Pollice Verso ("With a Turned Thumb"), an 1872 painting by Jean-Léon Gérôme
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
צפיתי בסרט גלדיאטור 2 מ-2 סיבות. הראשונה, אהבתי את הסרט הראשון עם ראסל קרואו והשניה מרקוס אורליוס. מאחר ואני לא מגיע לסרטים עם ציפיות, אני גם לא מתאכזב. גם ציפיות וגם אכזבות, זה לא סטואי. אבל זה כן ספוילר קטן, הסרט מפספס. דרך אגב, יהיו עוד ספוילרים. אז קחו בחשבון.
מעבר לביקור סרט והצגת עובדות היסטוריות, תוכלו לקחת משהו לחיים מהפרק הזה.
תיארתי לעצמי שהסרט השני לא יהיה טוב כמו הראשון. למרות שסטואי לא היה נופל לקללת האלבום השני. או הסרט השני. כי כשעושים משהו, לא צריך להשוות. צריך לעשות משהו טוב ונכון בזמן שעושים אותו. כמו שאפיקטטוס אמר: אם אתה רוצה לנצח במשחקים האולימפיים, תבדוק מה כרוך בלהגיע להישג כזה ואם זה טוב לך, צא למשימה. קח בחשבון את מה שכרוך בכך, תתייעץ ואחרי שלקחת בחשבון את כל ההשלכות גש אל התחרות. זה הכל בזמן הווה. עכשיו היא התחרות… בלי התייחסות להישגי עבר. אז באתי נקי לסרט. ולקחתי בחשבון שהסרט לא יהיה טוב כמו הראשון. חשבתי לעשות פרק עליו מ-2 סיבות. הראשונה כי בכל זאת מרקוס אורליוס מוזכר בו. בסרט הראשון הדמות של מרקוס אורליוס מהווה חלק מהסרט, בשני, גם אחד מהרעיון בספר "מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס. זו הסיבה השניה.
הסרט מתרחש בסביבות שנת 196 לספירה, כ-16 שנים לאחר מותו של מרקוס אורליוס לאחר אירועי הסרט הראשון. הגיבור הוא לוציוס ורוס אורליוס (בגילומו של פול מסקל), לכאורה נכדו של מרקוס אורליוס ובנו של מקסימוס דסימוס מרידיוס (שהוא דמות בדיונית לחלוטין), שמגולם בסרט הראשון על ידי ראסל קרואו. הקיסרים המשותפים בסרט הם קרקלה (188-217 לספירה) ואחיו, גטה (189-211 לספירה). חשוב לציין שבמציאות שני האחים מתו בהפרש של מספר שנים, וזה אחד מאי הדיוקים הרבים בסרט.
דמות משמעותית נוספת היא לוסילה (148-182 לספירה), אחת מבנותיו של מרקוס אורליוס ואחותו הבכורה של קומודוס, בנו של מרקוס ששיחק תפקיד מרכזי בסרט גלדיאטור הראשון, שם גילם אותו חואקין פיניקס. דרך אגב יש סדרה בנטפליקס שנקראת האימפרייה הרומית בת 3 עונות. עונה אחת היא על קומודוס בנו של מרקוס, השניה על יוליוס קיסר והשלישית על קליגולה. הסדרה סוג של דוקומנטרית, יותר נאמנה לרקע ההיסטורי. נחזור לגלדיאטור 2. שם פדרו פסקל מגלם את הגנרל אקסיוס, בעלה של לוסילה. דנזל וושינגטון מופיע בתור מקרינוס הערמומי, עבד לשעבר שבבעלותו בית ספר לגלדיאטורים שאליו מגיע לוציוס ורוס הנכד של מרקוס לאחר לכידתו בעקבות נפילת העיר נומידיה. המשחק של דנזל וושינגטון, הוא נקודת אור בסרט. כהרגלו, הוא מצוין.
