Peter Paul Rubens (1577–1640), Juno and Argus (c 1611), oil on canvas, 249 × 296 cm, Wallraf-Richartz-Museum & Fondation Corboud, Cologne, Germany. Wikimedia Commons.
שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
פרק יפה יש לנו היום… נתחיל אותו באגדה. נמשיך דרך אפקט פסיכולוגי אבולוציוני מעניין ונעבור לאתיקה. בדרך נציין כמה עניינים מדעיים.
הנושא שלנו היום, הוא יופי ואסתטיקה ואיך הם קשורים לאתיקה. קיבלתי הערה מ:חן שעושה אצלי קורס שזה לא בסדר שהפסקתי להגיד "שנצלול?" בתחילת הפרק, מאחר ואני מקבל משובים בברכה, חן, זה בשבילך - שנצלול?
נתחיל במיתולוגיה.
בארגוס ביוון העתיקה, נולדו למלך 2 בנות. איו ומיקנה. על שמה של מיקנה היתה עיר ביוון לאחר שהיא התחתנה עם אציל. איו הייתה כוהנת במקדש הכי חשוב לאלה הרה.
הרה אשתו של זאוס, היתה ידועה בקנאותה וזאוס בעלה היה ידועה בחמדנותו. איו, היתה בת התמותה הראשונה שזאוס חמד לפחות במיתולוגיה, במציאות אולי היו כמה קודם שלא ידענו עליהן. זאוס מן הסתם ידע שתהיה זו חציית גבול משמעותית להתהולל עם אחת מהכוהנות במקדש של הרה אשתו. אבל, זאוס כמו זאוס, חמד את איו היפה וכשזאוס חמד משהו, לא היה יותר מידי מה לעשות כדי לעצור אותו.
אבל הוא עדיין העדיף להסתיר את מזימתו מאשתו והפך את איו, לעגלה. הוא חשב שאם יהפוך את איו לפרה היא תירעה בשדה והרה לא תשים לב בכל פעם שהוא יגיע אליה. פרט חשוב נוסף, הפרות היו מקודשות להרה ביוון העתיקה. היא הבחינה באיו בתור פרה וחשדה בתוכנית.
הרה העבירה את איו לשדה מגודר ושלחה את המשרת שלה ארגוס להשגיח עליה. ארגוס ששמו כשם העיר ממנה איו הגיעה, היה הנכד של המלך ואחיין של איו, הבן של מיקנה.
על פי המיתולוגיה לארגוס היו 100 עיניים והוא כונה "רואה כל". הוא השגיח תמיד על איו. זה לא הרתיע את זאוס שכנראה המכשול רק גרם לו לרצות להשיג את איו יותר. אז הוא פנה לאל הרמס לעזרה.
כטבעו, הרמס שמח תמיד לעשות בלגן. הוא התיישב ליד ארגוס והחל לנגן בחליל שלו. הרמס ניגן עד שארגוס נרדם והייצור הנאה עצם את כל 100 העיניים שלו. הרמס אז דקר את ארגוס וזאוס שיחרר את איו מהשדה. אבל לפני שהצליח לשנות אותה חזרה לבת אדם, הרה, שלחה זבוב בקר טורדני במיוחד שעקץ את איו בנחישות רבה וגרם לה לסבל. איו ברחה דרך החוף הצפוני של הים האגאי היא חצתה בנקודה שאירופה הופכת לאסיה - מיצר בוספורוס שקרוי על שמה. "בוספורוס" = מעבר הפרה.
היא המשיכה עד לקווקז התייעצה עם פרומתאוס הטיטאן שהיה כבול שם כעונש על שנתן לאדם את מתנת האש. איו חזרה להיות בת אדם וזאוס כמובן הצליח במזימתו וצאצאים משמעותיים במיתולוגיה יצאו מהזיווג הזה.
