הקיסר מרקוס אורליוס

אם תתבקשו לענות מי השלט הכי טוב בהיסטוריה, בוודאי יעלו בדעתכם אי אילו שליטים ובוודאי בדיון היו נזרקים לאוויר שמות רבים, אברהם לינקולן, נלסון מנדלה, גנדי, דוד בן גוריון, או ביבי? מניח שלא היו נזרקים שמות כמו סטאלין, פינושה או פול פוט. אבל מה עם יוליוס קיסר, ג'ינגיס חאן, נפוליאון, אלכסנדר מוקדון?

הרי אומנם נפוליאון כבש שטחים נרחבים אך ניסה גם להפיץ את ערכי המהפכה הצרפתית. ג'ינגיס חאן ויורשיו ניהלו את האימפריה הכי גדולה בהיסטוריה אך גם החזיקו בקודקס חוקים מאוד מתקדם שמכיר בזכות העמים הכבושים לאמונתם. אלכסנדר מוקדון, גם כן כבש את מרבית העולם הידוע אך בעקבותיו החלה הפריחה ההלניסטית של מדעים, תפיסות פילוסופיות ואף דתות נהנו מחירות ונעו מאזורים בעולם והשפיעו הדדית.

על כן דווקא הייתי מתחיל בשאלה מהו שליט טוב? אולי אפילו לפני שהייתי שואל מי היה כזה.

אני מניח שבמקרה זה אומנם גם כן, הוי נזרקים לאוויר הגדרות ודעות, אבל ההסכמה היתה גדולה יותר לפחות למרבית תכונותיו של השליט הטוב. אבל על זה נרחיב בהמשך.

הרקע ההיסטורי

כבר בהתחלה יש לציין שמדובר בקיסר שחי בתקופה האימפריאלית של רומא כלומר בתקופה שבה לקיסר היו סמכויות מוחלטות ושליטה על מרבית העולם ומן הסתם גם הון עתק. עובדה שמחזקת ההתפעלות מאופיו ופועלו של מרקוס.

השכבה השלטת בעת העידן הראשון של האימפריה הרומית, הקיסרות היוליאנית-קלאודיאנית הייתה מבוססת על אורבניות רומית {שונאת זרים}, רהבתנית, צינית ולא מוסרית. כמעט בכל הסרטים והסדרות שבה מציגים את הנהנתנות הרומית מתייחסים לתקופה הזאת.

לאחריה

בתולדות האימפריה הרומית ידועה התקופה שבין 96 לספירה ל 180 לספירה, לתור הזהב של חמשת הקיסרים הטובים של רומא.

חמשת הקיסרים הטובים היו נרווא {96-98}, טראיאנוס {98-117}, אדריאנוס {117-138} ושני קיסרים בשם אנטונינוס – אנטונינוס פיוס {138- 161} ומרקוס אנטונינוס אורליוס {161-180}. את אדריאנוס אצלנו דווקא זוכרים לרעה בשל עשרת הרוגי מלכות, דיכוי מרד בר כוכבא, חילול וחרוב ירושלים והקמת איליה קפיטולינה. אך כפי שאספר לכם, אדריאנוס הסליל את מרקוס אורליוס לקיסרות ומבחינת רומא, הוא נחשב כאמור לאחד מחמשת הקיסרים הטובים.

מרקוס אורליוס היה האחרון בין 5 הקיסרים הטובים, הוא גם היחיד מבניהם שהוריש את הקיסרות לבנו ואולי נקדים ונאמר שזאת היתה אולי המעידה הגדולה של מרקוס, אך היא היתה בלית ברירה, נרחיב בהמשך.

המדהים הוא שהילד מרקוס הוסלל לקריירה ציבורית.

אדריאנוס אז אימץ את טיטוס אורליוס אנטונינוס {בעל דודתו של מרקוס אורליוס}, אשר יועד אז ליורש הקיסרות לפי השם הקיסר אנטונינוס פיוס {שלט מ 138- עד 161}. אדריאנוס אף סידר כך שאנטונינוס פיוס יאמץ 2 נערים, אחד מהם מרקוס ששמו שונה אז למרקוס אאליוס אורליוס ורוס. דהיינו מרקוס יועד לקיסרות בהיותו מתחת לגיל 17, עם זאת לא לפני הגעתו לגיל 40. יש טענה שאדריאנוס שאף כי אנטונינוס פיוס יהוו מחמם מקום למרקוס. מרקוס אף חלק בתחילת הקיסרות את השלטון עם אחיו המאומץ ללוקיוס ורוס.

למרקוס היתה עבודה רבה לצידו של אנטונינוס בלימוד רזי השלטון. מרקוס היה קונסול בשנים 140, 145 ו 161. ב 145 הוא נשא לאישה את בת דודתו, ביתו של הקיסר אניה גלריה פאוסטינה. ב147 מלוא הסמכויות הקיסרות הועברו לו. מאותה עת הוא היה קיסר זוטר בשותפות עם אנטונינוס ויועץ קרוב לקיסר בכל החלטותיו. {אחיו המאומץ בן 10 באותם ימים יגיע לאותה משרה בבוא העת}. ב 7- במרץ 161 לסה"נ 14 שנה לאחר מכן, בעת היו האחים קונסולים {מרקוס פעם 3 ולוקיוס ורוס פעם 2}, מת הקיסר, אביהם המאמץ.

למעשה מרקוס הוא זה שדרש שאחיו המאומץ ישא עימו את נטל הקיסרות וכך מונה ליוקיוס ורוס לקיסר שותף. אין עדות שלורוס היו נאמנים כל שהם, כך שיריב אכזר יכול היה בקלות להיפטר ממנו אך להשאירו בתפקיד פחות מקיסר שותף, היה הופך אותו ללא נאמן. עם זאת סביר להניח כי מרקוס מונע ממצפונו בחר לפעול לפי המסלול שהתווה אדריאנוס אשר בסופו ישלוט מרקוס לבדו.

לראשונה בהיסטוריה שלטו ברומא 2 קיסרים שותפים בעלי כוח וסמכויות זהות, עם זאת הישגיו של ורוס סבלו מנחיתות ביחס לדוגמה ומופת שהיה מרקוס כך שנראה סביר שעבודת הממשל העיקרית נעשתה ע"י מרקוס אשר היתה קשה במיוחד לאור ביצוע במהלך רוב שלטונו במלחמה בגבולות ומאבק במגפה גלובלית ומורל נמוך ברומא. כן, בתקופתו של מרקוס השתוללה מגפה גלובלית כמו היום, מניחים שהיא היתה משהו בדומה לאבעבועות שחורות ואף היא הגיע מהמזרח. על ידי חיילים רומים שחזרו מהמלחמה עם הפרתים.

עוד בימיו נהנה מרקוס מתמיכה בסנאט ובעם ובטח לאחר מותו ב 180 לספירה, הוא הונצח רבות. לאחרונה אפילו בסרט "גלדיאטור" משנת 2000 עם ראסל קרואו עם מישהו ראה. בתחילת הסרט מנסה מרקוס למנות את ראסל קרואו שהיה גנרל ויועץ לקיסר ליורשו אבל בנו קומודוס הורג אותו ויורש אותו. הסרט כנראה מבקש לתת הסבר למעידתו של מרקוס במינוי בנו תחתיו. במציאות כנראה זה לא קרה והוא מינה את בנו כי אחרת היו נאלצים להוציאו להורג.

מרקוס ירש אימפריה שנלחמה במזרח בפרתים וביהודים. היהודים תמיד זכרו לרומאים את חורבן המקדש בשנת 70 ע"י טיטוס והיו מרידות של יהודים לא רק בארץ ישראל. וכמובן המשמעותי שבניהם היה מרד בר כוכבא, עד כי בדיווח של אדריאנוס לסנאט על הניצחון, הושמט הנוסח המקובל : "לי וללגיונותיי שלום". לניצחון על מרד בר כוכבא יוחס חשיבות רבה ברומא. והענישה כנגד היהודים היתה משמעותית וארץ ישראל הפכה שממה. במערב כאמור, נלחמו הרומים בשבטים גרמניים ברבריים.

בערוב ימיו בכל החזיתות מרקוס צלח ואף עשה הסכמי שלום.

