שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
הפרק היום יעסוק לכאורה בפוליטיקה. אני אומר "לכאורה", כי למעשה הפרק מדבר עלינו כמי שמושפעים על ידי בעלי מקצוע מיומנים בלשכנע אותנו על פי האינטרסים שלהם.
אז נתחיל ב"אידיוטים". סליחה במקור המילה אידיוט.
לאידיוט יש שורשים יווניים
שם התואר היווני idios פירושו "שלו" או "פרטי". שם העצם הנגזרת idiōtēs פירושו "אדם פרטי". Idiōtēs ביוון העתיקה היה אדם שלא היה פעיל בציבור, שלא מילא תפקיד ציבורי. מכאן בא המונח "אדם פשוט", ומאוחר יותר "אדם בור" - תהליך טבעי שהמושג עבר, שכן פשוטי העם של יוון העתיקה לא היו, מלומדים במיוחד. האידיוט האנגלי במקור התייחס ל"אדם בור", אבל ההתייחסות הנפוצה ביותר כיום היא לאדם חסר אינטליגנציה בסיסית או שכל ישר וללא השכלה.
יש מונח נוסף מודרני יותר, שנקרא "אידיוטים שימושיים". כנראה המקור שלו במאה ה-19, אבל השימוש הנפוץ החל דווקא בשנות ה-40 של המאה ה-20. הכוונה היתה לשמאל במדינות המערב שתמך בקומוניסטים ברוסיה.
השימוש הנפוץ במושג "אידיוט שימושי" נועד כדי לתאר את היחס הנאיבי של אנשים פרו-דמוקרטים במערב, שנטו לשמאל, במיוחד לסוציאליזם, כלפי ברית המועצות, המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, סטלין וקומוניזם בכלל, תוך הטלת ספק בפעולות דיכוי וזוועה, הקטנה או הצדקה שלהם. ואת האופן הציני שבו המשטר הסובייטי ניצל את אותם התומכים התמימים לצורך השגת מטרותיהם.
פעולות שביצעה ברית המועצות ובהמשך גם מדינות קומוניסטיות נוספות כמו סין, כללו דיכוי, צנזורה, הטיהורים הגדולים, מעשי רצח פוליטיים ועוד. גורמים במערב העבירו ביקורת כלפי אותם המעשים, אך פעילים ומפלגות נהגו לצייר את לנין וסטלין כמנהיגים דגולים המתנגדים לאימפריליזם המערבי ולאי צדק חברתי, להכחיש את הטענות נגד המשטר הקומוניסטי, ולהצדיק את צעדי סטלין בהסברים שונים. נשמע לכם מוכר?
אז המטרה שלנו היום, היא לא להיות אידיוטים שימושיים - לא משנה מה הנטייה הפוליטית ולא משנה מי מנסה להשפיע עלינו. ואולי גם לא להיות "אידיוטים", במובן העתיק של המילה טוב אולי גם במובן המודרני. כלומר לא להיות בורים, לא להיות מושפעים בקלות ולרצות להיות מעורבים בציבור קצת יותר, אבל לטובת הציבור.
אז יש כמה היבטים לעניין. נתחיל בסיפור קטן.
מסופר שזנון מקיטיון מייסד הפילוסופיה הסטואית, שמע בחור צעיר טוען שהוא לא מסכים עם אף מילה שכתב אנטיסתנס הפילוסוף - אנטיסתנס היה תלמידו של סוקרטס ומייסד האסכולה הצינית.
קל לגרום לעצמך להיראות חכם על ידי ביטול משהו על הסף או להעביר ביקורת קוטלת על מחבר מסוים. זינון שאל את הבחור מה אפשר ללמוד מאנטיסתנס. הבחור ענה "אני לא יודע". זינון שאל אותו אם הוא לא מתבייש לחפש כשלים אצל הפילוסוף מבלי לבחון קודם מה טוב בדבריו ומה אפשר ללמוד ממנו? היום פילוסופים נוהגים לתת את עקרון החסד לכתבים של אחרים. זה די דומה. אפשר לטעון שאנו מרוויחים יותר מקריאת ספר אם נחפש קודם את הקטעים הטובים. אחרת, אם נתמסר לביקורת מיידית, אנו מסתכנים בהחמצה לחלוטין של מה שהכי חשוב. לכן, תמיד כדאי לתת קרדיט ולהקשיב גם למי שלא מסכימים איתו. אחרי שאמרנו את זה, נכון לשים לב למי אנחנו מקשיבים. דוגמה לכך היא בעיית הדמגוגים והפופוליסטים. אני יודע שזה עלול לבלבל שאני מתחיל את הפרק בלומר שאנחנו לא צריכים להיות אידיוטים ולא ליפול שבי אחר אלה שמנסים לשכנע אותנו. אבל גם אמרתי לא להיות בורים. אז חלק מהעניין. הסטואים תמיד העדיפו לראות את כל התמונה. אז אמנם אני מביא צדדים מנוגדים. אבל יש אמת אחת ברורה. כי נכון להקשיב גם למי שמתנגדים לו כי אולי אנחנו לא יודעים הכל והדעה שלנו היא לא בהכרח הכי נכונה. אבל גם נכון לבחון טוב טוב את מה שאנחנו שומעים ולמי שאנחנו מקשיבים. זה חלק מהחיים וחלק מהדמוקרטיה גם.
אז אם הזכרתי דמוקרטיה, הדמוקרטיה האתונאית בתחילת דרכה, עבדה לא רע. אבל די במהרה התבררו פגמים מהותיים בשיטה. כך שלא עבר הרבה זמן מאז כינונה של הדמוקרטיה, הפגמים שבשיטה נוצלו היטב על ידי חלק מהאנשים.
אבות הדמוקרטיה האתונאית, הדור הראשון שלה, פעלו מתוך אינטרס של העיר מדינה.
הדיונים היו פוריים, עניינים ומבוססי עובדות. מנהיגים כמו פריקלס שהיה האב המייסד של הדמוקרטיה האתונאית, התייעץ עם מומחים ככל שהיה צורך מקצועי בכך.
תסכימו איתי שכאשר אתם חושבים על מנהל תקין במשטר השילטוני שתחתיו אתם חיים, הייתם רוצים שככה זה יהיה. דיון ענייני למען אינטרס הכלל ומבוסס על מומחיות ועובדות.
לקראת סוף חייו של פריקלס עלה דור פוליטיקאים חדש שכונו הדמגוגים. משעשע שמילולית המילה דמגוג, מורכבת מ"דמוס" - "עם" כמו במילה דמוקרטיה. ו"גגוס" שזה מנהיג. כלומר, המילה לכאורה חיובית, מנהיג-העם. אבל כבר מהעת העתיקה המילה היתה עם קונוטציה שלילית. אז היא הובנה כמו מישהו שממריד את העם. כבר ביוון העתיקה "דמגוג" לא היה מי שמנהיג את העם, אלא מי שמנצל את העם ועושה לו מניפולציות. בד"כ זה נעשה ברטוריקה של שלהוב העם ע"י עוררות של פחדים וכעסים.
הכוונה הלא מפורשת של הדמגוג היא להטעות את המאזינים. מראשוני הדמגוגים באתונה, היה קליאון. הוא האשים את פריקלס ואת שכבת האריסטוקרטים בשחיתות. על אף שהיה הוא עצמו מאותו מעמד והוא עצמו גם הואשם בשחיתות. הטקטיקה שלו הייתה בין היתר לתקוף את האופי של פריקלס ואריסטוקרטים אחרים. הוא היה מדבר בגסות, צועק ונואם באופן חריף. יש שתיארו אותו כשהיה נואם כאילו הוא שחקן סאטירי. זה התרחש בתקופת סוקרטס. אולי בחלק מהמקרים קליאון צדק. אבל מהרגע שהוא הופיע עם הטקטיקות הללו על הבמה הציבורית, החלה הדמוקרטיה האתונאית להתדרדר עד לכדי דיקטטורה. בתקופה שכונתה תקופת 30 העריצים. וכאן הנקודה, ביחס לטקטיקות הללו. משהו יכול להיות נכון וגם מטעה באותו זמן.
לדוגמא, פריקלס הציע שהאתונאים ימנעו מלהילחם ביריבים שלהם הספרטנים ובני בריתם באמצעות חיל רגלים. כי האתונאים היו חזקים יותר בים. התגובה של קליאון היתה שפריקלס מנצל כספי ציבור באופן שגוי. אולי הוא צדק, אבל זה היה לא קשור לדיון על המלחמה בספרטה. זו הרי הטעיה. שינוי כיוון מהדיון. אף פעם טיעון לגופו של אדם לא מוכיח שהוא טועה או שדבריו לא נכונים, אפילו לא מוכיח שהכוונות שלו לא טהורות. אפילו אם הטענות נגד האופי של האדם, הן נכונות. אפשר להשתמש בעובדות אמיתיות על מנת להסית את את המאזינים להסקת מסקנות לא נכונות ולפעמים אפילו מסקנות מסוכנות.
יש מאמר של פילוסוף יהודי אמריקאי בשם הארי פרנקפורט שפורסם ב-1986 ואח"כ הפך להיות ספר רב מכר, תחת השם "על בולשיט". הטענה של הארי פרנקפורט, היא ששקר ובולשיט, אלו 2 דברים שונים. אנשים רבים אינם ערים להבחנה בין הדברים. זו בעיה גדולה כשמישהו לא מבחין בין בולשיט לבין שקר. משחר ההיסטוריה הכישרון האנושי לשקר, הוא סוג של טאבו. אנשים נשבעים לא לשקר כאשר הם מעידים בבית משפט, אנשים מענישים את הילדים שלהם אם הם משקרים. אפילו בעשרת הדיברות - הדיבר ה-9 הוא : לא תענה ברעך עד שקר הוא מצוות לא תעשה על נתינת עדות שקר. כלומר לא להעיד עדות שקר. אבל אין אף דיבר, שאסור לשקר. יש הבדל בין עדות לא נכונה שתפגע באחר לבין לשקר בכלל. אולי מי שכתב את 10 הדברות, חשב שזו דרישה בלתי אפשרית לצפות מאנשים שלא ישקרו.
אבל יש לא מעט אנשים שלא משקרים ועדיין הם מעוותים דברים, מסיטים את תשומת הלב מהמציאות, מהאמת.
העולם מלא כבר מימי קליאון באתונה העתיקה, באנשים שהם אמנים בלעוות את המציאות. מומחי רטוריקה ופוליטיקאים מיומנים. המטרה היא לשכנע את המאזינים בכל מה שהם רוצים לשכנע אותם בלי קשר לאמת. זה לא חשוב להם אם זה הולם את המציאות או לא, מה שחשוב זה שהם מצליחים לשכנע את הקהל. בעת העתיקה זה גם הוליד מקצוע חדש של הסופיסטים. אנשים שמטרתם ללמד אחרים איך לנהל דיון על כל דבר ולצאת כשידך על העליונה והם גבו על כך תשלום. הם לעיתים הצטיירו כפילוסופים, אבל המטרה האמיתית שלהם לא היתה חקר האמת, אלא שכנוע אחרים באמת כפי שהם רצו שיראו אותה. יש כאלה גם היום.
לדוגמא - רוג'ר סטון האסטרטג הפוליטי והנאמן של טראמפ ועוד לפני טראמפ האיש היה דמגוג גדול.
אפשר למצוא גם את הספר האחרון של, רוג'ר סטון - חוקי סטון.
יש גם סרט דוקומנטרי בנטפליקס: get me roger stone
הסיפור של סטון מזוהה מאוד עם זה של הנשיא טראמפ. סטון טוען שהוא התחיל לנסות לשכנע את טראמפ להעמיד את עצמו כמועמד לנשיאות עוד ב-1988, למרות שטראמפ לא היה מעוניין בהתחלה. "השקתי את הרעיון של דונלד ג'יי טראמפ לנשיאות", הוא אומר. עם זאת, מאוחר יותר הוא מסייג זאת באומרו,
"אלה שטוענים שגרמתי לטראמפ להיבחר טועים. טראמפ גרם לטראמפ להיבחר. סטון אמר על טראמפ: "הוא נחוש להצליח, חכם, עקשן ופטריוטי אמיתי. עם זאת, אני נמנה עם קומץ שראה את הפוטנציאל שלו למנהיגות לאומית ולנשיאות."
סטון הוא מומחה לקמפיין נגטיבי. הקריירה הפוליטית שלו החלה כבר ב-1972, כאשר, בגיל עשרים, הוא הצטרף לצוות הקמפיין הנשיאותי של ריצ'רד ניקסון. ניקסון הפך לגיבור שלו לכל החיים. ואכן, סטון אוסף מזכרות של ניקסון ולמעשה יש לו קעקוע גדול של פניו של הנשיא לשעבר על גבו. עם זאת, לאחר שערוריית ווטרגייט והתפטרותו של ניקסון, נותר סטון עם מוניטין של מקצוען בתור "פוליטיקאי מלוכלך". אבל סטון חיבק את הדימוי והוא הפך את זה בהצלחה לדימוי שלו, ושרד קריירה ארוכה, אם כי שנויה במחלוקת, בפוליטיקה. בשנות ה-80 הוא עבד בקמפיין הנשיאותי של רונלד רייגן והקים את חברת ייעוץ פוליטי.
לימים הוא החל לייעץ לטראמפ באופן רשמי ולא רשמי.
סטון הוא אדם שקשה לתאר, הוא ססגוני, בוטה, ישיר אבל מעל לכל אפשר להגיד בביטחון שהוא נהנה ממחלוקת. שם הוא פורח. הסרט בנטפליקס שיצא ב 2017 בנוי סביב עשרה מה"כללים" של סטון להצלחה בחיים ובפוליטיקה. אח"כ הוא לקח את זה קדימה וכתב ספר
Stone’s Rules: How to Win at Politics, Business, and Style
יש כאלה המתארים את סטון כשילוב של מקיאוולי סון טסו - כותב "אומנות המלחמה".
בסרט יש כ 10 חוקים - חוקי סטון אבל בספר הוא כבר משתולל ויש כמה מוזרים.
כפי שהכותרת מרמזת, חלק מהכללים נוגעים יותר להצלחה בחיים, חלקם ספציפיים יותר לפוליטיקה. חלק ניכר מהם עוסקים בייעוץ כללי, כמו כלל מס' 18: "חולצה לבנה + פנים שזופות = ביטחון עצמי" או כלל מס' 36, שטוען "חום הוא צבע החרא". הוא כולל גם את המתכון של אמא שלו לרוטב פסטה (או ליתר דיוק "סאנדיי גרווי"). ישנן הוראות כיצד להכין מרטיני בדיוק כמו שניקסון עשה - "שלפי סטון נהג לומר עליהם, "יותר מאחד מאלה ואתה רוצה להכות את אשתך". בקיצור לא פילוסופיה עמוקה.
החוקים מתוך הסרט הם להלן השארתי גם הנוסח האנגלי בשביל הטון שלהם:
it is better to be Infamous than never to be famous at all
עדיף להיות ידוע לשמצה מאשר לעולם לא להיות מפורסם בכלל
attack attack never defend
תתקוף תתקוף תתקוף, לעולם אל תתגונן
business is business
עסקים הם עסקים - (במובן שזה אף פעם לא אישי)
hate is a stronger motivator Than Love
שנאה היא מניע חזק יותר מאהבה
to win you must do everything
כדי לנצח אתה חייב לעשות הכל
reinvent yourself
להמציא את עצמך מחדש
think big. be big
לחשוב בגדול. להיות גדול
what's in the public domain is fair game
מה שפומבי הוא מותר
יש עוד, אבל אני לא מעודד להיות רוג'ר סטון.
סטון עצמו מאמין ש"כדי להבין את העתיד, אתה חייב ללמוד את העבר" (כלל מס' 4: "העבר הוא פרולוג מזוין") מי שמתעלם מההיסטוריה נידון לחזור עליה. אפשר לבחון את כללי החיים שלו מנקודת המבט של הפילוסופיה היוונית העתיקה, שהתמודדה עם דמגוגים לפני כמעט 2500 שנה, עוד בתקופת סוקרטס. חלק מההנחות הבסיסיות לגבי הדרך הטובה ביותר לחיות, או למשול, לא השתנו הרבה.
ואכן, הטיעונים שסוקרטס והסטואים טענו נגד הסופיסטים העתיקים מתייחסים להבדל ערכי כה מהותי עד שהם עדיין רלוונטיים לא פחות היום. הכללים של סטון מכילים בעצמם כמה הדים לוויכוחים פילוסופיים עתיקים לגבי הדרך הטובה ביותר לחיות את החיים. לפעמים הוא אומר דברים שדומים לסוקרטס או לסטואים ולפעמים הוא נשמע יותר כמו יריביהם הסופיסטים. אז בואו נסתכל על כמה דוגמאות מרכזיות…
כלל מס' 5 של סטון מייעץ בפשטות "צור את המזל שלך". זוהי חוכמה עתיקת יומין. גם סוקרטס טען, שחכמה היא המתנה הגדולה ביותר של האדם מכיוון שהיא מאפשרת לו להפוך מזל רע לטוב. אפיקטטוס, גם אמר שלחוכמה, כמו שרביט הקסמים של הרמס, יש את הכוח להפוך כל מה שהיא נוגעת בו לזהב - דהיינו האדם החכם יודע איך להפוך את המזל לטובתו.
כלל מס' 60 של סטון הוא הגרסה שלו לשרביט של הרמס: “Sometimes you’ve got to turn chicken shit into chicken salad.” את זה אני לא אתרגם. הוא אומר בפוליטיקה ובחיים, אתה משחק את הקלפים שמחלקים לך. לפעמים אתה צריך לקחת את החיסרון הכי גדול שלך ולהפוך אותו לפלוס. זו נקודה שאפשר לחיות איתה, לא אתווכח.
לפי סטון, דונלד טראמפ הוא דוגמא לפילוסופיית החיים הזו. באופן דומה, כלל מס' 13 "לעולם אל תוותר" עבור סטון, דונלד טראמפ, וינסטון צ'רצ'יל וריצ'רד ניקסון הם המופתים של חוסן פסיכולוגי והתמדה מול כשלונות. סטון מצטט את ניקסון שאמר "אדם לא גמור כשהוא מובס, הוא גמור רק כשהוא מוותר". אבל אני שואל, מה אם אתה עושה את הדבר הלא נכון? הקריטריון הוא רק לא לוותר? בקיצור, אין מוסר שנלווה לנחישות הזאת.
חוק מס' 54 "שנאה היא מניע חזק יותר מאהבה" נראה שזו אחת מהנחות היסוד של כל הפילוסופיה הפוליטית של סטון. זה הבסיס לאסטרטגיה האהובה עליו: קמפיין שלילי. שנאה היא, לדעתו, המניע החזק ביותר המעודד את הבוחרים בבחירות בארה"ב ונראה שגם אצלנו:
איכשהו סטון טוען שהקמפיין של טראמפ היה חיובי “Make America Great Again”. אבל הוא נהנה מאוד מקמפיין שנאה יוקדת להילרי קלינטון.
הטענה שלו היא שאנשי צדק ושמאלנים לא הגונים (מילים שלו), שמזלזלים בפוליטיקה של פחד ושליליות פשוט מתכחשים למציאות הטבע האנושי, ורק עובדים על עצמם. אי אפשר פשוט למחוק רגשות או להתעלם מהם, ולהאמין שהם יכולים זו גישה אובדנית ונאיבית לתחרות פוליטית.
שנאה וכעס הם בהחלט מניעים רבי עוצמה, אבל גם פחד וחרטה. כשאנשים פועלים מתוך שנאה, הם בדרך כלל לא חושבים בצורה רציונלית על ההשלכות הרחבות יותר או ההשלכות ארוכות הטווח של מעשיהם. זה מוביל לעתים קרובות לתנודת מטוטלת כאשר מתגלות ההשלכות השליליות של החלטות מונעות מכעס. הבוחרים עשויים לפעול מתוך כעס (כתוצאה מקמפיין שלילי) אבל אז יתחרטו על החלטתם ברגע שהם נרגעים שוב.
הסכנה של קמפיין נגטיבי היא שבהצבעה נגד מישהו לא באמת מצביעים בעד מישהו אחר. מצביעים לא על בסיס כשירות, או יכולות וכוונת נכונות אלא רק בגלל שהם מסמלים התנגדות לדמות ששונאים. עם זאת, זה יכול לפגוע בצורה דרמטית, אם יתברר שהחסרונות של המועמד הזוכה לא נלקחו בחשבון.
סטון הוא די כנה לגבי שימוש באסטרטגיית הקמפיין הנגטיבי שלו. הוא מבקש ליצור מסך עשן ולהסיט את תשומת הלב מביקורת שעלולה לפגוע בבעלי בריתו.
טכניקת השקר הגדול
סטון כותב:
"טכניקת המניפולציה של "השקר הגדול" מיוחסת בטעות לראש התעמולה הנאצי ג'וזף גבלס, למעשה היא תוארה לראשונה בפירוט על ידי אדולף היטלר עצמו. […] אף על פי כן, הטקטיקה של יצירת שקר כל כך נועז, ואפילו כל כך מפלצתי שהוא מקבל חיים משלו, חיה וקיימת בכל הפוליטיקה והתקשורת האמריקאית. הפוך את זה לגדול, שמור על זה פשוט, חזור על זה מספיק פעמים, ואנשים יאמינו לזה."
הדוגמה הקלאסית היא תיאוריית הקונספירציה, שטענה בצורה שקרית שברק אובמה נולד בקניה כדי להטיל ספק בכשירותו לכהן כנשיא ארה"ב. סטון הצהיר בעבר בראיון כי למרות שלא נטע במוחו של דונלד טראמפ את הרעיון הזה, הוא עודד אותו להמשיך ולהפיץ אותו.
סטון מאמין שאם מישהו תוקף אותך בפוליטיקה אתה צריך להתמקד בתקיפת האופי שלו אפילו יותר באגרסיביות ממה שהוא תקף את שלך, ולהימנע מלהגן על עצמך בצורה רציונלית. זה מה שהפילוסופים מכנים את הכשל האד-הומינם - טיעון לגופו של אדם, אצל סטון היא אסטרטגיה רטורית מכוונת. זה דומה גם לכשל של "Whataboutism" כלומר במקום לדון בנושא מסוים שואלים "אבל מה עם?" ומסיתים את הדיון ועושים הקבלות לא נכונות. בעניין שינוי הנושא, לדוגמא טענו שהרוסים עזרו לטראמפ או שסטון עצמו היה לו חלק בויקיליקס, אז מהצד השני טראמפ וסטון טענו כנגד שרת המיילים של הילרי קלינטון. הכוונה היא שכולם ישכחו את הביקורות שהושמעו נגדך ויתמקדו בהאשמות, נכונות או שקריות, שאתה מעלה נגד יריביך. אם זה עובד, הסטת אותם לגמרי ממך ובמקום זאת שלחת אותם לבור ארנב אינסופי של תיאוריות קונספירציה. כמובן, זה לא מוכיח שאתה חף מפשע, זה רק מסיט את תשומת הלב מהבעיה על ידי שינוי הנושא.
סטון מקדים את הכללים שלו בהסבר:
"מבחינתי, הוא אומר, הכל מסתכם ב-WINNING. זה מסתכם בשימוש בכל אמצעי חוקי זמין כדי להשיג ניצחון עבור חברי ובני בריתי, ולהנחיל תבוסה מוחצת, מבזה למתנגדים שלי וכן, לאויבים".
בעת העתיקה, אנשים היו יוצאים מהבית למקומות בהם היו יכולים לשמוע את הפוליטיקאים, את הסופיסטים, למשל לשוק באתונה, או בתקופות יותר מודרניות, נגיד הייד-פארק בלונדון. היום, כל אותם מפרסמים, סוחרי כזבים, פופוליסטים מגיעים עד אלינו באמצעות התקשורת, הרשתות החברתיות ואפילו בהודעות טקסט כפויות שהחריגו אותם מחוק הספאם. כי לכאורה הם לא נועדו למכור לנו משהו. אבל הם הכי מנסים למכור לנו. גם משפיעני רשת מנסים למכור לנו על בסיס הפופולריות שלהם ולא על בסיס מה שנכון או לא.
נחזור רגע לעת העתיקה. לתקופה של מרקוס אורליוס.
בתקופת רומא שגשו מחדש הסופיסטים והתקופה נקראת תקופת הסופיסטים שניה באימפריה הרומית. אחד המובילים ברומא בתחום, היה בחור בשם אטיקוס הרודס לא השתייך לאסכולה הסטואית, אלא היה מתומכי הסופיסטיקה השנייה. וזה לא הולך ביחד. היא היתה קצת שונה מהתנועה הראשונה ביוון. היא הייתה מעין תנועת תחייה של תרבות יוון הקלאסית. אותו אטיקוס הרודס, היה מורה של לא אחר מאשר ידיד המערכת, מרקוס אורליוס.
אטיקוס כנראה גדל בחצר סבו של מרקוס אורליוס לצד אמא של מרקוס והיה אדם בעל שכל וכישורים רבים. כשמרקוס היה בן 15, אטיקוס מונה למורה של מרקוס לרטוריקה יוונית. כנראה היו למרקוס 3 מורים לרטוריקה. אטיקוס היה איש מאוד מאוד עשיר וגם שנוי במחלוקת. הוא הכיר את תורתו של אפיקטטוס, אבל לא הסכים איתו. הוא הוא היה מבקר חריף של הסטואיות ואמר עליה:
"הדיסציפלינות הללו של פולחן חסר הרגשות, שרוצות להיחשב רגועות, אמיצות ויציבות כי הן אינן מגלות תשוקה ולא צער, לא כעס ולא עונג, חותכות החוצה את הרגשות הפעילים יותר של הרוח ומזדקנים בפאסיביות, חיים איטיים, נטולי אנרגיה.". כמובן שהביקורת שלו לא נכונה. גם לא היה מזיק לאטיקוס קצת סטואיות מאחר והוא היה איש אלים ואף עמד למשפט על האלימות שהפגין. כנראה לא היה איש לבבי במיוחד. יש אפילו עדות שבעת משפט הוא התנפל על מרקוס אורליוס על הקיסר, אבל עצרו אותו. איכשהו התחמק מעונש מוות על תקיפת הקיסר. על פי הדיווחים, מרקוס מצידו, לא התרגש ונהג בקור רוח ושלווה והמשיך במשפט.
מרקוס אהב רטוריקה, אבל נמשך יותר לפילוסופיה הסטואית. הערכות בקרב היסטוריונים שלמרות שהיה מלומד כבר מגיל 12, הוא הקדיש את עצמו לסטואיות רק בגיל 20. עדיין עם חושבים על זה, זה ממש מוקדם.
בספר הראשון של מחשבות לעצמי, מרקוס מהלל דמויות מפתח בחייו. כאלה שהוא למד מהם והושפע מהם. אף אחד מהם הוא לא המורה שלו לרטוריקה היוונית אטיקוס. הוא כן מזכיר מורים אחרים שלו. גם את המורה שלו לרטוריקה לטינית שהיה חבר פרונטו והוא כותב עליו: "11) מפְרוֹנְטוֹ:להבין עד כמה שפל, גחמני ונבזי הוא שלטון עריצות; וכי בדרך כלל אלה, שאותם אנו מכנים 'אצילים', לוקים משהו בחיבתם לבני־אנוש"
זה לא נשמע כמו מישהו שלימד אותו לנצח בכל מחיר.
המורה שלו לרטוריקה היוונית, אטיקוס הרודס הוא אחד המורים הכי מפורסמים ברומא באותה עת וחבר של המשפחה של מרקוס, אבל הוא מתעלם ממנו לחלוטין בספר "מחשבות לעצמי". כאילו הוא מתעלם מהגישה עצמה ומהאיש. גם הקיסר אדריאנוס שהסליל את מרקוס לקיסרות, הוא דמות שמרקוס מתעלם ממנה בספר וגם הוא חבב את הסופיזם ואת הויכוחים הפילוסופים שכל מטרתם הייתה לצאת מנצח בויכוח.
המורה שמרקוס כן מזכיר והכי הרבה, הוא יוניוס רוסטיקוס. כנראה הוא זה ששכנע את מרקוס לאמץ את הסטואיות ולא את הסופיזם שהיה נפוץ.
בספר הראשון של מחשבות לעצמי (7):
"מאת רוְּסִטיקוּס קבלתי ה ֹצרך לעסוֹק בתם־לב ב ִשׁפּוּר המעשים ותקון המדות; להתרחק משקידה בדרכי הסופיסטים, אף לא לכתוב על נושאים מופשטים או לשאת דרשות מוסר בטלות ולקשט בנוצות ססגוניות וִלהראות בפומבי כאיש חסיד ופרוש ורודף צדקות… לקרא כל דבר בדיוק נמרץ ולִהזָּהר מלחרוץ משפט על־פי השקפה שטחית ומלהסכים מהר ללהג ריק, על־ידו נודעו לי גם מאמרי אפיקטטוס, אשר השאיל לי מאוצר ספריו".
כלומר הוא למד מרוסטיקוס לשפר את עצמו ולנהוג על פי המידות הטובות. למעשה ביוונית עתיקה בה כותב מרקוס, "השיפור העצמי" כתוב "תרפיה". זאת אומרת תרפיה עצמית- לשפר את האופי ואת הנפש. אז הוא למד לשפר את עצמו ולהתרחק מהסופיזם. לבחור בדרך שתוביל אותו לבקש את האמת. להיזהר מלחרוץ משפט נמהר על פי השקפה שטחית זה חלק מהעניין. אנחנו יכולים להודות לרוסטיקוס שכיוון את מרקוס אורליוס הרחק מהסופיזם וגם השאיל לו את ספרי אפיקטטוס.
מרקוס מסיים את הספר הראשון של "מחשבות לעצמי", באומרו:
"לבסוף גם מה שבֹרב אהבתי לחכמה לא נפלתי בידי אחד הסופיסטים ולא כליתי שנותי להבל בקריאת ספרי־להג, בפתרונות להקשי־חכמה וַבקשת אותות בכוכבים".
הגיוני להניח שהוא מתכוון שמזל שלא המשיך בדרכו של איש הרוח הכי משפיע ברומא אטיקוס הסופיסט אלא הלך בדרך של הסטואיות.
על אביו המאמץ הקיסר אנטונינוס פיוס, הוא כתב שלמד ממנו שלא היה יכול איש לומר עליו, שהוא מתחכם - דהיינו סופיסט… "את חובבי־הדעת האִמתּים ידע לַכבּד לפי ערכּם, מבּלי השפיל כבוד אחרים ומבּלי נטות אחריהם בכל דבר." כלומר הוא לא הלך שולל אחרי דברי אחרים.
זה נאמר גם בניגוד לאדריאנוס שהזכרתי קודם שהקיף עצמו ביועצים הסופיסטים. הוא ראה באנטונינוס פיוס מודל לחיקוי. גם בהיבט בו ניהל את ממשלו.
אם נסתכל על זה מלמעלה רגע. אז מרקוס למעשה אומר שהמורה שלו רוסטיקוס פקח את עיניו לטפח את האופי שלו ולעשות זאת באמצעות תרגול סטואי ותרפיה עצמית. הוא הרחיק אותו מהסופיסטים - או אלא שביימינו היינו רואים אותם יועצים פוליטיים פופוליסטים. זה ממש כאילו הוא ראה את האור וחזר בתשובה. כמובן תשובה סטואית. הוא ניצל מציפורני אלה שלא עניין אותם האמת והצדק, אלא הניצחון, בהשאלה לתקופה אחרת, הוא ניצל מה-מקיאווליסטים ורוג'ר סטונים של העולם.
הוא המשיך לאהוב רטוריקה ככלי אבל לא כתפיסת עולם. כי התפיסה הסופיסטית אומרת שכוח השכנוע הוא מטרה בפני עצמה בעוד שהסטואיות, רואה באמת מטרה בפני עצמה. הצדק והמידות הטובות. כוח שכנוע בלי מוסר שנלווה לו, הוא כלי מסוכן.
או כמו שסנקה אמר במכתב 76 לחברו לוקיליוס:
"אומרים שספינה היא טובה, לא זאת הצבועה בצבעים יקרים, לא זאת שחרטומה מצופה כסף או זהב, לא זאת שפסל פטרונה מגולף בשן הפיל, לא זאת העמוסה באוצרות מלכים, אלא זאת היציבה והחזקה, שחיבוריה הדוקים ואינם מחדירים מים, מוצקה ועומדת במשברי הגלים, מצייתת להגה, מהירה ואינה נכנעת לרוחות. תאמר שטוב החרב אינו חגורתה המוזהבת ונדן משובץ באבנים טובות אלא זאת שקצה לה חד וחודה יחורר כל מגן. אין שואלים אם יפה הסרגל אלא אם הוא ישר".
נשווה את זה רגע לסופיסטים, או רטוריקנים בעלי כישורי שכנוע וכריזמה. כל מטרתם היא לשכנע. הם צובעים את הספינה וחגורת החרב. לא משנה אם הספינה יציב או לא. אם היא חדירה למים או עומדת במשטר רוחות. מה שחשוב הוא איך מקשטים את הטיעונים ואיך מסבים את תשומת לב הקהל לטיעונים יפים ולא לאמת.
ובהשאלה מסוקרטס, פוליטיקאי שמוכשר ברטוריקה אבל חסר חוכמה מוסרית, הוא לא טוב מאדם שמחזיק בחרב חדה אבל עיניו מכוסות. השפעה רטורית היא מסוכנת בידיים של חסרי המוסר.
כמו שאומר סוקרטס בדיאלוג גורגיאס מאת אפלטון שמדינאי טוב, דואג לעמו כמו שרופא דואג למטופליו. הרופא לומד רפואה, תזונה, על תרופות על מנת שיוכל לעזור לעמו. מה שחשוב פה, הוא שאנחנו יכולים לסמוך על המקצועיות שלו שהיא נועדה למען הריפוי שלנו. לא למטרת שכנוע באינטרס שמתאים לו. הדמגוג הוא למעשה כמו מוכר סוכריות. הוא ניזון מהפידבק שלנו שהמוצר שלו מתוק וטעים. הוא מזין אותנו באותו הדבר שוב ושוב. מוכר לנו סיפורים - בולשיט אם נחזור למאמר על הבולשיט. הוא מאכיל אותנו בכל ג'אנק פוד שניקח. לא משנה מה התוצאה ואם זה בריא לנו.
כל עוד נהיה בורים בפילוסופיה דהיינו חשיבה חופשית, כל עוד נהיה בורים בעניין צדק ומוסר. בורים בענייני המוסר והצדק - האינטרס הרחב של החברה שלנו. כנראה שנבלע כל מה שמאכילים אותנו. העיקרון הוא כמו שמרקוס אמר: מה שלא טוב לכוורת לא טוב לדבורה. ואפשר להפוך את זה למה שטוב לכוורת טוב לדבורה. אם מעשה כלשהו לא טוב לכלל החברה, הוא לא טוב לפרטים שבה. אם אנחנו נפעל למען אינטרס צר, אנחנו פועלים בניגוד לטובת הכוורת. מי שדמגוג ומשכנע לטובת האינטרס שלו, הוא פוגע בכוורת ובדבורים שאותם הוא משכנע - האידיוטים השימושיים.
המומחיות של סופיסטים, או דמגוגים או פוליטיקאים פופוליסטים, היא לגרום לבורים להשתכנע בכל מה שהם מאכילים אותם, בכל מה שהם מנסים לשכנע אותם בו.
מרקוס אורליוס בחר בסטואיות כדי להעיר את עצמו מהסופיסטים. הוא בחר דרך שמצריכה אימון מתמיד של החשיבה החופשית שלו.
הוא מהווה לנו דוגמא איך להתחמק מהשפעות פופוליסטיות. הנקודה הזאת היא חשובה מאוד. כי למעשה הגישה של מרקוס, קיסר פילוסוף - שליט יחיד למעשה, היא זאת שיכולה להציל את הדמוקרטיה. את דעת הקהל. הקהל פשוט צריך לרצות לא להיות מושפע מפופוליזם. אני אומר פשוט צריך לרצות אבל זה לא קל בטח שזה סביבנו כל הזמן.
מרקוס מתייחס לזה גם כעניין פילוסופי וגם תרפי. מאת רוְּסִטיקוּס קבלתי הצרך לעסוֹק בתם־לב בשׁפּוּר המעשים ותקון המדות; להתרחק משקידה בדרכי הסופיסטים.
התרופה היא חשיבה רציונלית. זה אומר, לא להיסחף אחר דחפים שלנו או פחדים. להתגבר על תאוות. להתגבר על המחשבה שאנחנו צודקים כל הזמן. ויש סימני אזהרה. אם אנחנו מתחילים להיות מודאגים או כעוסים בגלל דברי פוליטיקאי, זה סימן מקדים שמישהו עושה עלינו מניפולציה. זה מישהו שרוצה שנפחד ונכעס. ככה ניתן לשלוט בנו. אי אפשר לשמור על אובייקטיביות כשאנחנו כועסים או מפחדים ודואגים. הסימן המקדים הזה אמור להעיר אותנו לחשוב רגע רציונלית ובאובייקטיביות.
ברגע שאנחנו מתחילים לזהות שאנחנו כועסים או מודאגים או מפחדים, אנחנו מייד צריכים להיזכר בציטוט מאפיקטטוס שגם מרקוס אורליוס מצטט "לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות" אפיקטטוס מוסיף שאם משהו מטריד אותנו, מעכב אותנו או גורם לנו כאב. אנחנו צריכים להאשים את הדעה של עצמנו. זה אמור לתת לנו ריחוק מה גורם שהשפיע עלינו ולעורר בנו את ההיגיון הרציונלי. אנחנו יכולים לחשוב באופן יותר אובייקטיבי כשיש לנו ריחוק קוגניטיבי. שאנחנו נתונים לכשפי הדמגוגים. הם הרי רוצים שנחשוב שמה שהם אומרים זו המציאות. זו האמת.
אני מציע להשתמש בטכניקה של מרקוס אורליוס.
הוא כותב לעצמו בספר השלישי של "מחשבות לעצמי":
"11) עלינו להוסיף עוד דבר אחד לעקרונות האמורים. לעולם הגדר לעצמך טיבו של רושם המתקבל בשכלך, קבע לו מתווה, על מנת להבין אל נכון את מהותו האמיתית, החשופה, להכירו בשלמותו ואת כל מרכיביו. אמור לעצמך את שמו המדויק וכן את שמות חלקיו המרכיבים אותו, העתידים אף להתפרק ולהביא להיעלמותו. 2) הרי אין דבר אשר ירבּה גדלות רוחנית כאותה יכולת בדיקה יסודית ואמיתית, הבוחנת לאשורו את כל המתרגש עלינו בחיינו, וכן היכולת לראות תמיד את הדברים הללו כאמצעי להגות בטיבו של היקום — כיצד מועיל לו הנושא הנדון, מהו ערכו ביחס לעולם וביחס לאדם; … מהו דבר זה היוצר בי רושם עתה? מהם מרכיביו וכמה זמן יעמוד הוא בעינו? מהי המידה הדרושה כדי להתמודד עמו עדינות, אומץ, אמת, יושרה, פשטות, עצמאות וכיוצא באלה?"
כלומר מרקוס לא קונה כל מה שמוכרים לו. הוא עושה תרגיל מחשבתי שימנע ממנו ליפול שבי אחר דברי דמגוגים ו\או רטוריקנים מוכשרים. הוא קובע מתווה של הדברים ומנתח אותם. מה האינטרס, מה המרכיבים של הדברים ומה יש בי כדי להתמודד עם הדברים האלה.
עצם ההליך המחשבתי מונע ממני ללכת שבי. להתחיל לדאוג ולפחד ואם כבר התעורר בי כעס או פחד, זה יפרק אותם. אז המטרה שלנו היום היתה לפקוח את עינינו. את התרגול של מרקוס צריך לעשות בכל דיון. לא רק בהאזנה לדמגוגים, פופוליסטים וסופיסטים. זה למעשה תרגול של חשיבה חופשית ולא מושפעת.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments