שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.
היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
לפני כמה ימים ראיתי דיון בפייסבוק. מי שעורר אותו כתב ככה:
האם לחברי קבוצה באוכלוסייה יש אחריות קולקטיבית על מעשים של חברי הקבוצה שלהם רק מעצם השתיכותם לאותה הקבוצה?
האם לגברים יש אחריות על מעשים של גברים אחרים שאנסו?
האם לערבים יש אחריות על מעשיהם של המחבלים?
האם לכל החרדים יש אחריות על מעשיהם של החרדים שמדירים נשים באוטובוסים?
לתפיסתי גם בתוך קבוצה מאוד קשה לייחס לכל חברי הקבוצה איזשהי אחריות מוסרית רק מעצם השייכות שלהם לאותה הקבוצה (במיוחד קבוצות שחברי הקבוצה לא בחרו להשתייך אליהן אלא פשוט נולדו לתוכן) ,לכן אני דוחה את גישת האחריות הקולקטיבית כי אם לא בחרת להשתייך לקבוצה ,איך בכלל אפשר להפיל עליך אחריות על זה?
וגם אם כן בחרת להשתייך לקבוצה ,מדוע אתה אמור לקחת אחריות על מעשים של אחרים רק כי אתם חולקים קבוצה משותפת?
ויש כאן גם שאלה נוספת והיא: היכן מעבירים את הקו שיקבע מתי מתקיימת קבוצה?
האם קבוצה זה כל מי שחולק את אותן הנורמות?
כל מי שחי באותה המדינה?
באותה העיר?
אותה השכונה?
אולי בכלל כל מי שחי על כדור הארץ שייך לאותה הקבוצה?
אנשים ענו כל אחד עם תפיסתו. אני מן הסתם בחרתי לענות על פי התפיסה הסטואית. מייד אקריא לכם את התגובה שלי, אבל רק אומר קודם שהדיון הזה גרם לי לרצות להרחיב מעבר לשאלה הפרטנית בדיון. כי גם עשיתי פרק לאחרונה על "אשמה" וגם פרק על תיקון עוול הנוגעים לעניין. אבל חשבתי להרחיב והתבססתי על מאמר של David Fideler שכותב על הסטואיות וכמוני יש לו חיבה יתרה לסנקה.
התשובה שעניתי בדיון בפייסבוק לבחור שכתב, הולכת כך:
"שאלה מעולה. כדי לענות, יש להפריד בין השאלה שלך על קבוצה והשאלה שלך על אחריות\אשמה. ראשית, קבוצה היא עניין ממש מתמטי ע"ע הפרדוקס של ברטרנד ראסל על הקבוצות (פרדוקס הספר). זה מסבך את העניין ומסית אותו מהשאלה האתית. זה מביא אותנו לשאלה על האחריות (שזה גם התחום המועדף עלי לעסוק בו ובעיני הרלוונטי יותר). הפילוסופיה הסטואית שאני עוסק בה היא קוסמופוליטית. הבסיס לקוסמופוליטיות, הוא ההנחה שכל בני האדם מסוגלים לחשיבה הגיונית-רציונלית המהווה מכנה משותף. בדיוק כמו ששני אנשים מתרבויות שונות יכולים להבין חשבון פשוט. הירוקלס הציג מעגלי דאגה, כאשר אתה במרכז והמעגל הקרוב זה משפחה גרעינית. מעגל הבא חברים. קהילה מקומית, עיר, מדינה, אנושות, עולם וכו'. נכון לקרב פנימה את כולם למעגלים הקרובים אליך. אז המסקנה הראשונה היא, לא להסתכל על קבוצה (גם לא מגדר, דת, לאום וכו'), אלא לראות את כל בני האדם כחלק מקהילה של תבוניים, כאלה שאפשר להגיע איתם להבנה-הגיונית. ההיבט השני שעונה על שאלתך, הוא הפרדה בין אשמה לאחריות. גם אם אתה לא אשם יש אחריות לשלמות קהילתית. אם אתה רואה עוול, נסה לתקן אותו. אם אחר עושה עוול, נסה ללמד אותו או היה סבלני כלפיו. ככל שיותר אנשים יראו את חלקם באחריות קהילתית, כך תשתפר הקהילה."
עד כאן התשובה שלי. שהיא כמובן קצרה ולא ממש דיון מעמיק. כי בכל זאת צריך להשאיר לאנשים את המקום להיכנס בדלת ולבחון את הסטואיות בעצמם. אז כאמור לאחר הדיון העניין של הקהילה ואחריות קהילתית הזכיר לי את המאמר של David Fideler. לדעתי הוא מתאים לעניין רק כדי להראות איך הסטואיות שינתה את העולם כבר פעם. למעשה יותר מפעם אחת. אבל הפעם המשמעותית, שהיא עשתה את זה זה היה בהיקף משמעותי ולפניכן, התקופה דמתה בכמה הבטים לתקופה בה אנו חיים היום.
אז איך הפילוסופיה הסטואית שינתה את העולם אתם שואלים? שאלה מעולה.
לפילוסופיה הסטואית הייתה השפעה מועטה על החברה ביוון העתיקה או ברומא, היא השפיעה על אינדיבידואלים מסוימים ולצד תפיסות נוספות. אבל היא עזרה לעורר את הולדתו של הרנסנס, ועוררה שינוי תרבותי עמוק.
האם הרעיונות הטובים ביותר של התקופה הקלאסית ושל הרנסנס יכולים לעזור לעורר מחדש את העולם שלנו היום?
