פרק 177 פילון האלכסנדרוני תרפיה וסגפנות
- barakkeydar
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 21 דקות
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
נתחיל בלספר על פילון האלכסנדרוני ש מכונה ידידיה; נולד בין השנים 20–13 לפנה"ס לערך, ונפטר בערך בשנת 45 לספירה. הוא היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית.
פילון לא ראה סתירה בין היהדות לבין עקרונות הפילוסופיה היוונית וביקש להבין את דת ישראל באמצעות דרכי חשיבה ורעיונות של חכמת יוון. מחשבתו הפילוסופית הושפעה, בין היתר, מאפלטון, אריסטו והאסכולה הסטואית. הוא אפילו המחיש איך 10 הדיברות הם עקרונות פילוסופיים בהתבססו על הרעיונות הסטואים. פילון הבין את התורה באופן אלגורי ולא כפשוטה. דמות האל בחיבוריו היא דמות מופשטת שהאדם יכול לראות את דעת מציאותה ופעולתה בעולם, אך לא את מהותה.
פילון כתב בשפה היוונית ורבים מחיבוריו אבדו. כתביו לא השתמרו בדרך כלל במסורת הרבנית ועניין יהודי מחודש התעורר בהם רק בתקופה המודרנית.
בשם ידידיה האלכסנדרוני כינה אותו עזריה מן האדומים (המאה ה-16).
הוא בא מבית עשיר באלכסנדריה. אחיין שלו התחתן עם ברניקי בתו של אגריפס מלך יהודה צאצא הורדוס. לימים ברניקי הייתה המאהבת של טיטוס מחריב בית המקדש.
אבל פילון עמד פילון בראש משלחת (בת חמישה חברים), שייצגה את יהודי אלכסנדריה כנגד משלחת (שאחד מחבריה היה אפיון) שייצגה את תושביה ההלניסטים בפני הקיסר גאיוס קליגולה וביקשה לבטל את הוראתו להציב את פסלו בבית הכנסת באלכסנדריה. כנראה שבמהלך שהותו ברומא, הוא התעמק יותר בסטואיות כי הוא השתתף בסלונים פילוסופיים ויתכן שאפילו פגש בסטואים מוכרים לנו. כי בכל זאת הוא היה שם בתקופתו של סנקה ומוסוניוס רופוס ועוד. באותה עת הוא החל להתייחס לכתבים יהודיים ברוח אלגוריה פילוסופית. הוא המחיש כי היהדות היא לא רק דת מוזרה לרומאים אלא גם פילוסופיה שהם יכולים להתדיין איתה ולקבל. הפרשנות האלגורית שלו לתנ"כ דומה ברוחה לפרשנות של סטואים להומרוס או דמויות מיתולוגיות או היסטוריות. אז הפעם, אדבר על שלושה דברים עיקריים. על פילוסופיית חיים. קוסמופוליטיות של החכם והפילוסוף ובעיקר על החלק הפרקטי היום על אימון. שחלק יראו בו סגפנות.
חיבורו של פילון האלכסנדרוני "על חיי העיון", נחשב באקדמיה לדוגמה איך הגות יהודית, מבוססת על פילוסופיה. או ממחישה אידאלים פילוסופים. אבל לרוב לא מתייחסים מה היא הפילוסופיה שמנחה את המאמר של פילון.
אז יש ספר נפלא שנקרא "פילון האלכסנדרוני : ביוגרפיה אינטלקטואלית : מארן ר' ניהוף". הוא בעברית ויחסית נגיש בחלקו וחלק קצת יותר אקדמי. אני ממליץ אבל אני לא אתייחס אליו הרבה היום. אני מתייחס למאמר שקראתי שבוחן את פילוסופיית חיים שמנחה את פילון במאמר שלו. כי זה פרקטי עבורנו וגם סיפור מעניין.
המאמר מבסס את הרעיון המרכזי שלו על ההתייחסות של פילון לעדת התרפויטים שארחיב קצת עליהם אח"כ, תוך התבססות על הרעיונות של הפילוסוף הצרפתי פייר הדוט שהראה איך הפילוסופיה של היוונים והרומאים היא פילוסופיית חיים הכוללת תרגול רוחני ומנטלי. "דרך חיים" או "פילוסופיית חיים" מתייחסת כאן לדפוס התנהגות המדגים את מחויבותו של אדם לסוג מסוים של פילוסופיה. זאת אומרת איך פילוסופיה שמנחה אותנו, מביאה אותנו לדפוס התנהגות הולם את הפילוסופיה שלנו.
אז בתקופה ההלניסטית היו כמה אסכולות פילוסופיות וההתייחסות העיקרית היא לאסכולות המוכרות לנו כמו הסטואיות, האפיקוראים, הסקפטים האקדמיים ועוד. וגם לראשית הנצרות וליהדות.
המאמר שאני מבסס את הדברים הפעם, הוא התייחסות לכתביו של פילון בראיה הזאת של פילוסופיית חיים.
לפילון בהחלט היה הידע לכתוב על תיאוריות ורעיונות פילוסופיים, אילו רצה לעשות זאת, אך הוא בבירור התכוון להשיג משהו אחר בספרו "על חיי העיון". פילון רצה במיוחד להתייחס לחשיבות המימד החי של הפילוסופיה (כלומר, מחשבה ומעשים אינם ניתנים להפרדה זו מזו), והשילוב של התפיסה היוונית של "אסקסיס" askēsis. זו תפיסה של למעשה תרגול חי של תפיסה פילוסופית. מושג שמשתמשים בו גם בהקשר הסטואי. אז זו דרך להראות שהקבוצה שנקראה או מראוטים על שם אגם מריוט ליד אלכסנדריה במצרים שם הקבוצה היתה נפגשת או התרפויטים.
שזה נגזר מהמילה "תרפיה".
המילה היוונית "תרפיה", שפירושה "לשרת" או "לטפל ב". היוונים הקדמונים האמינו בקשר ההדדי בין הנפש, הגוף והרוח, וטיפול מקיף את כל היבטי הריפוי ההוליסטי. במיתולוגיה היוונית, האלים עצמם נקשרו לעתים קרובות לפרקטיקות טיפוליות. לדוגמה, אפולו, אל הריפוי היווני, הוקרא לעתים קרובות לשיקום הבריאות הגופנית והנפשית. לכן, תרפיה שימשה לעיתים לתיאור הפעילויות שבוצעו במקדשי אפולו, שם אנשים חיפשו ריפוי באמצעות תפילה, מנחות וטקסים פולחניים.
המונח "אסקסיס" שתיארתי קודם, מתורגם גם כ סגפנות. אבל לאוזן בלתי מיומנת, סגפנות נשמע כמו משהו נזירי. ובעין לא מיומנת זה בהחלט נראה כמו חיים של נזירים מתבודדים. אבל יש לזה ערך לחיים שלנו כמתרגלים פילוסופיה. כמי שמתקדמים בחייהם הפילוסופים.
