Tiepolo, Giovanni Domenico: The Procession of the Trojan Horse into Troy The Procession of the Trojan Horse into Troy from Two Sketches Depicting the Trojan Horse, oil on canvas by Giovanni Domenico Tiepolo, c. 1760; in the National Gallery, London
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ אישיות או להירשם לקורס הבא. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
שוחחתי עם חבר שטען בפני, שמבצע פיצוץ הזימוניות ומכשירי הקשר של חיזבאללה, זה הישג כל כך מדהים מבחינה מודיעינית ומבצעית שהוא השווה את זה לסוס הטרויאני. זה הישג כל כך דרמטי ומיוחד מבחינת העורמה וההצלחה המבצעית, שהוא יעמוד לצד הסוס הטרויאני בדפי ההיסטוריה. אותו חבר גם חולק איתי חיבה דומה לסטנדאפ והוא שלח לי ממש כאילו הצטרפות מקרים, קטע של קומיקאי בשם ג'ייקוב סמואל שהוא סטנדאפיסט קנדי מוונקובר. לפי השם אפשר להבין גם שהוא יהודי.
בקטע סטנדאפ, ג'ייקוב אומר שהוא חשב לאחרונה על הרכב הונדה אודיסיי. לא בגלל שהוא רוצה לקנות את המיניואן הזה. אלא בגלל שזו הוכחה בעיניו כמה אנשים לא מכירים את המיתולוגיה היוונית. לכלי הרכב שנועד למשפחות עם ילדים, ניתן השם אודיסיי על שמה של האודיסאה. המסע של אודיסאוס חזרה ממלחמת טרויה לביתו באיתקה שביוון. האבסורד אותו מציג ג'ייקוב סמואל, הוא שבאודיסאה מתו כל חבריו למסע של הגיבור ורק אודיסאוס חוזר אחרי 10 שנים של מסע + 10 שנים של מלחמה בטרויה. כלומר כולם חוץ מאודיסאוס מתו במסע הזה. אז למעשה קראו לרכב, על שם טרגדייה בערך כמו שהיו נותנים לו את השם הינדנבורג, הזפלין שהתפוצץ ב 1937 בניו ג'רזי שבארה"ב. או לקרוא לרכב, טיטאניק היבשתית.
אודיסאוס סבל במשך 10 שנים במסע חזרה הביתה בזמן שעשרות גברים חיזרו אחרי אשתו ורצו לעלות על כסאו כמלך איתקה. אולי בעצם זה לא כל כך שונה אומר הקומיקאי ג'ייקוב סמואל, כי ההונדה אודסיי הוא מיניוואן בו אשתך מסיעה את הילדים וגברים אחרים מחזרים אחריה.
בכל מקרה,
חישבו על האירועים הדרמטיים שמתרחשים בעולם כעת ואצלנו בפרט. כאשר הפרק הזה נכתב בספטמבר 2024, אנחנו כבר כמעט שנה במלחמה בעזה עם ארגון טרור רצחני שביצע פעולה מטורפת אכזרית ביותר ומאוד מוצלחת מבחינתם גם בהיקף היסטורי דרמטי. אנחנו מתמודדים גם עם הסלמה בצפון. חטופים שבויים בעזה ונראה שאנחנו מפולגים כלכך בתוכנו, אפילו שבעת פרוץ המלחמה היה נראה שאנחנו יותר מאוחדים ויש רוח התנדבות אדירה בעם. הסולידריות הזאת לא החזיקה. היום, אנשים שמפגינים לשחרור בני משפחותיהם מתוך עזה מותקפים גם פיזית ע"י אחרים, בני ארצם.
אני מסכים שאירוע פיצוץ הזימוניות של אנשי החיזבאללה, זה מבצע חסר תקדים שעוד ידובר בו רבות. זה הישג מודיעיני ומבצעי ברמה היסטורית.
אבל אני לא מתבסם מההישג, חרף היותו משמעותי ומוצדק. אני אפילו מעריך מאוד את המתכננים והמבצעים שהצליחו תוך מזעור הנזקים הסביבתיים והפגיעה בחפים מפשע.
הנקודה מבחינתי היא הדרמטיות שבכל האירועים שרודפים אותנו בתקופה האחרונה.
אם כבר הצעתי לכם לחשוב על הדרמטיות של האירועים, תחשבו, האם האירועים היום יותר דרמטיים מהאירועים של מלחמת טרויה והאודיסיאה? הרי לא בכדי נכתבו על אירועי טרויה 2 פואמות מהגדולות בהיסטוריה. האיליאדה שמספרת את מלחמת טרויה, הייתה בעולם העתיק, סוג של תנ"כ. היא נכתבה בערך במאה ה-8 לפנה"ס, שרדה עד היום במלוא גדולתה ועד אשר הנצרות החריבה את העולם הפגאני, האיליאדה היתה אפוס נחשב כמו הערך שנותנים לספרי הקודש בדתות האברהמיות.
שתי היצירות הללו הן נכס צאן ברזל בתרבות המערבית בכלל וגם נחשבו לכאלה על ידי האסכולות הפילוסופיה השונות בעת העתיקה. אודיסאוס למשל נחשב לדמות מרתקת על ידי כל האסכולות הפילוסופיות הגדולות, כל אחת בדרכה פירשה את סיפורו באופן העולה בקנה אחד עם התפיסה שלה. עבור הסטואים, אודיסאוס היה מודל לחיקוי. בשל חכמתו והתגברותו על סבל במסעו.
אבל מה עם אכילס? שנחשב לגיבור הגדול של האיליאדה. הרי בסרט טרויה אכילס מגולם ע"י בראד פיט והוא דמות הגיבור. אכילס כלומר בראד פיט עורר בהרבה צופים וצופות את הדמיון, אם בשל יכולותיו הפיזיים או בשל מראהו. אבל הוא לא דמות המעידה על שכל רב כמו אודיסאוס. אכילס מתעצבן על אגממנון, המלך שאיחד את היוונים נגד הטרויאנים (ואחיו של מנלאוס, הבעל של הלנה שנמלטה ממנו עם פריס הנסיך הטרויאני, ובכך לכאורה היוו את הטריגר למלחמה עצמה).
למי שלא מכיר, אגממנון כאמור המלך היווני, לקח אישה בשם כריסייס כשפחה שלו. אבא של כריסייס, לעומת זאת, היה כוהן של האל אפולו, והוא מבקש מהאל להחזיר את בתו. מכיוון שאגממנון מסרב, אפולו שולח מגפה למחנה של הצבא היווני כדי לאלץ את אגממנון. יש ויכוח בין אכילס לאממנון על החזרתה של כריסייס, המלך מוותר. אך למרות שוויתר, הוא עדיין כעוס וקטנוני ודורש מאכילס את השלל שלקח במלחמה ובעיקר את בריסיאס אותה לקח אכילס בשבי. סוג של נקמה באכילס על אובדן כריסייס.
אז אכילס מוותר ומעביר את בריסאיס לידי אגממנון, אבל שובת ולא נלחם לצד היוונים. ואז מתחילה האיליאדה בשורות:
"זעם אַכִילֵּס בן־פֵּלֶאוּס, שירי אלה, הזעם הנורא אשר המיט
אין ספור מכאובים על האַכַיִים, (כלומר היוונים) והשליך נפשות גיבורים רבות
ואיתנות אל הָאדֵס (השאול); עשה את גופותיהם טרף לכלבים ולכל בעלי
הכנף, ותוכניתו של זֶאוּס נתממשה — למן היום בו לראשונה
נחלקו במריבה בן־אַטְרֶאוּס, מלך בני האדם (כלומר אגממנון), ואַכִילֵּס הנהדר".
זה בתרגום של אברהם ארואטי מיודענו.
התרגום של אהרון שבתאי מתחיל כך:
"שירי, אֵלָה, על חֲמַת אַכִילֵס בנו של פֵּלֶאוּס,
חֵמָה קטלנית שגרמה אין־ספור ייסורים לאַכַאִים,
השליכה אל הַדֵס בהמונים נפשות רבות כוח
של גבורים, ואת גופותיהם הפקירה כטרף
לכלבים ולכל העופות, וכך מֻמְשָׁה תוכנית זֵאוּס
מאז היום שבו פתחו בריב ובמחלֹקת
בן אַטְרֶאוּס שליט הגברים ואַכִילֵס האלוהי".
די דומה. שניהם ממחישים את הזעם של אכילס על אגממנון והמתים לרוב מידו של אכילס. בשל הזעם של אכילס, הוא כאמור שובת. חברו פטרוקלוס לובש את השריון של אכילס ויוצא למתקפה על הטרויאנים כאשר הוא מתחזה לאכילס. בסרט עם בראד פיט פטרוקלוס מוצג כאחיין שלו, כנראה לא רצו להציג אותו בתור מאהב. זה לא התיישב להם עם חיבתו של אכילס לבריסאס. הוליווד לא מכילה מורכבויות בסרטי פעולה פופולריים.
פטרוקלוס נהרג בקרב ע"י הקטור, הנסיך והגיבור הטרויאני, אח של פריס. הקטור בתורו נהרג ע"י אכילס הזועם והנוקם.
אז מה המחשבה הסטואית על התנהגותו של אכילס? רמז אחד נמצא במילה "זעם" שפותחת את האיליאדה שבה השתמש הומרוס: הסטואים חשבו שכעס הוא הרגש ההרסני ביותר, מבין הרגשות הלא בריאים, שיש להימנע מהם בכל מחיר. אבל אנחנו לא צריכים לנחש מה חשבו הסטואים, שכן אפיקטטוס אומר לנו. בעיני החלק הכי מעניין, הוא שזה מתקשר לנו לאירועים שאנו חווים היום וגם לחיי היום יום שלנו.
בפרק 28 בספר הראשון של ספרי השיחות. אפיקטטוס מדבר על אכילס, על אגממנון, על פריס והוא למעשה גם מדבר עלינו.
לגבי אכילס אומר אפיקטטוס 1.28.24:
"מתי חלה ירידתו של אכילס? בעת שמת פטרוקלוס ? בשום פנים לא, כי באם בעת שהתפרץ בזעם, בעת שבכה בגלל נערה זולה, בעת ששכח שהוא נמצא שם לא על מנת לרכוש אהובות כי אם על מנת להילחם. אלו הן המפלות הבאות לבני האדם, זהו המצור על עיר מבצרם, וזהו חורבנה - בעת שדעותיהם הישרות נהרסות עד היסוד, בעת שהן נשחתות."
ה"עיר מבצרם" שנחרבת כאן היא לא טרויה, אלא אותה אחת שהוזכרה לעתים קרובות כל כך על ידי מרקוס אורליוס בספרו "מחשבות לעצמי" ספר 8:
"48) זכור כי היסוד המושל בך הופך לבלתי מנוצח כל אימת שיתכנס בתוך עצמו ויהיה שבע רצון מעצמו; לא יעשה את שאינו חפץ ואם גם אין הִגיון בעמדתו. מה יעצם כוחו אם כן, כאשר ישפוט דבר מה על פי הִגיון ואבחנה דקה! אשר על כן, מחשבה משוחררת מהיפעלויות היא מצודה ומקלט; הן אין לאדם מקום איתן ובטוח יותר, אשר אליו יוכל להימלט ולא יהיה אפשר עוד להכניעו. מי שלא ראה זאת הריהו חסר בינה, ומי שראה אך לא נמלט שמה הריהו ביש מזל."
תזכרו את מה שמרקוס כתב בכל מקרה אזכיר זאת שוב אח"כ. מחשבה משוחררת מהיפעלויות היא מצודה ומקלט. היפעלויות, הם בדיוק הדברים הללו שמפעילים אותנו לשלילה בניגוד להיגיון שלנו. שגורמים לנו לזעם, כעס ותחושת נקם.
היסוד השולט שלנו, המוח החושב שלנו, הרציונל וההגיון שלנו. ה-hegemonikon, ביוונית. אפיקטטוס, מכנה אותו גם prohairesis כלומר יכולת השיפוט שלנו. זה האובדן האמיתי של אכילס. הנפילה שלו לא החלה כאשר חברו נהרג, אלא כאשר הוא עצמו איבד את דרך ההיגיון.
אפיקטטוס מתאר באותה צורה גם את נסיך טרויה את פריס, שבגללו פרצה המלחמה 1.28.22:
"כלום מפלתו הגדולה של אלכסנדר (כלומר פריס. הוא מכונה גם אלכסנדר), נגרמה לו משום שההלנים (כלומר היוונים) התקיפו את טרויה באוניותיהם והחריבוה ומשום שאחיו נספו? בשום פנים לא. כי אין ירידתו של אדם נגרמת על ידי מעשי זולתו. הרי מה שקרה אז היה רק חורבן קיני חסידות. (ככה מתאר אפיקטטוס את טוריה, קינים של חסידות. כלומר הוא לא נותן ערך לעיר עצמה). ירידתו באה לו, בעת שאיבד את חוש הבושה, את נאמנותו, את הכרתו בערכה של מידת הכנסת האורחים ואת הגינותו".
אפיקטטוס מתאר פה את החסרונות של פריס שדרדרו את כל האזור למלחמה. הוא התארח אצל מנלאוס בספרטה כידיד, אבל ניהל רומן עם אשתו הלנה ולקח אותה איתו לטרויה.
אבל גם ממנלאוס שאשתו נלקחה ממנו ע"י פריס אפיקטטוס לא חוסך ביקורת 1.28.13:
"אילו היו הרשמים מביאים את מנלאוס ליד הרגשה, שטובתו היא להיפטר מאישה כזאת, מה היה קורה אז? הייתה אובדת לנו האיליאדה כי אם גם האודיסאה".
מנלאוס מלך ספרטה פונה לאחיו אגממנון מלך מיקנה וביחד הם בונים קואליציה של שבטים יווניים, לצאת להילחם בטרויה וכך נגררו למלחמה של 10 שנים עד שאודיסאוס הגה את רעיון הסוס הטרויאני והעיר חרבה והיוונים ניצחו. אפיקטטוס אומר לנו שאפילו שיפוט ראוי של אדם אחד, היה מונע אירוע אפי, טרגדיה אדירה בקנה מידה היסטורי. נכון גם את האודיסאה והאיליאדה, כטקסטים מופתים בעלי השפעה היסטורית אדירה היו נמנעים, אבל בכל זאת.
כלומר, כל הטרגדיות האנושיות - הם תוצאה של סדרה של שיפוטים מוטעים שנעשו על ידי השחקנים הראשיים. אילו השתמשו בכושר השיפוט, הפרוהריסיס שלהם, בצורה נכונה, או היו שומרים על ההגמוניקון - היסוד החושב שלהם במצב תקין, שום דבר מזה לא היה קורה.
אז אנחנו צריכים לכעוס על פריס, הלנה, מנלאוס, אגממנון, אכילס וכו'? לא, אומר אפיקטטוס והוא אומר:
"למה לכעוס עליהם, משום שהמסכנים תעו בעניינים בעלי חשיבות הרבה ביותר, והפכו מבני אדם לצפעים? האם לא כדאי לך, אם בכלל, לרחם עליהם במקום זאת? כפי שאנו מרחמים על העיוורים והנכים, האם אין אנו צריכים לרחם גם על אלה שהתעוורו או שסגולותיהם המעולות חובלו?" (תרגום חופשי).
במקור אפיקטטוס מתייחס פה למדיאה שהזכרתי בעבר שעשתה פשע נורא רק כדי להתנקם בבעלה, אבל אפיקטטוס מייחס את דבריו גם כלפי הדמויות הראשיות בטרגדיה של מלחמת טרויה 1.28.9.
אז כל האנשים האלה, חזקים (או יפים) ואמיצים ככל שיהיו, השיפוט שלהם סובל מנכות. הם סובלים מבורות, או חוסר חוכמה. הם בני אדם בעלי פגמים עמוקים שחושבים שהם עושים מה שנכון וצודק, או מה שהם צריכים לעשות, כי הם מסונוורים ופגומים בנפשם. אבל איך יתכן שכל כך הרבה דמויות מפורסמות ממשיכות לעשות טעויות איומות כאלה? הם בוודאי רואים את האמת אך אינם פועלים בהתאם. לא, הם באמת חושבים שהם צודקים בעשיית מה שהם עושים זה מה שאומר אפיקטטוס 1.281-4:
"משום מה מסכימים אנו לאיזו דעה? משום שהיא נראית לנו נכונה. הרי לא ייתכן שאדם יסכים לדעה הנראית לו כלא נכונה. ולמה כך? כי זהו טבעו של השכל - להסכים לאמת, לחלוק על השקר, ולהימנע מהכרעה בדבר המוטל בספק. ומהי ההוכחה לכך?
הרגש אם תוכל, שלילה כעת.
זה אי אפשר.
הסר מלבך את ההרגשה שיום כעת.
זה אי אפשר.
שער לך, או הסר מליבך את ההשערה, כי מספר הכוכבים זוגי הוא.
זה אי אפשר.
לפיכך אם אדם נותן את הסכמתו לדבר שקר, דע לך שלא מרצונו הוא עושה כך; 'כי אין אדם נמנע מן האמת מרצונו'"
זו נקודה מורכבת. אני יודע בכל פעם שאני אומר את זה לאנשים, בוודאי בהקשר של הנבלים שאנו מתעסקים איתם היום, הם לא מקבלים שזו בורות. קשה להגיד אפילו שהם פשוט טועים ובורים. נוח לנו יותר עם לתייג אותם כרשעים ואני מבין את זה. מודה שגם אני מתפתה. אפשר לשים בצד את הנקודה של בורות או רשעות, כי החלק החשוב יותר הוא לגבי התגובה שלנו. כי לזעום עליהם, זה פוגע בי לא בהם. זה גם לא אומר שצריך להיות פאסיביים. צריך לחלק להם ביפרים טרויאנים כמו שעשינו. אבל רגש של זעם, כעס ושנאה, זו אנרגיה שלילית שפוגעת בנו לא בהם.
אם אכן אנחנו עוברים מכעס ושנאה (מוצדקים, ככל שיהיו) לרחמים וחמלה, אז אנחנו צריכים להפסיק לחלוטין לעשות דה-הומניזציה של "רוע", ולהודות שהאנשים האלה הם בדיוק כמונו, רק פגומים יותר מהרגיל, פתולוגית, אולי, אבל חולים, לא רעים. נהיה חייבים להודות שגם אנחנו יכולים להיות כמוהם. גם צריך להודות; בעוד שכמובן צריך לעצור את האנשים האלה מלהמשיך בדרכם; נקמה היא רק נקמה, שהיא גם לא טובה לנו עצמנו וגם לא יעילה.
אני לא יודע אם אתם שמים לב להשלכות של הרגשות השליליים הקולקטיביים אצלנו. איך הם משפיעים עלינו פנימה ולא רק החוצה. וזו בדיוק הדרך בה מצליחים דמויות ראשיות לחולל אירועים דרמטיים כל כך. הם מצליחים להפעיל המון מוסת שמסונוור קולקטיבית ע"י שנאה, כעס וזעם בעיקר ע"י בורות. קל יותר להסית מישהו כועס ושונא. בדיוק על זה מדברים הסטואים שהכעס והשנאה הם הגרועים שברגשות השליליים. הם משביתים את התבונה שלנו ואת כושר השיפוט שלנו ואז אנחנו עושים בחירות רעות ולא חופשיות.
יש שיר של להקת the Smashing Pumpkins שנקרא: Bullet with Butterfly Wings
הפזמון החוזר בשיר אומר:
זה דימוי יפה בעיני לזעם. למרות הזעם, אני רק עכבר בכלוב. מישהו יגיד "מה שאבד לא יוכל להינצל". למרות כל הזעם שלי אני רק עכבר בכלוב. כי ברגע שהתחלנו עם הזעם, אנחנו לא יכולים לצאת מהכלוב שיצרנו וברגע שהתבונה אבדה, מה שיקרה בעקבותיה לא ינצל כבר. התנהגות ותגובה מונעת מזעם, כעס ונקמה, תעשה אותנו חולים בדיוק כמו מי שאנחנו מתייגים כרשעים.
אפיקטטוס אומר את זה גם 1.28.31-33:
"כלום טוב אני מאגממנון או מאכילס, שהיה עליהם לעשות ולסבול רעות רבות משום שהלכו אחר רשמיהם, ואני אמצא לי קורת רוח ברשמי? וכי יש מקור אחר לכל טרגדיה שהיא? … ומה דעתכם על האיש, שאינו שם לבו כלל וכלל לדבר הזה? (הכוונה מי שלא מעמיד את התחושות שלו לביקורת של השכל וההיגיון הרציונלי). איזה שם נקרא לאלה ההולכים אחר כל תחושה מצויה? 'מטורפים'.
–ואנו, כלום אנו עושים משהו אחר?"
ככה מסיים אפיקטטוס את הפרק הזה בספר השיחות.
אנחנו היום עושים את אותו הדבר. אנחנו חייבים לקחת בחשבון שכל אירוע בו אנחנו מעורבים, אם פרטי וקטן ואם טרגי וגדול, יש לנו חלק. אנחנו גם בעלי שיפוט לוקה אם האירוע מסלים. לכן חשוב לזכור כי אין ירידתו של אדם נגרמת על ידי מעשי זולתו. אנחנו הגורמים לטרגדיות הגדולות בחיינו גם אם לא התחלנו אותן. אנחנו חייבים בכל פעם שאנחנו מרגישים בזעם, כעס ותחושת נקמה, כמו שחש אכילס להגיד לעצמנו את מה שאמר מרקוס אורליוס: מחשבה משוחררת מהיפעלויות היא מצודה ומקלט.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments