top of page

על ניהול רגשות


הפילוסופיה הסטואית היא בראש ובראשונה פילוסופיה לטיפוח האופי. החלק הכי תקף של הסטואיות אשר מתורגל עד ימינו הוא החלק של האתיקה.

הסטואיות גורסת שחיים ראויים ואתיים מביאים לכדי אושר ורק האדם החכם, מאושר באמת.

אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכל בני האדם זהים ב 2 אופנים: הראשון כולנו יצורים חברתיים והשני שכולנו מסוגלים לחשיבה רציונלית. דמיינו שיש שכל אלוהי. הוא חוקי הטבע, הוא המציאות של כולנו. עכשיו דמיינו שאנחנו חלק ממנו. גם השכל שלנו הוא דומה לשכל האלוהי רק באופן מצומצם ביכולותיו. אבל זהה ביכולת הרציונלית, לחשוב על פי עקרונות סיבה ותוצאה. עכשיו גם דמיינו שכולנו זהים בחשיבה הרציונלית שלנו, בדיוק כמו שכולנו נבין בדיוק אותו הדבר ש 1 ועוד 1 שווה ל 2. בדיוק כמו שאם נדע לקרוא תווים, נוכל לנגן כולנו את אותו שיר. הרגשות שלנו הם תוצר של תשוקות, חשקים ופרשנויות שלנו למציאות. הם כבר אינדיווידואליים. אם 2 אנשים שונים חווים את אותה חוויה, שניהם יכולים להבין אותה רציונלית באופן זהה אבל שניהם יתנו לה פרשנות שונה ואצל שניהם יתעוררו רגשות שונים בהתאם.

קראתי פוסט בפייסבוק לאחרונה בדף מאוד פופולרי בו כל אחד פורס את משנתו, את טרוניותיו, הגיגיו וכד'. בחור צעיר תאר כי הוא נעלב בשביל חבר שלו שפנה למשפיענית רשת עתירת עוקבים בשאלה תמימה. המשפיענית, ענתה שראוי שהחבר היה עוקב שלה לפני שישאל אותה שאלות.

מאפיין בולט אצל צעירים - באמצע שנות העשרים לחייהם הוא תחושת זכאות חזקה מאוד, מונעת על ידי אגו. מציאת זהות וצדקנות גדולה. צעירים היום מצפים שנכיר בתוקף של הרגשות שלהם, ובאינדיבידואליות שלהם. עם זאת, לתחושתם הצדק לצידם והעולם צריך להתנהל כמו שהם חושבים.

כמה פעמים שמעתם מישהו אומר, "זה ממש כואב שאתה אומר לי את זה", "זה אפילו מעליב שאתה חושב ככה"?

כמה פעמים חשבתם בתגובה לביקורת על ההתנהגות שלכם, שמדובר בדעה בלבד, "הוא לא מכיר אותי ואת מי שאני". רבים מהצעירים היום חיים בתחושת כנות לגבי רגשותיהם. "חיים בחיבור לאני האמיתי שלי!", "זאת האמת שלי". חיים עם תפיסת עולם שלרגשות האינדיווידואליים שלי יש משמעות שכולם צריכים להכיר בהם.

המונולוג הפנימי במקרים כאלה, מתרחש באופן דומה למחשבות כגון: "איך הם מעזים לנסות להגיד לי איך להרגיש!", "מי היא אותה אושיית אינסטגרם שתדבר אל חבר שלי ככה?", "לאף אחד אין זכות לדבר אלי ככה ונמאס מאנשים שמנסים להכתיב לי איך אני צריך להרגיש! אני לא יכול לשלוט באיך שאני מרגיש!" במקרים הללו כשמתעוררים כאלה רגשות וזה המונולוג הפנימי, יש תחושה של התקפה על האגו. ואז המונולוג הפנימי הופך להיות, אני נגד עצמי ונגד כל העולם.

הסטואים אומרים שאין הרבה דברים שאנחנו יכולים לשלוט עליהם בחיים. עם זאת, ברוב המקרים, אנו יכולים לשלוט אם אנו נפגעים רגשית ובאיזה עומק. עד כמה שאף אחד לא אוהב להודות בזה, האגו משתלט על הרגע - כטפיל ומייצר אי נוחות שמכננת ומנהלת את העניינים. אם המונולוג הפנימי ממשיך, הרגשות השליליים תופחים ומטפחים את הטפיל שגדל. הרוב גם לא יודו בזה, אבל התחושה הזאת גורמת לאנשים להתנהל עם תחושת רישיון לכל התנהגות שלילית כי "הם אלה שהם מטומטמים, לא אני".

היכולת לשלוט בזה היא כמו כוח על. מי שאינו מנהל את הדיאלוג הפנימי שלו באופן רציונלי, אין לו את הכוח על הזה. לאמץ את כוח העל הזה הופך אותך לבלתי מנוצח.


יש שחושבים שניהול רגשות היא מניפולציה. אולי, אבל לתת לרגשות לנהל את האדם זו מניפולציה גדולה יותר. זאת כי היא מניפולציה על הרציונל ועל האמת האדישה לאגו הפגוע. העצמה עצמית הגדולה ביותר, היא היכולת להיות אדון לעצמך ובעיקר לרגשות שלך. להיות אדון לרגשות ולדעת לנהל את התחושות שלך, מעניק עמידות וחוסן – ממש כוח על...


הצורך בחוסן ריגשי נתפס לעיתים כהתכחשות למי שאתה {אם אתה סך הרגשות שלך}, לשקר לעצמך או אפילו נתפס כאדישות חסרת רגישות. אבל אדם שחושב שהוא יכול לשקר לעצמו או לעשות לעצמו מניפולציה, בוודאי מבין שניתן לנהל רגשות ואולי אף מעיד על רצון להיות במקום אחר על הסולם הרגשי.

זה לא אומר לחיות באופן לא אותנטי. זה לחיות בהתאם למי שהיית רוצה להיות. " קודם כל אמור לעצמך מה אתה תהיה; ואז תעשה מה שאתה צריך לעשות". - אפיקטטוס


אז אם אתה רוצה להיות אדם גמיש ריגשית ובעל חוסן רגשי, הדרך ברובה היא פשוט לרצות להיות כזה.

זה מצריך שיחה כנה עם העצמי:"האם אני מהנעלבים? האם כבודי נפגע תכופות? האם אני נוח לכעוס? האם חשוב לי לתת ביטוי לרגשותיי? וכד'..." אולי התשובה תהיה "כן" באופן מלא, או חלקי. אבל אחרי שתביני שיש לך בחירה בעניין, את כבר בדרך לאמץ כוח על וחוסן רגשי.

החלק השני בדרך לחוסן הרגשי, הוא לשבת ולכתוב לעצמך מספר מקרים כאלה שעוררו בך רגשות כאלה. לדוגמא בוס שנתן לי משוב שלא אהבתי והגבתי ריגשית כמו שתואר לעיל: "זה אפילו מעליב שאתה חושב ככה".

עכשיו ננתח מחדש, האם זו היתה ביקורת כנה מתוך רצון אמיתי לעזור לי להשתפר? ומי הגיב למשוב, האגו שלי או הרציונל שמבין שאולי יש לי מקום להשתפר וללמוד וגם הבוס שלי רוצה בטובתי וטובת מקום העבודה?

ברגע שאתה מזהה אם זה אתה, ואם זאת באמת היתה התגובה הרציונלית האמיתית שלך או האגו, אז תוכל לכתוב מחדש את הדרך שבה התרחשו הדברים. זה לא שכתוב היסטוריה, כי זה יהיה רק ​​בשביל השקט הנפשי שלך, העובדות לא משתנות רק הפרשנות אליהן. אז כן, זה היית אתה, סביר להניח שהביקורת הייתה בעלת כוונה טובה. האגו שלך היה תגובתי.

שיחזור האירועים

כעת, לאחר שאת מכירה את המידע העוצמתי הזה, ננסה שוב את התרחיש ... הפעם, למעשה הקשיבי מה אמר הבוס שלך (או בן משפחה, בן זוג, חבר). הרץ בראשך את השיחה מספר פעמים, רשום אותה אם יש לך צורך בכך. כשאתה עושה את זה שוב ושוב, אתה תתחיל למוסס את כוחו של האגו מהרגשתך לגבי האירוע. הוא יתחיל להראות כאירוע מרוחק ממך רגשית. כמו סיפור שסיפר לך מכר. פתאום את עלולה להרגיש קצת אדישה לגבי זה; תתחילי לאמץ גישה של "ובכן, הם אמרו את זה. אין לי הרבה מה לעשות בנידון.".

עכשיו תוכל באמת לקלוט את המסר של המשוב שקיבלת. לא כל האנשים הם בעלי טאקט ואף אחד מהאנשים לא היה מעביר מסר כמוך, כי כל אחד מעביר מסר בדרכו, גם אם זה משוב או ביקורת. אבל עכשיו אתה יודע שהכוונה היתה טובה, אז אתה גם יודע שלא היתה כוונה לגרום לך פגיעה רגשית {או שתגרום לעצמך פגיעה רגשית}. עכשיו המסר עובר אולי כמו שהתכוונו שיעבור.

גם אינטראקציות עתידית ישתנו אם עשית את זה התרגול הזה. אך בעתיד כבר אולי בזמן אמת תנתח את המסר עם כוונתו האמיתית ולא עם הרגש שהוספת לו. כמו שיר שמעת בעבר ואהבת ומתנגן לו פתאום ואת כבר מזהה אותו ואפילו מזמזמת לעצמך, כך הרציונל שלך יתעורר מוקדם מהאגו.

עכשיו נניח שמשפיענית הרשת באמת חושבת שהשמש זורחת לכבודה כמו שתיאר בפוסט הבחור הצעיר שנעלב בשביל חברו. אף על פי כן, מי שמנהל את הדיאלוג הפנימי שלו נכון, הוא יהיה המתורגמן של עצמו ויוכל לבחור איך לקבל את המסר. משפיעני רשת הם בני אדם. לא פחות טובים ובטח לא יותר טובים ממכם.


200 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

댓글


bottom of page