top of page

פרק 118 מונגש- על הסאטירה "הדלעתו של קלאודיוס"



Apotheosis of Venice (1585) by Paolo Veronese, a ceiling in the Doge's Palace


שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אתם יכולים לחפש גם דף האינסטגרם או קבוצת הפייסבוק. אם תעקבו, זה יעזור לכם לתרגל, להנכיח בחייכם ולשמר את הפילוסופיה הסטואית. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


אני זוכר כמה אירועים של אנשים מסוימים שהלכו לעולמם ואחרים דיברו עליהם באופן שלילי. אפילו מיד לאחר מותם. אף פעם התחברתי לזה. סנקה כן עשה את זה. הוא עשה את זה על הקיסר קלאודיוס. והוא לא חיכה יותר מידי לאחר מותו. היום אנחנו נדבר על סאטירה שכתב סנקה שנקראת "הדלעתו של קלאודיוס". אם המילה "הדלעתו", נשמעת לכן מוזר, אל דאגה אתם צודקים ואסביר אותה עוד מעט. אבל לפני הסאטירה, אני רוצה להציג 3 מקרים של ביקורת. הראשונה, שיר חדש יחסית של דודו טסה הנפלא. השיר יצא ב 2024. ונראה שהוא מתקשר למציאות בארץ. הולך כך: 

"ובימים ההם

אין מלך בישראל

אין, אין, אין מלך בישראל

בעיר דוד דממה

פחד ואימה

אין, אין, אין

מלך בישראל

ספינת הלב ריקה

אוניות של מלחמה

ביום צר לי

בלילה צר לי

תהום לתהום קורא

ואני אנא אני בא

עת לאהוב

ואין מלך בישראל

אין, אין, אין מלך בישראל

בעיר דוד דממה

פחד ואימה

אין, אין, אין מלך בישראל

על כן אקרא

בגרון אל החושך

כשופר ארים קולי

לילדי לאחיי לאמי

עת לאהוב

אין, אין, אין מלך בישראל

בעיר דוד דממה

פחד ואימה

אין, אין, אין מלך בישראל"


השיר השני שאני רוצה להקריא אבל הפעם קטע קטן, הוא מתוך השיר המופתי של לאונרד כהן הגאון:


Everybody knows that the dice are loaded

Everybody rolls with their fingers crossed

Everybody knows the war is over

Everybody knows the good guys lost

Everybody knows the fight was fixed

The poor stay poor, the rich get rich

That's how it goes

Everybody knows

Everybody knows that the boat is leaking

Everybody knows that the captain lied

Everybody got this broken feeling

Like their father or their dog just died


בתרגום חופשי:

כולם יודעים שהקוביות מזויפות

כולם מגלגלים אותן ומחזיקים אצבעות

כולם יודעים שהמלחמה הסתיימה

כולם יודעים שהטובים הפסידו

כולם יודעים שהקרב מכור

העניים נשארים עניים, העשירים מתעשרים

ככה זה הולך

כולם יודעים

כולם יודעים שהסירה דולפת

כולם יודעים שהקפטן שיקר

לכולם יש את ההרגשה השבורה הזו

כאילו אבא שלהם או הכלב שלהם פשוט מתו.


איכשהו לאונרד כהן הצליח גם לכתוב על התקופה היום אבל כבר ב 1988. והשיר הזה גם מתקשר בעוד אופן לפרק שלנו היום, נגיע לזה.

דוגמא נוספת שאני רוצה להביא היא תוכניות הסאטירה "היהודים באים" של כאן 11 ו"ארץ נהדרת של קשת 12. 

שתי התוכניות הללו הן סאטירה. 

המאפיין החשוב בסאטירה, הוא ביקורת. או חברתית או פוליטית. בשירים שהקראתי יש ביקורת. אצל דודו טסה, היא שאין מלך בישראל. אצל לאונרד כהן ב everybody knows הביקורת היא עלינו על בני האדם. שמשקרים לעצמם. "היהודים באים", מבקרים את הדת, את הציונות ועוד. "ארץ נהדרת", בעיקר את הפוליטיקה. אפשר גם כמובן להזכיר את "זהו זה". אם מישהו רוצה להעביר ביקורת, למה הוא צריך לעשות זאת בצורה של סאטירה? בעיני זו דרך לבקר את החזק. או מישהו בעמדת כוח, או תפיסה עולם דומיננטית ומושרשת שהמחזיקים בה, לא פוקחים את עיניהם לתפיסה אחרת. סאטירה שמופנית למישהו חלש, היא לא סאטירה, היא לעג. הסאטירה יכולה להפוך ללעג היא מקצינה תכונות של מושא הסאטירה, שאין להם קשר לביקורת. כמו שסנקה עשה במקרה של "הדלעתו של קלאודיוס". 

הספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, כלפי תפיסה פוליטית. ההיסטוריה הוכיחה שהוא גם צדק. 

גם בפרק הקודם, הזכרתי את הסרט "בריאן כוכב עליון", עוד סאטירה מעולה. 

דרך אגב, תזכירו לי בסוף הפרק להראות איך השיר של דודו טסה, הוא מאוד קרוב לתפיסה הסטואית. אפילו יותר מאשר סנקה בסאטירה שלו "הדלעתו של קלאודיוס". 

אז נעבור באמת לסנקה. בחלק 4 בסטירה הוא כותב כך:


חלק 4 (3): "הדברים האחרונים שהשמיע באוזני בני אנוש היה הצליל הרם שפלט מאותו איבר גוף שבאמצעותו התבטא בקלות רבה יותר מאשר באמצעות פיו: ' אבוי לי, חרבנתי אני חושב'. אין לי מושג אם עשה זאת, אך מה שבטוח - הוא חרבן את הכל".


הקטע חסר הכבוד הזה על הקיסר קלאודיוס שמת ב-13 באוקטובר 54 לספירה נכתב על ידי סנקה, הידוע גם כאחד הפילוסופים הסטואים הגדולים, הוא גם היה יועץ יורשו של קלאודיוס, נירון, ובין היתר מחזאי שהשפיע על שייקספיר. אבל הבוטות הזאת, היא לא מאפיין נפוץ אצל סנקה. בטח לא ישירה כנגד אדם. מכל הכתבים שלו ששרדו והגיעו אלינו, אין עוד משהו כל כך בוטה וכל כך לעגני. זה חריג ואכן חוקרים רבים נדרשו לשאלה למה הוא כתב דבר כזה.

"הדלעתו של קלאודיוס האלוהי" נכתבה זמן קצר לאחר פטירתו של הקיסר, ככל הנראה לרגל חגיגות חג הסטורנליה של דצמבר 54 לספירה, רגע מתאים, בהתחשב הן בכך שקלאודיוס אהב פסטיבלים והן בשל כך, שחג הסטורנליה נועד להיות היתולי והיה נהוג לבטל בו באופן זמני מוסכמות חברתיות.


אם הדימוי שלכם על קלאודיוס מעוצב על ידי משחקו הנפלא של דרק ג'קובי בגרסת ה-BBC של "אני קלאודיוס" על פי ספרו של רוברט גרייבס, אולי כדאי להטיל ספק בדימוי שכזה. קלאודיוס האמיתי היה הרבה יותר קרוב לסוג של עריץ שתואר על ידי סנקה, נוטה למעשי אכזריות שרירותיים ולא מודאג מכל מושג של צדק, למרות שהיה מנהל צבאי מוכשר. הדבר היחיד שמבדיל את קלאודיוס בפועל מזה המתואר ב"הדלעה" הוא שהקיסר בהחלט לא היה טיפש. אז שוב, זו סאטירה, אז כמובן שהמטרה שלה צריכה להראות אידיוט מברבר.


לסנקה היו סיבות אישיות לנקום בקלאודיוס, ששלח אותו לגלות באי קורסיקה משנת 41 עד 49 לספירה באשמת ניאוף עם ג'וליה ליווילה, אחותו של הקיסר לשעבר קליגולה. ההאשמות ככל הנראה הועלו מסיבות פוליטיות, על ידי אשתו של קלאודיוס מסלינה, שרצתה להיפטר מג'וליה ותומכיה.

סנקה התחנן בפני קלאודיוס שיחזיר אותו לרומא במכתב ניחומים מפורסם שכתב לחברו פוליביוס, אך ללא הועיל. פוליביוס איבד את אחיו וסנקה כתב לו מכתב תנחומים אבל גם התחנף לפוליביוס בעל ההשפעה כדי שיחזירו אותו לרומא. (מי שרוצה, יכול להאזין לפרק 64 שנושאו הוא המכתב הזה). רק לאחר שקלאודיוס התחתן עם אשתו הרביעית והאחרונה, אגריפינה, אמו של נירון, סנקה הוחזר לבסוף לרומא, בהתעקשותה של אגריפינה במטרה להדריך את נירון הצעיר. כנראה אגריפינה, היתה זו שהרעילה את קלאודיוס. טלנובלה אמיתית ואכזרית התחוללה בארמון הקיסרות.


כותרת המחזה בלטינית היא "אפוקולוצינטוסיס (דיווי) קלאודי".

 s “Apocolocyntosis (divi) Claudii.”

אפוקולוצינטוזיס היא מילה שהמציא סנקה, המתורגמת בדרך כלל כדלעת מכיוון שהיא משחקת על "קולוקינטה" (בלטינית cucurbita), שהיא סוג של דלעת או קרובת משפחה של הדלעת. המשמעות הסאטירית הברורה היא שראשו של קלאודיוס היה ריק כמו דלעת, או יש שחושבים שאם זו דלורית גם כן ממשפחת הדלועיים, אז הכוונה לגוף צר וראש גדול. אבל אפוקולוצינטוזה הוא גם משחק מילים על אפותיאוזיס, שהיה התהליך שבו הרומאים הקדמונים העניקו מעמד של אל, לבן תמותה (בדרך כלל, קיסר או אשתו). זאת אומרת שבעיקרו משחק המילים עם המילים האלהה - הפיכת הקיסר לאל, עם המילה דלעת.


ה"הדלעה" היא למעשה יצירה של סאטירה מניפאית, מקור הז'אנר בכתבים של Menippus מגדרה. עיר הלניסטית בירדן של היום ליד משולש הגבולות- ירדן,ישראל סוריה. הוא היה פילוסוף ציני. הסטואים והציניקנים היו קרובי משפחה פילוסופיים, והציניים השפיעו על הסטואים, עם הבדלים כמובן. אז זה לא מפתיע שסטואי החליט לעשות שימוש בפורמט הזה. יש עוד סיבות שנגיע אליהן אח"כ. 


עם זאת, זו שאלה טובה לשאול האם ה"הדלעתו של קלאודיוס האלוהי" היא יצירה סטואית - כפי שיש ששאלו גם לגבי הטרגדיות של סנקה - השאלה המעניינת יותר, האם זה טקסט שהולם סטואי. את התפיסה הסטואית. מרתה נוסבאום, שתרגמה את המהדורה האחרונה של הסאטירה לאנגלית, מספקת ניתוח מעניין שיהיה הגיוני יותר לאחר שנסתכל במהירות על הטקסט עצמו.

הסיפור מתפתח מיד לאחר מותו של קלאודיוס, כאשר הוא מועלה לאולימפוס בנוכחות האלים, שאמורים להחליט אם להכיר בו כאחד משלהם. מיד עם הגעתו, דברים לא הולכים טוב לקלאודיוס חלק ז' (3):

"הוא הבין שברומא אמנם לא היה אדם שווה לו, אך פה אין לו אותו מעמד: הרי התרנגול הוא המושל הבלעדי על ערימת הזבל שלו". 

פרופ' נתן שפיגל תרגם את המשפט הזה בספרו על סנקה: 

"התרנגול כוחו גדול ביותר על האשפה שלו".

המתרגמת של הסאטירה רחל בירנבאום בהוצאת מוסד ביאליק, כותבת שתרנגול הוא מובן אחד של המילה שהשתמש בה סנקה. כי זה סוג של משחק מילים. בלטינית המילה היא GALLUS דהיינו גאלי. כלומר המוצא של קלאודיוס הוא מן הגאלים. גם שישב באזור צרפת של ימינו. אז יש פה רמיזה כפולה. ראשית תרנגול חי על האשפה שהוא מייצר ומשאיר אחריו כמו שנאמר בציטוט הקודם: "מה שבטוח - הוא חרבן את הכל".

מובן נוסף שסנקה מתייחס אליו, הוא שקלאודיוס נולד בגאליה. 


זמן קצר לאחר מכן במחזה, כאשר יש דיון האם לקבל את קלאודיוס או לא, אחת הדמויות תוהה בקול רם איזה מין אל, בדיוק, הוא יהיה. ועונה על השאלה שלו:

"לאיזה מין אל אתה רוצה שהלה יהפוך. אל אפיקוראי הוא אינו יכול להיות: אל כזה הוא נטול דאגות משל עצמו ואין הוא גורם דאגות לזולתו. וכי אל סטואי? כיצד יכול הוא להיות, כדברי וארו, "עגול בלא ראש ובלא עורלה"? ובכל זאת יש בו משהו מן האל הסטואי - את זאת אני רואה עכשיו: אין לו לא לב ולא ראש". 

סנקה מתייחס פה להאלהת קלאודיוס לאל לא רק במובן פולחני דתי. אלא גם פילוסופי. האפיקוראים ראו באלים כחיים בשלווה בלי דאגות ובלי מעורבות בחיי אדם. אז הוא לא יכול להיות אל אפיקוראי, כי אין לו שלוות נפש והוא נוח להתרגז והוא מקור סבל לעצמו ולנתיניו. למשל ידוע שלעתים קרובות העמיד אזרחים למשפט באשמות מזויפות ודן אותם למוות מבלי אפילו לשמוע הצד שלהם בדברים.

הסטואים ראו את האל כביטוי של הלוגוס של הטבע. מאחר ורוח האל - הלוגוס מחלחל בחוקיות שלה לכל היקום אז האל הוא עגול כמו הקוסמוס. ככה הם ראו את זה. היו כאלה שלעגו לסטואים על התפיסה שלהם באותה עת. נראה שסנקה משתמש בלעג לסטואים. הוא מתאר את קלאודיוס חסר לב וחסר ראש -כלומר נטול שכל ואישיות. זה מתיישב עם כך שהסטואים ראו בטבע כאדיש לאדם. לא אל אישי, אלא חוקיות בלי ערך של טוב או רע. והכי חשוב האל הסטואי הוא יצור רציונלי לחלוטין, מה שבוודאי קלאודיוס אינו.


לגבי ווארו שמתייחס אליו סנקה, הוא מרקוס טרנטיוס וארו (116–27 לפנה"ס), שהיה אחד מהסופרים הרומאים הראשונים שכתבו סאטירה מניפאית, מה שאומר שסנקה מודע מאוד לסגנון שבו הוא מתבטא.



הקטע המרכזי של הסאטירה מגיע עם נאום שנשא אוקטביאנוס אוגוסטוס, הקיסר הראשון של רומא, שקלאודיוס היה צאצא שלו.

הוא פונה לסנאט הרומי שהחליט בצורה לא חכמה להלל את קלאודיוס (חלק י'):


"אני מעיד אתכם רבותי הסנטורים, שלא פציתי כאן את פי למן היום שנעשיתי אל. אני תמיד עוסק בענייני. אבל איני יכול עוד להסתיר את רגשותי ולהבליג על סבלי שמתעצם עוד ועוד בגלל הבושה. האם לשם כך הבאתי את השלום ביבשה ובים? האם למען מטרה זו עצרתי את מלחמות האזרחים? האם לשם כך הענקתי לרומא תשתית של חוקים, קישטתי אותה במבני ציבור, וכל זאת כדי…? מה אומר רבותי הסנטורים - איני מוצא את המילים. אין בכוחו של שום מלל לבטא את זעמי. לפיכך עלי להסתמך על אמרתו המפורסמת של הנואם צח הלשון מסאלא קורווינוס: "אני בוש בכוח הטמון בסמכותי". רבותי הסנטורים, הברנש הזה אשר נראה לכם כמו שאינו מסוגל לגרש זבוב היה מוציא אנשים להורג באותה הקלות שבה כלב מתיישב על רגליו האחוריות."


הנאום של אוגוסטוס - הקיסר הראשון של רומא. הוא הארוך והרציני ביותר בסטירה הזאת. הוא גם משדר הכי הרבה סמכות והדר בכל הטקסט הזה. זה כאילו הוא יו"ר הסנאט של מעלה ולא יופיטר. אוגוסטוס גם כפי שאמר בציטוט הזה, העניק לרומא תשתית של חוקים והוא ניהל את שלטונו על פי חוק. בעוד שקלאודיוס כפי שהראינו קודם, התנהל בקפריזיות וחוסר היגיון. 

אוגוסטוס אומר שהוא מרגיש בושה, כי קלאודיוס היה צאצא שלו. כמו  שאמר, קלאודיוס היה מוציא להורג אנשים באותה קלות שכלב מתיישב. 

קלאודיוס הוציא להורג 35 סנטורים ולמעלה מ 300 פרשים רומיים. 

לאחר מכן בסטירה ממשיך אוגוסטוס לפרט כמה מפשעיו של קלאודיוס, כולל מותם של שתיים מהנינות של אוגוסטוס קיסר, אחת מהן הייתה ג'וליה ליווילה שהוזכרה לעיל, המאהבת לכאורה של סנקה ואחות של קליגולה. הנאום מסתיים בתחינה ובאזהרה לאלים עצמם (חלק יא' 3):

"וכי את האיש הזה אתם רוצים לעשות עכשיו לאל? ראו את גופו: האלים היו בהלוך נפש זועף כשהוא יצא לאוויר העולם. לסיכום, לו יהגה בשטף שלוש מילים, ואסכים להיות עבדו. מי יעבוד אותו בתור אל? מי יאמין בו? בשעה שאתם מאליהים ברנשים כמותו איש לא יאמין שאתם אלים". 


המומים מהרהיטות והתשוקה של אוגוסטוס הקיסר הראשון, מחליטה אסיפת האלים, הסנאט של מעלה, להפוך את ההחלטה הראשונית להכניס את קלאודיוס לאולימפוס. עכשיו הוא אמור להיגרר לגיהנום:


"עליו לעזוב את השמים בתוך 30 יום, ואת האולימפוס בתוך 3 ימים. הסנטורים קמו, הצביעו ברגליים ותמכו בהצעתו. בלא שום דיחוי פיתל מרקוריוס את צווארו של קלאודיוס וגרר אותו מהשמיים לשאול".

האל מרקורי עושה את תפקידו המסורתי ללוות את המתים לשאול. רק שהפעם הוא תופס את קלאודיוס מהצוואר וגורר אותו. זהו נוהג של יחס לעבדים.


בדרכם לשאול, מרקורי וקלאודיוס עוברים בדרך הקדושה, רחוב מרכזי ברומא העתיקה שהוביל היישר אל הפורום. הם רואים סצנה מוזרה, שבהתחלה הם מפרשים לא נכון (חלק12):


"בשעה שהשניים היו במורד 'הדרך הקדושה' תהה מרקוריוס מה פשר ההתקהלות ההמונית של הבריות: האם זאת הלוויתו של קלאודיוס? האירוע היה כליל הפאר והושקעו בו עמל והוצאות אין קץ עד כדי כך שהיית בטוח לחלוטין שאל הוא זה שמובל לקבורה. כה רב היה מספר, כה רב המון המחצצרים, הקרננים ונגני כלי הנשיפה מכל מין וסוג עד כי גם קלאודיוס הצליח לשמוע את נגינתם. כולם היו שמחים וטובי לב: האם הרומי הפוסע כעם שקרא לו דרור". 


עד מהרה מתברר שהעם הרומי לא התאבל על לכתו של קלאודיוס, הם חגגו את זה! הם גם חגגו את תקוותם לעידן חדש, המאופיין בעלייתו לכס המלכות של נירון הצעיר.

בנקודה האחרונה סנקה אינו סרקסטי או לא הגון. סנקה כנראה באמת היה אופטימי לגבי נרון השליט החדש, שאמור היה להיות מודרך על ידו ועל ידי ראש המשמר הפרטוריאני, Sextus Afranius Burrus. במשך חמש השנים הראשונות של שלטונו של נירון, (מה שנקרא quinquennium Neronis), סנקה ובורוס השפיעו לטובה על נירון והיסטוריונים רואים בתקופה זו כאחד מנקודות השיא של האימפריה הרומית המוקדמת.

כאשר הגיע לגיהנום, צריכה היתה להתקבל החלטה על איזה סוג של עונש קלאודיוס יקבל ולמי יהיה כפוף (חלק 14):


"שעה ארוכה התווכחו על סוג של העונש והסבל שעליו לשאת. היו שאמרו שסיזיפוס נשא את משאו זמן ממושך; שטנטלוס ימות אם לא יבואו לעזרו; שיש לשים סוף - סוף בלם בגלגלו של איקסיון. לא התקבלה החלטה להעניק מחילת העונש לאיש מן העבריינים הוותיקים, פן גם לקלאודיוס יקווה אי פעם לדבר מעין זה, אבל הוחלט שיש צורך לקבוע עונש חסר תקדים, ולהמציא בשבילו עמל לבטלה מלווה בתקווה נכזבת להשיג דבר מה נכסף. אז גזר עליו איאקוס לשחק משחק קוביות שמוטלות מקופסת קוביות מחוררת, וכבר החל הלה לחפש את הקוביות, שתברחנה תמיד, ולא להתקדם כהוא זה."


סיזיפוס היה פושע שנידון בשאול לגלגל אבן גדולה במעלה הר, שהתגלגלה חזרה למטה איך שהגיע איתה לפסגה. טנטלוס גנב מהאלים את הנקטר ואמברוסיה (מזון ומשקה האלים). הוא גם נתן לאלים לאכול את בשר גופת בנו פלופס. הוא נידון לייסורי רעב וצמא נצחיים. הוא ניצב בתוך אגם מים מתוקים בלי יכולת לצאת ובלי יכולת להגיע למים, כי בכל פעם שהתכופף המים נסוגו וגם בלי יכולת לאכול מפירות העץ שמעליו שגם נסוג בכל פעם שניסה לקטוף ממנו. איקסיון רצח את חותנו וניסה לפתות את יונו או הרה בשמה היווני. הוא נקשר בשאול לגלגל אש והולקה בנחשים. כמו שאומר סנקה בציטוט ממקודם, המשותף לעונשים הוא התסכול בחוסר תועלת והמלאכה בטלה שבהם. כמו 3 האחרים גם את העונש של קלאודיוס מתאימים לאישיותו של האדם והוא חסר תקדים. כי קלאודיוס היה מכור להימורים. לכן העונש הוא לשחק בקוביות שתמיד בורחות מהקופסה בה מערבבים אותם. כמו בשיר של לאונרד כהן.

 Everybody knows that the dice are loaded

Everybody rolls with their fingers crossed

 כולם יודעים שהקוביות מזויפות וכולם מגלגלים אותם בתקווה שיזכו. 


עונשו של סיזיפוס, של טנטלוס ושל איקסיון, נראים אכזריים לעומת זה של קלאודיוס. אבל סנקה לא הסתפק בכך (חלק טו' ):

"לפתע הופיע גאיוס קליגולה והחל לבקש שיתנו את קלאודיוס שיהיה לו לעבד. קליגולה הביא עדים שהעידו שראוהו מלקה את קלאודיוס בשוטים, בשבטים ואגרופים. איאקוס קרא את החלטתו שעל פיה מסרו את קלאודיוס לקליגולה, וזה העביר אותו לעבדו המשוחרר מנאנדר שישמש לבלרו לענייני חקירות משפטיות". 


התוספת הקטנה הזאת לעונש, הולמת את חייו של קלאודיוס. היסטוריונים שונים כתבו שקלאודיוס היה נתון להשפעה של עבדים משוחררים בחצרו. כמו שסנקה כתב מכתב תנחומים לפוליביוס, מזכיר של קלאודיוס כדי שישפיע על הקיסר. על כן, רק הולם שלאחר המוות קלאודיוס יעשה תפקיד של עבד משוחרר. 


אבל האם זה סטואי? זו השאלה שהעלתה מרתה נוסבאום בפרשנותה והתשובה הרחבה היא לא. קחו, למשל, את הקטע המרכזי של הסאטירה, נאומו של אוגוסטוס. הוא מבוסס מוסרית ומכובד, אבל הוא גם מבטא בצורה ברורה מאוד רגשות חזקים כמו כעס ובושה. מיותר לציין שאלו רגשות לא בריאים מבחינת הסטואים, וסנקה עצמו כתב ספר שלם על למה להתמכר או לטפח כעס זה רעיון רע.

הציניים היו עוקצניים בביקורת שלהם והתאימה להם הסטירה, הלעג והסרקזם. הסטואים האמינו באדיבות, סבלנות, סובלנות ודוגמה אישית כדרך ללמד. כמו כתב לעצמו מרקוס אורליוס, אנטיתזה קיסרית לקלאודיוס. הוא כתב בספר 9 של "מחשבות לעצמי":

"אם תוכל, שנה את זולתך בעזרת הוראה. אם אינך יכול לעשות זאת, זכור כי משום כך ניתנה לך האדיבות…". 

במיוחד נכון להתעמק במה שהוא כותב בספר 11 (18):

"האדיבות היא בלתי מנוצחת, אם אמיתית היא ואינה לגלגנית או מעושה. הן מה יעולל לך החצוף שבחצופים, אם תנהג עמו אדיבות לאורך כל הדרך וכן, בהינתן ההזדמנות, תוכיחנו בעדינות ותשנה דרכיו בנחת ובנועם - אף באותו הרגע עצמו שבו ינסה להרע לך: 'לא ילדי; נוצרנו לשם מטרה אחרת. לא אני הוא שנפגע ילדי, כי עליך בא הפגע'. הראה לו בזהירות ובכלליות כי כך הם פני הדברים, וכי אף הדבורים אינן עושות כדבר הזה, וכמותן כל היצורים שמטבעם חיים בחברות. אל לך להסביר זאת על דרך האירוניה, אף לא על דרך התוכחה, כי אם בחיבה ולא כמי שנדקר בנפשו או כמטיף מוסר, אף לא כדי שאחד מעוברי האורח ישתאה למעשיך - לא כי, על אף נוכחותם של אחרים, פנה אליו כאילו הייתם לבדכם."


זה כאילו מרקוס אורליוס כתב את זה לסנקה. הוא אומר, לא להיות לגלגני. לא עוקצני. להיות אדיב. ללמד באופן נעים ולא כהטפת מוסר ולא תוכחה. בחיבה. 

סנקה נהג אחרת בסטירה שלו. ודרכו של מרקוס אורליוס היא יותר סטואית מאשר הסאטירה של סנקה. 

"הדלעתו של קלאודיוס" נכתב בערך באותו זמן של החיבור "על החנינה", שכתב סנקה ומוקדש לנרון מי שמתעניין, בפרק 37 דיברתי על החיבור הזה. שם סנקה מייעץ לנירון להתנהג בצורה ערכית אם הוא לא רוצה לעורר את זעמם של האנשים. אין צל של רחמים ב"הדלעה", שם קלאודיוס מושמץ ולועגים לו ללא רחם. 


הסאטירה עוסקת יותר מדי בסוג האושר שתלוי באירועים מקריים - כמו איזה קיסר במקרה אחראי. זה בניגוד לעצה שסנקה נותן לחברו לוקיליוס שוב ושוב במכתביו, שם הוא אומר שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי לטפח את אופיינו להתמודד עם העליות והמורדות שהביאה פורטונה, אלת המזל.

באופן דומה, הסאטירה מדגישה את תקוותו של העם הרומי כעת, שהעריץ מת ויש קיסר חדש וכנראה מבטיח. אבל תקווה, בדיוק כמו פחד, היא לא רגש שסטואיי ירצה לטפח, כי היא מחברת את האושר של האדם לאירוע חיצוני עתידי ולא לפעולות שעושה האדם. תקווה היא צופה לעתיד לאירועים שאינם בשליטתו של האדם.

עם זאת, יש רגש אחד שמוצג בבירור ב"הדלעה" ש"מצביע" איכשהו על הכיוון הכללי של הסטואיות: התנערות. בקטע אחד אומר המספר "איזה חרא כל הפוליטיקה הזו", ובכך פוסל לא רק את קלאודיוס ואולי את הקיסרים הרומאים בכלל, אלא את הפוליטיקה באופן רחב יותר. זהו מהלך בכיוון של סטואיות מכיוון שהיא מתחילה לדחוף אותנו לעבר העמדה שסטואיקאי צריך לנקוט:

שינויים במערכות פוליטיות אינם תלויים בנו, ובכל מקרה, המערכת הנוכחית היא במקרה הגרוע אדישה אבל לא מועדפת, במובן זה שהיא לא משפיעה על הדבר החשוב מכולם, למעשה הדבר היחיד שחשוב: המוסר שלנו. אופי.

מה שכן, אני בכל זאת רוצה לתת קרדיט לסנקה.  

הסאטירה הזו, מלמדת אותנו ראשית שזו היא יצירתו של סנקה שההיסטוריה מראה לנו: את האיש ולא רק הפילוסופיה שלו. מנהיג פוליטי מסובך, שאפתן, מושקע, ומוכשר ביותר, שאהב גם את הפילוסופיה הסטואית, ואשר נאבק לאורך כל חייו בנאמנות הכפולה הזו. 

היצירה הזאת היא גם חיזוי במידה מסוימת למה יקרה כשסנקה יתמודד עם נירון הבוגר יותר. לאור הסלידה מהפוליטיקה וחוסר היכולת להשפיע לטובה על נירון סנקה יבקש להשתחרר מתפקידיו וזה כבר הולם את תפיסתו הסטואית. גם לא צריך להפתיע אותנו האופן המכובד והסוקרטי של התאבדותו בסופו של דבר. הסאטירה, שעדיין שקועה בעולם של 'אירועים חיצוניים', כבר נעה בכיוון הזה, הסטואי יותר.

ב"על החנינה", סנקה בוחר בדרך של חנופה לנירון, אבל לא מעושה. מחוכמת. כזאת שמציבה מראה לתכונות חיוביות שהוא רוצה לחזק בנירון ומראה לו בדרך סטואית נכונה, איך שליט טוב צריך לנהוג. ב"הדלעתו של קלאודיוס", סנקה לועג באופן לא סטואי, אבל גם בכך אתן לו קרדיט כי זו סטירה שנועדה לבקר את החזק ביותר ואת הרעיון שקיסר יהפוך לאל. עד היום יש שליטים שנוהגים כמו קלאודיוס והביקורת עליהם מבפנים יכולה לבוא רק בצורה כזאת סטירית. 

עדיין לטעמי סנקה לא היה סטואי במקרה זה. אבל מה שהוא כן נתן לנו, גובר על המעידה הזאת. לסיום נחזור לדודו טסה, הוא שר:

אין מלך בישראל

על כן אקרא

בגרון אל החושך

כשופר ארים קולי

לילדי לאחיי לאמי

עת לאהוב


זה כבר יותר סטואי, לעודד גם בזמנים קשים. לעודד לאהוב. זה רגש פעיל באופן חיובי. כולנו יכולים לאהוב קצת יותר. 







אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page