רידלי סקוט יותר הסרט, הכריז כבר על הפקה של סרט שלישי בו הדמות של הנכד של מרקוס אורליוס לוציוס, מנסה לפרק את האימפרייה הרומית ולהחזיר את הרפובליקה. עם זאת, זה מעולם לא התרחש, ולוציוס האמיתי מת שנים לפני אירועי הסרט גלדיאטור 2. כמו הסרט השלישי שעוד לא הופק, גם השני, עתיר באי דיוקים היסטוריים.
חוץ מאי דיוקים היסטוריים, נראה שיש קצת בלבול פילוסופי בסרט. כידוע, מרקוס אורליוס היה פילוסוף סטואי. שני סרטי גלדיאטור מרמזים שהפילוסופיה שלו השפיעה על הקרובים אליו ועל מי שאהבו אותו, כולל מקסימוס (דמות הגיבור מהסרט מגלדיאטור הראשון) ולוציוס מגלדיאטור השני. בסרט החדש, אנו פוגשים תמונות רבות של פסלי חזה של מרקוס הפזורים לאורכו, כמו גם משפט חוזר המיוחס לו שמזכיר דמיון מדהים למשהו שהקיסר-פילוסוף כתב למעשה: "ההגנה הטובה ביותר היא לא להיות כמו האויב שלך." לשם הדיוק בתרגום של אברהם ארואטי ל"מחשבות לעצמי" ספר 6.6, המשפט הזה מתורגם כך: "(6) הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם." שזה עקרון חכם בעיני שרלוונטי גם אלינו ב-2024. שיש לו כמה דרכים להתבטא בחיינו. לא להיות כמו האויבים שלנו. לא לתת להם לנצח אותנו בכך שיהפכו אותנו להיות כמוהם. לא לעשות מה שלא נרצה שיעשו לנו. וגם עקרון שאם נהיה כמוהם, אנחנו עלולים ליצור תוצאה שיכולה להיות גרועה לא פחות אם לא יותר. שזה גם עקרון סטואי שנגזר מאותה תפיסת עולם.
אבל אז, בסרט "גלדיאטור" 2, דמותו של לוציוס אומר: "המוות, הרע הנורא ביותר, לא נוגע לנו, מאחר וכל עוד אנו קיימים המוות אינו נוכח ובכל מקום שהוא נוכח, אנחנו לא קיימים." את זה בכלל כתב אפיקורוס, מהאסכולה המתחרה לסטואיים. מעניין אם רידלי סקוט וההיסטוריונים שהיו לצידו בהפקת הסרט היו מודעים לזה. לא שזה כזה נורא, האמירה הזאת נכונה וגם סנקה מצטט הרבה את אפיקורוס. בדברים שהוא מסכים איתם כמובן. סנקה קרא לזה לבקר באסכולה מתחרה כמו מרגל ולא כמו עריק.
אני לא מצפה מסרטים הוליוודיים להיות מדוייקים היסטורית. אני מקווה שגם אף אחד לא באמת לוקח אותם ככאלה. אבל מאחר ואנחנו עוסקים פה בסטואיות ובמרקוס אורליוס לא מעט, נכון שלפחות אנחנו הסטואיים נעשה את ההבחנות בין מה מדויק למה שעשוע מהנה גם אם לא ברמה הגבוה ביותר. והסרט אכן מהנה במידה מסוימת. לא כמו הראשון, אבל בכל זאת.
אני כן חושב שנדע מה נכון ומה לא, גם כשאנחנו צופים בפנטזיה כזאת. כי גם ככה, רבים לא מבינים נכון את הסטואיות ולא את ההיסטוריה ואנחנו חיים בעידן כזה שרבים מאשימים אותנו הישראלים בדברים שהם מבינים אותם כאמת היסטורית אבל הם בדיה מעוותת. כמו הגרפיטי שראיתי בכביש 531:
evolution or evil elution
אבולוציה או אשליה מרושעת.