מרקוס האיש אופיו ותפיסתו

בא ממשפחה שמקורה בספרד, אבותיו כיהנו במשרות ציבוריות. אבא שלו מת כשהיה צעיר. פאוסטינה אחות אביו נישאה לטיטוס אורליוס אנטונינוס – כאמור יועצו ויורשו של אדריאנוס. לימים הקיסר אנטוניוס פיוס.

מרקוס אהב מאוד את אימו שבזכותה הוא נעשה אוהב צדקה וחסד וירא שמים. ממנה ירש את ההסתפקות במועט למרות שבא ממשפחה אמידה. ואף למד ממנה התנזרות מהנאות הגוף. אמא שלו היתה משכילה ודיברה יוונית ודאגה לחינוכו של מרקוס. מרקוס למד בבית ע"י טובי המורים ובספרו "הרהורים" או "רעיונות" או "מחשבות לעצמי" בלטינית ואנגלית הוא מכונה meditations שאמנם אני מזכיר כאן לראשונה, אך הוא למעשה המורשת הגדולה ביותר של מרקוס, הספרו הוא מודה למוריו. הוא מציין שהם לימדו אותו עבודה קשה, להסתפק במועט, להשתדל לעשות כמעט הכול בעצמו, להימנע מלשון הרע. הוא למד לבקש דעת בדרך מחקר וניסוי וכך גם להתרחק מידעונים ועושי כשפים. שרדו עד ימינו חילופי מכתבים בין מרקוס לבין המורה האהוב שלו פרונטו. שבמכתבים ניכר כי פרונטו היה פטריוט גדול שהחדיר לתלמידו הערצה לעברה שלרומי וגיבוריה.

ההיסטוריונים מראים שכבר בגיל שש שם אליו לב הקיסר אדריאנוס ובגיל 15 מונה כבר לראשונה לפרפקט שזה מנהל אדמיניסטרטיבי או צבאי של אזור.

בהיותו בן 25 נטש מרקוס את תחום הרטוריקה ופנה ללימודי פילוסופיה סטואית -במקביל לעבודתו הציבורית לצד הקיסר אנטוניוס פיוס. מעת שהכיר מרקוס את הפילוסופיה הסטואית השתנו חייו וכאשר מונה לקיסר בגיל 40. כבר התנהל על פי האתיקה הסטואית אשר עיקר תפקידה להנחות את האדם בדרך הנכונה. מספרו של מרקוס ניתן ללמוד על שאיפתו להשתחרר מכל אשליה והישמרותו מראיית השקר כאמת... מזכיר לכם משהו? פייק ניוז היה גם בעת העתיקה.... ואפילו יותר מהיום

מרקוס מתאר שלמד ממוריו הסטואיים כי אדם יכול להיות תקיף וקפדן, ובעת ובעונה אחת נעים הליכות וכך התאפיינה קיסרותו.

מרקוס אף למד ממוריו, אהבת חסד וחיים על פי הטבע –הכוונה היא לא לחבק עצים, אלא בעיקר הבנה שהאדם הא חיה חברתית.

מרקוס אף למד מהם, כי חובת האדם היא כיבוש ייצר, לשאת הכל באומץ רוח, להרבות עשיית חסד, לנהוג בסלחנות ולהתרחק מהשקר.

אחד ממוריו האהובים רוסטיקוס, לימד אותו לשפר את מעשיו ולתקן מידותיו, לא לחרוץ משפט על בסיס שיפוט שיטחי ובעיקר תרומתו היתה בלהכיר למרקוס את כתביו של הפילוסוף אפיקטטוס.

במכתבו למורהו כותב מרקוס כי אפיקטטוס לימד אותו להכיר כל מה שהוא טוב וכל נוכח לדעת כמה היה חסר זאת עד אותה עת.

מרקוס מינה חלק ממוריו לתפקידים ומשרות בכירות והנציח אותם לאחר מותם.

איך התפיסה שלו באה לידי ביטוי בשלטונו

כשמונה לקיסר בגיל 40, כבר היה במלוא כושרו האינטלקטואלי ובעל ניסיון עשיר בניהול מדינה. כאמור הוא מינה את אחיו המאומץ לקיסר שותף עד אשר זה האחרון מת במפתיע משבץ בגין 39. אז המשיך מרקוס בשלטון יחיד. הוא נלחם 17 מתוך 19 שנות שלטונו והרומים ספגו אבדות קשות. עד אשר הביס את השבטים הגרמנים ובשנת 175 הם קיבלו את הסכם השלום שהוצג להם. לאחר שהושג השלום באימפריה, יצא מרקוס למסע בפרובינקיות לרבות בא"י. בתלמוד ובמדרשים מסופר על קשרי ידידות בין אנטונינוס לרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. חוקרים רבים ניסו לענות על השאלה האם מדובר באנטוניוס פיוס או מארקוס אורליוס. לפי מקורות עבריים מסר מרקוס לרבי יהודה הנשיא שטחי קרקע שהיו אדמות מלכות. כך יש גם להניח שהרחבת האוטונומיה השיפוטית היהודית היתה תוצאה של מגעים בין רבי יהודה הנשיא לבין מרקוס אורליוס. לא מן הנמנע שנוהלו שיחות ביניהם בענייני אמונה ודעת שכן רוח הסטואה בהחלט נוכחת ביהדות של אותה תקופה.

מרקוס המשיך לפרובינקיות נוספות בניהן אתונה שם בנה קתדרלות לבתי הספר הפילוסופיים הנפוצים באותה תקופה, האפלטוניים, האריסטוטליים, הסטואים והאפיקוראיים.

מרקוס נחשב למנהיג שלא הושחת ע"י השלטון. המידות הטובות שיש לקיסר לדעתו היו, סובלנות ואהבת הבריות. בספרו יש כ 200 אמירות על נושאים אלה. בניהם:

"אל תעשה דבר בלי טעם ובלי תכלית מכוונת. שנית, לא תהיה כוונתך לתכלית אחרת זולת לטובת הכלל".

"אם דבר כלשהו אינו כהוגן- אל תעשה אותו. אם אין הדבר אמת- אל תאמר אותו".

מרקוס ניחן ברוח ליברלית וברגשות אנושיים ביותר. כך שבראש דאגותיו היה האזרח – נתינו.

הוא התקין תקנות שהגבילו את שליט הבעל על אשתו, ילדיו ועבדיו. הוא שלל תחרויות גלדיאטורים וסלד מדם שנשפך. לאחר שחזה בלוליין שנפל ציווה לשים מזרונים ואותה עת כך נהגו כל ההולכים על חבל. הוא היה החלטי ונהג בעקביות.

מרקוס התייחס באהדה לסנאט והותיר בידיו סמכויות רבות. הוא השתתף בכל הישיבות כאשר נכח ברומא ואף פעם לא יצא טרם סיימו כולם נאומם. הוא נתן לסנטורים חסינות פרלמנטרית ואף סנטור לא הוצא להורג בתקופתו. אפילו המורד קסיוס נרצח שלא בפקודתו. הוא לא היה אליטיסט ואף חלק מבנותיו הוא השיא לאנשים שדווקא הצטיינו בתכונות מוסריות. הוא מינה אנשים בעלי כישרונות ולא בשל מעמד, אפילו מהשכבה הנמוכה של האוכלוסייה. כך גם בצבא הוא מינה על פי כישורים ולא פוליטיקה. הוא ייעל את הממשל על ידי יישום מרשם אוכלוסין. הוא התיר שכל מי שמבקש להיות אזרח רומי יקבל זאת לאחר תשלום מיסים כחוק. ביצע מהפך בגביית המיסים ע"י גביה ממשלתית ישירה ולא באמצעות אגודות שהתעשרו מהגביה. הוא אסר על פקידים לעסוק במסחר ובהלוואות כספים כדי למנוע ניגוד עניינים.

כאשר לא עסק במלחמה גילה עניין במשפט ובעיקר במשפטים שבהם הנאשם עמד לפני גזר דין מוות. והוא עצמו ניהל את רוב המשפטים שעסקו בדיני נפשות. הוא נתן את זכות הסניגוריה ולא פסק אלא לאחר היוועצות עם משפטנים וחקירה ממושכת.

מנעוריו הוא נטה לסגפנות, צומות ואי אכילת בשר. הוא ישן על גבי מצע קשה. הוא נהג בצניעות גם בחצר המלכות.

מעל לכל מרקוס היה הוגה דעות שאת אושרו ושלוות רוחות מצא בפילוסופיה. הוא מילא את חובותיו במנהל ומלחמה בקפידה וללא פשרה, אך כחובה ולא מייצר. הוא היה ידוע כמשולל רצון שררה ומאבק. הוא התבטא כנגד שליטים חובבי כיבוש כגון יוליוס קיסר, אלכסנדר מוקדון ולהשתעבדותם לאימפריות שבנו ולדאגותיהם. לעומתם הוא הילל בספרו חכמים כסוקרטס, דיוגנס והרקליטוס שפעלו על פי השכל המנהיג שנשאר נאמן להגיון הרציונלי.

כאמור את השלטון והמלחמה ראה מרקוס כחובה ואילוץ. הוא האשים את עצמו שהשררה אינה אהובה עליו כל כך עד כי אינו שש לקום בבוקר כמו רובנו. הוא אמר שהפילוסופיה היא כמו אימו ותפקידו כקיסר כמו אימו החורגת, תפקיד נסבל כל עוד יכול הוא לחזור להתרענן מעת לעת אצל אימו הפילוסופיה. עם זאת ראה מרקוס את המשרה כחובה שלו כרומאי וכסטואי. הוא ראה בחיי הקיסרות תרגול טוב וחתירה אל המידות הטובות הם היאות לפילוסוף. כך שנוצר אומנם ניגוד בין טבעו של מרקוס למבין התפקיד שמילא. הוא ביקש לעסוק בפילוסופיה ואילו מלאכת השלטון מנעה זאת ממנו. אין ספק שמרקוס שלט לא רק על פי כללי היושר, אלא גם לפי המסיבות ששררו בממלכות. השתדל לא לתת לשלטון לשנות את אופיו הפילוסופי ולא יסתגל לגינוני חצר, להישאר צנוע, נעים הליכות ודורש צדק. ניגוד שהביא אדם אשר שקד על טובת הבריות ועל אושרם וסלד ממלחמות ואלימות, נאלץ לנהל 17 שנים מתוך קיסרותו במלחמות כשאויבי האימפריה מתנכלים לה מצפון ומזרח.

כאשר השתוללה המגיפה ברחבי האימפריה זימן מרקוס את הרופא המפורסם בממלכה שמו היה קלאודיוס גאלנוס ומינה אותו לפרויקטור- אפילו הרמב"ם שחי כ1,000 שנה לאחר מכן, התייחס למחקריו של הרופא. מאחר והמגיפה גבתה קורבנות בהיקף שמוערך ב כ 5 מיליון אנשים לאורך 15 שנה ולעיתים ברומא עצמה מתו כ 2,000 אנשים ביום, היא השפיעה גם על מצב הצבא והכלכלה בהיקפים שיש שמשערים שבשל כך האימפריה הרומית נחלשה עד הנחת היסודות להתפוררותה. מרקוס אז, העמיד למכירה רכוש רב מהונו הפרטי ומאוצרות האימפריה לשם עמידה בחובות הממשל ולטובת האזרחים. לרבות תכשיטים ובגדי יוקרה של פאוסטינה אשתו.

גם בביתו לא שבע נחת כשאשתו פאוסטינה הלכה שבי אחר שיגיונותיה ואף יש עדויות כי בחרה מאהבים אפילו מקרב הגלדיאטורים. הוא נהג בה בסבלנות ואף מינה חלק מאהביה למשרות רמות בשל כישוריהם. צחוק הגורל שבנו שנא את הפילוסופיה של אביו ולא שרת את המדינה או האנושות. בכתבו על מרקוס מצין אחד ההיסטוריוניים שאילו היה בר מזל לא היה מותיר בן.

אז לסיום רק אומר,

לא כולנו נוכל להיות מרקוס אורליוס, אבל כולנו נוכל לשפר את עצמנו כפי שהסטואיות מציעה לנו בדרכים רבות לחיות נכון ובבוא העת לסיים את חיינו שאמירה שחיינו חיים ראויים עד כמה שיכולנו.