גישה והתנהגות סגפנית - היא למעשה ויתור על נוחות חומרית - וזה מרכיב משמעותי ב"אסקסיס" של קבוצת התרפויטים. המונח "אסקסיס" מציין גם הבנה רחבה של האימון הרוחני של הקבוצה המארוטית - התרפויטים. מה שאומר שהקבוצה הזאת עסקה בתרגול סגפני לשם תרפיה לגוף לנפש ולרוח.
נעשה סקירה קצרה של הפילוסופיה העתיקה כדרך חיים, ואז לקשר בין יהדות לפילוסופיה בקרב יהודים דוברי יוונית - באלכסנדריה בעיקר - כלומר קבוצת התרפויטים. היה להם מרכיב של אימון רוחני והם היוו סוג של מופת לפילון האלכסנדרוני. הם הקדישו את חייהם לחוכמה בדומה לאסכולות אחרות. בדומה מאוד לסטואים שהחכם מהווה להם מופת לשאוף אליו. בנוסף פילון מציע כי התרפויטים, כתוצאה מה"אסקסיס" שלהם, מסוגלים להתעלות מעל גבולות ארציים, לחיות בנשמה לבדה, ולהפוך לאזרחים של שמים וארץ כאחד. שזה יותר רעיון אפלטוני למרות שיש לו דמיון לחלקים סטואים. נגיע לזה.
אז נדבר על פילוסופיה עתיקה כש"אסקסיס" הוא החלק של התרגול.
פייר הדוט השקיע כמה עשורים במחקר חלוצי על טבעה של הפילוסופיה היוונית-רומית.
בקצרה, הוא טען כי הפרקטיקה של הפילוסופיה, האהבה והרצון לחוכמה, הם לא מוגבלים רק להגות תיאורטית. במקום זאת, הפילוסופיה הייתה קשורה קשר הדוק לאורח חיים ולכן כללה היבט פרגמטי. מכל האסכולות באותה עת, הרעיון של פילוסופיה כאמנות חיים התפתח במלואו בידי הסטואים.
נקודה חשובה מאוד:
פייר הדוט הדגיש את חשיבותה של פעילות רוחנית כמרכיב באורח חיים פילוסופי. בפועל, זה יכול להיות פעילויות כגון דיאלוג בין המורה לתלמיד, פעולת הכתיבה, שליטה עצמית ברגשות, סגפנות, חשיבה על המוות ותרגול על ידי התנכרות לצרכים גופניים, ריכוז ברגע הנוכחי, בחינת המצפון או התבוננות בטבע. האסכולות קידמו מגוון שיטות, אך מה שמקשר ביניהן הוא שכל התרגילים בוצעו על מנת לשנות את נושא התרגול - כלומר את המתרגל או מתרגלת. התפיסה הבסיסית הייתה שבריאות הנשמה מצריכה אימון.
הפילוסופיה בעת העתיקה סיפקה למחפשי החוכמה "תרגיל חי (askēsis)." שדוגלים בו כמעט כל האסכולות הפילוסופיות העתיקות. בדרך כלל, askēsis מתייחס למשמעת פילוסופית ולהכשרה. הוא מופיע לראשונה בכתבים מהתקופה הקלאסית; אפלטון מתעד את סוקרטס המספר שאדם טוב נוהג במידות טובות (Gorgias 527d) וקובע ש-askēsis יוצר מידות טובות (Republic 518e).
הצורות המאוחרות יותר של ה"אסקסיס" היו מרובות. באפלטוניזם ובניאופיתגוראים, ה"אסקסיס" כללה דחייה של הנאות גופניות, בעוד שהציניקנים אף דגלו ברעב ובקור. האפיקוראים הגבילו את התשוקות למען השגת הנאה טהורה, הספקנים הפירוניאנים אימנו את עצמם להתייחס לכל דבר כאדיש, והסטואים נהגו באי-היקשרות לדברים אדישים. אמצעי ה"אסקסיס" היו שונים, אך בכל המקרים, כפי שטען הדוט, "ה'אני' מסרב להתערבב עם תשוקותיו ותאוותיו, תופס מרחק מהאובייקטים של תשוקותיו, ומתוודע לכוחו להתנתק מהם". ג'ון סלרס, שכתב את אחד הספרים הטובים שאני קראתי על הסטואיות The Art of Living: The Stoics on the Nature and Function of Philosophy
הוא כותב שהמתרגל עסק ב"תהליך של שינוי אופיו (ēthos) ונשמתו (psykhē), שינוי שבעצמו ישנה את אורח חייו (bios)".
יש תיעוד אצל הסטואים על תרגולים רוחניים ואנחנו נגיע אח"כ למה שאפיקטטוס כתב על זה.
חייו ופעולותיו של אדם היו צריכים להיות תואמים למחשבותיו. ככזו, פילוסופיה לא הוגבלה לפעילות קוגניטיבית, אלא הייתה משהו שיש לחיות.
פילון שותף לתפיסה של חוכמה כמשהו שיש לחיות. עבורו, כמו עבור היוונים, פילוסופיה מייצגת את הצורה הגבוהה ביותר של השכלה, המתבטאת בחתירה לחוכמה. היא מייצגת "אמנות חיים" הכוללת לימוד לוגיקה, אתיקה ופיזיקה, וכן בעלת השלכות מעשיות. פילון מניח שהפילוסופיה צריכה להוביל להתנהגות מוסרית, כפי שמראה פרשנותו למקרא. למשל כותב פילון:
"כי חלק מהאמנויות והמדעים הם אכן תיאורטיים אך אינם מעשיים,... וחלקם מעשיים, אך אינם תיאורטיים,... אך סגולה (aretē) היא גם תיאורטית וגם מעשית; כי ברור שהיא כרוכה בתיאוריה, שכן פילוסופיה (philosophia), הדרך המובילה אליה, כרוכה בה דרך שלושת חלקיה, לוגיקה, אתיקה ופיזיקה; והיא כרוכה בהתנהגות (praxeis), כי סגולה היא אמנות החיים כולו (tou biou esti tekhnē hē aretē), והחיים כוללים את כל סוגי ההתנהגות. אך בעוד שסגולה כרוכה בתיאוריה (theōrian) ובפרקטיקה (praxin), היא יתרה מכך, מצוינות עולה על כל פרט; כי אכן תיאוריית הסגולה מושלמת ביופיה, והפרקטיקה (hēpraxis) והמימוש (hēkhrēsis) של פרס שיש לשאוף אליו. לכן הוא אומר שהיא גם "יפה למראה", ביטוי המסמן את היבטה כתיאוריה, וגם "טובה לאכילה", מילים המצביעות על מצוינותה במימוש ובפרקטיקה."
זה משהו שסטואי יכול היה לכתוב אחד לאחד.
פילון גם מעיר שמטרת החיים הפילוסופיים, היא אמצעי להשגת חוכמה, סגולה ושלמות. Askēsis משפר את התכונות הטבעיות של האדם. Askēsis מקושר עוד לשליטה עצמית, פשטות וחסכנות. פילון מקשר אותו במיוחד לדמותו של יעקב, כן ההוא מהתנ"ך. בשני מקרים, הוא מדמיין את סוג ה-askēsis המיוצג על ידי יעקב ככרוך בתרגילים כמו שליטה עצמית, מילוי חובות, אדישות, חקירה, תשומת לב, זכירת דברים טובים, הקשבה וקריאה.
בספרו "חיי הגות" מתאר פילון את הנוהג בתקופתו, של ה"אסקסיס" בחייהם של כמה מיהודי אלכסנדריה.
דהיינו היהדות כפילוסופיה בתקופה היוונית-רומית
היו פילוסופים הלניסטיים יהודיים, שאיפיינו את היהדות כסוג של פילוסופיה. חשוב לציין, למרות שזו תקופת בית שני, הם לא מה שלימדו אותנו כ"מתייוונים". הם היו יהודים שהושפעו מהפסילוסופיות ההלניסטיות והיו גם מתייוונים. למשל אחיין של פילון שעמד לצד טיטוס מחריב בית המקדש כנגד בני עמו. אח של פילון היה איש עשיר והוא תרם לבית המקדש בירושלים. פילון גם כן, כנראה לא ידע טוב עברית כמו שידע פילוסופיה ויוונית ולטינית, אבל לא היה מתיוון.
אז פילון מזהה את התרפויטים כקבוצת פילוסופים. הם היו יהודים. אבל שילבו הגות ופרקטיקה פילוסופית.
למרות שהקשר בין יהדות לפילוסופיה נותר שנוי במחלוקת ולא ברור והסיבה לכך היא כיוון שבלקסיקון היווני הקלאסי שאין מילה שתכסה "דת" כפי שהמושג מובן כיום. יש מושגים שמתייחסים לפולחן או טוהר פולחני. תחום הפילוסופיה, בתורו, כולל בדרך כלל תופעות כמו אדיקות, רוחניות ומיסטיקה, הנוטות להיות קשורות לדת בעולם המודרני. אז זה יכול לבלבל. כי היום המילה פילוסופיה לא תתפרש בראשם של מרבית האנשים לאדיקות או מיסטיקה, כל שכן תרגול פרקטי לשיפור האופי.
עבור פילון, היהדות מייצגת צורה אחת של פילוסופיה. היהודים עשויים להפיק מהמסורת שלהם את אותו הדבר (כלומר, ידע בנוגע לאלוהי) כפי שאנשים אחרים מפיקים מהפילוסופיות שלהם, כפי שפילון כתב:
"כי מה שתלמידי הפילוסופיה המעולה ביותר מפיקים מתורתה, היהודים מפיקים ממנהגיהם וחוקיהם, כלומר לדעת את הסיבה העליונה, העתיקה ביותר של כל הדברים ולדחות את האשליה של האלים שנבראו." החלק של לדעת את הסיבה הוא חשוב ונגיע אליו אח"כ אצל אפיקטטוס.
הקשר בין יהדות לפילוסופיה עולה עוד יותר כאשר פילון מונה צורות לדוגמה של חיים פילוסופיים, ומזכיר את חכמי היוונים, את המגים הפרסיים, את הגימנוסופים ההודים והכת של האיסיים בארץ ישראל. מה שאומר שפילון התייחס לפילוסופיה כעניין גלובלי. או בלשון הסטואית "קוסמופוליטי".
פילון טען שניתן וצריך לטפח חוכמה בחיי היומיום, הוא טען שקבוצות יהודיות מסוימות מתקופתו מהוות דוגמא לפרקטיקה פילוסופית. הוא לוקח את רעיון של סגולה ומידות טובות ומשליך אותו על האיסיים וגם על התרפויטיים. הם ניהלו לדבריו אורח חיים פעיל והגותי.
התרפויטים תרגלו רוחניות על ידי עיון, ותרגלו פשטות ופילוסופיה. פילון משבח את אורח חייה של הקבוצה במקום לחקור את רעיונותיה בדיוק כמו שאפיקטטוס אומר לתלמידיו תהיו כמו סוקרטס. כמו שהוא נהג ולא בהכרח כמו הפילוסופיה שלו. זה מדגיש את התפיסה הפילוסופית כשמתארים נוהג ופועלים על פי נוהג כמופת.
אפשר לראות את הפילוסופיה העתיקה לא כ"אוסף של מערכות תיאורטיות או פילוסופיות", אלא כ"סדרה של ביוגרפיות של פילוסופים או דוגמאות לחיים פילוסופיים אידיאליים". בדיוק כמו שהסטואים ראו כדמויות מופת את הרקולס ואודיסאוס או כמו שסנקה רואה בדמות של קאטו החכם הסטואי דוגמה ומופת, פילון עושה את אותו הדבר עם התרפויטיים ועם דמויות מהמקרא. כמו אברהם, שרה, יעקב ועוד…
אז היצירה של פילון היא לא דוגמה לחיים של אדם אחד כמו שאפיקטטוס עושה עם הדמות של סוקרטס או דיוגנס הציני, אלה דוגמה מקבוצה יהודית אחת של פילוסופים המדגימה את "גדלות המידות הטובות".
פילון לא מעוניין בעיקר בתיאור מחשבתם ואמונותיהם של התרפויטים, אלא מתמקד בחייהם ובאורח חייהם של פילוסופים יהודים, המקדישים את עצמם לסוג של אימון רוחני ומנטלי (askēsis).
ה"ביוגרפיה" הזו של כמה יהודים אלכסנדרוניים הייתה כנראה החלק הרביעי בסדרת כתבים על מידות טובות שכתב פילון כדי להוכיח שהיהודים מחזיקים במידות טובות מצוינות.
בהערת ביניים, יש חוקרים שטוענים שלא מדובר בקבוצה שבאמת הייתה ויש כאלה שכן. זה לא באמת משנה. אבל יש סבירות שכן היו אמיתיים כי הם מוזכרים לצד האיסיים שיש הוכחות ארכיאולוגיות לקיומם. חוץ מזה אין הוכחה באמת שה תרפויטיים היו קיימים. אבל גם בכתבים פילוסופיים יוונים רומים אחרים יש ביוגרפיות שלא מתעקשות על האמת אלא על הרעיון.
פילון מכנה את התרפיוטים פילוסופים או מתאר את מסירותם לפילוסופיה במספר הזדמנויות לאורך היצירה שלו "חיי עיון".
לדוגמה: הוא כותב שהם התפלספו 6 ימים בשבוע. השמיעו את העקרונות הפילוסופיים אפילו בשנתם. הוא אפילו מקשר את הקבוצה עם הגות על חיים של יופי כמו סוקרטס "במשתה" של אפלטון.
הייעוד של התרפייטים על פי פילון נגזר גם משמם. המשמעות של therapeuō "תרפויטי", בנוסף למה שאמרתי קודם, זה או "סגידה" או "ריפוי".
הקבוצה עוסקת ב"אמנות ריפוי" אשר מרפאת, בנוסף למחלות גוף, גם את אלו של הנפש הנגרמות על ידי תשוקות, הנאות, פחדים וצער. גם מובן ה"סגידה" מדויק, שכן "הטבע והחוקים הקדושים לימדו אותם לשמור על זכרו של אלוהים חי". שזה מעניין. כי במובן האפלטוני הנפש נפרדת מהגוף והיא אלוהית. אצל הסטואים הנפש היא חומר, אבל גם קרובה לזה של האלים בשל היכולת לחשיבה חופשית רציונלית. נפרדת מתשוקות הגוף. בשתי התפיסות, יש הבחנה בין התשוקות והגופני מצד אחד לבין הרוח מצד שני. רק שאצל הסטואים הרוח היא חומרית. היא חלק בלתי נפרד. פחות מיסטי. ניגע בזה אח"כ. אז לשמור על זכרו של אלוהים חי, זה אומר להתחבר לטבע ללוגוס, אם באמצעות נשמה נפרדת כמו אצל אפלטון או אם באמצעות הגות אצל הסטואים, או אם זה אלוהים יהודי כמו אצל התרפויטיים.
הקשרים האחרים בין התרפויטים לפילוסופיה נוגעים לעניינים יומיומיים. פילון כותב שחברי הקבוצה נותנים את חפציהם למען הפילוסופיה. הם דוחים אכילה ושתייה במהלך היום משום שמקומה של הפילוסופיה באור ומקומם של צרכי הגוף בחושך. הם אינם יושבים על ספות, כפי שניתן לצפות מאנשים שהוכשרו בפילוסופיה, אלא על ספסלי עץ, ובכך מפגינים "סיפוק חסכני ראוי לחופשיים". כי מה שחשוב בפילוסופיית החיים של הקבוצה, הוא היבט אורח החיים. askēsis אינו מוגבל לסגפנות ב-De vita contemplativa "חיי הגות".
אורח החיים של התרפויטים: ימים מלאים בפעילות גופנית
הכמיהה של התרפויטים לחיים מאושרים מגיעה עם בחירה של נטישת רכושם. הם גם עזבו את קרובי המשפחה והחברים משום שבעיר יש הרבה מהומות, שלא מתאימות לאלה "הנמצאים תחת הדרכת החוכמה". הם התבודדות ולכן הם התיישבו מעל אגם מריאוטי מחוץ לאלכסנדריה. הם חיו בבתים פשוטים וצנועים, בלבוש חסר יהירות. התרפוייטים היו מתפללים עם שחר בבקשה שהאור האלוהי ימלא את רוחם. והם היו מתפללים בשקיעה כדי לשחרר את הנפש מהחושים. כלומר מה חוויות החושיות. להיות רק בנפש.
המרווח בין בוקר לערב מושקע בתרגול רוחני או ביוונית askēsis.
המשמעות, הלכה למעשה של אימון רוחני ומנטלי באורח חיים פילוסופי אומר שבמשך שישה ימים בשבוע, התרפויטים חיים בבדידות. הם נסוגים לחדרים פרטיים, ונושאים איתם רק "חוקים ונבואות שנמסרו מפי נביאים, ומזמורים וכל דבר אחר המטפח ומשפר את הידע והיראת הקודש". התרפויטים מחפשים חוכמה באמצעות קריאת טקסטים כתובים, והם מחברים מזמורים. ביום השביעי הם נפגשים והחבר הבכיר בקבוצה נושא נאום, שאמור להישאר בנשמת הקהל.
בכל מעשיהם, התרפויטים מפגינים את סגולת השליטה העצמית. הבסיס של הנשמה עליו נבנות סגולות אחרות. ה"אסקסיס" כלומר התרגול של הקבוצה מביא לשליטה עצמית קפדנית לדוגמה הם נמנעו מאוכל ושתייה לפני השקיעה, שכן לדעתם "הפילוסופיה מוצאת את מקומה הנכון באור, צרכי הגוף בחושך".
ביום השביעי התרפויטים אוכלים ושותים, אך רק לחם עם מלח ומי מעיין, שכן נדרשים רק דברים הנחוצים לקיום החיים.
בכל 49 לילות ארגנו התרפויטיים סימפוזיונים, אבל לא רהבתניים כמו של היוונים. הם ישבו על ספסלי עץ, צנועים, וקיימו "הסתפקות חסכנית ראויה לחופשיים". לא היו עבדים כי זה מוסד שנוגד את הטבע ולא היה יין. הנשיא של הקבוצה פותר שאלות העולות מטקסטים כתובים. נאומו מלווה בהמנון ובשחר, התרפאוטים נמתחים לשמיים ומתפללים לפני שהם חוזרים לעסוק בפילוסופיה בכוחות עצמם.
בסך הכל, אורח החיים של הקבוצה משרת אידיאלים של פשטות ושוויון. גם במגדר.
האסקסיס שלהם מראה שפילון הפנים את התפיסה ההלניסטית של פילוסופיה כדרך חיים ויוצר המחשה איך היא באה לידי ביטוי בחייהם של כמה יהודים מובחרים ממצרים.
פילון מאמץ ומקדם את האידיאל ההלניסטי של חוכמה חיה. הקבוצה של התרפויטיים מהווה דוגמא יהודית לפרקטיקה פילוסופית. בכך, פילון משלב את האסקסיס באוצר המילים היהודי על מידות טובות וחיים טובים. חשוב לציין, שלא ניתן לצמצם מושג זה לגישה והתנהגות סגפנית. בעבודתו של פילון על התרפויטיות, הוא מציין את התרגילים הרוחניים ואת האימון המנטלי של פילוסופים אלה, הכוללים גם לימוד טקסטים קדומים, הלחנת שירים, ביצועים ליטורגיים ואירועים פדגוגיים.
מקומי וגלובלי: פילון על חוכמת התרפויטים
זו נקודה סופר חשובה. כי פילון ממחיש שמי שבוחר בחיי הגות ואסקסיס למעשה בוחר בטוב שרלוונטי לכל מקום. אצל ההלניסטים בדתות או אסכולות פילוסופיות או ביהדות. השאיפה לחכמה היא אוניברסלית.
על מנת שהתרפויטים, יגיעו לכדי אודאימוניה, דהיינו אושר ורווחה הם צריכים "לחפוץ בחזון הקיים ולרחף מעל שמש חושינו".
כרונולוגית, פילון הושפע מהאקדמיה האפלטונים קודם ואח"כ מהסטואיות. לכן הדגש שלו יותר מיסטי ממה שהסטואים היו. לדוגמה:
"אז כך לגבי התרפויטים, אשר לקחו אל ליבם את ההתבוננות בטבע ובמה שיש לו ללמד, וחיו בנשמה בלבד, אזרחי גן עדן ועולם, המוגשים לאב ולבורא הכל על ידי… המידות הטובות, אשר השיגה עבורם את ידידות האל והוסיפה מתנה ההולכת יד ביד איתה, מצוינות אמיתית של החיים, ברכה טובה מכל מזל טוב ועולה לפסגת האושר (אאודימוניה)."
פילון לא חוסך במילים כשהוא משבח את התרפויטים החיים "בנפש בלבד". בהיותם אזרחי גן עדן ואזרחי העולם כאחד, נשים וגברים יהודים אלה יכולים להשיג את "מטרת החיים הטובים, eudaimonia, באמצעות אורח חייהם הפילוסופי. ההתייחסות לאזרחות הכפולה של הקבוצה דומה למה שסנקה כתב, במאמרו "על המרגוע" ונושא ההתעלות גם דומה לסנקה במכתב 92 לחברו לוקיליוס:
"אבל למי שאומץ וגבורה בגופו שווה לאלים, לשם שואף וזוכר מקורו. אין רעה באיש השואף לעלות לגבהים שמהם ירד. מדוע שלא תחשוב שקיים משהו מן האלוהי במי שהוא חלק מהאלוה? כל המקיף אותנו הוא גם אחד וגם אל, ואנחנו רעיו ואבריו. לנפשנו היכולת, היא תנשא לשם, אם לא יכריעו אותה מגרעותיה. כשם שגופנו זקוף ומבטו לשמיים, כך הנפש יכולה להתנשא אל על כרצונה, לשם כך עיצב אותה הטבע שתרצה להיות שווה לאלים. אם תשתמש בכוחותיה ותתעלה אל מקום ייעודה, לא בדרך זרה תגיע לפסגה. גדול המאמץ להגיע לשמים, אבל הנפש חוזרת. כאשר מצאה את הדרך, היא צועדת בעוז ובזה לכל, אינה מביטה בכספים, לא בזהב, לא בכסף, שנחו במחשכים והמחשכים יאים להם, איננה מעריכה אותם לפי הזוהר המסנוור עיני בורים, אלא לפי הרפש הנושן שתאוות הבצע שלנו חפרה אותן מתוכו. היא יודעת אני אומר, שהעושר אינו נמצא במקום שנצבר. את הנפש צריך למלא, לא את התיבה. את הנפש צריך להשליט על הכל, לה לתת בעלות על התבל, ואת קנייניה לתחום גבולות מזרח ומערב, הכל יהיה שלה כדרך האלים, ממרומים תביט בבוז בעשירים ובעושרם, שאיש מהם אינו כה שמח בשלו כפי שהוא עצוב במה שיש לחברו."
בקטע הזה זהה סנקה לפילון שחיו באותה תקופה ואפילו שהו ברומא באותה עת. האמירה בקטע הזה מתייחסת גם הרחבת הדעת על האלוהי לעומת הגשמי. כאשר אצל סנקה האלוהי הוא ההגיון הרציונלי הזהה לחוק הטבע ולאלים והגשמי הוא התשוקות, והתאוות וספציפית הוא מתייחס פה לזהב וכסף שאנשים אוגרים וממלאים וצוברים ולא ממלאים את הנפש. וגם הוא מתייחס למי שמחפש את החוכמה הוא למעשה קוסמופוליטי - לתת לנפש בעלות על התבל.
קוסמופוליטיות, היא מוטיב משמעותי בפילוסופיה ההלניסטית, במיוחד בסטואיות, המדגישה את הקשר בין בני האדם. את חוק הטבע המחייב אותנו לחברתיות. זנון מקיטיון (334-262 לפנה"ס), מייסד הסטואיות, כתב על קהילה אידיאלית של חכמים. שאולי מזכיר קצת את התרפויטיים של פילון, רק שהוא כתב כ 300 שנה קודם. המקורות הסטואיים הרומיים מדברים לעתים קרובות על אזרחות הקוסמוס. קיקרו, שחי קצת לפני פילון במאה הראשונה לפנה"ס, מתעד דיון ברעיון של חבר עמים שבו הכל שייך לכל האנשים (De re publica 3.33-37), ומתאר את היקום כחברה אחת,(De legibus 1.23). סנקה כותב (מכתבים לוקיליוס 28.4), "אין לתלות נפשנו באיזה מקום שיהיה, כי אם לחיות בהכרה: לא לזווית אחת נולדנו; מולדתנו הוא כל העולם הזה!".
נושא הקוסמופוליטיות הוא לא בלתי קשור לנושא הסגפנות והאסקסיס של תרגול מנטלי ורוחני. כי אדם שמתרגל הסתפקות ומתרגל רוחניות, הוא אדם שקשור יותר לכלל ולא להגדלת צרכיו ורצונותיו ותשוקותיו שיבואו על חשבון אחרים. כמו שסנקה כותב באיגרת תנחומים שלו לאמו הלויא 9.1-2:
"מה צר המוח, המוצא שעשועיו בענייני העולם הזה! צריכים למשוך אותו אל העניינים, המופיעים בכל מקום ובמידה שווה וזהרם שווה בכל מקום, ולהרגילו להבין, שהקנינים המדומים והמיוסדים רק במחשבה נבערה עומדים לשטן על דרך הקניינים האמתיים, במידה שהם משפּרים את ארמנותיהם, מנשאים את מגדליהם, מרחיבים את חצרותיהם, מעמיקים את מערותיהם לימות־הקיץ ומרוממים פסגת אולמי־האוכל שלהם, – בה במידה הם מוסיפים לכסות ולהאפיל את השמים אשר על ראשם" .
נסכם רגע את הנקודה הזאת.
בספרו "חיי הגות", פילון מדגים חיים פילוסופיים משגשגים בקהילה יהודית. הספר הוא סוג של נרטיב "ביוגרפי" על התרפויטים ועל התרגיל הרוחני היומיומי שלהם (askēsis). הבחירה באלמנט ביוגרפי מדגיש את הטיעון המרכזי של פילון. התמקדות באורח חיים של קבוצת פילוסופים יהודית. לכן, יש לקרוא את התיאור שלו לאור הרעיון ההלניסטי של פילוסופיה כדרך חיים הכרוכה בהכשרה מתמדת. ב"ביוגרפיה" זו של התרפויטים, "פילון מתמקד במיוחד בהיבט החי של המיזם הפילוסופי, שמטרתו בסופו של דבר לעצב את אופיים, נשמותיהם ואורח חייהם של "אלה העוסקים בו".