הנקודה בסיפור שחשובה לנו ורלוונטית לפרק הזה, היא ארגוס האומלל. הרה התאבלה על מותו, לקחה את 100 העיניים שלו ושיבצה אותם בתרנגול והפכה אותו לטווס. זו הסיבה שהעוף הזה מיוחס לאלה הרה והוא מסמל יופי.
זה הזמן לשבץ קצת מדע בעניין וגם סטואיות.
ראשית,
אפשר לחשוב על יופי בשני אופנים. הראשון, שילוב של תכונות, כגון צבע או צורה, הנעימים לחושים האסתטיים, במיוחד חוש הראיה. אבל כמובן גם שמיעה אם אנחנו מתייחסים ליופי שבמסיקה למשל; השני, שילוב של תכונות המשמחות את האינטלקט או את החוש המוסרי.
אם נרצה לתת דוגמאות,
אז נוף הרים או ים, מדבר או שדות פתוחים. יפה היא יצירה אומנותית, נניח ליל כוכבים של ואן גוך שיכול להפנט אותי, לחן מסוים. היופי מהסוג השני של שילוב של תכונות המשמחות את האינטלקט, אז מילים לשיר, מעשה של חמלה, יש כאלה שאפילו יראו במשוואה מתמטית משהו יפה.
על כן, שיר עם מילים ולחן יפים יכול להיות יפה בשני אופנים לחושים ולאינטלקט. אולי אפילו למוסר.
יש חשיבות לתפיסה שלנו את היופי, כי תחושת היופי שלנו (אסתטית, אינטלקטואלית, מוסרית) מנחה את מה שאנחנו עושים, מה אנחנו רוצים ומה אנחנו מעריכים. אז זה לא רק דיון על הפילוסופיה של האסתטיקה, יש לו מרכיב פרגמטי גדול… נגיע לזה.
גם לסטואיים הייתה הגדרה של יופי. הם הבינו את היופי כ-summetria - סומטריה. למרות שהמילה קשורה כמובן למושג הסימטריה שלנו, הרעיון מתוחכם יותר באופן משמעותי. למשהו יש סומטריה אם הוא מקיים שני תנאים: (א) יש הרמוניה של חלקים זה עם זה; ו-(ב) החלקים בתוך השלם הם מתנהלים באופן משולב ופונקציונלי זה עם זה.
המושג סומטריה הגיעה מפיסול בעת העתיקה.
פסל יפהפה לפי ההגדרה הזאת, מאופיין בהרמוניה של החלקים השונים זה עם זה, במובן זה שהגפיים, הגו, הראש וכדומה, צריכים להיות פרופורציונליים בצורה הנכונה לאדם. צריך להיות גם שיתוף פעולה פונקציונלי של החלקים השונים בתוך כלל הפסל, כלומר אנחנו מקבלים את הרושם בהסתכלות על הפסל שאדם כזה באמת יכול לבצע פעילות אתלטית. אם תדמיינו או תפתחו את גוגל וחפשו את דוד של מיכאלנג'לו - תראו כמה מדויק ואמין. לרמת הורידים והשרירים של הפסל. או את הפייטה. הפסל היחיד שחתם עליו מיכלאנג'לו. שקשה להאמין שהבחור בן 24 הצליח לפסל לרמה שקיפלי הבגדים של מריה נראים בד ולא אבן.
נחזור לתיאור הסטואי של יופי כ-סומטריה. הוא קשור קשר הדוק לרעיון שלהם של יקום רציונלי, של השגחה. וזה מתקשר לתפיסה שלהם את היקום כאורגניזם חי שניחן בלוגוס (כלומר, בתבונה). הלוגוס הקוסמי הוא המקור האולטימטיבי להרמוניה בין חלקים ולשיתוף הפעולה הפונקציונלי ביניהם, כלומר של summetria.
מן הסתם, אני לא חושב שהיקום הוא אורגניזם חי כמו שחשבו הסטואים הקדומים והמדע המודרני גם לא תומך בכך. אבל אי אפשר לשפוט את התפיסה של האנשים מלפני 2300 שנה. הם לא היו מושלמים.
כן יש ערך לתפיסה שלהם שהיקום כולו הוא רשת סיבות ותוצאות כמו שציינתי בכמה פרקים בעבר.
זו לא הטעות היחידה של הסטואים הקדמונים. לדוגמא:
האמונה הסטואית בניבוי עתידות, כלומר, ביכולתם של כמה אנשים מאומנים במיוחד לחזות את העתיד תוך התבוננות בקרביים של בעלי חיים או במעוף של ציפורים. אמונה כזו לא הייתה מבוססת על סתם אמונה תפלה, היא התבססה על התפיסה הסטואית שהכל קשור זה בזה ברשת אוניברסלית של סיבה ותוצאה. אם כן, הגיוני שאם נסתכל על חלק אחד של הרשת (קרביים של חיה שהוקרבה) נוכל אולי להסיק את המבנה של חלק אחר של הרשת (העתיד). כבר בעת העתיקה הייתה ביקורת על העיסוק בניבוי. קיקרו למשל.
בכל אופן הם לא ידעו הכל מן הסתם.
יש כמה דברים שכדאי לקחת מהם והם צדקו בהם. גם בהקשר של התפיסה המדעית פיזיקלית וגם ספציפית בעניין שיחתנו היום - היופי.
למשל דרווין נתן לנו עדויות אמפיריות לכך שהמראה של משהו שעוצב לכדי מה שהוא, מופק בתהליך טבעי לחלוטין וחסר מחשבה, שאנו קוראים לו אבולוציה על ידי ברירה טבעית.
הסטואים אני מניח היו מקבלים את זה אם היו מכירים את דרווין. סטואיות, אחרי הכל, היא פילוסופיה, לא דת, וסנקה כתבה בצורה נפלאה:
"אמנם משתמש אני בדרך סלולה, אבל אני מוצא יותר קרובה וישרה, אני סולל לי אותה. מי שהגה לפנינו אותן הדעות עצמן, לא נעשה אדון לנו כי אם מורה דרך. האמת פתוחה לכל, לא החזיק בה אדם [לעשותה לקניינו], והרבה ממנה נשאר לדורות הבאים.." (מכתב 33.11)
אז אני לא מתכוון לנבא את העתיד ע"י מעוף ציפורים כפי שנהגו בעת העתיקה, אבל כן אלמד מדרכם על אתיקה של מידות ועל נפש האדם וכמו שאמר סנקה, הם לנו מורה דרך לא אדונים.
אז בהקשר של היופי, או יותר נכון אסתטיקה אבולוציונית, מניחה שתחושת היופי שלנו היא תוצאה של אבולוציה על ידי ברירה טבעית כדי לשפר את ההישרדות והרבייה. זו תיאוריה פונקציונלית של יופי. מה שיפה לנו אולי לא יפה בעיני בני מינים שונים, כי דברים שונים תורמים להישרדותם ולרבייה של פריטים המשתייכים לשושלות ביולוגיות שונות.
דוגמה: על פי כריסיפוס, הראש האסכולה השלישי של הסטואה האתונאית המקורית, הטווס נוצר על ידי זאוס או הטבע, או הלוגוס הקוסמי עבור יופיו של זנבו. לפי דרווין, לעומת זאת, זנבו של הטווס התפתח על מנת למשוך את הנקבה, תהליך המכונה ברירה מינית. אני מקווה שהתיאור האחרון נראה לכולכם יותר תואם את תפיסת העולם המדעית מאשר הראשון.
למי שלא מכיר, אני ממליץ לקרוא על עקרון ההכבדה.
זה עקרון שניסח הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי כדי להסביר תקשורת בעולם החי. יש בו גם עניין של יופי אסתטי וסומטריה.
תחשבו רגע על הונאה, איך מזהים אותה, אם יש אי הלימה בין פרטים במסר שעובר. אז מה כן יהיה אמין? התאמה בין המסר לסימן המעביר אותו, כך שהונאה תהיה בלתי משתלמת. אז בממלכת החי למשל, בע"ח מעביר מסר שהוא בריא וכשיר כדי להרתיע טורפים באמצעות הכבדה. אבל בע"ח חלש לא יוכל להעביר את המסר ויטרף קודם.
כדי שהסימן יהיה אמין ויקשה על פרט אחר לזייפו, האות צריך להיות יקר מבחינה אבולוציונית ולהקשות על יכולת ההישרדות של הפרט. זאת אומרת שטווס חלש לא יצליח לזייף זנב מפואר מאוד שמצריך אנרגיה משמעותית אבל גם משדר את חוסנו של הטווס ותורם ליכולתו ברבייה ובהרתעת טורפים.
כשפרט רואה סימן שמכביד על בעליו, הוא מניח שפרט זה כשיר יותר מזולתו, זה שאינו מצויד בסימן כזה.
זהבי פרסם את הרעיון לראשונה במאמר בשנת 1975, אולם הוא נדחה על ידי הקהילה המדעית מכיוון שנראה היה כי הוא סותר הנחות יסוד של תורת האבולוציה. היחס לרעיון של זהבי השתנה כ-15 שנה מאוחר יותר, לאחר שאחרים הראו באופן פורמלי שעקרון ההכבדה הוא אסטרטגיה יציבה מבחינה אבולוציונית. כיום רוב החוקרים בתחום מכירים בכוחה להסביר לפחות חלק מהתופעות הנצפות של תקשורת בקרב בעלי חיים.
אחת הדוגמאות המפורסמות ליישומו של עקרון ההכבדה היא בהסברת התנהגותו של צבי: לא פעם, כשצבי מבחין בטורף, הוא נעמד ומתחיל לרקוע ברגליו ולהשמיע קולות, כשהוא מישיר מבט לעבר הסכנה. אם הטורף מתקרב, הצבי מפנה את אחוריו אל הטורף ומתחיל לנתר כלפי מעלה, באמצעות כל ארבע רגליו. קשה להסביר התנהגות זו, המסכנת את הצבי הן בחשיפתו לטורף, שאולי לא היה מודע לקיומו והן בכך שהיא גוזלת ממנו זמן ומאמץ יקרים שהיו יכולים לשמש אותו במנוסתו.
זה מסר לטורף על פי עקרון ההכבדה. בהתנהגותו מפגין הצבי את חוסנו בצורה אמינה: הקולות וקפיצותיו של פרט חלש או חולה היו מסגירות את מצבו בקלות, מה גם שההסתכנות בקרבה היתרה אל הטורף היא רבה ביותר עבור פרט שאינו יכול להימלט במהירות. לטורף כדאי לשים לב לאותות אלה, ולהעדיף מרדף משתלם יותר, אחר אחד הפרטים החלשים. ניבוי זה זכה לאישוש בתצפיות שטח, שבהן נראה שהטורף מעדיף לרדוף אחר הפרטים שהחלו במנוסה ולא אחר הצבי המקפץ.
אז עקרון ההכבדה, עובד גם אצל טווסים שהזכרנו קודם. הזנב המפואר הזה אינו יעיל למנוסה ולא היה לו ערך בשיפור הסיכוי לרבייה על ידי התרברבות, אם הטווס היה נטרף במקרה שהסימן שהוא מציג, אינו הולם את כישורי ההימלטות או המאבק שלו.
אז היופי האסתטי מהסוג הרעיוני, דווקא נכון לא פחות לטווס מאשר היופי האסתטי לחושים.
זה גם מביא אותי לנקודה שהיופי, הוא לא תכונה מובנית בעולם, בטבע.
זוהי תוצאה של שיפוטם של בני אדם. בלי מתבונן לא יהיה יופי. היקום פשוט קיים, ואנחנו אלה שכופים שיפוט ערכי על עובדות העולם. זה, הוא שיעור סטואי בסיסי, שהמדע המודרני יכול להסכים לו. כמו כאשר אפיקטטוס מזכיר לנו שיש הבדל מכריע בין דברים ואירועים חיצוניים מחד גיסא לבין השיפוטים שלנו לגביהם מאידך גיסא (המדריך 5.1).
"לא המציאות מטרידה את בני האדם, כי אם מחשבותיהם ודעותיהם על המציאות. למשל, המוות אינו דבר נורא כלל; … אולם, המחשבה שהמוות הוא דבר נורא, היא עצמה הדבר הנורא. אם כן, כאשר דְבר מה מעכב אותנו, מטרידנו, או גורם לנו כאב, אל לנו להאשים לעולם מישהו אחר זולת עצמנו, כלומר, את דעותינו שלנו.".
אפיקטטוס מבין שהמוות הוא חלק מהטבע. אז הוא לא דבר נורא אלא טבעי, אבל השיפוט שלנו הוא זה שרואה בכך דבר רע. זה נכון גם ליפה והמכוער. הם שיפוטים ערכיים שלא קיימים בטבע. אלא רק אינדיבידואלית אצלינו אפילו אם הם מושפעים תרבותית או אבולוציונית.
בואו נכניס עוד משהו למשוואה.
את אפקט ההילה.
מחקר מצא שלדמות נאה, או מושכת יש "אפקט הילה" חיובי, כאשר אנשים נוטים לייחס תכונות אישיות רצויות חברתית לאנשים מושכים פיזית. מספר מחקרים תיעדו את "אפקט ההילה" הזה, כאשר רוב המחקרים משתמשים בדגימות מערביות. יש מחקר שביקש לבחון את "אפקט ההילה" ב-45 מדינות ב-11 אזורים בעולם. המשתתפים התבקשו לדרג 120 פרצופים על אחת ממספר תכונות. התוצאות הראו שאטרקטיביות קשורה באופן חיובי לרוב תכונות האישיות הרצויות מבחינה חברתית. ליתר דיוק, בכל 11 אזורי העולם, פנים של גברים ונשים שדורגו כמושכים יותר, דורגו כבעלי יותר ביטחון עצמי, יציבים רגשית, אינטליגנטים, אחראיים, חברותיים ואמינים יותר. זאת אומרת ש "אפקט ההילה" הוא חוצה תרבויות.
הבעיה עם "אפקט ההילה"; שאנשים נוטים לחשוב שאנשים מושכים הם אמינים, אחראים וטובים מבחינה מוסרית. אבל אין שום קשר בין יופי פיזי לאופי, ואנחנו עושים טעות חמורה אם אנחנו חושבים שיש.
אז הסטואים הקדומים חשבו על יופי כ-סומטריה, מושג המרמז על הרמוניה בין חלקים ויחסים פונקציונליים בתוך השלם. הם שאבו את התיאוריה האסתטית שלהם מתפיסתם של יקום חי ורציונלי. אבל נראה שתפיסת העולם המדעית המודרנית אינה תואמת את הרעיון הסטואי של יקום אורגני חי. עם זאת, המדע המודרני מספק אלטרנטיבה סבירה להסבר של סומטריה: אסתטיקה אבולוציונית ועקרון ההכבדה. חשוב אבל להדגיש מכיוון שאין קשר אמפירי בין יופי פיזי למוסר, עלינו להיות זהירים מאוד כאשר פועלים על בסיס חוש האסתטיקה שלנו ולייחס תכונות חיוביות לדברים מושכים בשל אפקט ההילה.
אני לא יכול לסיים את הפרק הזה מבלי לציין בכלל את מרקוס אורליוס. בעיקר שיש לו מה לומר על העניין.
בספר ה-3 של "מחשבות לעצמי", כותב מרקוס ושימו לב איך זה מתחבר לעניין :
"נוסף על כך עלינו להשגיח גם בדברים כגון אלה: התוצאות הנלוות לתהליכים טבעיים ניחנות אף הן בהדר כלשהו ובקסם. למשל, הלחם הנֶאֱפֶה תופח ונבקע בחלקים מסוימים; והנה הבקיעים הללו, אשר במידת מה סותרים את כללי האפייה, יש בהם מן החן ובדרכם המיוחדת הם אף מעוררים בנו תיאבון למאכל זה.
2) זאת ועוד, תאנים בשיא בשלותן נבקעות ונפערות; נתבונן בזיתים בשלים למסיק — הלא עצם היותם על סף ריקבון מוסיפה לפרי הוד מיוחד. שיבולים המרכינות ראשן, קמטי מצחו של אריה, הקצף הניגר מפיותיהם של חזירי בר וכן תכונות אחרות לרוב, אשר בבדיקה פרטנית אינן חינניות כל עיקר, בכל זאת יש בהן כדי לקסום ולרתק משום היותן נלוות לתהליכים טבעיים.
3) לפיכך, אם ניחן אדם ברגישות ובהבנה עמוקה כלפי המתהווה ביקום, אזי אין כמעט דבר אשר לא יֵראה בעיניו נעים בהוויתו, אף מבין אותן תוצאות נלוות ונסיבתיות. אדם כזה יתענג למראה מלתעותיהם הממשיות של חיות טרף לא פחות מלמראה ייצוגיהם האמנותיים של ציירים ופַסלים; באישה או איש באים בימים הוא ימצא מעין זיו פריחת עלומים; אף יוכל לראות את עבדיו החביבים בעיניים נבונות, וכן עוד דברים רבים כאלה, אשר לא כל אדם ייתן בהם אמון, זולת מי שהתוודע באמת ובתמים לטבע ולמפעליו — לו בלבד נכונו החוויות הללו.".
נסביר:
הציטוט אותו עכשיו הקראתי תורגם ע"י דר' אברהם ארואטי. הוא תרגם "התוצאות הנלוות לתהליכים טבעיים ניחנות אף הן בהדר כלשהו ובקסם". בתרגום של דר' אהרן קמינקא כתוב "עוד בזה עלינו להתבונן, כי יש מחזות מצטרפים במקרה למעשי הטבע". שזה יותר קרוב לתרגום האנגלי שתרגם incidental effects.
כלומר מרקוס מאמין ביקום בו הכל פנימי והכל הוא חלק מרשת הסיבות והתוצאות. אבל יש אקראיות. לדוגמא "הלחם הנֶאֱפֶה תופח ונבקע בחלקים מסוימים; והנה הבקיעים הללו, אשר במידת מה סותרים את כללי האפייה". לנו זה אקראי, ליקום- במציאות זה תהליך טבעי. דהיינו השיפוט שלנו הוא זה שנותן לזה את הערך של יפה או לא. גם הדברים האקראיים שלא תוכננו מעוררים בנו תאבון.
במקום אחר מרקוס כותב שנכון להתבונן בדברים באופן אובייקטיבי בלי הערך שאנחנו נותנים להם וכך הם לא יראו לנו מושכים, מפחידים או דוחים. למשל בספר 6 (13): "כמו שלמראה התבשילים וכל מיני מאכל המחשבה מתעוררת: הרי זה פגר של דג או של עוף או של חזיר, וכן למראה היין הטוב הַפֶלּרני: הרי זה רק מיץ ענבים…" וכו
אז בציטוט מספר 3 הוא מבקש למצוא חן בדברים שבד"כ הוא לא היה מוצא בהם שום דבר מיוחד "שיבולים המרכינות ראשן, קמטי מצחו של אריה, הקצף הניגר מפיותיהם של חזירי בר וכן תכונות אחרות לרוב, אשר בבדיקה פרטנית אינן חינניות כל עיקר, בכל זאת יש בהן כדי לקסום ולרתק משום היותן נלוות לתהליכים טבעיים".
כי זה תרגיל רוחני שונה שעושה מרקוס מזה שלפרק את האובייקטים המוצגים לנו מעבר לערך שאנחנו נותנים להם. הוא מציע לנו להתבונן ברגישות והבנה על תהליכים ביקום - בטבע ואז כל דבר יראה לנו יפה. אם זה מלתעות טורפים, אם זו אומנות, אם אלה בני אדם אחרים.
באופן מדהים הוא מבין את "אפקט ההילה" שדיברתי עליו קודם כי הוא מציין את עניין האמון "לא כל אדם ייתן בהם אמון, זולת מי שהתוודע באמת ובתמים לטבע ולמפעליו — לו בלבד נכונו החוויות הללו". הוא מודע לכך שאנשים לא יתנו אמון בדברים שלא נראים להם נאים. אבל אם נסתכל על הטבע ברגישות והבנה תהליכית, נוכל לתת אמון בדברים שהם לא רק יפים באופן טריוויאלי.
זה אחד הקטעים הסטואיים האהובים עלי, גם בגלל הרעיון האסתטי של למצוא קסם וחן בכל הדברים בטבע וגם הכתיבה עצמה מענגת ויפה. יש כאן משהו נפלא בשפה, והתיאוריות הזו עוזרת להדגיש את מה שבאמת יכול לעשות דברים נעימים, מושכים ויפים.
מה שאולי ימצא מושך או לא ימצא מושך בסופו של דבר תלוי במה שאני מוצא הכי חשוב בחיים. אם אהפוך את ההנאה לסטנדרט של חיי, אז אמשך אל מה שמלהיב את התשוקות. אם אהפוך את העושר לסטנדרט של חיי, אז אמשך אל הריגוש שברכוש ובכסף. אם אהפוך את הכבוד לסטנדרט של חיי, אז אמשך לראווה וראוותנות.
אבל אם אני בוחר לסדר את חיי סביב הטבע, אני יכול להעריץ משהו לא בגלל שהוא מספק את תאוותיי, חמדנותי או יהירותי. אני יכול לתפוס את זה כאטרקטיבי פשוט כי אני מזהה את ההשפעות של זה שהוא עושה את מה שהוא אמור לעשות, של מילוי החלק המובהק שלו בסדר של כל הדברים המחוברים יחדיו. בדיוק כמו ההגדרה ל-סומטריה שתיארתי קודם, שדברים משתלבים אינטגרטיבית ופועלים יחדיו במציאות. היופי הוא בהבחנה בתפקודו ותכליתו, של כל דבר גם אם למראית עין זה נראה בלתי מושך בדרכים אחרות.
זקנה אף פעם לא צריכה להיות דוחה, והנוער לעולם לא צריך להלהיב. כל אחד מגלה באמצעות מעשיו מה הופך אותו לראוי בדרכו שלו. הקצף הניגר מפיו של חזיר בר יכול להיות מפואר לא פחות משקיעה.
הטווס לא יפה יותר מבעלי כנף אחרים. למרות שהוא מנסה לשכנע אותנו עם הזנב המפואר שלו.
לסיכום העניין, המסקנה מכל הפרק היום, היא שחשוב לשים לב שאין קשר בין יופי פיזי למוסר ואתיקה, עלינו להיות זהירים מאוד כאשר אנחנו פועלים על בסיס חוש האסתטיקה שלנו. דהיינו לשים לב לאפקט ההילה המופעל עלינו ואכן לפרק את הרושם המתקבל על הטווס למהותו האמיתית ומצד שני, למצוא יופי בכל התהליכים הטבעיים. יהיה לנו נעים יותר ונהיה מוטרדים פחות.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Commentaires