שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום עוסק באינטואיציה וניבוי עתידות. מראש אומר, שבפרק יש טענות בעד ונגד כי העניין לא פשוט כמו שנדמה. אבל בסוף יש מסקנה אחת.
בספר הראשון של "מחשבות לעצמי" מרקוס אורליוס כותב שלמד מאביו המאמץ, הקיסר אנטונינוס פיוס: "לצפות מראש את העתיד לבוא… נמנע מאמונות טפלות באשר לאלים…" תשאלו איך זה הולך ביחד? הוא גם רוצה לצפות מראש. ואני מראש אומר לכם שזה אפשרי ונכון לעשות וכל זאת בלי אמונות טפלות. אח"כ מרקוס כותב עליו ספר השישי של "מחשבות לעצמי": "ירא את האלים אך לא שם לבו לאמונות טפלות".
כדי להבין איך הניבוי או לצפות מראש את העתיד לבוא הולך ביחד עם הגיון רציונלי ובלי אמונות טפלות, נקח השראה מפילוסוף לא סטואי. הוא דווקא התחיל סטואי, אבל החליף. אני מדבר על קרניאדס. הוא נולד בשנת 214 לפנה"ס בערך ולמד אצל הסטואים דיוגנס הבבלי (לא לבלבל עם דיוגנס הציני). לימים החליט ללמוד באקדמיה האפלטונית עד אשר היה לראש האקדמיה.
בשנת 155 לפנה"ס, האתונאים שלחו לרומא 3 פילוסופים כמשלחת. את קארנידס את דיוגנס הבבלי הסטואי והמורה שלו לשעבר ועוד פילוסוף מהאסכולה הפריפטטית של אריסטו. הסיבה למשלחת, קנס כבד מאוד שהטילה רומא על אתונה, בשל בזיזה של עיר אחרת. האתונאים שלחו את הפילוסופים לנסות לשכנע את הרומאים להקטין את הקנס. הם הצליחו. אבל החלק החשוב במשלחת, היא דווקא הנאומים של שלושת הפילוסופים שהשפיעו על הרומאים מאוד. בעיקר נאומו של קרניאדס. הוא הרצה על הצדק. אבל…
ביום הראשון הוא טען לקשר הדוק בין צדק לחוכמה, ציטט קצת את אפלטון, את הסטואים את אריסטו כדי לשבח את מעלת הצדק והערך שלו. אבל ביום השני, הוא טען בדיוק הפוך. הוא טען שהצדק מקורו באיוולת. החוקים הם יעילים לשמירת סדר והם משתנים בהתאם למנהגים מקובלים. הוא טען שאין כזה דבר חוק טבעי. בני אדם ינהגו לפי בצע ולכן אין צדק. הוא נתן דוגמה על סיפור שאלכסנדר מוקדון פגש שודד ים ושאל אותו למה הוא עוסק בטירוף ושוד ים. הפיראט ענה שהטירוף שלו דומה לשל אלכסנדר. לו יש ספינה אחת ואלכסנדר צבא שלם ולכן הוא נקרא שודד והוא מלך.
בהתאם טען קניאדס שאם היה צדק, הרומאים שליטי העולם, (אלה שהוא מרצה להם באותה עת), יצטרכו לגור בבקתות ולסבול עוני אם הם היו דוגלים בצדק כלומר משיבים את מה שכבשו.
קרניאדס היה ספקן. הוא נהג לטעון טיעון ואח"כ טיעון נגדי על מנת להגיע למה שסביר מבלי להיות דוגמטי. קיקרו למד את דרכו, ועל פיה אימץ את האתיקה הסטואית. למרות שראה עצמו כמו קרניאדס אקדמאי ספקן.
הרבה ממה שהסטואים הקדומים כתבו והאמינו בו, שכבר לא רלוונטי לנו כי המין האנושי יודע יותר היום. אבל מעניין שתפיסות מסוימות, התפתחו עם הזמן, השתפרו והגיעו אלינו וגם אנחנו בוחנים ומשפרים אותם. גם הקדומים עשו את זה, כי היה ביניהם שיח גם עם אסכולות אחרות, לרבות עם ספקנים כמו קרניאדס.
היו מחלוקות בתוך האסכולה והיו הבדלים. אני רוצה לחשוב שמה שאנחנו עוסקים היום, כבר מזוכך בלי תפיסות שאנחנו יודעים שהן שגויות. אבל אולי בעתיד גם את מה שאנחנו מאמינים בו היום, מישהו ישפר ויחדד.
הנושא שלנו היום, הוא התפתחות כזאת שמלמדת שלמרות שיש דברים שהמלומדים בעת העתיקה האמינו בהם ואנחנו כבר לא, יש בסיס בתפיסה שלהם שנשמר וכן רלוונטי. אנחנו פשוט מחדדים אותו ומוציאים את מה שלא נכון.
כבר בתקופה האמצעית בין ראשית הפילוסופיה הסטואית לשלב השלישי שהיא פרחה ברומא, היה שינוי כזה. שני ההוגים הבולטים באסכולה בתקופה הזאת, היו פנאיטיוס ותלמידו פוסידוניוס.
פוסידוניוס, אחת הדמויות המרכזיות של מה שמכונה סטואה התיכונה, התקופה שבה הסטואיות עברה מביתה המקורי באתונה לרומא. פוסידוניוס הוא דמות מרתקת בפני עצמו, ולעתים קרובות לא נכתב עליו כי כל מה שיש לנו עליו אלה מקורות עקיפים.
פוסידוניוס התייחס לעניין חיזוי עתידות. אבל היום רק לעתים נדירות מתייחסים לחיזוי עתידות מכיוון שהיא מקוטלגת אוטומטית כאמונות טפלות. אף אחד לא רוצה לדבר על זה היום כי זה משהו שהסטואיים טעו לגביו. אבל הסיפור לא כל כך פשוט.
ניתן קודם סקירה קצרה מה קיקרו כתב על זה. יש לו מאמר שנקרא de divinatione על ניבוי עתידות.
המאמר הוא ביקורת על התחום שהיה נפוץ ברומא בתקופות מסוימות. זה היה נפוץ בחיים פרטיים וציבוריים. זה כונה מנטיקה mantike. חיזוי עתידות הייתה מושתת על האמונה שהאלים רוצים לגלות לבני האדם את כוונותיהם ורצונותיהם ושיש בני אדם שיש להם כישרון להכיר את רצון האלים ועל כן גם את העתיד.
היו שני סוגים. האחת, טבעית שמניחה שאנשים יכולים להעמיק בהתבוננות פנימה בלי כל סימן חיצוני וקבל התגלות אלוהית, השראה, התפעמות הנפש ו\או חלומות. ואלה היו האמצעים שאפשר היה לדעת את רצון האלים.
הסוג השני, היה מלאכותי. אפשר היה לבקש סימן מהאלים או שהסימנים היו מופיעים. זה היה הסוג הכי נפוץ ומפותח ברומא. לפעמים לא היו עושים פעולות חשובות בלי סימנים. כמו יציאה למלחמה, החלטות פוליטיות, ציבוריות ועוד.
אחד הסימנים, היה סוג של מדע ניבוי באמצעות מעוף ציפורים. היה בעל תפקיד שהאחריות שלו היתה לפענח מעוף ציפורים לניבוי עתידות. זה התדרדר משם, שבשלב מסוים לשם קבלת החלטות צבאיות, החליפו את החיזוי באמצעות מעוף ציפורים, ב… מוכנים לזה? בתצפיות בתרנגולות קדושות בשעת פיטומן.
בתחום האזרחי, החליפו את החיזוי של מעוף ציפורים בתצפיות בברקים בשמים. מעין חקירת השמים. אבל ברקים הם לא נפוצים. אבל היתה חקירת שמיים ככלל דרך ניבוי שמן הסתם מוטעית, אבל לא רק. היא הייתה בסיס לנוכלות ולהטיות פוליטיות. מי שרצה שדברים יתנהלו לפי דרכו ורצונו, הזמין חקירת שמים לרצונו. או שנושא המשרה בעצמו, היה מנפק חיזוי שמתאים לו.
עם הזמן, זה הפך למוזר קצת יותר והתחילו לחזות את העתיד ואת רצון האלים על פי חקירת המעיים של החיות שהוקרבו לאלים. זו הייתה בשלב מסוים הדרך העיקרית לחיזוי צבאי. דמינו כאילו היינו בוחרים את האסטרטגיה הצבאית היום, על פי קריאה בקפה או עלי התה.
במאה השניה לפנה"ס בתקופה הסטואיים התיכוניים, בעיקר פנאיטיוס ופוסידוניוס שחי קצת לפני ומקביל לקיקרו, התחום הזה כבר היה מפוקפק ברובו. אבל השניים הללו היו חלוקים ביניהם לגבי התחום. כשקיקרו כותב את המאמר שלו, הוא כבר נגד התופעה, אבל היו שהאמינו לה. הוא כותב בשנת 44 לפנה"ס. באותה תקופה של מלחמת האזרחים ברומא. יוליוס קיסר היה נגד הנבואות הללו, והמתנגד לו פומפיוס היה בעד. כידוע קיסר ניצח.
אבל נשאל רגע למה בכלל הסטואים האמינו בכאלה דברים כשאני חוזר ומספר לכם כמה הפילוסופיה הזאת רציונלית.
אז לסטואים הייתה תפיסת עולם פיזיקלית, מטפיזית. אמנם יותר בתקופה היוונית, כי ברומא התעסקו בעיקר באתיקה. אבל גם אלה שהתעסקו באתיקה, התבססו על תפיסה פיזיקלית מסוימת ולוגיקה.
גם אני בעיקר מדבר על האתיקה. אבל חשוב גם להבין קצת את התפיסה הפיזיקלית. החל מהרעיון שהנשמה היא דבר אחדותי (לא עשויה מחלקים, כמו שחשב אפלטון), ושהקוסמוס הוא אורגניזם חי המונפש על ידי הלוגוס, העיקרון הרציונלי שלו. החוקיות שבטבע.
בני האדם, הם חלק מהעולם, מהטבע ולכן חולקים עם הלוגוס של השלם.
עכשיו אנסה במילים פשוטות יותר.
הסטואים האמינו שהכל הוא אחד- עשוי מחומר. אין רוח וחומר כשתי ישויות נפרדות. כולנו חלק משלם. מהטבע. אנחנו יודעים היום שהם טעו שהטבע או היקום, הוא לא אורגניזם חי. אבל הוא אכן אחד. הלוגוס הוא החוקיות בטבע. כמו חוק השינוי למשל. או הכבידה. אז אנחנו חולקים את אותו לוגוס של הטבע וכך אנחנו יכולים להבין חוקיות, להבין מושגים ואת מה שקורה במציאות.
פוסידוניוס 135 לפנה"ס לערך – 51 לפנה"ס, עבר מרודוס לרומא והשפיע רבות גם על קיקרו ולכן יש לנו מידע עליו. הוא היה תלמידו של פנאטיוס, שהיה ידוע במספר רעיונות לא שגרתיים בתוך הסטואה. קיקרו אומר לנו שפנאטיוס "לא הכחיש את כוחו של החיזוי אבל היה לו ספקות." פוסידוניוס, לעומת זאת, כתב חמישה ספרים על הנושא.
הרבה ממה שאנו יודעים על התפיסה של פוסידוניוס לגבי עתידות מגיע מ-De Divinatione של קיקרו, אשר בנוי כדיאלוג עם אחיו קווינטוס, המשמש כנציג וירטואלי לעמדה הסטואית, שמחשבותיו מבוססות על פוסידוניוס.
הסטואים כאמור היו חומריים. את האל הם ראו כמין ערפל עדין ומיוחד שנקראה "פנאומה". מילולית, המשמעות היא "נשימה". זו מילה שימושית גם היום, בכל הקשור לענייני אוויר. כמו פנאומטיקה. דלקת ריאות למשל נקראת Pneumonia. זה מאותה מילה. בכל אופן הפנאומה, הרוח האלוהית הזאת קיימת בכל הטבע מחברת הכל. היא הולכת יד ביד עם הלוגוס. החוקיות בטבע.
הפנאומה קיימת בכל דבר בטבע באופנים שונים. למעשה -ארבע. אפשר לחשוב על זה בדומה למצב צבירה.
הראשון זו תצורה שמחזיקה עצמים דוממים כמו סלעים.
השניה, היא צורה גבוה יותר של מתח בפנאומה מה שמייצר את התצורה של צמחים. גם של השלב בין ההתעברות ללידה של בני אדם. ככה הם ראו את זה לפחות.
השלב השלישי הוא כבר הנפש. שלב גבוה יותר שמאפשר תחושה ותנועה.
השלב האחרון והגבוה ביותר, היא הנשמה הלוגית (logikê psychê), שהיא הצורה האנרגטית ביותר, מחזיקה יחד את החומר האדיש העומד בבסיס הגוף האנושי ומבטאת באופן ייחודי את המאפיין של לוגוס, או דיבור ותבונה.
אני בכוונה לא נכנס יותר מדי, כי כל זה לא רלוונטי לימינו. אבל הרעיון הוא שהרצף הזה של פנאומה במתחים שונים חודר את הקוסמוס כולו, והוא משתלב עם הטבע והאל.
מה שחשוב להבין מכל התיאוריה הזאת, היא שהכל קשור בהכל. יש הדדיות בין דברים בטבע. הקשרים ההדדיים הללו הם החידוש המרכזי של האסכולה הסטואית. זה גם מה שמקשר לנו לנושא של הפרק הזה, ניבוי עתידות ואינטואיציה.
התיאוריה הזאת, שהכל קשור בהכל, הסטואים מתייגים את התכונה הזו של הקוסמוס 'סימפטיה'.
למרות שהסטואים פספסו בחלק מהפיזיקה שלהם, הרעיון שהכל קשור בהכל, דווקא פחות מפספס. לדוגמה, המושג זה של סימפתיה היה ידוע בימי קדם, ומצא יישום ברפואה למשל. אנשים הבינו שתסמינים בחלקים מסוימים של הגוף עשויים להצביע על מחלה בחלקים אחרים - מכיוון שהחלקים מחוברים באותו גוף, בדיוק כמו שכל בני האדם מחוברים לשאר הקוסמוס. יתרה מכך, ביטויים הרפואיים מדברים על 'סימפתיה' בין הגוף והנפש, כמו כאשר מחלות מפריעות לנפש.
זה רעיון שקיים כבר בסטואיות הראשונית ביוון העתיקה. ראש האסכולה השני, קליאנתס, דיבר על היחס בין הגוף לנפש. הוא טען שלא יכול להיות משהו בלתי גופני להיקשר לגופני או בלשון הסטואית לסמפט מה שלא גופני עם גופני, זה אומר שהנשמה שלנו היא חומר. גוף. הנשמה מסמפטת את הגוף. יש השפעה הדדית בין הגוף והנפש כי שניהם חומר גשמי, גופני. כמו במקרה שבו הנפש במצוקה כשהגוף חולה או פצוע; והגוף מסמפט את הנשמה, כמו בהסמקה ממבוכה או בחיוורון מפחד.
כמובן שזה משמעות שונה ממה שאפלטון הבין נשמה ובהתאם גם הדתות המונותאיסטיות. אבל לא נכנס לזה.
גם היום כמו שהסטואים חשבו אז, ההנחה היא שהנפש היא גם חומר.
כריסיפוס ראש האסכולה השלישי. הרחיב מאוד את המושג, ובעצם מיישם 'סימפטיה' על החיבור ההדדי של כל הקוסמוס, דרך הפנאומה שחודרת לכל, כך הסימפטיה הסטואית מתבססת ברעיון של היקום כאורגניזם חי יחיד.
גם אפיקטטוס נותן דוגמא לסימפטיה. הוא אמנם לא דיבר הרבה על פיזיקה ומטאפיזיקה בכתבים שהגיעו עד אלינו. אבל בהקשר הזה תקשיבו איך הוא מתאר את העניין מאוד יפה ב"שיחות" 1.14.4-5 הוא מתחיל בלומר שהאל קובע לצמחים מתי לצמוח, מתי להשיר עלים ומתי פרי ואז הוא ממשיך ואומר:
"ועוד מניין בא הדבר, שבהימלא הירח ובהתמעטותו, בהתקרבות השמש ובהתרחקותה, אנו מבחינים בדברים אשר על פני הארץ שינוי כה גדול והתחלפות מן הקצה אל הקצה? ואם הצמחים וגופנו אנו קשורים קשר מהודק כל כך ליקום ומקבלים השפעה ממנו - נשמותינו לא כל שכן? ואם נשמותינו קשורות ומהודקות במידה רבה כל כך לאלוהים כחלקים מישותו, הייתכן שהוא לא יחוש בכל תנועה שבהן כמשהו קרוב מאוד לעצמו וכחלק מעצמו?".
שימו לב שבציטוט הזה אפיקטטוס מתייחס לאל כיקום, הטבע והמציאות כולה. לכן הכל קשור בהכל.
גם מרקוס אורליוס כותב לעצמו את הרעיון הזה יפה. הוא עושה איתו סוג של מבט מעל כדי להבין את המציאות טוב. בספר הרביעי של "מחשבות לעצמי" הוא כותב: "(40) חשוב כל העת על היקום כעל ישות חיה אחת, אשר לה הוויה אחת ונפש אחת; חשוב כיצד הכול מתמזג בתודעתו האחת של היקום, כיצד מחולל הוא את כל הדברים במטרה אחת, כיצד כל הדברים משתלבים יחד ומהווים סיבה לכל אשר מתרחש ומה יפים הם זה המארג וזו המסכת.".
ועכשיו אנחנו מגיעים חזרה לפוסידוניוס. הסטואים המוקדמים יותר כמו קליאנתס וכריסיפוס זכו לביקורת על ידי קרנידס הסקפטי. הוא טען שהם מביאים לידי אמונה בסימנים אישיים של נבואה וחיזוי של האל. כאילו סימנים בודדים בטבע מרמזים על העתיד. אז פוסידוניוס, היה יותר זהיר מקודמיו וטען שהעולם פשוט פועל באופן של סיבה ותוצאה. מה שגם מביא אותו לקבל רעיון של חיזוי. אם אני יכול לשחזר אחורה סיבות לאירוע מסוים. אני גם יכול לצפות שסיבות מסוימות יובילו לעתיד מסוים.
הטבע מנווט את עצמו לפי מה שנכון לו בסיבות ותוצאות ולכן לא מתעסק בכל מרכיב קטן בטבע. כמונו למשל. כמו שאפיקטטוס אמר שאם הרגל היתה יודעת שהיא משרתת את האדם, היא היתה בוחרת לדרוך בבוץ עבורו. או שהוא כותב ב"שיחות" 2.5: "אבל כיצד, איפוא, ניתן לומר על דברים חיצוניים אלה שהם טבעיים ועל אחרים שהם בלתי-טבעיים? זה משום שאנו רואים את עצמנו כנפרדים מהכוליות. אני אומר, למשל, על הרגל שטבעי לה להישאר נקייה, אבל אם אתה רואה את הרגל לא כמשהו נפרד וקיים בפני עצמו, ראוי לה להיכנס לבוץ ולהתהלך על גבי קוצים, ולפעמים להיקטע לטובת הגוף כולו. אחרת, היא איננה רגל עוד. מנקודת ראות זו עלינו לראות גם את עצמנו.".
אז אנחנו חלק מהכוליות ולרוב אנחנו רואים עצמנו נפרדים דווקא.
באופן מעניין, הפסיכולוגיה הסטואית אומרת שאנו מסוגלים לקבל מידע משאר האורגניזם העולמי ולהחליט כיצד לפעול בצורה הטובה ביותר: הייצוגים מהעולם, שנקלטים בחושים שלנו, נבחנים על ידי השכל החושב שבוחר האם לקבל אותם או לא. ההיגיון שלנו מחליט איזה פעולה לנקוט בהתאם. זה רלוונטי לנושא של ניבוי כי בדרך זו אנו מחוברים לרשת הסיבתיות המחלחלת ליקום, המאפשרת לאנשים "לחוש" התרחשויות עתידיות באופן לא מיסטי לחלוטין.
כל האמור לעיל עולה בקנה אחד עם ההסכמה הסטואית של הדטרמיניזם: פוסידוניוס קושר את ההסבר שלו לגבי עתידות לרעיון סטואי בעל הוכחה רחבה של האופי הדטרמיניסטי, וכל כך צפוי, של הקוסמוס של המציאות. מה שקורה ביקום לא בא סתם משום מקום, הוא נובע מסיבות קודמות.
קיקרו מתאר את העמדה של פוסידוניוס כך:
"אם היה אדם שנשמתו יכולה להבחין בקשרים המצטרפים לכל מטרה עם כל מטרה אחרת, אז בוודאי שהוא לעולם לא היה טועה בשום תחזית שהוא עלול לעשות. אבל מכיוון שידע כזה אפשרי רק לאל, נותר לבני האדם לחזות את העתיד באמצעות סימנים מסוימים המציינים מה יבוא בעקבותיהם."
כלומר, עבור הסטואים ניבוי היה מדע של חיזוי, שהתאפשר מעצם העובדה שאנו חיים ביקום דטרמיניסטי של סיבות ותוצאות. ברור שהם טעו באשר לאילו סימנים לשים לב וכיצד לפרש אותם, אבל הרעיון הבסיסי הוא בדיוק אותו רעיון שעומד בבסיס התחזיות המודרניות של אירועים טבעיים, במיוחד כאשר איננו מבינים במלואם את המנגנונים הבסיסיים ומסתמכים על חוקיות ומתאמים סטטיסטיים. בדיוק כמו שמנבאים מזג אויר או רעידות אדמה על פי סימנים סיסמיים.
ואכן, שוב הגרסה של קיקרו לפוסידוניוס, ברור שהסטואים הבינו היטב את מגבלות ההסתמכות על מתאם-של סיבתיות, ואת העובדה שזה היה משהו הגיוני לעשות בהיעדר ידיעה של סיבות. קיקרו גם טען שאי הידיעה והבנה של סיבות ותוצאות גורמות לתרמיות באמצעות כל שיטות הניבוי השונות.
באותו דיאלוג של קיקרו, קווינטוס - הדמות הסטואית - מגדיר ניבוי עתידות כמחקר של דברים שסבירים להתרחש במקרה. חושבים שהם מתרחשים במקרה, אבל במציאות הם תוצאה של שרשראות של סיבה-תוצאה שאין לנו מספיק מידע כדי להבין. זוהי ראייה מודרנית להפליא של מקריות, שאיתה כל פיזיקאי של המאה ה-21 ירגיש בנוח.
מספר טקסטים מספרים לנו שהסטואים הגדירו מזל או אקראיות כסיבה שאינה ברורה לתבונה האנושית. עתידות היא אם כן הרחבה של ההכרה שלנו לגבי הקוסמוס. "ידע עודף". שבעיני, זה הבסיס לאינטואיציה.
יתרה מכך, פוסידוניוס - כמו אנשים רבים אחרים בעת העתיקה, כולל אפלטון למשל- מבחין בין חיזוי מקצועי לבין זה שמתבצע באופן לא מודע על ידי כמה אנשים שעל פניו מוכשרים במיוחד לעניין.
החיזוי המקצועי, נובע ממחקר ופרשנות שיטתית של סימנים חיצוניים, כמו שתיארתי קודם כמו בחקר שמיים או תרנגולות מקודשות; הלא מקצועי קורה בתנאים מסוימים, כמו בחלומות, או מאפיין את מה שעושים נביאי האורקל בדלפי (כנראה בהשפעת חומרים מעוררי הזיות). שמישהו היה הולך לקבל נבואה ממקדש בדלפי מהאל אפולו. הפיתיה- הכוהנת שיושבת על כיסא בעל 3 רגליים, מלמלת משהו, כי היא ישבה מעל אדים שעולים מהקרקע וכנראה גרמו לה להזיות. אז הדברים שלה היו סתומים ומישהו היה צריך לפרש אותה. במקרים מסוימים גם בהונאה. אבל זה סוג של חיזוי מבפנים כמו השראה וחלום או כמו אנשים תחת השפעת סמים פסיכדליים.
נקודה מעניינת היא, שאנחנו נוטים לדחות חיזוי עתידות "טבעיות" כשטות, בדיוק כמו שאנו עושים עם המקצועי. בעיקר כי היום החשיבה המדעית יותר מפותחת לא רק אצל מלומדים אלא גם אצל הרבה מהאוכלוסיה.
אבל הרעיון לא מטורף בכלל לפחות חלקו. בעיקרו של דבר, מה שפוסידוניוס אמר היה שלאנשים מסוימים, מכל סיבה שהיא, יש קשרים פנאומטיים חזקים במיוחד עם שאר הקוסמוס, כך שהם יכולים מדי פעם להציץ במה שעבורנו הוא מעורפל ובלתי נגיש. זה כמו מה שאנחנו נכנה אינטואיציה. זה לא גורם לי להיות תומך בתקשורים, טארוט, אסטרולוגיה וכדומה ואני אסביר למה.
אחת הסיבות זה הקשר בין המטאפיזיקה לאתיקה. לסטואים הייתה תיאוריה מתוחכמת של סיבתיות, שניסח אותה כריסיפוס, ראש האסכולה השלישי. הטענה היא (שבעיני מחזיקה ונכונה), שיש הבחנה בין סיבות חיצוניות ופנימיות. הסיבות הפנימיות הן מה שהופכות אותנו לסוכנים מוסריים, והן מקיימות אינטראקציה באופן טבעי עם סיבות חיצוניות מכיוון שאנו עומדים בתוך, לא מחוץ, לרשת הקוסמית של סיבתיות.
כלומר יש לנו סיבות פנימיות שמביאות אותנו לקבלת החלטות לפעולה בעולם שבו אנו פועלים ובו יש עוד סיבות ותוצאות. חופש הרצון שלנו והאתיקה שלנו, הם הסיבות הפנימיות שלנו לפעולה בעולם.
אחת המטאפורות שבהן השתמשו כדי להסביר כיצד סיבה-תוצאה מאפשרת לנו ליצור תחזיות לגבי העתיד - בין אם הן מגיעות מגילוי עתידות מקצועי (שהיום נקרא לו, מדעי) או חיזוי של אנשים מסוימים (כלומר, אינטואיציה) היא באמצעות האנלוגיה עם הפוטנציאל של זרע להפוך לצמח. קיקרו כתב:
"כמו שבזרעים קיים הכוח של אותם דברים המופקים מהזרעים, כך בסיבות מאוחסנים האירועים העתידיים שהנשמה מבחין בהם."
כדי להבהיר את העניין, סיכום ביניים קצר.
יש לנפש שלנו יכולת לקבל מידע על הסביבה באמצעות חושים או "מידע עודף", כי אנחנו מחוברים להכל ברשת של סיבות ותוצאות והפנאומה שמקשרת הכל. הקשר של סימפטיה בו אנחנו מעורבים מאפשר לנו לפעמים לקלוט דברים שאנחנו לא יודעים להסביר, כי לפעמים אנחנו לא שמים לב לדברים שקלטנו. אבל הם נכנסו פנימה ומהווים חלק מהנתונים שיש לנו כדי לתת חיזוי. זה כמו שקיקרו כתב שתיארתי קודם "אם היה אדם שנשמתו יכולה להבחין בקשרים המצטרפים לכל מטרה עם כל מטרה אחרת, אז בוודאי שהוא לעולם לא היה טועה בשום תחזית שהוא עלול לעשות". אנחנו לא באמת יכולים לראות את כל הקשרים שמצטרפים ליצור את המציאות שלנו ואנחנו גם לא יכולים להבחין באמצעות מודעות ברורה במה שקלטנו. לפעמים אנחנו קולטים דברים אבל לא חושבים עליהם. אבל חלקנו חושבים שכישרון מיסטי כלשהו זה האינטואיציה שלנו. אבל אינטואיציה, היא מבוססת חוקיות. כדי שזה יקרה, זה מחייב את הלוגוס, את החוקיות.
אנסה להסביר באמצעות אנלוגיה:
תחשבו על סודוקו מי שמכיר. סוג של תשבץ מספרים שהוא הפשטה של העיקרון הזה. אם יש רשת של מספרים ואני צריך להשלים מספרים מ 1 עד 9 במקומות הפנויים, זה דומה לחיזוי איפה המספר הבא צריך להיות. אבל אני עושה את זה, כי אני רואה על פי החוקיות ברשת המספרים, איפה המספר הבא צריך להיות. בסודוקו, רצוי לא לנחש, אלא לשים במקום הנכון. במציאות הגדולה יותר, יש גם רשת עם חוקיות, שהיא הסיבות והתוצאות, אני יכול לצפות איפה מספר מסוים אמור להיות לפי אותה חוקיות. רק שבמציאות, יש אין סוף משתנים ולכן, אני יכול לצפות רק דברים קרובים אלי בזמן ובמרחב ובמעט משתנים. חלק מהאנשים, יכולים לצפות יותר וחלק פחות ולחלק יש פשוט מזל שהם ניחשו נכון, בדיוק כמו שאם אני אשים מספר בטבלת סודוקו ובמקרה זה המקום שלו מבלי שידעתי שזה מקומו. ניחשתי. אבל זה שניחשתי, לא אומר שהוא שם בגלל שניחשתי. הוא שם כי זה המקום שלו.
גם מרקוס אורליוס חשב, שזה נובע מחוקיות של הסיבה והתוצאה. הוא כותב בספר הרביעי של "מחשבות לעצמי: "(45) מה שעוקב הִנו תולדה טבעית של מה שקדם לו. הרי אין הדבר דומה לרשימה הנעשית באופן שרירותי ומונה עניינים שאינם תלויים זה בזה, אלא בשילוב מושכל עסקינן. כשם שהדברים הקיימים הם שילוב יסודות המחוברים באופן הרמוני, כך כל המתהווה אינו מעיד על השתלשלות ריקה מתוכן, כי אם על יחסי גומלין טבעיים ונפלאים".
אני לא אומר שלסטואים היה ידע או הבנה בפיזיקה ומטאפיזיקה שאיכשהו רלוונטיים עד היום. עתידות, בימינו, היא פסאודו-מדע. אבל חשוב להעריך את התחכום של ההיגיון שלהם אפילו בתחומים שבהם הוא הוחלף על ידי המדע המודרני. אז כמובן שהם טעו בדברים שהמדע היום יודע להסביר. אבל האתיקה שנובעת ממה שהם קלטו נכון, רלוונטי ובעולם שלנו, גם מי שיודע את הפיזיקה ומבין את המציאות, לא תמיד פועל על פי האתיקה והצדק.
וזה מביא אותנו לספר ה"שיחות" השני בפרק 7 של אפיקטטוס. הפרק נקרא "כיצד יש לפנות למגידי עתידות".
הפרק מתחיל בכך שאפיקטטוס אומר שיש כאלה שמזניחים מעשים הראויים להיעשות בגלל שפונים למגידי עתידות שלא בעת הצורך.
מה יכול מגיד עתידות לנבא מלבד מוות, מחלה, סכנה או משהו דומה לזה?
אז בשביל זה צריך ללכת למגיד עתידות? אם יגיד לי שצריך להציל חבר, לא אעשה את זה בכל מקרה? אפיקטטוס שואל: "כלום אין בתוכי מגיד עתידות, שגילה לי את מהות הטוב והרע ובירר לי את האותות המיוחדים לשניהם?".
בגלל זה אנחנו צריכים אותות של מעוף ציפורים או קרביים של בשר קורבן? מגלה העתידות לא יודע מה מועיל. מה הטוב. מגלה העתידות לא למד את הסימנים של מהות הטוב ומהות הרע. מגלה העתידות לא יודע להגיד לי מה צודק ומה עוול.
אפיקטטוס אומר: "בן אדם, עליך רק לומר לי מה מבשרים האותות, את החיים או את המוות, את העוני או את העושר, אבל אילו דברים מועילים הם ואילו בלתי מועילים, זאת לא אשאל ממך.".
אנחנו פונים למגידי עתידות בגלל פחדים ממה שיקרה.
"אנו באים אל מגיד העתידות תוך רעדה, תופסים את ידו ומתחננים לפניו, כאילו היה אלוהים, ואומרים: 'אדוני רחם עלינו וחלצני מן הצרה'.
עבד שכמוך! כלום אינך רוצה בזה שהוא הטוב בשבילך? וכי יש דבר טוב בשבילך לבד מזה שנראה בעיני האלוהים ? למה אתה עושה את כל מה שביכולתך לעוות את השופט ולסלף את יועצך?"
אז זו עוד סיבה שאני לא תומך במתקשרים, טארוט, אסטרולוגיה ומיסטיקה בכלל. מאחר ויש סיבות ותוצאות שמייצרות את המציאות, ויש פנימיות כאלה. אז נניח והלכתי למתקשר, אני לא חושב שהאינטואיציה שלו, טובה ככל שתהיה, היא אובייקטיבי בלי הסיבות והתוצאות של נפשו. הוא גם לא יגיד לי כלום על האתיקה. כמו שאמר אפיקטטוס. העצה שלהם לא תהיה מבוססת אתיקה. כאשר אפיקטטוס אומר וכי יש דבר טוב בשבילך לבד מזה שנראה בעיני האלוהים ? זו אהבת הגורל. מה שקרה, היה הכרחי. מבין כל האופציות ופוטנציאלים גם אם האינטואיציה שלי חזתה נכון וגם אם לא, זה היה הכרחי מה שבסוף התרחש ונכון לי לקבל את המציאות. כי לא לקבל אותה רק יגרום לי לפעול לא נכון.
הרי זו הנקודה, האינטואיציה שהיא ידע עודף, שמבוסס על מה שקלטתי מרשת הסיבות והתוצאות, לא מעובד ע"י השכל החושב שלי. אולי לא קלטתי את כל הסיבות שמביאות לתוצאה המציאותית. אולי לא פירשתי נכון מה שקלטתי. כמו שקיקרו כתב: "ידע כזה אפשרי רק לאל, נותר לבני האדם לחזות את העתיד באמצעות סימנים מסוימים המציינים מה יבוא בעקבותיהם". אני לא יודע מה שאני לא יודע. לכן להתנהל ולקבל החלטות על פי אינטואיציה זה בהכרח לא מושכל. זה קלט לא מעובד. להחליט על בסיס אינטואיציה זה מה שאפיקטטוס אמר: "למה אתה עושה את כל מה שביכולתך לעוות את השופט ולסלף את יועצך?" לעוות את השופט, זה לשפוט על בסיס מידע שלא חשבנו עליו. לסלף את היועץ, זה לא לפעול לפי האתיקה. לפי מידות טובות. לא לפעול לפי מה שנכון.
קרנידס הסקפטי עזר פה לסטואים ולנו. גם אם יש לנו אינטואיציה, נכון לטעון בעד ולטעון נגד. ככה להשהות שיפוט ולא לטעות. כי מי שמתנהל מתוך אינטואיציה וטוען "האינטואיציה שלי לא טועה אף פעם", הוא מקביל למי שניחש איפה לשים את המספר בסדוקו במקרה צדק וכשלא צדק, לא הודה בכך.
נסיים במה שסנקה כתב בספרו "על קוצר החיים" בפרק 9:
"המכשול הגדול ביותר העומד בפני החיים הוא הציפייה: היא תלויה ביום המחר ומאבדת את היום הזה. מה שמופקד ביד הגורל אתה מנסה לקבוע, מה שבידך שלך אתה שומט. לאיזו תכלית תכוון? לְמה תשאף? כל הדברים העתידים לבוא נתונים באי ודאות: חיֵה את חייך לאלתר.".
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב
Comments