פרק 114 מונגש - סופות פנטזיות ורגשות

File:Wenceslas Hollar - The Greek gods. Tryphon.

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com  דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב. 

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים. 

בשנת 2013 נשפט, הורשע ונידון למוות דזוקר צרנייב מצ׳צ׳ניה המחבל ששרד לאחר שעשה את הפיגוע במרתון בוסטון. 

כאשר מוטל על חבר מושבעים להחליט בין חיים בכלא לבין עונש מוות, הם מבססים את החלטתם במידה רבה על סמך השאלה האם הנאשם מביע חרטה על מעשיו או לא. צרנייב השמיע מילות התנצלות, אולם כאשר המושבעים הביטו בפניו, כל מה שראו היה מבט קר ומזוגג. המושבעים הושפעו מהמבט יותר מהמילים. עם זאת, הם לא ראו ולא היו מסוגלים לזהות חרטה או כל רגש אחר בכל אדם שהוא, אי פעם. זאת משום שרגשות אינם מה שאנחנו חושבים שהם. רגשות אינם מובעים ומזוהים באופן אוניברסלי. הם אינם תגובות מוחיות מתוכנתות שאי אפשר לשלוט בהן. לא הצלחנו לראות נכונה את טבעו של הרגש לאורך זמן רב, אבל להבנה האמיתית מהם רגשות יש השלכות חשובות על כולנו.

המחקר המודרני מוכיח למעשה שרגשות הם ניחושים. הם ניחושים שהמוח שלכם מייצר ברגע בו מיליארדי תאי מוח עובדים ביחד, ויש לכם יותר שליטה על הניחושים האלו ממה שאתם עשויים לתאר. 

רגשות הם פשוט דבר שנבנה. 

המוח שלנו מסנן במהלך חיים שלמים של חוויות, מבצע אלפי ניחושים בו זמנית, שוקל את ההסתברויות, מנסה לענות על השאלה, ״למה זה הכי דומה?״ הוא  לא שואל ״מה זה?״ אלא "לאיזו חוויית עבר שלי זה הכי דומה?״ וכל זה קורה כהרף עין. 

מדעני מוח משתמשים במונח חיזויים. חיזויים הם למעשה הצורה בה המוח שלנו פועל. חיזויים הם הבסיס של כל חוויה שאתם עוברים. הם הבסיס לכל פעולה שאתם מבצעים. למעשה, חיזויים הם מה שמאפשר לכם להבין את המילים שאני אומר איך שהן יוצאות לי מה… (פה). בדיוק, מהפה.

חיזויים הם ראשוניים. הם עוזרים לנו להבין את העולם באופן מהיר ויעיל. באמצעות חוויות העבר, המוח שלכם חוזה ובונה את חוויית ההעולם שלכם. 

הדרך שבה אנו רואים רגשות אצל אחרים מבוססת עמוק על חיזויים. לכן עבורנו, זה מרגיש כאילו אנו רק מסתכלים בפניו של מישהו אחר, ופשוט קוראים את הרגש שמצוי בהבעת הפנים שלו כדרך שבה אנו קוראים מילים על דף. אך למעשה, מתחת לפני השטח, המוח שלכם מבצע חיזוי. הוא משתמש בחווית עבר שמבוססת על מקרים דומים כדי לנסות ולייצר משמעות. אתם מייחסים משמעות לתנועות פנים כמו עיקול של שפה או הרמת גבה. אבל מבט קר ומזוגג עשוי גם להביע שמישהו משלים עם תבוסתו, שזה למעשה מה שהתרבות הצ׳צ׳נית מצפה מאדם כלשהו במצבו של דזוקר צרנייב.

אז השיעור הנלמד כאן הוא שרגשות שנראה שאתם מגלים אצל אחרים למעשה מגיעים בחלקם ממה שיש לכם בתוך ראשכם שלכם. והדבר הזה נכון בבית המשפט, והוא נכון גם בכיתת הלימוד, מפגשים חברתיים, רומנטיים, ובחדרי הישיבות.

דוגמה נוספת, כאשר אתם נכנסים למאפייה, המוח שלכם עשוי לחזות שתיתקלו בניחוח מענג של עוגיות שוקולד שזה עתה נאפו. אני יודע שהמוח שלי היה חוזה את הניחוח המענג של עוגיות שוקולד אפויות. והמוח שלנו עשוי לגרום לבטן שלנו לקרקר מעט, כדי להתכונן לאכול את העוגיות האלה. ואם אנחנו צודקים, אם אכן כמה עוגיות יצאו זה עתה מהתנור, אז המוח שלנו כבר יִיצר רעב, ואנחנו מוכנים ללעוס את העוגיות האלה ולעכל אותן בצורה יעילה מאוד, מה שאומר שאנו יכולים לאכול הרבה מהן.

אבל פה העניין. הבטן המקרקרת הזאת, אם זה מתרחש במצב אחר, יכולה להיות לזה משמעות לגמרי אחרת. אז אם המוח שלכם היה חוזה בטן מקרקרת נניח, בחדר בבית חולים בעודכם מחכים לתוצאות בדיקה, אז המוח שלכם יבנה תחושת חרדה או דאגה, או חשש, וזה עלול לגרום לכם, אולי, לפכור את אצבעותיכם או לקחת נשימה עמוקה או אפילו לבכות. נכון? אותה תחושה גופנית, אותה בטן מקרקרת, חוויה שונה.

והמסקנה הנלמדת כאן היא שרגשות שנראה שקורים לנו מבוצעים בפועל על ידינו. אנחנו לא נתונים לחסדיהם של מעגלי הרגש האגדיים הקבורים במעמקי איזה חלק עתיק של מוחנו. יש לנו יותר שליטה על הרגשות שלנו ממה שאנחנו חושבים. אי אפשר בנקישת אצבע לשנות את ההרגשה שלנו כפי שנשנה את הלבוש שלנו אבל המוח שלנו מחווט כך שאם אתם משנים את המרכיבים שבהם המוח שלכם משתמש כדי לייצר רגש, אז אתם יכולים לשנות את החיים הרגשיים שלכם. אז אם אתם משנים את המרכיבים האלה היום, אתם בעצם מלמדים את המוח שלכם איך לחזות בצורה אחרת מחר.

יש שיחת "טד" מעניינת על הנושא שממנה לקחתי את הדוגמא של צרנייב. חפשו את ההרצאה של Lisa Feldman Barrett . היא נותנת שם עוד כל מיני דוגמאות גם ויזואליות הממחישות את עניין החיזוי.

יש קצת מעבר למה שהיא דיברה עליו בהרצאה. אפשר לקחת דוגמא מנושא הפחד. 

פחד הוא רגש בסיסי אצל בני אדם. אולי אפילו לא רק אצל בני אדם. אני מניח שבע"ח גם מפוחדים. אבל יש הבדל, נגיע לזה.

המדע המודרני מבחין בין 2 סוגי רגשות בסיסיים. כאלה שהם פרה-קוגניטיביים וכאלה שהם קוגניטיביים. 

במקרה של פחד, למשל, הצורה הפרה-קוגניטיבית מורכבת מהתחושה שאנחנו מקבלים כאשר תגובה פיזיולוגית אוטונומית יזומה ממצבים שהמוח שלנו מזהה באופן לא מודע כמסוכן. העומס של האדרנלין הוא שמכשיר אותנו לפעול בהתאם לתגובת הילחם או ברח  fight-or-flight, המופעלת על ידי מערכת העצבים הסימפתטית שלנו. אנו חולקים תגובה כזו עם הרבה בעלי חיים אחרים, וסביר להניח שהיא התפתחה על ידי ברירה טבעית.

הגרסה הקוגניטיבית של פחד באה לאחר אחר תגובת fight-or-flight, לאחר שהספקנו לחשוב על הדברים, או שהיא מצב פסיכולוגי עצמאי לטווח ארוך. דוגמה מהסוג הראשון עשויה להיות מצב של fight-or-flight המופעל, למשל, על ידי ראיית נחש פתאום. לאחר רגע או שניים המרכיב הקוגניטיבי מתחיל לטוות סיפורים במוח המודע שלנו ואנחנו אומרים לעצמנו: "אוי אלוהים, הדבר הזה כנראה ארסי. זה יהרוג אותי!" אבל יש לנו אפשרות לנסח סיפור אחר: "אה, קראתי על נחשים באזור הזה, והם בדרך כלל לא ארסיים. חוץ מזה, למדתי בעבר מה לעשות בדיוק במצב הזה". הסיפור הראשון שאנחנו מספרים לעצמנו הולך להפוך את תגובת ה -fight-or-flight  האוטונומית שלנו לפחד קוגניטיבי; הסיפור השני יתנגד לו ויאפשר לנו להתמודד בצורה רציונלית עם המצב.

לפחדים פסיכולוגיים ארוכי טווח יש גם מרכיב קוגניטיבי, אך הם אינם נובעים ממצב של -fight-or-flight . הם נובעים מנרטיבים מתמשכים שאנחנו מספרים לעצמנו כתוצאה מהשפעות של אנשים אחרים, ממה שאנחנו קוראים, מה שאנחנו צופים בטלוויזיה ומה שאנחנו רואים במדיה החברתית. 

גם הסטואים הבחינו בין תגובה פרה-קוגניטיבית לקוגנטיבית. הם לא קראו לזה ככה, אבל בהחלט ברור שזה מה שהם עשו. 

למשל סנקה בספרו "על הכעס", מתייחס לתגובה פרה-קוגניטיבית כ"תנועה ראשונה". הוא כותב כך:

"מה שמעורר את הנפש לפתע־פתאום אינו צריך להיקרא בשם התפעלות רגשנית הנפש סובלת יותר – אפשר לומר – דברים כאלה, משהיא פועלת בהם, התפעלות רגשנית איננה תנועת הנפש מתוך הסתכלות בחזיונות נוכחים, כי אם התמכרות אליהם והשתעבדות לתנועה מקרית כזאת."

או שהוא מכנה אותן: "תנועות מקריות של הגוף הן". 

הוא מוסיף ואומר:

"תנועת־הנפש הראשונה אינה מתחוללת מרצון והיא רק כהכנה להתרגשות ושינוּי מתוך השפעה חיצונית. בעקבותיה באה תנועה קשורה ברצון, אבל בלתי עומד עוד על דעתו" 

כלומר התנועה השניה היא כבר עם חשיבה, אבל בלתי עומד עוד על דעתו הכוונה היא בלי תבונה. 

"התנועה השניה, המתחוללה במשפט השכל, היא תוכל גם לעבור על פי השכל". כלומר את התנועה השניה הקוגניטיבית אפשר לנהל.

"תנועה הראשונה" שאולי, או לא - תלוי איך אנו פועלים - מובילה אל התנועה השניה המלאה. גרסה מתקדמת יותר. הוא מחשיב את ההסמקה כדוגמה נוספת לרגש פרה-קוגניטיבי. אפיקטטוס מכנה את התגובה הראשונה שלנו "רושם", שאליו - אם נשקיע בו מחשבה - אנו עשויים לתת "הסכמה" או לא, ובכך לאפשר לקדם-רגש להמשיך לרגש קוגניטיבי.

יש תיאור נפלא שכתב אולוס גליוס.

אולוס גליוס (בלטינית: Aulus Gellius; בערך 125–180) היה סופר ולשונאי לטיני שנולד ככל הנראה ברומא.

גליוס למד דקדוק ורטוריקה ברומא ופילוסופיה באתונה, ואחרי כן שב לרומא, שם החזיק במשרה שיפוטית.

דהיינו הוא חי בתקופת מרקוס אורליוס. 

עבודתו הידועה היחידה היא "לילות אטיקה" (noctes atticae) ושמה שאוב מלילות החורף הארוכים באטיקה שביוון, שם החלה כתיבתה. גליוס המשיך את כתיבת העבודה ברומא. העבודה כוללת הערות על דקדוק, גאומטריה, פילוסופיה, היסטוריה, וכמעט כל נושא אחר שעורר את עניינו של גליוס.

בכל אופן, אני אביא את הקטע הרלוונטי ותוך כדי אכניס קצת פרשנות, לפי הצורך. הוא כותב בגוף ראשון וזה מתחיל כך:

"הפלגנו מקסיופיאה אל ברונדיסיום מעל הים היוני, במזג אויר אלים, עצום וסוער. במשך כמעט כל הלילה שלאחר יומנו הראשון נשבה רוח צד עזה, שמילאה את ספינתנו במים. ואז אחר כך, בזמן שכולנו עדיין קוננו, ועבדנו קשה ליד המשאבות, סוף סוף עלה היום. אבל לא הייתה פחות סכנה ולא נחלשה אלימות הרוח; להיפך, מערבולת תכופות יותר, שמיים שחורים, ערפל סמיך ומעין צורות עננים מפחידות, שהם כינו טייפונים, ונראו מרחפים מעלינו ומאיימים עלינו, מוכנים להכריע את הספינה."

הסבר: קסיופאה הייתה עיירה בחלק הצפון-מזרחי של קורפו המודרנית, סמוך לגבול הצפון-מערבי של יוון. אולוס מתאר סצנה דרמטית וממחיש לנו את החוויה: סערה חזקה מכה בספינה בלילה, והיא לא שוככת למחרת.

שימו לב לשימוש במילה "טייפון" לתיאור הסערה. טייפון היה מפלצת ענקית בצורת נחש, ואחד היצורים הקטלניים ביותר בכל המיתולוגיה היוונית. לפי הסיודוס, הוא היה בנם של גאיה (ההתגלמות של אמא אדמה) ושל טרטרוס (התהום העמוקה שבה כלואים ומעונים הטיטאנים והנשמות המרושעות). יש כמובן כמה גרסאות למי היה טייפון או טיפאוס. 

טיפאוס נחשב אבי הרוחות המזיקות ואבי ההרפיות, אך הרוחות המיטיבות לא נחשבו בניו. אצל המשוררים המאוחרים יותר מקושר טיפאוס לעיתים תכופות עם מצרים, שם האלים לא מסוגלים להתמודד עמו ועל כן הם הופכים, בפחדם, לבעלי חיים (מלבד זאוס ואתנה).

במצרים התלמיית זוהה טיפון עם האל המצרי סת, אשר תואר בתקופה זו כחמור. על פי עלילת החמור, זוהה טיפון-סת גם כאלוהי היהודים. על החלק הזה דיברתי בפרק "למה היהודים לא אוכלים חזיר" שמבוסס על כתבי פלוטרכוס. 

לפי אחד המיתוסים, הוא תוקף את האולימפוס ורק זאוס נשאר להתמודד מולו. טיפון לוקח את זאוס למערתו, מנקר את עיניו וכובל אותו, עד שהרמס ואיגיפן באו לעזור לו ויחד הם מביסים אותו וכולאים אותו מתחת להר אטנה.

אבל נחזור לאולוס גליוס. הוא מתאר כך:

"בחברתנו היה פילוסוף מובהק של האסכולה הסטואית, שהכרתי באתונה כאדם לא חסר חשיבות, הוא החזיק את הצעירים שהיו תלמידיו תחת שליטה טובה מאוד. בעיצומן של הסכנות הגדולות של אז והמהומה ההיא של ים ושמים חיפשתי אחריו, מתוך רצון לדעת באיזה מצב נפשי הוא נמצא והאם הוא לא מבוהל ואמיץ. ואז ראיתי את האיש מפוחד וחיוור להחריד, לא משמיע שום יבבות, כמו שעשו כל השאר, וגם לא צעקות, אלא באובדן צבעו ובהבעה המוסחת שלו הוא היה לא שונה בהרבה מהאחרים."

 אולוס פונה לבחון מה קורה עם הסטואי על הסיפון, כי הוא סקרן אם המוניטין של הסטואים על אומץ ליבם ועל שליטם ברגשותיהם נכון. לפחות בהתחלה הוא מאוכזב, כי הפילוסוף המדובר חיוור ונראה מפוחד. עם זאת, שימו לב שהסטואי אינו נתון לזעקות פחד, כפי שרבים מהאחרים. זה יהפוך למשמעותי קצת מאוחר יותר.

הוא ממשיך:

"אבל שהשמיים התבהרו, הים נרגע והסכנה פחתה, אז ניגש אל הסטואי יווני עשיר מאסיה, איש לבוש אלגנטי, ועם שפע ציוד והרבה מלווים. בעוד שהוא עצמו הראה סימנים של אדם יוקרתי ואנין. האיש הזה, בנימה מקניטה, אמר: 'מה זה אומר, אדוני פילוסוף, שכשהיינו בסכנה פחדת והחווירת, בעוד אני לא פחדתי ולא שיניתי צבע?' והפילוסוף, לאחר שהיסס לרגע, על נאותות התשובה לענות לו, אמר: 'אם בסערה נוראה כזו הראיתי קצת פחד, אינך ראוי שיגידו לך את הסיבה לכך. אבל אם תרצה, אריסטיפוס המפורסם, תלמידו של סוקרטס, יענה עבורי, אשר לאחר שנשאל בהזדמנות דומה על ידי אדם כמוך מדוע הוא חשש, למרות שהוא פילוסוף, בעוד ששואלו להיפך לא פחד, השיב שאין להם אותם מניעים, שהרי שואלו אינו צריך לחשוש מאוד מחיי גנדרנות חסרי ערך, אלא הוא עצמו חשש לחיי אריסטיפוס'".

אריסטיפוס היה לא רק תלמידו של סוקרטס, כפי שמזכיר לנו אולוס, אלא גם מייסד האסכולה ההדוניסטית של הקירנאים. תגובתו של אריסטיפוס וגם של הסטואי האלמוני עשויה להיראות קצת בוטה וישירה, אבל בשני המקרים המכנה המשותף הוא בשואלים הגנדרנים ומתנשאים. פילוסופים באותה עת נהגו להעמיד אנשים כאלה במקומם. הסיפור ממשיך:

"עם המילים האלה אז הסטואי נפטר מהאסיאתי העשיר. אבל מאוחר יותר, כשהתקרבנו לברונדיסיום והים והשמים היו רגועים, שאלתי אותו מה הסיבה לפחד שלו, אותו סירב לגלות לאיש שפנה אליו שלא כראוי. והוא ענה בשקט ובאדיבות: 'מכיוון שאתה רוצה לדעת, שמע מה חשבו אבותינו, מייסדי האסכולה הסטואית, על הפחד הקצר אך הבלתי נמנע והטבעי הזה, או ליתר דיוק,' אמר, 'קרא את זה, כי אם אתה קורא את זה, אתה תהיה מוכן יותר להאמין בזה ותזכור את זה טוב יותר.״ אז לנגד עיניי הוא שלף מהתיק הקטן שלו את הספר החמישי של השיחות של הפילוסוף אפיקטטוס, כפי שנכתב ע"י תלמידו אריאן, וללא ספק הולם את כתביהם של זנון וכריסיפוס."

נקודה מסקרנת, הספר החמישי של שיחותיו של אפיקטטוס… מי שקרא את ספרי "השיחות" יודע שיש רק ארבעה מהם! למעשה, אריאן מניקומדיה, תלמידו של אפיקטטוס שכתב גם את השיחות וגם את "המדריך", ליקט שמונה כרכים של שיחות, מתוכם רק ארבעה שרדו. אנחנו יודעים על ארבעת האחרים בדיוק בגלל קטעים שדווחו על ידי מחברים מאוחרים יותר, כולל אולוס גליוס ומרקוס אורליוס.

שימו לב שהסטואי מוכן לחלוטין לדבר על מה שקרה במהלך הסערה, אבל אז תופס את עצמו ומציע שבמקום לשמוע הסבר, אולוס עשוי להרוויח מקריאה בו. היה אז ביטוי רומי שאמר: מילים עפות, הכתבים נשארים. אז מה מצא אולוס בספר האבוד של אפיקטטוס? הוא כותב כך:

"בספר ההוא קראתי את ההצהרה הזו, שכמובן נכתבה ביוונית 'החזיונות המנטליים, שהפילוסופים מכנים פנטזיות, שבאמצעותן מוחו של האדם בהופעתו הראשונה של עצם נדחף לתפיסת האובייקט, אינם מרצון ואינם נשלטים על ידי הרצון, אך באמצעות כוח מסוים משלהם הם כופים על אנשים את ההכרה בהם; אך ביטויי ההסכמה, שבאמצעותם מכירים בחזיונות אלו, הם רצוניים ונתונים לרצונו של האדם. לכן כאשר מתרחש איזה צליל מפחיד, או מהשמיים או מבניין נופל או כהכרזה פתאומית על סכנה כלשהי, או כל דבר אחר מסוג זה, אפילו מוחו של אדם חכם חייב בהכרח להיות מופרע, חייב להתכווץ ולהרגיש מבוהל, לא מתוך רעיון מראש של כל סכנה, אבל מהתקפות מהירות ובלתי צפויות מסוימות אשר מונעות את כוח הנפש וההיגיון. אולם נכון לעכשיו, החכם אינו מאשר פנטזיות כאלה, כלומר חזיונות נפש מפחידים כאלה (אם לצטט את היווני, הוא אינו מסכים להם ואינו מאשר אותם), אך הוא דוחה ובוז להם, ואינו רואה בהם כל דבר שאמור לעורר פחד. והם אומרים שיש הבדל זה בין דעתו של איש שוטה לנפשו של אדם חכם, שהאדם השוטה חושב שמראות כאלה הם למעשה איומים ומפחידים כפי שהם נראים בהשפעתם המקורית על דעתו, ובהסכמתו הוא מאשר רעיונות כאלה כאילו יש לחשוש מהם, ומאשר אותם. אבל החכם, לאחר שנפגע זמן קצר ומעט בצבעו והבעתו, אינו מסכים, אלא שומר על איתנות וחוזק הדעה שהיתה לו תמיד על חזיונות מסוג זה, דהיינו שאין בהם ממש ולא חכם לפחד מהם אבל הם מעוררי אימה על ידי חזות כוזבת ואזעקות שווא'".

זהו סיכום די טוב, אם כי מעט מפותל, של הפסיכולוגיה הסטואית. הסדר של האירועים הולך כך:

phantasiai > התרשמות > שהות> או הסכמה / או אי הסכמה לרושם שהתקבל.

הפנטזיה (רבים של phantasiai) הן "חזיונות נפשיים", במילותיו של אולוס, כלומר, הן תפיסות המופעלות בדרך כלל על ידי העולם החיצוני באמצעות התיווך של החושים שלנו. פנטזיה יכולה להיווצר גם באופן פנימי. דוגמה לפנטזיה חיצונית תהיה לראות את הסופה הפוגעת בספינה; דוגמה לפנטזיה פנימית עשויה להיות תחושת הצמא. 

חזיונות אלה, או רשמים רוחות רפאים אם תרצו, מעוררים שיפוט מיידי, תת מודע או בקושי מודע, על סמך דעות קדומות שיש לנו לגבי דברים מסוג זה: כמו שאמרה ליסה פלדמן בארט בקטע שתיארתי מההרצאה בטד. הרושם - הפנטזיה של סערה מייצרת את הרושם שזה רע כי זה יכול להרוס את הספינה וכולנו נמות. הפנטזיה של הצמא עשוי ליצור את הרושם שאני צריך לקחת משקה, כי זה ירווה את הצמא שלי. וכולי.

הרצף עד עכשיו, כלומר, phantasiai > התרשמות, הוא מה שרוב האנשים עושים ונשארים שם, ואל כאלה אנשים מתייחס אפיקטטוס כאווילים. למה? כי הם מגיבים כמו חיות לא רציונליות: גירוי > תגובה, מבלי להיעזר ביכולת המבדילה את בעל החיים האנושי מהאחרים: התבונה.

האדם החכם, לעומת זאת, ממשיך בשני השלבים הבאים. ראשית, הוא או היא עוצרים, נמנעים מהנטייה הטבעית להגיב מיד. שנית, ההפסקה מאפשרת להם להטיל ספק בהתרשמות. האם זה נכון, כפי שהפנטזיה מתיימרת להיות? אולי לא!

לדוגמה, הסערה עשויה להיות לא דבר רע עבור סטואים, כי החיים עצמם הם מועדפים, כלומר, זה לא הטוב העליון ביותר (כי הטוב העליון ביותר תהיה סגולה- המידות הטובות). אז בעוד שהסטואי מעדיף לחיות, המוות אינו רע מטבעו, ולכן איננו צריכים לפחד ממנו. כפי שהגדיר זאת אפיקטטוס: פרק 5 א' במדריך : " לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות. למשל, המוות אינו דבר נורא כלל; הרי לוּ היה כזה, אף סוקרטס היה סובר כך". 

הנקודה היא שלפחות אפשר להתווכח אם דבר נתון, למשל מוות, מפחיד או לא. זה לא עניין של עובדה אמפירית, זו דעה. ולאנשים, למשל סוקרטס, יש דעות שונות לגבי זה. אולי דעתנו שלנו מוטלת בספק, או ממש לא נכונה.

אז אם אנחנו רוצים להתקדם לעבר חוכמה, לפי אפיקטטוס, אנחנו צריכים לאמן את עצמנו לא להסכים אוטומטית לרושם נתון המופעל על ידי פנטזיה. במקום זאת אנו רוצים לעצור ולפקפק ברושם, לראות אם הוא עדיין רלוונטי לאחר מחשבה הגיונית. 

אולוס מסיים את סיפורו על הסטואי החיוור בסערה ופוטר אותו מאשמה של פחד (מהסוג השני הקוגניטיבי):

"שאלו היו הדעות וההתבטאויות של אפיקטטוס הפילוסוף בהתאם לאמונותיהם של הסטואים קראתי בספר ההוא שהזכרתי, וחשבתי שצריך לרשום אותם מסיבה זו, שכאשר לדברים מהסוג אשר ציינתי יש סיכוי להתרחש, אולי איננו חושבים שלפחד לזמן מה, וכביכול, להפוך ללבן הוא סימן של אדם טיפש וחלש, אבל בדחף הקצר אך הטבעי הזה אנחנו נכנעים יותר לחולשה אנושית מאשר בגלל שאנחנו מאמינים שהדברים האלה הם מה שהם נראים".

אולוס אומר פה, שהוא מספר את הסיפור הזה, כדי שנדע להבחין. בין המקרים המבהילים או המפעילים אותנו בהפתעה, כמו את הפילוסוף הסטואי על הספינה, אבל שלא נשפוט על בסיס זה לא את עצמנו ולא אחרים. צרנייב נשאר במבט חתום בעודו מביע חרטה. זה היה התגובה הטבעית שלו המבוססת על התרבות הצ'צ'נית. כלומר, הוא עוצב כך ע"י חוויות חייו. הציפיה האמריקאית הייתה לשינוי בפנים בעת הבעת חרטה. 

הסטואים מייחסים חשיבות לכוונה ולמעשים. גם הסטואים ייחסו חשיבות לחרטה כנה. אבל פחות להבעות פנים מבוססות רושם. 

לסיום מרקוס אורליוס כותב לעצמו בספר השישי של מחשבות לעצמי:

"כל עוד פועל אתה כיאות וכנדרש, אחת היא בין תרעד מקור בין יֵחַם לך, בין תחסר שינה בין תישן כדי צורכך, בין יֵצא שמך לרעה בין לטובה, בין תהיה על סף המוות בין תעשה דבר מה אחר. הן הגסיסה שבעטייה אנו מתים, אף היא אחת מפעולות החיים, ועל כן גם בעניין זה די יהיה אם נפיק את המירב מן ההווה." 

מרקוס אורליוס אומר שזה לא משנה מה מפעיל אותנו וגורם לנו לחוות. אם זה קור או חום. או מה שמשפיע על המוניטין שלנו. תסכימו שרוב האנשים מעדיפים שיהיה להם מוניטין טוב. אז אם משהו פוגע להם במוניטין בד"כ התגובה היא לא טובה. אבל מבחינה סטואית זה כמו להיות מושפע מקור או חום. או מחוסר שינה. זה עניין מועדף, אבל מה שבאמת חשוב, הוא הפעולה שנבחר לעשות ושנבחר להפיק את המירב מהמציאות עכשיו. מהווה. 

בכל אופן, ההמלצה שלי פה היא לגבי השהות שמציע סנקה וגם אפיקטטוס לקחת בין הרושם הראשוני לבין התגובה. בין הגירוי לתגובה. לנהל שיח רציונלי עם עצמכם ואפשר גם עם מי שאתם מעריכים את דעתו.  

אז עד  כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.