לפי פילון, התרפויטים מרפאים ומטפחים את הנשמה למען חוכמה, כמו גם מצהירים על יראת כבוד ושירות האל . בחיפוש אחר חזון מיסטי של אלוהים, הם מוותרים על רכושם, דוחים את חיי המשפחה, מתיישבים ליד האגם המריוט ועוסקים בפעילות רוחנית יומיומית (askēsis).הם עסקו מלבד סגפנות, גם באימון מנטלי באמצעות תרגול תפילה ושירה, לימוד טקסטים כתובים והשתתפות בפגישות שבת. אפילו סימפוזיונים מאורגנים כדי לשרת את הרצון לחכמה של התרפויטים. באופן מעניין, פילון מתאר את הקבוצה "המקומית" הזו של פילוסופים יהודים מאלכסנדריה הרומית ככאלה שנשארו מסורים למסורת האבות הספציפית שלהם וגם מגשימים חלום "גלובלי" וקוסמופוליטי.
זה הזמן לעבור לפרקטיקה של אפיקטטוס ספר 3 פרק 12 "על ההתאמנות".
חשוב לי לציין הבדל משמעותי. קבוצת התרפויטים כפי שמציג אותם פילון, הם קבוצה דתית. במובן שיש מצד אחד ערך לקבוצה איתה אתה דן וממנה שואב ערך, אבל ההתאמנות היא על פי כללי הקבוצה. כמו שיש למשל חוקרים שמוצאים את הסיבות לפרקטיקות דתיות שהסיבה להן כבר לא רלוונטית אבל הפרקטיקה נשארת. זה בגלל שהיא כבר מקבלת ערך מקודש בהיותה פרקטיקה דתית. סתם דוגמה. בפסח חלק מהעדות לא אוכלים קטניות. הרי אין קשר בין קטניות לתפיחה של קמח. אבל עדות מסוימות אסרו אותו בעיקר עדות אשכנז וחלק מעדות מזרחיות. מכל מיני סיבות אבל אף אחת לא בגלל שקטניה היא דגן תופח. אלה בעיקר שלא יתבלבלו ביניהם ויחטאו בטעות. אני כמובן מפשט, אבל הפואנטה היא שהיום כולנו קונים באריזות ממותגות שהבלבול בין דגן תופח לקטניות, נעשה אפסי. זו סתם דוגמה לאיך הסיבה כבר לא רלוונטית אבל הנוהג נשאר כי הוא חלק מפרקטיקה דתית.
במקרה של אפיקטטוס, הוא מדבר על אינדיבידואל. עלינו. כל אחד מאיתנו. אגיע לזה עוד רגע.
ב ספר 3 פרק 12 "על ההתאמנות", פותח אפיקטטוס שאסור לנו להתאמן על משהו שנוגד את הטבע. כאלה שנועדו לעורר הערצה או לכוון את תשומת הלב אלינו. כי אם נעשה זאת, אנחנו, הקוראים לעצמנו פילוסופים, לא נבדלים כלל מלוליינים. זה אמנם קשה ללכת על חבל. אבל גם מסוכן. אז לכן אנחנו צריכים להתאמן על ללכת על חבל מתוח? שהדוגמה פה היא לעשות משהו מסוכן לקבלת חיבה של אחרים. זה אימון נוגד את הטבע הרציונלי. או אימון של לחבק אנדרטה או לטפס על עץ דקל? שתי הדוגמאות האחרונות, הן התייחסות לאימונים שעשו צעירים בטיפוס באמצעות הידיים והרגליים על עץ דקל או נוהג של ציניים בעת העתיקה כמו דיוגנס לחבק פסל ממתכת בחורף כדי לחשל את הסיבולת שלו. לא זה מה שצריכה להיות המטרה שלנו.
אז המטרה באימון שלנו צריך להיות לא להיכשל בתשוקות שלנו כלפי דברים חיצוניים. ונמנע להיקלע למצבים לא רצויים בעינינו. אם נכוון את האימון שלנו לדברים חיצוניים, אז לא נצליח במילוי התשוקה שלנו ולא בלהימנע ממה שמאוס. דבר חיצוני, יכול להיות דעתם של אחרים שמביאה אותי לאימון ללכת על חבל מתוח כמו הדוגמה שהוא נתן, או אימון ולימוד איך לצבור רכוש ולהצליח במסחר בבורסה. ואז אם המניה שלנו יורדת, אנחנו מוטרדים. כי האימון שלנו הוא לא על התשוקה שלנו להיות אדישים למה שאינו בשליטתנו. יהיו עוד דוגמאות אח"כ.
יש השפעה גדולה להרגלים אומר אפיקטטוס. וכולנו רגילים לכוון את התשוקה שלנו לדברים חיצוניים, כמו למשל דעות של אחרים, או אימון הגוף ועוד. ואנחנו גם התרגלנו לכוון את המאיסה שלנו לדברים שלא תלויים ברצון החופשי שלי. למשל למה להתלונן על משהו שקרה? למה פיטרו אותי או למה ה-AI גורם למקצוע שלי להיות מיותר. יש אין ספור דוגמאות כמובן. בכל אופן התרגלנו באימון יומי על הדברים הלא נכונים. אז אומר אפיקטטוס, אנחנו צריכים להעמיד הרגל נגדי. כך שבכל פעם גוברת ההשפעה של רשמים חיצוניים עלינו, אנחנו צריכים לכוון לשם את האימון שלנו, להגביר את האימון הנגדי.
אם מטבעי אני נמשך להנאה, אז אני צריך להגביר את האימון שלי על ההפך. אפילו עד להפסקה. אם אני נרתע מכאב, אני צריך לאמן את עצמי להתמודד - אם זה סביר והגיוני כמובן. או אם אני נמנע ממאמץ כשקשה לי, אז אני אגביר את הקושי על עצמי כדי להרגיל את עצמי להתמודד. המתאמן הוא זה האדם המתאמץ בדברים הקשים להתגבר עליהם. זה יכול להיות כלפי תשוקה שיש למשהו, או משהו שאני נמנע ממנו, אבל נכון שלא אמנע ממנו. או התמודדות עם פחדים, כעסים, עלבונות ועוד.
זו נקודה חשובה, כל אחד מתאמן בהתאם למה שמיוחד לו או לה. לא כמו להימנע מקטניות בפסח, שאין בזה פסול, אבל זה נוהג שלא מבוסס על ההיגיון שהנחה אותו והוא נדרש מבחוץ לרצון החופשי שלי על ידי הקבוצה אליה אני משתייך. או הפרישה ללמידה אישית במהלך היום כמו שעשו התרפויטים כפי שמתאר פילון. אם זה לא מתאים לי אישית? לאופי שלי? הוא לא מיועד לי בהתאם לדברים שמתאימים לי אישית.
אז אני צריך להעמיד התאמנות לייצר לי הרגלים נכונים. לפעמים במאמץ להיחשף או להמנע.
אפיקטטוס אומר, אם אתה נוח להתרגז, תתאמן לשאת קללות וגידופים ולא להצטער מעלבונות. עד לרמה שאם מישהו מכה אותך, תגיד לעצמך "דמיין שאתה מחבק אנדרטה". כלומר כמו ש דיוגנס עשה להגביר סיבולת. אז אמור לעצמך זה אימון בשבילי.
שתה יין במידה אומר אפיקטטוס. אפילו בהתחלה, להימנע לחלוטין. התרחק מנערה יפה או מיני מתיקה הוא אומר. אח"כ בבוא רגע האמת שבאמת יגיע המבחן, "היכנס לתחרות כדי לנסות את כוחך ולדעת אם עדיין רשמיך כוחם אתם כמקודם להתגבר עליך. אבל תחילה התרחק ככל האפשר מן החזקים ממך. אין זאת תחרות שווה בין עלמה יפה לצעיר שהעמיד את ראשוני צעדיו בשדה הפילוסופיה". כמו שנהוג לומר "אין כלי חרס ואבן גדולה גרים בכפיפה אחת".
יש פרשנים שטוענים שאפיקטטוס עושה פה רפרנס למשל של איזופוס. מאחר ומוסר ההשכל זהה, אביא את המשל.
משל שני הכדים.
שני כדים, אחד מנחושת והשני מחימר, עמדו יחד על האח. יום אחד הציע כד הנחושת לכד החרס שיצאו יחד לעולם. אבל כד החרס התנצל ואמר שיהיה חכם יותר עבורו להישאר בפינה ליד האש.
"צריך מעט מאוד כדי לשבור אותי", אמר. "אתה יודע כמה אני שביר. הזעזוע הקטן ביותר בטוח ישבור אותי!"
"אל תתן לזה להשאיר אותך בבית", דחק כד הנחושת. "אדאג לך היטב. אם במקרה נתקל במשהו קשה, אעמוד ביניכם ואציל אותך."
אז כד החרס הסכים לבסוף, והשניים יצאו זה לצד זה, מתנודדים על שלוש רגליים קצרות, תחילה לצד זה, אחר כך לצד השני, ומתנגשים זה בזה בכל צעד.
כד החרס לא יכול היה לשרוד חברה כזו זמן רב. הם לא הלכו עשרה צעדים לפני שכד החרס נסדק, ובזעזוע הבא הוא עף לאלף רסיסים.
שווים הופכים את החברים הכי טובים.
גרסה נוספת למשל אומרת ששני הכדים הושארו על גדת נהר וכשהגאות עלתה הם נסחפו עם הזרם. כד החרס ניסה להימנע להיפגע מחברו. כד הנחושת, צעק: "אל תפחד, חבר, אני לא אפגע בך." "אבל אני עלול לבוא איתך במגע," אמר החרס , "אם אתקרב יותר מדי; ובין אם אכה אותך, או שאתה תכה אותי, אסבול על כך."
פה מוסר ההשכל אומר החזקים והחלשים אינם יכולים להיות בחברה.
המשל הזה משמש בד"כ למערכות יחסים, אם בין אנשים ואם בין מערכות או מדינות אפילו. זה נושא צדדי אבל, שימו לב שעדיף לכם לחזק את עצמכם וגם לחזק את מי שאיתכם. לא נכון לחזק שיהיו איתו חלשים ולא נכון לחלשים להיות ליד החזקים. גם סנקה אומר שהדוגמה האישית היא טובה מהלימוד כמו שפילון מתאר את דרכם של התרפויטים. סנקה כותב (מכתב 6 ללוקיליוס) "קצרים ומועילים הם מופתי המעשים. קליאנתס לא היה נעשה מעולם תלמיד מובהק לזנון, לו רק שמע את לקחו; אבל הוא חי עמו, צפה אל סתרי נפשו. התבונן איך התנהג על פי דעותיו". ככה גם אריסטו עם אפלטון וכל החכמים שלמדו מסוקרטס. ואז כותב סנקה: "אבל אין אני קורא לך, (הכוונה ללוקיליוס) כדי שתתקדם אתה, כי אם כדי שתהיה לי לתועלת: הרבה נועיל איש לרעהו. אגיד לך מאמר שהנאני (שנהנתי ממנו) היום ממה שקראתי בספרו של הקטו. הוא אומר: ”ואתה שואלני, במה התקדמת היום? – למדתי איך להיות ידיד לעצמי“! – באמת, הרבה התקדם בזה. הוא לא יהיה עוד בודד. תדע שהוא יהיה גם ידיד לכל." שזה דומה לעקרון שהנחה את פילון בלקיחת דוגמא מהתרפויטיים.
כלומר כדי שלא נהיה כד חרס או נחושת ומי שאיתנו ההפך, נכון שנהיה ידידים לעצמנו, דהיינו נתאמן וגם נשפר זה את זה.
נחזור לאפיקטטוס.
הוא אומר שאחרי שאנחנו נמנעים ממה שיש לנו תשוקה אליו או מתגברים על מצבים לא רצויים בעינינו, אנחנו צריכים להישמע לקול השכל לפעול נכון. "לא לעשות דבר שלא בזמנו ושלא במקומו או שום דבר אחר הנוגד להוגן.".
אני אתן לכם דוגמא.
לי אישית היתה נטייה לרצות לענות מיד לכל שיחה שמישהו מתקשר אלי או לכל הודעה שנשלחה אלי. המחשבה היתה שאני מכבד את מי שפונה אלי בכך שאני מפנה את תשומת ליבי לאותו אדם. אבל אז זה הפך להיות תשוקה בלתי נשלטת. האם נכון לענות בכל עת לכל אחד? זה היה ממש מפעיל אותי. הייתי חייב מיד לראות את ההודעה ולענות. כאילו אני נשלט. זה ממש בוער בי לענות. או לכל הפחות לראות את ההודעה. שמתי לב שזה שולט בי. אז אימנתי את עצמי להימנע מלענות מיד אם זה לא נכון לעשות את זה. כלומר אם אני בפגישה, אני לא יענה להודעה. זה סובל דיחוי. זה לא ישלוט בי. ואז, בהשלכה מבורכת, אם אני מקבל הודעה בזמן נהיגה, אני אפילו לא מוטרד מה ההודעה כי אמרתי לעצמי, דברים דחופים, הם לא בהודעת וואטסאפ. אם משהו דחוף מתקשרים. לא בשליטתי מתי שולחים לי הודעה ומה תוכנה. בשליטתי להחליט אם אני עונה ומתי. אם לא היה חוק וקנס כבד בצידו, הייתם נמנעים מלהשתמש בטלפון בזמן נהיגה? זו מהות האימון, תחילה להתאמן על החלק המנוגד לתשוקה והמאיסה שיכולים לשלוט בי. אח"כ לבחון את הפעולה הנכונה. על פי מידה טובה.