שנינה מהנה אבל גם נוקבת בכל מה שקשור לאשליות מרושעות שסובבות אותנו. אולי אני מעט טרחן, אבל אני מאלה שחושבים שהאמת חשובה, גם אם בסרט הוליוודי.
ויש דוגמאות רבות איך קונספירציות הופכות לפופולריות. כמו שרצה בארה"ב קונספירציה לגבי מי רצח את קנדי, גם בארץ היתה ויש עוד שמאמינים שהשב"כ רצח את רבין. בארה"ב יש את הסרט JFK של אוליבר סטון שמדבר על הקונספירציה ואנשים מקבלים את זה כמקור מהימן לאירועים היסטוריים, כמו שנאמין שפורסט גאמפ הוא זה, שדיווח על הפורצים בווטרגייט והביא להתפטרות ניקסון, או שהוא זה שהמציא את הסמיילי.
אני רוצה להאמין שבארץ יראו את הסרט הזה כסרט פעולה מהנה ולא יותר. אבל רק בשל האפשרות שתנהלו שיחה עם מישהו ויוזכר השם מרקוס אורליוס, תוכלו להגיד, הסרט הזה לא מייצג באמת את מי שהיה מרקוס אורליוס ומה הוא כתב ואיך התנהלה ההיסטוריה בתקופה ההיא.
לפני שנחזור לציטוט העיקרי. כדאי לציין כמה אי דיוקים או בדיוק גסות.
הסרט מתחיל בהתקפה רומית על נומידיה. זה מוצג ככיבוש רומי לצורכי האדרה של הקיסרים ונומידיה לכאורה עיר חופשית. יוגורתה המלך של נומידיה שמוצג בסרט, למעשה היה כמעט 200 שנה לפני אירועי הסרט. כאשר נומידיה תקפה בעלת ברית של רומא ולכן פרצה המלחמה ורומא כבשה את נומידיה.
יש בסרט אפילו אנקדוטות מטופשות ממש. כמו שרואים דמות קוראת עיתון בבית קפה. ברומא העתיקה לא היו בתי קפה ולא עיתונים.
את החדשות קיבלו כאשר תלו אותם במקומות ציבור.
לזירת הגלדיאטורים קראו בסרט הקולוסיאום. כמו שקוראים למבנה הזה היום. אבל באותה עת, שמו של המבנה היה האמפיתיאטרון הפלאבי, על שם השושלת הפלאבית (אספסיאנוס, טיטוס, דומיטיאנוס) שבנתה אותו. השם "קולוסיאום" לא היה בשימוש עד המאה ה-11 לספירה, כאשר אנשים שכחו את מקור המקום אך זכרו שבעבר היה פסל ענק של אל השמש (במקור פסל של נירון) בקרבת מקום. המילה קולוסול - משמעה ענקי. אחד מ-7 פלאי תבל של העולם העתיק כפי שתוארו ע"י הרודוטוס, היה הקולוסוס מרודוס שהיה פסל ענק של אל השמש הליוס, שהוקם בעיר רודוס שבאי רודוס בין השנים 292 לפנה"ס עד 280 לפנה"ס. הפסל חרב ברעידת אדמה לאחר 56 שנים לאחר שנבנה.
בסרט מוצג קרב גלדיאטורים בתצוגה של קרב ימי מפורסם, עם אוניות וכדומה. אכן היו הדמיות של קרבות מפורסמים לרבות קרבות ימיים אבל במים רדודים ובערך 100 שנה לפני התקופה המוצגת בסרט. בטח שלא ידוע שהיו כרישים בזירה כמו שמוצג בסרט.
אם כבר אנחנו מדברים על הגלדיאטורים, אז חשוב לדעת שמרבית הקרבות לא היו אכזריים כמו שמוצג בסרט. הרוב המכריע לא נגמרו במוות. גם לא כל הגלדיאטורים היו עבדים. בערך 40 אחוז היו אנשים חופשיים שפשוט התפרנסו מזה. כמו שיש היום קרבות אגרוף וMMA.
אחת הנקודות החשובות מבחינה היסטורית. הדמות של לוציוס, הנכד של מרקוס אורליוס והבן של לוסילה. גיבור הסרט. זהירות ספוילר לפניכם, הוא נלחם בדמות הנבל מקרינוס מנצח ומחזיר את הרפובליקה. במציאות, הוא מת צעיר עוד לפני קומודוס הבן של מרקוס אורליוס שהיה הנבל בסרט הראשון. הרפובליקה מעולם לא הושבה לאחר שאוגוסטוס כינן את האימפרייה הרומית אחרי שדוד שלו יוליוס קיסר ניצח במלחמת האזרחים ומינה עצמו דיקטטור.
גם אמא שלו, לוסילה הבת של מרקוס, מתה לפני אח שלה הקיסר קומודוס. שזה אי דיוק גם בסרט גלדיאטור הראשון. אבל היא אכן הייתה שותפה לקשר נגד אחיה קומודוס שזה כן הולם את הסרט הראשון, וזו הסיבה שאנשיו של קומודוס הורגים אותה.
בעלה בסרט, מגולם על ידי פדרו פסקל, לא מוכרת כזאת דמות היסטורית.
הקיסרים בסרט, קרקלה וגטה, מוצגים בסרט כתאומים. הם אכן היו אחים, בניו של הקיסר הקודם, ספטימיוס סוורוס, ששלט בין 193 ל-211 לספירה. שימו לב שבעצם הוא היה עדיין חי וקיים בזמן שהסרט מתרחש, בשנת 196 לספירה. אכן כמו בסרט קרקלה הורג את אחיו, אבל לא בדרך המתוארת בסרט. קרקלה הרוצח, נרצח בעצמו על ידי חיילים שלו ולא כפי שמופיע בסרט על ידי מקרינוס, הדמות שמגלם דנזל וושינגטון. גם לא כל כך בסמיכות למות אחיו. הוא שלט לבד תקופה.
על פי הסרט הוא מינה את הקוף שלו לחבר סנאט. זו בדיה מוחלטת שכנראה מבוססת על הסיפור שהקיסר קליגולה מינה את הסוס שלו לקיסר. כנראה ניסו לייצר הקבלה בין הדמויות ההיסטוריות כדי לתת לקרקלה דימוי מטורף. דרך אגב, היסטוריונים מפקפקים בסיפור שקליגולה מינה את הסוס שלו. כנראה שהסיפור הזה לא נכון גם.
הדמות של מקרינוס, בעל בית ספר לגלדיאטורים. היסטורית, לא נכון. הוא היה ראש המשמר הפרטורי. המשמר של הקיסר. בסרט הוא קיסר לכמה דקות אחרי שהוא הורג את קרקלה ועד שגיבור הסרט לוציוס נלחם בו והורג אותו. במציאות הוא אכן היה קיסר לתקופה קצרה, אבל לפחות שנה שככל הנראה, במהלך השנה הזאת, הוא בכלל לא שהה ברומא.
נגיע לחלק הרוחבי של 2 סרטי גלדיאטור.
לכאורה מרקוס אורליוס כבר בסרט הראשון אוחז בחלום של להשיב את רומא מסטטוס של אימפריה קיסרית לרפובליקה. תמה שממשיכה בסרט השני.
הרפובליקה ממש לא רלוונטית בתקופתו של מרקוס, ברמה כזאת שלא היו מוסדות, חוקים והתנהלות שיוכלו להשיב אותה. אם כי הוא כתב ב"מחשבות לעצמי" שהוא למד מסורוס כנראה קרוב משפחה שלו: "מסורוס, אהבת המשפחה, אהבת האמת ואהבת הצדק; בעזרתו התוודעתי אל תְּרַסֶאָה, הֶלְוִידִיוּס, קָאטוֹ, דִּיוֹ ובְּרוּטוּס. ממנו קיבלתי את רעיון הממשל, שבו חוק אחד לכול, על יסוד שוויון וחופש דיבור, וכן את רעיון המלוכה המכבדת מעל לכול את חֵרות נתיניה…" (ספר 1.14).
מעבר להתייחסות לרעיון ממשל, חוק שווה לכל וחופש דיבור, משטר שמכבד את כולם וחירות הנתינים (הלוואי עלינו היום), האנשים שהוא מזכיר, תרסאה, הלוידיוס, קאטו, דיון וברוטוס. היו כאלה שיצאו נגד עריצות. קאטו החכם הסטואי לחם נגד יוליוס קיסר וברוטוס מתנקשי יוליוס קיסר. תרסאה, היה ממתנגדי נירון העריץ. הלוידיוס יצא נגד הקיסר אספסיאנוס. דיון, היה תלמיד של אפלטון שניסה לכונן משטר אפלטוני בסיציליה בסירקוז במקום השלטון העריץ של דיוניסוס השני.
אז מרקוס אכן דיבר על שלטון בעל אופי יותר טוב לנתינים. אבל לא נראה שהוא ניסה או יכל להחזיר את הרפובליקה.
את הספר הוא כתב בעשור האחרון לחייו, כאשר הוא הלך לעולמו בשנת 180 לספירה. דהיינו הוא כתב אותו אחרי ששימש קיסר למעלה מעשר שנים והיווה דמות ציבורית עוד כמה שנים טובות קודם. מה שאומר, שהוא היה מחויב לסדרי משטר מסוימים אבל לאחר שנים רבות בשירות ציבור וכקיסר יחיד, הוא כותב שהוא למד שצריך משטר עם חוקים שוויוניים, עם אהבת אמת ואהבת צדק. חופש הדיבור וחירות נתינים. זה סופר מתקדם וחכם והלוואי עלינו היום. זה גם מביא אותנו לציטוט המפורסם בסרט "(6) הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם.". הציטוט נאמר על ידי מקרינוס דמות הנבל, דנזל הנפלא. שתפיסת עולמו כעבד לשעבר, היא שכוח זה הדבר היחיד שחשוב. "אלימות היא השפה האוניברסלית" הוא אומר בסרט. מקרינוס מוצג כעבד משוחרר שעלה לגדולות, דבר שבהחלט התאפשר ברומא העתיקה. אבל למרות עושרו, שמר טינה שהנחתה אותו במעשיו. הוא אומר בסרט שכוח זה הדבר היחיד שחשוב והציטוט"(6) הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם." למעשה לימד אותו לא להידמות למרקוס אורליוס ולצבור כוח והשפעה. שזו נקודה מעניינת בעיני.
נשים בצד את זה שאני לא בטוח שסביר שהוא קרא את הספר של מרקוס אורליוס כל כך סמוך למותו. נגיד והוא כן שמע את המשפט הזה או קרא אותו. הציטוט הזה אומר לעשות את הדבר הנכון והראוי לא משנה מה האויב עושה. הוא לא אומר פשוט לא להידמות לו גם אם הוא עושה את הדבר הנכון. כמו שסנקה אומר שהוא מבקר את אפיקורוס כמרגל ולא כעריק. סנקה גם אומר שהאמת ברשות הכל גם אם נאמר על ידי אחרים קודם והוא מתייחס בזה לכך שהוא מצטט מאפיקורוס שהיה מאסכולה אחרת. אז הדמות של מקרינוס יכול לצטט ממרקוס אורליוס הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם. אבל בדיוק כמו מה שאמרתי על הסרט הלא מדויק היסטורית, האמת חשובה. אז לקחת את המשפט הזה ולהסיק ממנו שלא להידמות לאויב שלך, זה אומר להיות תאב כוח, שילטון והשפעה, זו הבנה לקויה של הציטוט. כי לא להידמות לאויב שלך, זה אומר, לפעול על פי מה שראוי וחכם. זה אומר לא לתת למעשים של אחרים
להתוות את המעשים שלכם. מה שצריך להתוות את המעשים שלכם זו תפיסה של אתיקה צודקת. הוא אומר בסרט שהוא קרא את הספר, אבל זה מה שהוא הבין? להיות תככן רצחני? לא להידמות לאויב שלך אומר, לנהוג באופן יציב בחוכמה בלי קשר למה שהאויב עושה. מרקוס לא כתב לא להתגונן מפני האויב, הוא אומר לא להידמות לו. לא להיות כזה שנוהג באי צדק. והחלק החשוב פה שמאחורי הציטוט עומדת התפיסה של "המבצר הפנימי". הגישה של האויב לא תחדור פנימה ותשנה את ההתנהגות שלי. עכשיו קחו את זה גם לסביבה שלכם בכלל. ההתגוננות שלכם גם מפני קולגות, בני משפחה, חברים, היא לא להיות כמוהם כשהם עושים משהו לא נכון. לא להיות מושפעים לרעה. מכירים את המעשנים חברתית? רק כשהם באירועים חברתיים? אז הם עדיין מעשנים. הם אלה שנפגעים מרעל העישון גם אם זה רק כאשר יש עליהם השפעה חברתית.
הדרך הכי טובה להתגונן, היא לא להיות מושפע מדרכים רעות, זה אומר תמיד לבחון מה משפיע עלי. מה התגובה הנכונה ולא התגובה המושפעת. זה נכון לכעס בגלל מעשים של אחרים. זה נכון לנקמה. זה נכון לאנשים שלא יודעים להפסיד או לא יודעים לנצח.
סנקה כותב בתחילת הספר של "על הכעס", שזו מידה שכל עיקרה זו תנועה מבוהלת וסיבה למכאובים. שכעס הוא תשוקה בלתי אנושית למלחמות, שפיכת דם רק כדי להזיק לאחרים מבלי לשים לב להשלכות. מבלי לקחת בחשבון אם בשל הנקמה יפגע גם הנוקם. לכן הוא מכנה את הכעס "השגעון הקצר". הדימוי הנפלא של חורבה רעועה שכשהיא נופלת על אחרים היא בעצמה נהרסת.
סנקה משתמש בהגדרה של פוסידוניוס הסטואי. "הכעס הוא תשוקה להנקם על עוול שנעשה, התשוקה לשלם גמול למי שהזיק לך לפי מחשבתך. (או במילים אחרות), הכעס הוא התעוררות הרוח להזיק למי שהזיק לך או שחשב לעשות כן". הוא ממשיך ואומר שזה להפסיק להשגיח על עצמנו ולזלזל בכבודנו.
לזה התכוון מרקוס שההגנה הכי טובה, היא לא להיות כמו האויב. כי ככה אנחנו לא נהפוך להיות כמוהו.
בספר 12 של "מחשבות לעצמי" הוא כותב: "16) אם התרשמתי כי פלוני חטא, כיצד יודע אני אל נכון כי זהו חטא? (כלומר קודם אנחנו צריכים להניח שאולי טעינו ופספסנו משהו. הוא ממשיך:) ואם בכל זאת עשה עוול, כיצד יודע אני אם הוא הוא לא דן עצמו בכך לכף חובה, והיה מעשהו כאילו הוא בעצמו השחית את פניו? כל החפץ כי הרשע לא יעוול הריהו כמי שחפץ, כי עץ התאנה לא יפיק את מיצו החלבי בתאניו, עוללים לא יבכו, סוסים לא יצהלו וכל יתר הדברים ההכרחיים יימוגו. הן אם זו נטייתו של הרשע, כיצד ינהג אחרת? על כן אם הִנך איש מעשה, השיבנו למוטב."
אז מרקוס אומר לנו פה שעדיף להראות לאחר היכן הוא שוגה והיכן הוא פוגע בעצמו כשהוא עושה עוול. אם נקשר את זה לאמירה הדרך הטובה ביותר להתגונן מפני אויביך היא לא להידמות להם, זה אומר לא להזיק לעצמנו כמו חורבה רעועה שנופלת על עצמה כשהיא מזיקה לאחרים.
לא להידמות לאויבים זה לא לפגוע בעצמנו.
זה החלק שהכי מפריע לי בסרט. אם משתמשים בציטוט, לפחות תעשו את זה נכון. גם אם מציגים דמות שלא הבינה נכון את הציטוט, תראו מה נכון. מה כן. איך לא להיות כמו האויב ששגה בפירוש הציטוט.
עוד נקודה.
בעיני הרומאים הקדמונים, גלדיאטורים לא היו דמויות מופת בשל גבריות והמופעים לא היו רק בשל תאווה לדם.
ברומא העתיקה, גלדיאטורים שימשו כבדרנים, אם כי בידור עם סיכון גבוה מאוד. הם ביצעו מופע של גבורה אבל השבחים הם על הלחימה; הצופים צפו לעתים קרובות בשל המומחיות המוצגת לא רק בגלל הדם. אומץ ומיומנות בלחימה היו בהחלט חלק משמעותי מהתפיסה הרומית של גבריות. אבל הם לא היו החלקים היחידים, או אפילו החשובים שבהם.
הגבריות הרומית הייתה אמורה להפגין מגוון רחב של סגולות: אומץ בלחימה, מנהיגות בתחום הצבאי והפוליטי, הרמוניה בחיי המשפחה וחברותיות במעגלים השונים של חברים ולקוחות וקהילה. הם היו צריכים לתרום בנדיבות לרווחת הקהילות שלהם ולנהל באחריות את נכסיהם. הם, בקצרה, נועדו להיות אזרחים מושלמים: אמיצים, אך ממושמעים; חזקים, אבל עם תחושת חובה; ותמיד מודעים לאחריותם כלפי אחרים וכלפי החברה.
יש ציטוט מאפיקטטוס, שלא מופיע בספרים שלו, אלא מגיע ממישהו אחר שמצטט אותו אומר: "אם אתה רוצה שהבית שלך ינוהל היטב, תחקה את ליקורגוס הספרטני. כי כפי שלא גדר את עירו בחומות, אלא ביצר את התושבים בסגולות ומידות טובות ושמר את העיר חופשית תמיד; אז אל תטיל מסביב (ביתך) חצר גדולה ותגבה מגדלים גבוהים, אלא תחזק את השוכנים ברצון טוב ונאמנות וידידות, ואז לא ייכנס בה שום דבר מזיק, גם אם כל חבורת הרשע תערך נגד זה."
ליקורגוס הוא דמות שספק אמיתי ספק בדיונית, אבי המשטר בספרטה. הוא חוקק חוקים ומסד את צורת השלטון שם.
עכשיו תחשבו על הציטוט הזה שמתייחס אמנם לכל אחד וסביבתו וביתו, אבל נכון גם למדינה. הוא אומר לשמור על החופש על ידי חיזוק הנאמנות, והידידות. בקיצור המידות הטובות של אלה שקרובים אלינו. עכשיו המשטר בספרטה הוא זה ששרד הכי הרבה שנים ביוון העתיקה. יותר מהדמוקרטיה, יותר מהדיקטטורה, או אוליגרכיה. הוא גם היה דוגמא למדינה של אפלטון. גם רומא, הייתה רפובליקה ארוכת שנים בשל תפיסת האחריות ההדדית והציבורית.
למעשה הרומאים היו רואים את איך שמוצג הגלדיאטור בהוליווד כרדודה להפליא. כי מעבר למיומנות, הגלדיאטור היה בדרן שלא הציג סגולות שהיו מוערכות על ידי הרומים.
עבור הרומאים, אומץ, אפילו בשדה הקרב, היה בדרך כלל סגולה רק אם היא הונחה על ידי משמעת, המבוססת על שליטה עצמית. להערכת המשמעת היו סיבות מעשיות גרידא - חיילים רומאים נלחמו כיחידות, לא כיחידים, ואומץ לא ממושמע עלול להוביל לאסון עבור הצבא בכללותו ולערער את תהילתה של רומא. גבריותו של אדם נחשבה בדרך כלל חיובית רק אם סגולותיה נרתמו לטובת הקהילה הגדולה יותר. גלדיאטור לעולם לא יוכל לגלם את הגבריות במלואה, בכך שלא הייתה לו קהילה - הוא נלחם כדי לספק מחזה לקהל.
ישנן סיבות אחרות לכך שהגלדיאטורים היו ממעמד נמוך - הם היו בעיקר אנשים משועבדים, מה שאומר שלא הייתה להם שליטה על אופן השימוש בגופם.
עבור הרומאים, זו הייתה הזכות החשובה ביותר של גברים שנולדו בחופשיות: הזכות לגופם.
גלדיאטורים היו בקטגוריה חוקית שנקראה "אינפאמוס", מה שאומר שאפילו אלה שהיו חופשיים, איבדו חלק מזכויות האזרח שלהם. הם לא יכלו לכהן בתפקידים ציבוריים, מכיוון שחוסר השליטה שלהם בעצמם מנע מהם מנהיגות על אחרים. גלדיאטורים, שחקנים ועובדי מין היו "מושמצים" בגלל המקצועות שלהם: עבודתם פירושה שהם השתמשו בגופם כדי לבדר אחרים ולכן ויתרו על שליטה עצמית. קיקרו למשל, היה משמיץ את אלה שהשתמשו בכוחם ובגבורה בדרכים אנטי-חברתיות כדי לערער את יציבות החברה שלהם ומוסדותיה, הוא היה מעליב אותם בהשוואתם לגלדיאטורים.
הוליווד לקחה את דמות הגלדיאטור להתקוממות כנגד אדונים מדכאים. דמויות היסטוריות כמו ספרטקוס או בדיוניות כמו בסרט גלדיאטור.
בסרטים "גלדיאטור" וב "גלדיאטור II", הגיבור הוא דמות שהופשטה ממעמדו החברתי באופן לא הוגן ושבאמצעות כוח אכזרי, חייב להילחם בדרכו לעבר הגאולה. בעיני האליטות הרומיות, נרטיב כזה היה סיפור אימה. במציאות ההיסטורית, גלדיאטורים שנלחמים מחוץ לזירה אינם זוכים להערכה; הם נחשבים לנבלים ולסכנה לחברה. ברומא העריכו תכונות של חובה אזרחית. אבל בהוליווד הם מוחלפות בתחושת גאולה אינדיבידואלית של התקוממות נגד מדכאים. כאילו בהוליווד הם מדוכאים…
ברומא דמויות המופת אף פעם לא היו גלדיאטורים. אם אתם זוכרים את הפרק שהזכרתי את סינסינטוס, שעזב את החווה שלו כדי להציל את רומא מאויביהם ואז החזיר את המנדט וחזר לעבודת החקלאות. בערך כמו המילואימניקים שלנו. סינסינטוס פתר את הבעיה תוך 16 ימים, ויתר על כוחו הפוליטי וחזר למחרשה שהשאיר בשדה שלו. הסיפור הזה היה מודל כדי לתת דוגמא למשמעת העצמית - אדם שידע מתי לקבל ומתי לוותר על כוח.
אם תצפו בסרט, תזכרו שגלדיאטורים הם לא דמות חיובית ומודל לחיקוי. שסרטים עם אי דיוקים היסטוריים הם לא מודל לחיקוי. כי האמת חשובה. כי מי שמעוות את האמת, פוגע בעצמו, אז אל תהיו כמו אויבי האמת.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments