top of page

פרק 99 - מונגש בטקסט על הפספוס של איינשטיין ועל הזמן הסטואי



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני יועץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר לפנות לשיחות ייעוץ או להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.



נתחיל בסיפור קטן שהוא אנקדוטה היסטורית וגם עניין פילוסופי מעניין.

עובדה ידועה היא שאיינשטיין זכה בפרס נובל לפיזיקה על האפקט הפוטואלקטרי משנת 1921. אך הסיבה שהוא לא זכה בפרס על תורת היחסות הפרטית ו/או הכללית, היא בגלל האירוע ב 06.04.1922. גם לי היה מוזר שבגלל אירוע ב 1922 איינשטיין לא קיבל את הפרס על תורת היחסות ב 1921. איינשטיין אמנם עסק בהשלכות של מסע בזמן, אך לא זו הסיבה. למעשה ועדת הפרס לא העניקה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921 ולכן בדצמבר 1922 העניקה את הפרס של 1921 על פי כללי הפרס. זו לכאורה עובדה טריוויאלית, אבל בעלת משמעות.

בעת הרצאה שנתן אינשטיין בפריז ב06.04.1922, בין היתר אמר איינשטיין "הזמן של הפילוסופים אינו קיים". אמירה שקוממה את אנרי ברגסון שישב באולם. בין היתר זו הסיבה שאיינשטיין לא קיבל את פרס נובל לפיזיקה על תורת היחסות אלא על האפקט הפוטואלקטרי. נגיע לזה עוד רגע, אבל קודם אספר מי היה אנרי ברגסון. אם נשאל אנשים ברחוב אם הם שמעו על איינשטיין, נקבל תשובה חיובית מ 110 % מהאנשים. רובם אפילו ידעו לצטט דברים שאמר או כתב אינשטיין וחלק אפילו יציינו דברים שהוא באמת אמר.

אבל אם נשאל אנשים ברחוב מי היה אנרי ברגסון, אולי 1% מהאנשים יידע.

בעת ההרצאה של איינשטיין בפריז ב 06.04.1922 היה ברגסון פילוסוף במעמד סופרסטאר באותם ימים היה מבוגר מאיינשטיין ב 20 שנה לערך ומפורסם בכל העולם. ברגסון התלבט בתחילת דרכו בין עיסוק במדעים או מדעי הרוח ובסוף נטה לפילוסופיה. הוא עסק במטפיזיקה, תורת ההכרה, מוסר ודת ועוד. מספרים שברגסון היה מרצה כל כך מבוקש שבעת הרצאה באוניברסיטת ייל בארה"ב, התרחש פקק התנועה הראשון אי פעם בניו היבן.

ב-24 ביולי 1918 בטקס הנחת אבן הפינה בהר הצופים לאוניברסיטה העברית הצהיר הלורד ארתור ג'יימס בלפור {ההוא מההצהרה} בנאומו: " אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית". זיגמונד פרויד תיאר את עצמו כמי שאין לו "היומרה להימנות כאחד האינטלקטואלים הבכירים" של תקופתו, "לצד אנרי ברגסון ואלברט איינשטיין".

אנרי ברגסון נולד יהודי אך התקרב לקתוליות בערוב ימיו. למרות שהוצעה לו הגנה ע"י הצרפתים במשטר וישי, הוא סירב. בגיל 81 יצא להרשם כיהודי במשרדי הנאצים בפריז. הוא נפטר מדלקת ריאות לאחר שעמד בשלג בתור להרשמה ב 4 בינואר 1941.

נחזור לדיבייט בפריז בין איינשטיין ל ברגסון ב 06.04.1922 . כאמור אינשטיין אמר "הזמן של הפילוסופים אינו קיים". הוא התייחס לכך שהזמן הוא פיזיקלי מתמטי. הוא עניין אובייקטיבי לחלוטין. בדיבייט אמר איינשטיין "יש אירועים אובייקטיביים, שאינם תלויים באנשים".

ברגסון מעולם כפר בתורת היחסות של איינשטיין ואף ברך את איינשטיין על התיאוריה המטלטלת, אך הוכיח אותו על ששכח את יתר היבטי הזמן גם אם הם אינם מתמטיים. מבלי להיכנס לפיזיקה, מטאפיזיקה ותורת ההכרה, המחלוקת ביניהם מורכבת אבל ניתנת להבנה. מבחינת ברגסון המונח זמן כלל דברים חדשים שמתרחשים ובאים לעולם בעוד שאיינשטיין הסתפק בהבנה של זמן כמה ששעונים מודדים. לכן מבחינת איינשטיין כל מה שלא נמדד לא היה אמיתי. לא אובייקטיבי. ברגסון טען שאם לא היה לנו מושג מקדים של זמן, אז שעונים היו חלקי מכונות סוג של צעצועים לשעשוע. לא היו עוסקים בסיווג אירועים. הם היו קיימים למען עצמם ולא כדי לשרת את בני האדם. בני האדם נותנים את המשמעות לזמן. מאוחר יותר ברגסון הגדיר את הזמן כפעולה. היווצרות של משהו חדש דרך פעולה.

נימוקי ועדת פרס הנובל הסבירו ששאלת תקפותה של תורת היחסות נוגעת לאפיסטמולוגיה {תורת ההכרה} כפי שהוכיח ברגסון ועל כן ניתן לאיינשטיין הפרס על האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות.

לימים כשנאם איינשטיין בפני מלך שבדיה בטקס של קבלת הפרס, איינשטיין בחר להרצות על תורת היחסות למרות שהפרס היה על האפקט הפוטואלקטרי.

ביומן האישי שלו, איינשטיין הכיר בערך דבריו של ברגסון, אבל בפומבי הוא כמובן המשיך את הקו האובייקטיבי של הזמן ולא בהקשר ההכרה האנושית.

נחזור אח"כ לעניין הזה של הזמן כדי לקשר לסטואים. אבל קודם ציטוט קטן:



"בזמן שאנחנו מדברים, הזמן הקנאי ברח. אז תפסו את היום [קרפה דים], ואל תסמכו על המחר." (הורטיוס)

הקטע הזה מתוך שיר מפורסם המשורר הרומי הורטיוס, מתפרש לעתים קרובות כעוסק בסיפוק מיידי של תענוגות חושיים. אבל למעשה, קרפ דיים הוא הזמנה להמרה פילוסופית- חשיבה מחדש, להיות מודע להבל שברצונות שלא ניתן להגשים בקלות, לתמותה שלנו, לייחודיות, לקוצר חיינו. מכאן ההתמקדות בחשיבות העליונה של הרגע הנוכחי, שעליו אנו צריכים להיות אסירי תודה.



המטאפורה של הקשת מוצגת ב"על תכליות הטוב והרע" של קיקרו, דיאלוג סוקרטי המוקדש לברוטוס, רוצח קיסר, שבו קיקרו, באמצעות מספר דמויות, פורש ומבקר את העקרונות המרכזיים של שלוש הפילוסופיות העיקריות שלו. בתקופתו: סטואיות, אפיקוראיות, גרסה של אפלטוניזם.


קיקרו שם את המטאפורה של הקשת הסטואי בפיו של בן זמנו ובן בריתו, המדינאי הסטואי קאטו הצעיר (אם כי היא, למעשה, קדומה יותר):


"שמא יגיע מישהו למסקנה שקיימות שתי תכליות לטוב. שהרי, אם מישהו החליט לכוון כידון או חץ אל מטרה, כשם שאנו מכוונים את מעשינו אל תכלית הטוב, בדימוי מן הסוג הזה יהיה על יורה החץ לעשות הכל גם למען יפגע במטרתו - וזאת היא אותה תכלית, שאנו מכנים הטוב העליון שבחיים - ואילו הפגיעה במטרה היא מן הדברים שאנו בוחרים, ולא מאלה שאנו שואפים אליהם." (על תכליות הטוב והרע, ג', 22)


המטאפורה מכילה את מהות הפעולה הסטואית. הקשת עושה כל שביכולתו כדי לירות במדויק: הקשת שלו מתוחה היטב, החצים שלו מכוילים בקפידה, והוא לקח בחשבון את הרוח השלטת ומשתנים אחרים.

למרות זאת, ייתכן שהחץ לא יפגע במרכז , או אפילו במטרה בכלל. ברגע שהוא משחרר את החץ, הוא משחרר את הצלחת פעולתו. זה כבר לא בשליטת הקשת, אלא נתון לכוחות חיצוניים כמו שינוי פתאומי במהירות או כיוון הרוח.

באופן דומה, לאחר שהחליטה על דרך הפעולה האופטימלית, הסטואית הטובה מבצעת זאת כמיטב יכולתה. אבל האם המשימה תצליח בסופו של דבר נתון לגורמים חיצוניים בלתי צפויים ובלתי נשלטים (או "מועילים", כפי שכינו אותם הסטואים). לפיכך, הסטואית הטובה מבססת את הערך העצמי והאושר שלה לא על הצלחת מעשיה, אלא על נכונותם.

במילותיו של סנקה:


מכתב 14 ללוקיליוס (16)

"החכם בוחן את תבונת כל המעשים לא את תוצאותיהם. ההתחלות הן ברשותנו, את התוצאות מכריע הגורל, ואני אינני מתיר לו לחרוץ את משפטי. "אבל הגורל יכול להביא יסורים, להביא פגעים?". שודד אינו חורץ דין כאשר הוא רוצח".


זה לא בדיוק אומר שאנחנו חייבים לעשות את הדבר הנכון, אלא שהדבר הנכון הוא המקסימום שאנחנו יכולים לעשות - ולכן הוא כל מה שאנחנו צריכים להתעסק בו.


לגורל, אומר סנקה, יש כוח רב בחיינו, "בהכרח, מכיוון שבמקרה אנחנו חיים". כשזה מגיע לדברים שאין לנו שליטה מוחלטת עליהם, אנחנו ממלאים את תפקידנו, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, כמו הקשת הסטואי, אבל אנחנו לא צריכים לדאוג מהתוצאה - אם עשינו כמיטב יכולתנו. התוצאה היא לא מי שאנחנו.




הגישה הסטואית, שמה דגש דומה על ההווה. אנו מעודדים לשים לב לכאן ועכשיו, hic et nunc כפי שהרומאים אמרו זאת. אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים, ממוקדים ברגע הנוכחי כדי שלא נפספס את מה שקורה בחיים שלנו. גישה זו מסוכמת יפה על ידי מרקוס אורליוס:


"הסתפק בדברים הבאים: בשיפוט הנוכחי התופס את המציאות; במעשה הנוכחי המיטיב עם הכלל; בהתנהלותך הנוכחית, המקבלת ברוח טובה כל השפעה הנובעת מסיבה חיצונית" ספר 9 (6)


למעשה מרקוס אומר:

תסתפק בזה:


1. השיפוט שלך ברגע זה על המציאות, כל עוד היא אובייקטיבית;


2. הפעולה שאתה מבצע ברגע זה, כל עוד היא נעשית בשירות הקהילה האנושית;


3. הנטייה הפנימית שבה אתה נמצא ברגע זה, כל עוד מדובר בנטייה של שמחה מול צירוף האירועים הנגרמים עקב סיבתיות חיצונית.


מרקוס עוסק בתרגול רוחני שהוא מכנה "תחימת ההווה". הוא מבוסס על תפיסה סטואית כפולה של הזמן. לפי הפיזיקה הסטואית, הזמן ניתן לחלוקה אינסופית, מה שאומר שמבחינה טכנית ההווה אינו קיים, שכן הוא מוגדר כגבול בין עבר לעתיד. אולם לתפיסת הזמן המופשטת מבחינה מטאפיזית, הוסיפו הסטואים עוד היבט אחד שהוא ממוקד באדם ותלוי תודעה. במקרה השני הזה, ההווה רוכש את מה שפייר הדוט מכנה "עובי מסוים", התחום על ידי טווח הקשב של התודעה האנושית. כאשר מרקוס אומר שעלינו לתחום את ההווה ולהיצמד אליו, מה שהוא פורס זו תפיסת הזמן הסטואית השנייה. אם תחשבו על זה, זה מה שברגסון דיבר עליו. תחימת ההווה, היא מה שנותנת לו את המשמעות הוא הרי אמר בדיבייט עם איינשטיין שהזמן עוסק בסיווג אירועים. האירועים מן הסתם תחומים על ידינו. הוא גם התכוון שהזמן הוא פעולה. גם הסטואים נתנו את הדגש על הפעולה. כמו הפוקוס שנותן הקשת.


התרגיל, של מרקוס אם כן, מורכב מהתמקדות בהווה, השארת העבר מאחור, הפקדת העתיד לרשת הקוסמית של סיבה-תוצאה, ולוודא שאנו פועלים, כרגע, כפי שאדם הגון יעשה. השאר יבואו או לא. אנו מוצאים משהו דומה גם אצל סנקה:

"יש לקצר שני דברים: הפחד מהעתיד וזיכרון אי הנוחות בעבר; האחד לא נוגע לי יותר, והשני עדיין לא נוגע לי.".


פייר הדוט מסכם את הגישה בכך שאושר הוא עניין של עכשיו או לעולם לא. אם אנחנו לא באושר ושלווה עכשיו, על ידי התמקדות במה שתלוי בנו - כלומר, האופי, הסגולות שלנו והשיפוט שלנו - אז לעולם לא נהיה מאושרים, ללא קשר לכמה רכוש חומרי וכמה תהילה אנו עלולים לצבור (שניהם לא תלויים בנו). יתרה מכך, יש תחושת דחיפות, כי המוות מתקרב, ואין לנו מושג מתי הוא יגיע. כפי שמנסח זאת אפיקטטוס:


"זכור שעכשיו זו התחרות, והנה כרגע המשחקים האולימפיים, ושהדחיה היא כבר לא אופציה, ושההתקדמות שלך נשמרת או נהרסת על ידי יום אחד ופעולה אחת". (Encheiridion, 51)


אתה רוצה להיות אדם טוב? פשוט תהיה, ללא דיחוי. למה אתה מחכה? איזה רגע טוב יותר יכול להיות? כמה רגעים אתה יודע בוודאות שיהיו לך? מרקוס אורליוס אומר שוב ושוב (מחשבות לעצמי, II.5.2, VII.69) שעלינו להתרגל לחיות את חיינו כאילו היום הוא היום האחרון. כי זה יכול להיות. ובגלל שאם זה לא, אז ניצלנו כל רגע של היום הזה בצורה הטובה ביותר. שום דבר לא ממקד את תשומת הלב שלנו כמו המודעות שהזמן אוזל.


זה אולי נשמע מלחיץ, אבל הסטואית משחזרת את עצמה כל הזמן בתוך הפרספקטיבה הקוסמית, מעמידה את חייה, הצרות וההישגים שלה בהקשר של מרחב וזמן עצומים. אם באמת תהיו מסוגלים לעשות זאת, אז החרדות שלכם ייעלמו כי תוכלו לתפוס דברים מנקודת מבט של התבונה אוניברסלית, שאומרת לנו שאנחנו פשוט צריכים לעשות כמיטב יכולתנו וששום דבר אחר אינו בידיים שלנו. בצדק, אני חושב, פייר הדוט אומר:


"אפשר לדבר כאן על ממד מיסטי של סטואיות. בכל רגע ובכל רגע, עלינו לומר 'כן' ליקום; כלומר לרצון התבונה האוניברסלית. עלינו לרצות את מה שהתבונה האוניברסלית רוצה: כלומר את הרגע הנוכחי, בדיוק כפי שהוא." (עמ' 230)


זו סוג של התאמה בין האפיקוראים והסטואים בכל הנוגע לחיות את החיים ברגע. ההבדל בין שתי האסכולות כאן הוא של גישה: המטרה של האפיקוראים היא ליהנות מהרגע הנוכחי, בעוד שמטרתה של הסטואית היא ליישר את האדם עם הרגע הזה. הנאה מול חובה, אם תרצו. האם ניתן לשלב בין השניים? לדעתי כן.


עם זאת, חשוב לציין שלחיות ברגע אין פירושו התעלמות מעבר או עתיד. הרעיון הוא לא לתת למחשבות שלנו להשתלט על ידי חרטה על העבר או חרדה לעתיד. אנחנו עדיין רוצים ללמוד מחוויות העבר שלנו ולתכנן את העתיד שלנו. אבל הדרך הטובה ביותר לעשות את הראשון היא להשתמש בהווה כהקשר (מה בעבר שלי, רלוונטי לי, עכשיו?), והדרך הטובה ביותר לעשות את השני היא להפעיל שיקול דעת טוב עכשיו.


סנקה גם מסביר יפה את העניין במכתב (5) לחברו לוקיליוס. הוא מצטט פילוסוף סטואי בשם הקאטון מרודוס. הוא חי במאה הראשונה לפנה"ס. אבל לא נשמרו כתבים שלו. בכל אופן סנקה כותב:

" הכחדת התאוות היא גם סגולה נגד הפחד. הוא אומר (כלומר הקאטון): ”כשתחדל לקוות, תחדל גם מלפחוד“. תאמר: איך אפשר שיחוברו דברים שונים כל כך? – אבל כן הוא, לוקיליוס יקירי! אף על פי שרחוקים זה מזה, יש קשר ביניהם. כמו שמחברת שלשלת אחת את האסיר ואת שומרו, כן יש סמיכות בין שני הענינים שאינם שוים. הפחד מלווה את התקוה. אינני מתפלא על זה כלל; הלא שניהם מצויים ברוח רופפת בקרב האדם, במצב נפש מחכה בדאגה למה שיבוא. היסוד הראשי לשניהם הוא, שאין אנחנו מסתגלים למה שיש לפנינו, כי אם שולחים מחשבותינו למרחקים. כן נעשה חזון העתידות, המתנה הטובה שניתנה לבני אדם, לדבר מזיק להם. החיות בורחות רק מפני הסכנה הנגלית לעיניהן, וכשנמלטו ממנה, הן בוטחות ושאננות; אבל אנחנו מצערים עצמנו במה שעתיד להיות ובמה שכבר עבר. יתרונות רבים יש לנו שהם לרעתנו: הזיכרון מחזיר לנו צער המורא אשר חלף, וחזון העתיד מקדים ומעודדו בקרבנו. אין אדם אומלל במה שהווה".

לסיכום הפרק הזה היום,

נתחיל בלהבין את הזמן. ברגסון אומר, שהזמן הוא פעולה והוא משמעותי כי אנחנו נותנים משמעות לאירועים. אין משמעות לזמן אובייקטיבי בלי התייחסות שלנו אליו. הסטואים אומרים לנו שהזמן הוא באמת פעולה של סיבות ותוצאות ושההווה היא תחימה שאנחנו עושים. עובי ההווה, כלומר המשך שלו, נקבע על ידי תשומת הלב שאנחנו נותנים לפעולה ואירוע. מרקוס אורליוס אומר לנו, שאנחנו צריכים להסתפק בתשומת הלב לכאן ועכשיו בשיפוט אובייקטיבי של המציאות. בביצוע פעולות שהן לטובת הכלל ובהלך הרוח שלנו אודות האירועים שאנחנו חווים.

אז סנקה אומר לנו "יש לקצר שני דברים: הפחד מהעתיד וזיכרון אי הנוחות בעבר; האחד לא נוגע לי יותר, והשני עדיין לא נוגע לי.".

תחשבו כמה כוח ואחריות זה נותן בידיים שלכם. להתמקד בהווה, לא לתת לעבר לנהל אותנו ולא לתת לעתיד להטריד אותנו.

אני מציע לכם, בסוף יום, תשחזרו את האירועים והמחשבות שלכם מהיום החולף. תחשבו כמה הייתם מרוכזים בעשייה בהווה ובכמה נוהלתם ע"י העבר וכמה הוטרדתם מהעתיד. תנסו את זה כמה ימים, ותשימו לב שבמהלך הימים הבאים, תחשבו יותר ויותר שהמיקוד שלכם צריך להיות בהווה. אני לא אומר כמובן לא לתכנן את העתיד או שיהיה לכם כיוון. אני אומר שהתמקד במה שיש לכם יכולת לעשות איתו משהו. בעכשיו. אז באמת נחזור למשמעות האמיתית של קרפ דים, לבריאות המהותית של הרגע הנוכחי.


אתם מוזמנים לפנות דרך האתר לגבי הקורסים הבאים וייעוץ אישית למי שזקוק לו.


אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ความคิดเห็น


bottom of page