אז אומר אפיקטטוס, גם את הדעות המוקדמות שלנו אם הם כבר לא מספקות את הצרכים החיוניים הסבירים והמושכים. "כי כשם שסוקרטס ציווה לנו שלא נחיה חיים ללא ביקורת, כך אסור לך לקבל רושם ללא ביקורת…".
זה אומר שאם יש קטניות בתבשיל בפסח, הדעות המוקדמות שלי, האוטומט שלי אומר לי, אל תיגע. אבל זה כבר לא רלוונטי לחיים היום - החיוניים והמושכים בכל אופן. זה בסדר לא לאכול קטניות בפסח אם אני מטעמי דת או מסורת בוחר שלא לעשות זאת. אבל כבחירה. אם אני מודע לכך שזו דעה מוקדמת שלא רלוונטית לענייני התשוקה והמאיסה שלי, אני לא מוטרד. אני עדיין יכול לבחור לעשות את זה מטעמי מסורת. אבל לא מתוך משהו חיצוני ששולט בי.
לפני הרבה מאוד שנים. לפי שהתחלתי באימון הסטואי שלי. ביקרתי אצל מישהו שידע שאני נמנע מאכילת בשר. הוא נתן לי לאכול פיצה ביתית שהוא הכין. חשתי במשהו מוזר אז הוא אמר שהוסיף אנשובי. שאלתי אותו איך היה מרגיש אם הייתי מגיש לו בשר חזיר מבלי שידע. כי הוא שמר כשרות. הוא ענה שזו לא עבירה שלו אם אני מכשיל אותו. אז אמרתי לו שזה ההבדל בין מי שאכפת לו למי שעושה כי אמרו לו.
היום כשאני יותר סטואי, אני הייתי פחות מוטרד מהסיטואציה בה נקלעתי למצב שמאוס עלי. כי התאמנתי. אני גם חושב שזה בסדר שאדם שומר כשרות. אני גם מגביל את עצמי בדברים רבים. אני רק יודע למה אני עושה את זה ובוחר בזה. ככה גם אדם שומר כשרות, יכול לעשות זאת מבחינה דתית ועדיין לבחור בהגבלה לעצמו ולא בגלל דעות מוקדמות.
אפיקטטוס אומר אסור לך לקבל רושם ללא ביקורת אלא להגיד לרושם "חכה, תן לי לראות מי אתה ומאין באת". דהיינו להשהות את השיפוט שלי ולחשוב לפני שהרושם משפיע עלי ולפני פעולה. כמו השומר בכניסה לקניון, נא לפתוח תיק לפני שנכנסים. תיק מילולי והתיק שאנחנו סוחבים איתנו מטפורית.
כל השיטות לאימון פיזי טובות גם לאימון הרוח שלנו להתמודד עם תשוקה ומאיסה. זה לעצמנו. לא כדי להראות שאנחנו מתאמנים כמו ההבדל בין ללכת לחדר כושר לשמור על בריאות ובין להתאמן בחדר כושר ולוודא שמסתכלים עלינו איזה יופי אנחנו מרימים משקולת ולבחור הכי כבדה כדי להרשים. בהקשר זה נותן אפיקטטוס דוגמה שנתן אפולוניוס (אין הסכמה או ידיעה למי הכוונה), "אם רוצה אתה להתאמן לצורך עצמך, אז לאחר צום ביום חום כבד, מלא פיך מים קרים, ורוק אותם החוצה, ואל תאמר דבר על זה לאיש".
נסכם.
פילון האלכסנדרוני, ביקש לגשר בין היהדות לפילוסופיה והוא פירש את התורה באופן אלגורי וראה ביהדות פילוסופיה.
עדת התרפויטים אימצה "אסקסיס" (תרגול רוחני ומנטלי) כדרך חיים פילוסופית, בדומה לאסכולות ההלניסטיות. ה"אסקסיס" שלהם כללה ויתור על נוחות חומרית, התבודדות, תפילות, לימוד טקסטים, הלחנת מזמורים ופגישות שבועיות. פילון רואה בהם מופת של סגולה ושליטה עצמית.
פילוסופיה בעת העתיקה נתפסה כדרך חיים הדורשת תרגול ("אסקסיס") לשינוי האופי והנשמה. הסטואים הדגישו במיוחד את הפילוסופיה כאמנות חיים הכוללת פעילות רוחנית. פילון רואה ביהדות צורה אחת של פילוסופיה ואת התרפויטיים הוא משבח על אורח חייהם כדוגמה למידות טובות ורואה בהם מופת, בדומה לאופן בו הסטואים העריכו דמויות כמו הרקולס וקאטו.
אפיקטטוס מדגיש כי האימון צריך להיות מופנה כלפי פנים, במטרה לשלוט בתשוקות ולהימנע ממצבים לא רצויים, ולא לשם הערצה חיצונית. הוא קורא להעמיד הרגל נגדי לתשוקות ולמאיסות שלנו. לדוגמה, אם אדם נוטה לכעוס, עליו להתאמן לשאת קללות. אפיקטטוס ממליץ להימנע ממצבים קשים שגדולים עלינו להתמודדות, בשלבים הראשונים של האימון ונותן את המשל על שני הכדים כדי להמחיש את חשיבות הימנעות ממשהו שלא אצליח להתמודד איתו. בסופו של דבר, המטרה היא לפעול על פי השכל ולבחון את הדעות המוקדמות שלנו. אפיקטטוס מציע להשהות שיפוט ולשאול כל רושם "מי אתה ומאין באת".
דגש אחרון. סגפנות, היא לא סתם קמצנות או נזירות כלשהי. היא צריכה להיות מבוססת על שכל. על היגיון רציונלי, של אימון להרגל טוב. אימון לשליטה עצמית. גם על התשוקות והדחפים שלנו וגם הדברים שקשים לנו אבל נכון לנו להתמודד איתם.
אז נסיים ב שתי שאלות.
במה אני צריך להגביל את עצמי מתוך בחירה חופשית רציונלית כדי לייצר הרגל נגדי?
איזה נוהג יש לי שבחרתי בו או שלא בחרתי בו, שכבר לא רלוונטי ואני יכול לייצר לי נוהג אחר?
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב