ביותר הגיונות נעלים, הוא הכשרון לחקור ולדרוש אחרי כל דבר שאנחנו פוגשים בדרכנו ולהביט בו בעין בוחנת למצוא: אל מה הוא מצטרף? מה התועלת שהוא מביא? מה ערכּו למען הכלל ולמען האדם היחיד בתור אזרח אותה המדינה העליונה (העולם ֻכּלו), אשר כל שאר המדינות לֻעמתה כמו בתים יחידים. ְשׁאַל את נפשך: מה מעורר בי את הֻמּ ָשׂג הזה? איך הדבר מתחלק? היוכל להאריך ימים רבים לפי טבעו? מה הוא הֹכּח או מה המידה הנדרשת ממני בשביל דבר זה? רוח משפט, רוח גבורה, אמת, נאמנוּת, תמימוּת, הסתפקות או שאר מידות? על כל ענין צריכים לאמר: זה הגיע לנו מאת האלים, וזה על־ידי השתלשלות הסבּות אשר הביא המקרה, או על־ידי התרחשות פתאומית, או זה בא עלינו על־ידי אחד מבני ִשׁבטנו וּמשפּחתנו או מהקרובים אלינו, אשר איננו יודע מה הנכון לפי הטבע. אבל כל זה לא נסתר ממני. לכן אני צופה על הדבר, בשים לב ל ֹחק הטבעי של החברה, בעין טובה ובצדק, וגם בדברים שאינם מעלים או מורידים אשגיח בו ככל האפשר."

נפרק רגע מה מרקוס אמר פה.

הוא מתחיל במה שעשה ביל בר בקטע הסטנדאפ שתיארתי. הוא ניסה להבין למה היא עשתה את מה שעשתה. להבין את הרושם שהתקבל אצלנו בראש. ממה הוא מורכב. מרקוס גם אומר לתת לכל חלק שם. דרכתי על לגו. זהו. בלי תוספת, הילדים לא אספו אחריהם. או הם לא הקשיבו לי. לא עשו את דברי. פשוט, דרכתי על לגו. ביל קרה לזה בריונות. אבל הכוונה היא להגיד מילולית. היא הפליקה לו. זהו. לא להוסיף. ביל בר, נתן לזה שם עם שיפוטיות. אבל שם שונה מפגיעה מינית. שימו לב שהוא לא ראה בזה תקיפה מינית אלא בריונות. מרקוס אומר תנו שם, הכי ניטרלי שיש. שם הפעולה. בלי השיפוט. אח"כ מרקוס אומר לפעול לפי המעלה הכי גדולה שלנו, לחקור ולבחון למה זה קרה. מה גרם לה לעשות את מה שעשתה. וביל בר עשה מדיטציה ודימיין שהיא עברה ילדות לא קלה. ברור לי שהיא עשתה את זה כי היא טועה. כי היא נוהגת בבורות אודות מה טוב ונכון. כי כי החיים שלה הביאו אותה לאותה נקודה כמו שהיא. אני לא אומר שהיא לא צריכה לעמוד לדין על מה שעשתה, אני אומר ששלוות הנפש שלי חשובה ולכן אשנה את השיפוט שלי על מנת שלא אפגע. מרקוס מוסיף ושואל, מה חיובי במה שקרה. דהיינו אילו מידות טובות המקרה הזה נותן לי הזדמנות לתרגל? מה המידה הדרושה לי להתמודדות. הוא מפרט, עדינות, אומץ, אמת, יושרה, פשטות, עצמאות וכיוצא באלה. כי למה שמישהו חיצוני יפעיל אותי לנהוג באופן שגוי? כמו שביל בר, חשב להכות חזרה, אבל מנע מעצמו.

אם מישהו נוהג בצורה פרועה בכביש, ראשית, תעשו את המיינדפולנס שמרקוס עשה, ואני מזכיר שהמיינדפולנס הסטואי, הוא להבין את החשיבה שלי ברגע נתון. לחשוב שאותו נהג פרוע אולי ממהר. אולי אותו נהג כועס עלינו שעשינו משהו ולא שמנו לב. אולי הוא לא שם לב. או פשוט טועה ולא אכפת לו. אחרי שתבחנו. תשאלו את עצמכם מה הוא הֹכּח או מה המידה הנדרשת ממני בשביל דבר זה? אני בטוח שאם תשאלו את זה. תגיעו למסקנה שזו לא מידה טובה לצעוק על מישהו כזה. להיות שיפוטי כלפיו, להיכנס איתו לוויכוח.

הסטואים לא היו תמימים ולא חשבו שבורות של אנשים היא רק תמימה. אבל אולי השיפוט הראשוני שלי טועה ואני מציע לכם לחשוב אולי האדם לא בחר לעשות לכם עוול. ברור שיש סוג של בורות של אנשים שעושים עוול כי הם לא בסדר. על זה עונה מרקוס:

בספר 12. 6 "אם מעורר בך אדם הרעיון, כי עשה ִמשׁגה, שאל את עצמך: מנַיִן אני יודע, כי באמת משגה הוא? ואפילו אם כן הוא, הרי כבר דן בזה את עצמו והוא כמי ששרט שרטת בעור פניו. (כלומר שרט את עצמו ועצם העוול פגע בעצמו) – כל החפץ כי הרשע לא יעשה עוול הרינו כמי שחפץ כי עץ התאנה לא יפיק את מיצו החלבי בתאניו, עוללים לא יבכו, סוסים לא יצהלו וכל יתר הדברים ההכרחיים יימוגו. הן אם זו נטייתו של הרשע, כיצד ינהג אחרת? על כן אם הנך איש מעשה, השיבנו למוטב."

בקיצור: תשהו שיפוט, אולי אני טועה. בכל מקרה, למדו אותם או תנהגו בסבלנות איתם.

ולסיום, נחזור רגע לציטוט בספר 6.52 "בך הדבר תלוי… שלא לעמוס ִטרדה על נפשך, כי המעשים בעצמם אינם פועלים על כח השופט אשר בנו". אל תעמיסו על עצמכם פגיעות וטרדות. תבחרו בשלוות הנפש.





אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


52 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commenti


bottom of page