top of page

פרק 42 מונגש בטקסט - החיים כמבחן




שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, לומד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


בפרק הקודם העלתי ראיון שערך איתי אברהם צור מההסכת רגע מעצים. במהלך הרעיון, אברהם העלה שאלה שמאוד מאפיינת את מי ששומע לראשונה על הסטואים. הוא שאל האם הגישה הסטואית לא עושה את האדם כהה חושים ואדיש. זו שאלה שאני שומע לא מעט. ואז רצה הגורל ולאחר הראיון קראתי מאמר של ג'ון סלרס פרופסור לפילוסופיה עתיקה מאוניברסיטה בלונדון. המאמר עוסק בדעתו של הפילוסוף מישל פוקו על ההבדל בין הסטואים היוונים לבין אלה מרומא בעיקר אפיקטטוס וסנקה.

המאמר נתן לי רעיון לדבר על מאפיין מעניין מאוד בתפיסה הרומית שאפשר לקחת לחיים ונותן תשובה טובה למדי לאלו שחושבים שסטואייות היא אדישות או כהות חושים.

כאמור, רושם פופולרי אחד של הסטואיות מציג אותה כאדישה לאירועים חיצוניים, שנתפסים כהבטים של גורל בלתי נשלט כאשר הערך האמיתי הוא בסגולות פנימיות - במידות הטובות.

דימוי פופולרי נוסף של הסטואים הוא אופטימיות וחיוביות ביחס לאירועים אשר נולדים כתוצאה מהשגחה אלוהית.

פוקו טען שהמתח הזה בין 2 הדימויים הללו של הסטואים, משקף את ההבדל בין הסטואים היוונים לרומאים. על פי פוקו, היוונים ראו באירועים חיצוניים כמשהו אדיש לאדם בעוד שהרומאים תפסו אותם כמבחן שיש לאמץ. אירועים שנשלחו על ידי ההשגחה האלוהית, הרעות לכאורה אינן רעות ואינן אדישות בלתי מסויגת אלא משהו שיש לאמץ אותו כיתרון.


אבל לפניכן, שעת סיפור. בקצרה…

ידוע שהרומאים אימצו מהדתות היווניות ובעיקר מהמיתולוגיה בהתאמה אליהם. למשל זאוס של היוונים הוא יופיטר של הרומים. והרה אשתו ואחות של זאוס, היא יונו הרומית. אבא של זאוס והרה, היה הטיטאן קרונוס. המקביל הרומי שלו היה סטורן. על שמו הכוכב סטורן- כוכב שבתאי. ויום השבת- אצל הרומאים הוא היה אל החקלאות והקציר. לכבודו ערכו חג באיטליה- סטורנליה שהיה חג שמח מאוד ביום הקצר של השנה 21 בדצמבר. לימים התגלגל החג להיות חג המולד הנוצרי.

אחד האלים שעליו נדבר מעט היום, נקראת ביוון הרקלס וברומא הוא אומץ כהרקולס. אני מניח שלא צריך להסביר מי הדמות המיתולוגית הרקולס.

מה שכן אספר, שיש גרסאות רבות לגבי חייו. הרבה תרבויות באזורים שונים ניכסו אותו אליהם, לרבות הרומאים. אפילו קראתי תגובה של מישהו שטען הרקולס הוא פשוט הגרסה היוונית של שמשון הגיבור. אולי… אולי הפוך… אולי סתם השראה הדדית. המוסכם הוא שהרקלס נולד לאמא אנושית ולזאוס שבשל בגידתו, אשתו הרה התנקמה בהרקלס. הוא היה אמור למלוך על כל יוון, אילולא הרה תכמנה. הוסכם כי הצאצא הבא משושלתו של פרסאוס ימלוך על יוון. אבל הרה עכבה את הלידה של הרקלס וזירזה את הלידה של בן דודו אוריסתאוס. שלימים מלך על יוון. הרה גרמה להרקלס לטירוף זמני שגרם לו להרוג את אשתו וילדיו. כשהוא התעורר מטירופו הוא רצה להתאבד. אבל חברו מנע ממנו. הרקלס התייעץ עם האורקל בדלפי שציווה עליו לפנות לבן דודו אוריסתאוס ולעבוד אצלו בכל מטלה שיתן לו במשך 12 שנים. יש מחזאים שבנו את הסיפור הפוך ואת הטירוף והרצח של משפחתו של הרקלס הציבו אחרי שסיים את 12 המטלות שלו. הוא ניקה את יוון ממפלצות צבאות פולשים ורשעים. את 12 המטלות המפורסמות שלו הוא ביצע כאשר עבד למען המלך אוריסתאוס בהוראת האורקל והן היו:

  1. הריגת אריה אכזר שחי בעמק נמאה.

  2. הריגת ההידרה, נחש מים בעל 9 ראשים.

  3. לכידתה של האיילה מקריניאה.

  4. צייד חזיר הבר מהר ארימנתוס.

  5. ניקוי הרפתות של אוגיאס מלך אליס תוך יום אחד, היו שם 3,000 שוורים ולא ניקו אותם 30 שנה.

  6. הריגת ציפורי סטימפליה שניזונו מבשר אדם.

  7. ללכוד את שור הבר שבאי כרתים.

  8. ללכוד את הסוסות הפראיות של דיומדס, מלך תרקיה, שניזונו מבשר אדם.

  9. להשיג את החגורה של היפוליטה מלכת האמזונות.

  10. ללכוד את שווריו של גריאון ענק שישב באי האגדי אריתיאה.

  11. להביא שלושה תפוחי זהב שגדלו בגנן של ההספרידות (ארבע נימפות אחיות בגן האושר שבקצה העולם).

  12. לתפוס ולהביא את קרברוס, כלב בעל שלושה ראשים ששמר על שערי ממלכת השאול.


אירועי גבורה רבים נקשרו בשמו של הרקלס, כמו המשחקים האולימפיים, מאבק עם מפלצות ורשעים. אבל המיולוגיה גם ידעה לציין שהוא היה מהיר חימה שגרם לנזקים. מכירים את המשפט אל תפגוש את הגיבורים שלך? מהסיבה הזאת, שעד אשר הוא עלה לשמיים לשבת באולימפוס, הגבורה שלו משכה אליו צרות, אתגרים קשים ונוראיים, לרבות רציחת משפחתו בשל טירוף.

הוא דוגמא לפרק היום. כי החיים מביאים לכולנו אתגרים. יש גישות שונות להתמודדות עם אתגרים ואסונות. החל בגישות תיאולוגיות, גישות של השגחה, של מזל וגורל. אבל הרקולס הוא דוגמא לאדם או חצי אל יותר נכון, שהיה גם עוצמתי אבל גם מיומן. בנעוריו היו לו מורים רבים, להיאבקות, לחץ וקשת, לאגרוף ועוד. עד שהוא התעלה על כל מוריו. האלים התערבו בחיי אדם מתוך גחמות. הרה למשל, שלחה 2 נחשים להקיש את הרקולס עוד בהיותו תינוק בעריסה. אפשר להבין מזה את גישת היוונית שהגורל או האלים שולחים לנו כל מיני צרות, לא משנה מי אנחנו ומה עשינו או לא עשינו. בכל אתגר ואתגר הרקולס השתמש בכוחו העצום ובכישוריו. לעיתים גם נעזר בחבריו. כאשר הוא נלחם בהידרה, נחש-המים. בכל פעם שכרת את אחד מ 9 ראשיה, צמח במקומו 2 נוספים. הרקולס נעזר בחברו איאולס שצרב את הראש הכרות. יש שטענו שבמקור היו להרקולס 10 מטלות, אבל בגלל שנעזר בחברו, הוסיפו לו מטלות. הוא עדיין עשה אותן בגבורה אופיינית.


אסונות חיצוניים אינם כלום לסטואים, שאיכות חייהם תלויה אך ורק על מצוינות האופי שלהם. סגולה של אופי היא הדבר היחיד שבאמת טוב, בעוד שכל הדברים החיצוניים ואירועים הם רק 'אדישים'. למרות שחלק מהדברים החיצוניים האלה עשויים להיות 'מועדפים', הם בסופו של דבר לא מעוררים דאגה מכיוון שהם אינם מוסיפים דבר לאופי של האדם. בהשקפה זו, הסטואי מאמץ גישה של אדישות לכל האירועים החיצוניים, בין אם מועילים ובין אם מזיקים, כשהוא נאחז בטענה האתית המרכזית הסטואית שרק סגולה היא באמת משהו טוב- דהיינו המידות הטובות.

עם זאת, דימוי אחר של הסטואים מציג אותם כאופטימיסטים נאיביים, בטענה שכל האירועים המתרחשים הם תוצר של כוח השגחה אלוהי החודר לטבע ומזוהה עם התבונה. כל מה שקורה הוא חלק מתוכנית ההשגחה הזו.

בהינתן סדר רציונלי ובהשגחה הזו של האירועים, הגישה הבסיסית של הסטואים היא של חיוב, המאמצת את כל מה שקורה להם כחלק מהסדר הטבעי והאלוהי. חלק ממה שזה אומר, זה לחיות בהרמוניה עם הטבע הוא לברך על מה שהטבע מביא, לא משנה מה זה יכול להיות -גם אם הטילו עלינו 12 משימות מן הגהינום (מילולית- הרקולס נאלץ לרדת לגיהנום להביא משם את קרברוס הכלב בעל 3 ראשים- לא זה מהארי פוטר. כאשר הוא ביצע את המשימה האחרונה הזאת, הוא גם שחרר את תזאוס הגיבור שהיא כבול שם. אם נעשה לזה התאמה סטואית, אפילו שזו לא הייתה המשימה שלו, זה היה הדבר הנכון לעשות.

קיים מתח לכאורה בין שתי הגישות הסטואיות הללו, שאנו יכולים לקרוא להן גישה סטואית של אדישות, מצד אחד, וגישה סטואית של חיוב, מצד שני.

כאמור לפי מישל פוקו, ניתן להסביר את המתח לכאורה על ידי העמדת שינוי בגישה בין הסטואים האתונאים המוקדמים יותר והסטואים הרומאים המאוחרים יותר.



בעבודותיו המאוחרות דן פוקו במגוון רחב של נושאים וטקסטים סטואיים בהקשר של מספר פרקטיקות עתיקות - לשיפור האופי.

פוקו מציע שאחד המאפיינים המגדירים של הסטואיות בתקופה הרומית הוא הרעיון של גישה לחיים כמבחן. עבור הסטואים הרומאים, בניגוד לקודמיהם האתונאים, "יש להכיר, לחשוב, לחיות ולתרגל את החיים כמבחן מתמיד". אסונות ואתגרים חיצוניים, לא צריכים להיות רק עניין של אדישות, אלא מתקבלים בברכה כתרומה להכשרה אתית. השינוי הזה בגישה ברור, אומר פוקו, במיוחד בעבודתם של סנקה ואפיקטטוס.

סנקה למשל מציג את האל הסטואי בדיאלוג שלו "על ההשגחה", עבודה שפוקו מתאר כ"טקסט הבסיסי" לרעיון החיים כמבחן.

שם, סנקה מציע שככל הנראה יש לראות באירועים חיצוניים שליליים הזדמנויות לשפר את המידות הטובות של האדם. מי שתופס את הטענה הסטואית שהטבע מסודר בהשגחה לא יראה עוד באירועים חיצוניים שליליים חוסר מזל, אלא יראה אותם כסוג של "תרגילי אימון" לסגולה.

לטענת סנקה, האדם בעל המידות הטובות מקבל בברכה את כל מה שקורה לו כהזדמנות לאמן את עצמו, בדיוק כפי שמתאבק יקבל את פני יריבים. במקרה של המתאבק, זה יהיה דבר רע רק להתמודד מול יריבים פחותים, שכן המתאבק יאבד את מיומנותו אם לא יהיה לו יריב מאתגר. רק יריבים מאתגרים באמת נותנים למתאבק את ההזדמנות להראות את כשרונותיו ולשפר את ביצועיו. סנקה מציע שאותו דבר חל גם במקרה של סגולה. כפי שפוקו מעיר, האל של סנקה הוא אב קשוח שמראה את אהבתו על ידי בדיקה ואתגר של ילדיו. אם מישהו יקבל את הרעיון הזה, אז היחס שלו לאסון יהיה חיובי.

כפי שמנסח זאת סנקה:

על ההשגחה ג'.1 - "ועתה אני חפץ להוכיח בהמשך דברי, כי מה שנראה כדבר רע אינו כן באמת. בתחילה אני אומר, כי מה שאתה קורא פגע קשה וגזירה רעה אשר אתה קץ מפניה, דבר זה הוא לטובת האדם אשר התרחש לו, וגם לטובת הכלל, אשר לו דואגים האלוהים יותר מאשר ליחידים. ועל זה אוסיף כי הפגעים באים על בני אדם לרצונם, וכי אף אם אינם רוצים בהם, ראויים הם לפגעים.".

האדם שלא יכול לראות שחוסר מזל לכאורה, טוב עבורו, אומר סנקה, הוא יסבול ממשהו רע באמת. אין בכך כדי לטעון שהאירוע החיצוני יהיה רע בעצמו; במקום זאת, על ידי התנגדות לאימון שההשגחה מביאה בטבע, האדם יוסת מההרמוניה עם הטבע ויסבול מקונפליקט נפשי שהסטואים מחזיקים בו כרע באמת.

אנלוגיית ההיאבקות של סנקה ממחישה את הרעיון שניתן לראות באירועים שליליים סוג של אימון אתי. סנקה משתמש באנלוגיה נוספת על ידי הדגשת האופן שבו אירועים כאלה ממלאים לפעמים את התפקיד של תרופות כואבות.

אולם אלו הן רק שתי דרכים לחשוב על אותם אירועים. אדם בעל סגולה והמתקדמים לקראת מידות טובות יעריכו אירועים שליליים כצורת אימון - ולכן לא יראו בהם עוד אסונות - בעוד שאנשים ללא סגולות טובות שלא מצליחים להבין את כוונת ההשגחה מאחורי אירועים כאלה, עדיין יראו בהם אסונות, ועבור האנשים האלה אירועים כאלה מתפקדים כמרפא. למרות שזה אולי לא נראה כך, סנקה מציעה שבסופו של דבר הלא-סגוליים ייהנו מחוויות המצוקה שלהם. דהיינו בשלב מסוים הם יבחינו כי החוויות שלהם חישלו אותם.

בנקודה זו מציג סנקה את הרעיון של עמידה במבחן על ידי ההשגחה. הוא טוען שאנשים מגלים את האופי האמיתי שלהם רק כאשר הם נבחנים על ידי אירועים. אם אנשים לעולם לא היו נבחנים במצוקה אז הם לעולם לא היו באים לראות איך הם היו מגיבים במצבים כאלה. כדבריו, "לא ידע איש, מה שהיית יכול, וגם אתה בעצמך לא תדע זאת!"

רק כאשר נבחן אדם, הוא מגלה עד כמה הוא באמת בעל מידות טובות. זו הסיבה שכל מי שפועל למען מידות טובות מקבל בברכה אתגרים. זה חושף את מצב ההתקדמות שלהם ומאפשר להם לראות מה הם למדו. כפי שסנקה מסכם את זה, "התלאה היא הזדמנות מוצלחת לרחוש מעלה יתירה".

אבל גם אם האדם שמתקדם נכשל במבחן, הוא עדיין צריך לברך עליו בהכשרה נוספת לפעם הבאה. סנקה מפרט את זה עם כמה דוגמאות:

"את קברניטה של הספינה אפשר להכיר בשעת סערה. מאין אוכל לדעת, אם רב כוחך לשאת את העניות, כל זמן שאתה מסובל בעושר ונכסים? מאין אוכל לדעת, מה רב כוחך הנפשי לסבול חרפות וגידופים ושנאת הבריות, אם עד זקנה רכשת לך רק תהילת ההמון; אם מלווה אותך על דרכיך רק חיבה יתירה ושאינה פוסקת מצד כל הלבבות? שמעתי אותך מנחם אחרים - אבל חפץ הייתי לראותך כשאתה מנחם את עצמך ועוצר בעדך מלהתעצב על מכאובים."

אף אחד לא יכול לטעון שהוא בעל סגולה, מתעקש סנקה, עד שהוכיח זאת במהלך מבחן.

סנקה ממשיך ומטיל ספק בערכם של דברים שאנשים מחשיבים בדרך כלל כדוגמאות למזל טוב. אם חוסר המזל הוא למעשה תועלת, אז "עודף מזל הוא מסוכן ביותר".

בניגוד ליתרונות שמביא מזל רע, מזל טוב מעודד שאננות, חולשה ועצלנות. זה גורם לאנשים להרגיש תלויים בטובות חיצוניות שהם נהנים מהם, שבהכרח בנקודה מסוימת יילקחו מהם.

על פי התפיסה של סנקה, האני האמיתי הוא האופי הפנימי של מישהו; הגוף, לעומת זאת, פחות משמעותי. נראה שסנקה מציע שאם ההשגחה פוגעת בגופו של מישהו בגלל מחלה או רעב, אז לא קרה שום נזק אמיתי, שכן העצמי האמיתי נשאר בלתי מושפע.

אולם, אם ההשגחה הופכת את חייו של מישהו לנוחים יתר על המידה, ומספקת את כל צרכי הגוף, הדבר מסתכן ביצירת פגיעה אמיתית באופי שלו, שלעולם לא יבחן. וכך נולד לנו המונח לצאת מאזור הנוחות.

בתשובה לשאלה מדוע אנשים טובים סובלים, סנקה יכול לומר כעת שככל שהאנשים הטובים ביותר ייבחנו, הם יוכשרו הכי הרבה. ככל שהאדם טוב יותר, כך הוא צריך לצפות ליותר אתגרים. כמו שאמרנו על הרקולס, ככל שכוחו גדול, כך גם הוא אותגר יותר. למשל אחד הסיפורים עליו, מתאר כיצד אחד המלכים ביוון רצה צאצאים מהרקולס. היו למלך הזה 50 בנות. הוא שלח את כולן לבלות עם הרקולס את הלילה, כאשר הן מתחלפות בניהן כל הלילה בעוד שהוא בטוח שהוא עם אותה אחת. כך שכתוצאה נולדו לו למעלה מ 50 ילדים. עזבו כמה הסיפור הזה הזוי במונחים של ימינו, נסו לראות איך אפילו כוח הגברא המפורסם שלו אותגר מבלי הזמין זאת. נחזור לסנקה שאומר שככל שמישהו טוב במשהו הוא מאותגר בו יותר ויותר, יחד עם זאת סנקה גם טוען שטובות חיצוניות לכאורה - כמו עושר והצלחה - מחולקות באופן אקראי בין אנשים טובים ורעים, כדי להבהיר שלדברים חיצוניים אלו אין ערך מובנה פנימי משלהם: "כוונת האלוהים היא- הלא זה גם חפץ כל איש חכם - להורות, כי מה שההמון מבקש, אינו הטוב, ומה שהוא מפחד ממנו אינו הרע; אבל כדבר טוב יוכר, מה שנתן לנחלה רק לאנשים טובים, וכדבר רע מה שגרם שיתרחש רק לרשעים.".

כאן מסתמך סנקה על הטענה הסטואית שכל הדברים החיצוניים אינם טובים או רעים, ולכן ראויים ליחס של אדישות. אבל כפי שראינו, ב-"על ההשגחה" של סנקה, בכללותו הוא מציע גישה הרבה יותר חיובית כלפי אירועים.

עבור האדם הטוב, אירועים רעים לכאורה הם למעשה מועילים ולכן יש לקבל בברכה ככאלה. עבור אדם רע, אותם אירועים הם גם יתרונות, גם אם הם לא מבינים זאת באותו זמן. לכן הגישה הנכונה היא של חיוב, קבלת פנים לכל מה שיקרה. גישה זו של חיוב קשורה קשר הדוק לרעיון החיים כמבחן. סנקה הוא לא הסטואי היחיד שפיתח את הרעיון הזה. פוקו מתייחס גם לאפיקטטוס.

אפיקטטוס מציע שיש לחשוב על אלוהים כעל מאמן התעמלות, המתאים בין יריבים קשים כדי לעזור להם להפוך לאלופים אולימפיים.

קשיים הם תמיד הזדמנויות וצריך לגשת אליהם בדיוק כשמתאבק מתמודד עם האתגר הבא שלו. בהדהוד לסנקה, אפיקטטוס אומר שרק כשאנחנו מתמודדים עם קשיים אנחנו מגלים למה מישהו באמת מסוגל.

בהתייחסו לטקסטים אלו, פוקו מציע כי ישנם שני רעיונות מרכזיים: ראשית, שהאדם יתחנך ונבחן לאורך כל חייו - "החיים וההכשרה משתפים פעולה".

ושנית, שהמבחן עומד כמסמל את ההבדל בין הטובים לרשעים, כי הטובים נבחנים והרשעים אינם. הוא אומר: אל לנו להתייחס עוד למבחנים האלה, לחוסר המזל האלה, כאל רעות. אנו באמת נאלצים להתייחס אליהם כאל טובות שאנו צריכים להפיק מהם תועלת ולהשתמש בהם כל אחד באופן אינדיבידואלי.

אם נחזור לאפיקטטוס, אנו מוצאים בספריי "השיחות" את הטענה שניתן להפיק יתרון מכל נסיבות חיצוניות.

"-ובכן, האם אפשר להפיק תועלת מדברים אלה?

  • מכל דבר.

  • ואפילו מן האיש המגדף אותי?

  • ומהי התועלת שמפיק האתלט מן המאמן אותו בהתגוששות? התועלת הגדולה ביותר. וכך גם המגדף אותי מאמנני לקראת התחרות: הוא מאמנני להיות סבלן, קר-רוח, ומנומס."

( השיחות 3.20.11)

"שכנך הוא אדם רע? כלפי עצמו כן, אבל כלפי גופי הוא טוב. הוא מאמן את מזגי הטוב ואת יושר ליבי."

(3.20.15) "מה עוד יש לבקש? כל מה שתביא לפני, אהפכנו לדבר של ברכה ואושר, לדבר של כבוד והערצה."




המתח שבו פתחנו, בין גישה סטואית של אדישות לגישה של חיוב, משקף שינוי בגישה שהתרחש בשלב מסוים במהלך העברת הסטואיות מאתונה לרומא; זו הטענה החשובה של פוקו.

אז לפי פוקו יש משהו חדש להפליא בסטואיות הרומית. פוקו מסיים את דיונו בשלוש הערות כלליות על גישה סטואית חדשה זו:

הראשון הוא שהמבחן הסטואי הזה על ידי אלוהים אינו דומה למדי לסבל שחוללו האלים בטרגדיה היוונית. בעוד שהאלים יכולים להיות אכזרים ונקמנים, כמו שסיפרנו על ההתעללות של הרה בהרקלס, האל הסטואי של סנקה ואפיקטטוס הוא נדיב ואבהי.

הערה שניה היא שלא סנקה ולא אפיקטטוס אומרים לנו למה זה מבחן, אם כל החיים אמורים להיות מבחן.

ההערה השלישית היא שהגישה הסטואית הרומית הזו נלקחה מאוחר יותר על ידי הנצרות.


למעשה אין באמת הסבר להבדל בין הגישה היוונית לרומית, אבל זה לא משנה כי ההבדל גם מאוד דק וזניח.

מה שחשוב בדברי פוקו,

הוא הדגש שהוא שם בגישה הסטואית של החיים כמבחן.

פוקו טוען שעבור אפיקטטוס גישת המבחן אינה מבטלת את הסבל אלא מוסיפה לו ערך חיובי.

זו טענה מעניינת של פוקו אבל היא צריכה להיות מחודדת. סנקה ואפיקטטוס מלמדים שלא צריך להתייחס לאתגרים כאסונות, ואפילו יותר מכך, להתייחס אליהן כיתרונות, כטובות.

ברגע שמישהו רואה את זה, הוא רואה שהם יתרונות ללא תנאי וצריכים לחוות אותם ככאלה, ללא שמץ של חוסר מזל. נכון, למשל, מחלה עלולה להזיק לגוף, אבל הנזק הזה הוא כאין וכאפס בהשוואה לתועלת שמתקבלת מפיתוח או מימוש אופיו הסגולי של האדם.

התועלת פשוט גוברת על אי הנוחות הפיזית. אנו עשויים גם לשאול באיזו רצינות עלינו לקחת את השפה שבה משתמשים סנקה ואפיקטטוס. כאשר סנקה מציג את אתגרי החיים כמבחן, האם הוא מציע ברצינות שהם נתפסו כמבחן על ידי אלוהות מיטיבה, או שהוא דווקא מציע שעלינו לגשת לאתגרים האלה כאילו נשלחו כמבחן?

השפה שבה משתמש סנקה בהחלט הופכת את זה לאפשרות: כשהוא אומר שהאדם הטוב "חושב על מצוקות כעל תרגילי אימון" , מילת המפתח היא "חושב". שבלטינית משמעותה יכולה להיות "לחשוב", "לנחש" , "להתייחס", "להתחשב", "לדמיין".

בשלב זה נוכל להבחין בין שלוש אמונות מובחנות שפוקו מייחס לסנקה: א) אמונה בהשגחה אלוהית; ii) האמונה שמצבים שליליים מאמנים ובודקים את האופי שלנו; וכן iii) האמונה שמצבים שליליים נשלחים בכוונה על ידי אלוהות מיטיבה כדי לאמן ולבחון אותנו. ייתכן שסנקה מחויב באמת ובתמים לאמונה בהשגחה והוא עשוי גם לטעון שמצבים שליליים אכן מועילים לנו, ככל שהם מאמנים ובודקים את האופי שלנו, אבל אף אחת מהאמונות הללו לא בהכרח מחייבת אותו לטענה הנוספת שמצוקות כאלה נוצרו. ונשלחו כמבחן. למרות זאת, אולי יועיל לנו לחשוב עליהם כאילו הם מבחן.



חשוב שוב לזכור שבטקסטים האלה גם סנקה וגם אפיקטטוס עוסקים בפרקטיקה. השאלה התיאולוגית של השגחה לא עולה כטקסט פילוסופי כמו שאנחנו מכירים היום אבל זה ברקע.

הם פונים לתלמידים המחפשים הדרכה כיצד להתמודד עם מצבים קשים; כלומר, הם מציעים עצות מעשיות במקום להציג באופן רשמי את השקפותיהם התיאולוגיות. ואכן, בפסקה הפותחת של "על ההשגחה" במפורש אומר סנקה שהוא לא יתייחס לשאלות תיאולוגיות על ההשגחה ועניין של האל בנו. המטרה העיקרית היא להציע אסטרטגיות התמודדות, לא להסביר את כוונותיו של זאוס. דמותו של אלוהים האב המיטיב שאנו מוצאים ב-ספרו של סנקה "על ההשגחה" הוא, אם לצטט פרשן אחד, "בקושי יותר ממטאפורה". האל של סנקה, לפי אותו פרשן, "הוא לא, ואינו יכול להיות, אל אישי".


אם נפנה לאפיקטטוס, נמצא משהו דומה. באחד הקטעים הרלוונטיים במיוחד (השיחות. 1.6.32), הוא כותב, "לאיזה שיעור קומה סבור אתה, היה מגיע הרקולס, אילוא האריה שנזדמן לו בדרכו, ונחש המים, והשור וחזיר הבר וכמה אנשים רשעים ואכזריים, שאותם הוא גרש וטיהר את הארץ מהם? " הרקולס לא יכול היה להיות הרקלס ללא זרם מתמשך של אתגרים, מתעקש אפיקטטוס. אפילו אם הוא עדיין יכול היה להיות הרקלס, איזו תועלת זה היה ללא הניסיונות המתאימים לממש את כישרונותיו? אפיקטטוס ממשיך ואומר על ההתנסויות הללו "האם היה עליו לזום את הנסיבות הללו ולחפש דרכים כיצד להביא לארצו את האריה, את חזיר-הבר ואת נחש-המים? אלו דברי הבל ושגעון! מאחר שהללו כבר נבראו ונמצאו בעולם הם הועילו לגלות את כוחותיו של הרקלס ולאמנו בהם" (השיחות. 1.6.36). לאחר מכן הוא אומר שלאחר שקלט את השיעור הזה, הטירון הפילוסופי צריך לומר "הבא עלי עכשיו, הו זאוס, בכל קושי שתרצה, כי יש לי את האמצעים והמשאבים שניתנו לי על ידי עצמך כדי להביא כבוד לעצמי בכל מה שרק תרצה. להתגשם" (השיחות 1.6.37). בשיח זה מאת אפיקטטוס – שכמו אצל סנקה – ההתמקדות היא גם בהפקת תועלת מעשית מכל מה שקורה, ככל הנראה לרעה. ייתכן שהכוונה לקריאת זאוס היא בכנות, אבל, כפי שהציעו אחרים במקרה של סנקה, היא עשויה להיות מעט יותר ממטאפורה. בהקשרים אלה, אם כן, תהיה זו אולי טעות להטיל משקל רב מדי על התייחסויות לפעולות אלוהיות. אפשר ללכת רחוק יותר ולצורך הוויכוח לפקפק בכנות אמונתם של סנקה או אפיקטטוס בהשגחה אלוהית (אם כי אני משאיר את השאלה הזו פתוחה לעת עתה), מבלי לערער את האמונה שמצבים שליליים עשויים להועיל לנו.

ואכן, מאוחר יותר החזיק פרידריך ניטשה בדיוק בהשקפה זו, כפי שהוא מתאר: אם החיים התייחסו לאדם כאילו שדדו אותו, ולקחו ממנו את כל מה שצבר: כיבודים, חברים, בריאות, רכוש מכל הסוגים, הוא עשוי אולי, לאחר הלם ראשון, לגלות שהוא עשיר יותר מבעבר. כי רק עכשיו הוא יודע מה באמת שלו, מה שאף שודד לא יכול לקחת ממנו; כך שהוא אולי יוצא מכל הביזה והבלבול הזה כשהוא בעליו של נכסים יקרים.

ואכן, מעניין לציין שניטשה, אחד מהפילוסופים האהובים על פוקו, נוקט לעתים קרובות בגישה הסטואית הרומית הזו של החיים כמבחן, כשברור שאין לו מחויבות פילוסופית לכל סוג של אמונה בהשגחה. באחד מן האמירות המפורסמות של ניטשה ב"שקיעת האלילים", הוא כתב, "מבית הספר הצבאי של החיים. – מה שלא הורג אותי מחזק אותי". מה שזה מראה זה שאפשר בהחלט להחזיק בגישה זו של החיים כמבחן מבלי להיות מחויב לאמונה בהשגחה אלוהית. ב-"על ההשגחה" של סנקה הם מוצגים כקשורים זה לזה, אבל, כפי שראינו, אין שום קשר הכרחי, והטיעון של סנקה, לפחות בסעיפים הפותחים, הוא יותר על האופן שבו אדם טוב מתייחס לאסונות ולא על המקור של אלה.

הטענה שלו היא לא שהם נשלחו בהשגחה, אלא שהם לא אסונות. ואכן, היו שראו בחיבורו של סנקה מאכזב במידה מסוימת במה שקשור ליישוב הפער בין השגחה לבין אסונות או אתגרים. אפשר לגשת לכל מצב שלילי כהזדמנות לשפר ולבחון את אופיו מבלי לחשוב שאלוהות מיטיבה הגתה אותם למטרה זו. אפשר, כמו ניטשה, לראות בהם תוצר של גורל עיוור שאסור לו להיות לא ראוי לו, או שאפשר, כמו מרקוס אורליוס, שבמפורש כותב שגם אם זה השגחת אלים או שמדובר באטומים שמסתדרים איכשהו, פשוט צריך להתמקד כיצד להשתמש במה שקורה בצורה הטובה ביותר. לסיכום, גישה מעשית זו של התייחסות לחיים כאל מבחן אינה חייבת לחייב אדם לטענות ספציפיות לגבי גורל, השגחה או טבעו של העצמי. אבל גם אם זו כן האמונה, עדיין ההמלצה היא לראות באירועים חיצוניים כמבחן.

לסיכום:

התעניינותו של פוקו ברעיון הסטואי הרומי של החיים כמבחן – עניין שאולי נוצר על ידי הערצתו רבת השנים לניטשה – שופך אור על היבט חשוב של הסטואיות הרומית.

טענתו כי מדובר במשהו חדש, שלא הוגדר מראש על ידי הסטואיים היוונים, עוזרת להביא לדיון את הדרכים שבהן הסטואים הרומים תרמו את תרומתם הייחודית להגות הסטואית.

שאלה אחרונה שכדאי לשאול היא, מדוע פוקו חשב שהגישה החדשה הזו כה משמעותית. תשובתו היא העלאת הרעיון הזה של ראיית החיים השלמים כמבחן מדגישה את הגישה היוונית-רומית של טיפול בעצמי. מי שחושב שהוא נבחן ללא הרף על ידי כל אירוע שקורה, "חייב לחיות את חייו בצורה כזו שהוא דואג לעצמו בכל רגע".

זה הופך את החיים לפיקוח ושיפור תמידי של העצמי. המתמקדות באופן שבו האדם מגיב לאירועים, ולא באירועים עצמם. זו הסיבה, שהשאלה האם אלו באמת מבחנים שנשלחו על ידי אלוהות מיטיבה היא שולית אצל סנקה ואפיקטטוס: כי בסופו של דבר גם אם יש השגחה שהציבה את כל התנאים לאירועים שאני חווה וגם אם שרשרת סיבות ותוצאות אדישה לחלוטין, בסופו של דבר מכאן ואילך הנושא הוא רק אני והדרך בה אני מתמודד עם האתגרים.

פוקו מסיים באומרו כי "נראה לי שיש לנו כאן אירוע חשוב יחסית בהיסטוריה של הסובייקטיביות המערבית".

הסטואים הרומאים של פוקו אינם סתם אנשי מוסר עממיים שאינם מצליחים לעמוד בגדולתם הפילוסופית של קודמיהם היוונים; במקום זאת הם עומדים כתורמים משמעותיים לפיתוח הרעיון של הנושא.

הרומאים ראו ביוונים מתפלספים. הם היו הרבה יותר פרקטיים.

אבל גם אנחנו בתרבות המערבית היום. ואני מבטיח לכם שאם תקחו את האתגר הזה, וכל אירוע ואף אסון יבחן על ידכם בעיניים של חיוב- של בחירה בדרך בה אתם מפיקים תועלת, חייכם יהיו טובים יותר מאשר אם תשימו את הפוקוס על האירועים בלבד.

אז תודה שהאזנתם, נשתמע בפרק הבא. היו בטוב…


40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Yorumlar


bottom of page