אקדים ואומר, לדעתי בוודאי שכן. מציע שתזכרו את השאלה שפתחתי בה את הפרק. עד כמה אחריות יש לי על מעשים של אנשים בקבוצה שלי, או בקהילה שלי. התשובה הפעם היא מכיוון נוסף.
חשוב לזכור שהרנסנס לא היה רק על אמנות. החלק של האמנות והאדריכלות היה פועל יוצא של ההומניזם של הרנסנס, אשר ביקש לשנות את העולם על ידי החייאת הידע, האמנויות והפילוסופיה המוסרית של רומא ויוון העתיקה. ספציפית פילוסופיה של מידות. רנסנס מילולית משמעותו "לידה מחדש" והכוונה ללידה מחדש של ידע וחוכמה עתיקים. תחיית הידע והחוכמה הביאו לתנועה שנתנה השראה עמוקה לאמני הרנסנס הגדולים שאת יצירותיהם אנו מעריצים מאוד היום.
הפיכת חברה מושחתת: מ"ימי הביניים" המכונים באנגלית ימים אפלים “the Dark Ages” לרנסנס
"אבי ההומניזם", פרנצ'סקו פטרארקה, היה דמות המפתח מאחורי התנועה התרבותית הזו. הוא חי במאה שלפני הרנסנס בפירנצה, המלומד האיטלקי פטרארקה (1304–74), האמין שהוא חי בתקופה של קריסה תרבותית. לרוע המזל, פטררקה חווה גם את "המוות השחור", מגפה שהרגה 60 אחוז מהאוכלוסייה בפירנצה, כולל את בנו וחברים רבים. המגפה השפיעה עליו עמוקות, כפי שמעידים הרהוריו במכתביו.
פטררקה, חוקר קלאסי, אהב לקרוא את היצירות הלטיניות של קיקרו, סנקה ווירגיליוס. אבל התעניינות העמוקה שלו בעבר הובילה אותו לזהות את ההידרדרות התרבותית המדהימה שהתרחשה במהלך אלף השנים שהפרידו בין רומא העתיקה לתקופתו. בתגובה, פיתח פטררקה את המושג “the Dark Ages” התקופה האפלה שאנו מכנים ימי הביניים, כדי להסביר את הירידה הזו. אבל הוא קיווה שאור הלמידה והתרבות העתיקות יודלקו מחדש בעתיד. כפי שכתב בשירו, אפריקה:
גורלי הוא לחיות בתוך סערות לא יציבות ומבלבלות.
אבל אולי אתה, אני מקווה ומתפלל, תבוא אחרי,
כאשר תבוא תקופה טובה יותר.
השינה הנוראה הזו של שכחה לא תימשך לנצח!
כשהחושך הזה יתפוגג סוף סוף,
צאצאינו ילכו שוב
בזוהר הטהור של העבר.
פטררקה ביסס את אמונתו שהציוויליזציה קרסה בשל מספר גורמים. הוא האמין שזה נוצר על ידי הפלישות של הגותים, החל בסוף המאה הרביעית לספירה, שהפילו בסופו של דבר את האימפריה הרומית.
בתקופתו של פטררקה, איטליה לא הייתה עוד ארץ מאוחדת אלא אוסף של מדינות ערים, שנשלטו לרוב על ידי עריצים מושחתים ונלחמו זו בזו. אפילו האזור הכפרי היה מסוכן, עם אנשים שנשאו נשק. אז כשפטררקה נסע לרומא, הוא נאלץ לעשות זאת תחת שמירה כבדה.
סימן נוסף לדעיכה היה השחתת והידרדרות של השפה הלטינית, שנשארה שפת הכנסייה, הדיפלומטיה הבינלאומית וההשכלה. אבל במשך מאות שנים מאז תקופת קיקרו, איכות הלטינית ירדה באופן חד. בתקופתו של פטררקה, זה היה רחוק מלהיות כמו בתקופת גדולתה של השפה.
באופן דומה, מערכת המשפט ירדה. פטררקה נשר מבית הספר למשפטים (כמו הומניסטים רבים שבאו בעקבותיו). אבל לדבריו, החוק הפך למערכת סתמית וארכאית ש"מכרה צדק".
לבסוף, וחמור אף יותר בעיניו של פטררקה - מאחר שהיה נוצרי אדוק - הייתה השחיתות של הכנסייה הקתולית. האפיפיורות עברה מרומא לדרום צרפת, שם עבד אביו של פטררקה, כך שהיתה לו קרבה מספקת, היכרות טובה וידע פנימי - ועל כן כינה את האפיפיורות בצרפת כ"בבל המערבית" ו"קן של זנאים".
בסופו של דבר, פטררקה הגיע למסקנה שהחייאת הערכים העמוקים ביותר של התרבות הקלאסית היא הדרך היחידה ליצור מנהיגים טובים יותר ולשפר את החברה. ועם הזמן, הרעיון הזה הוכיח את עצמו כמוצלח ביותר. חסידיו של פטררקה וממשיכי דרכו, ההומניסטים האיטלקיים, יצרו צורת חינוך חדשה המבוססת על מחקריו של פטררקה. תוכנית חינוכית זו נקראה studia humanitatis (או "מדעי הרוח"), המורכבת מדקדוק (לטינית), רטוריקה ( דהיינו אומנות השכנוע), שירה, היסטוריה, ובעיקר, פילוסופיה - בעיקר אתיקה.
בתקופתו של פטררקה, הכוונה בפילוסופיית המוסר או אתיקה היתה חקר פילוסופים רומיים עתיקים כמו סנקה וקיקרו. אבל מטרתו התמקדה בפיתוח אופי טוב יותר ובהפיכת האדם לבעל מידות טובות ומוסרי יותר. אפילו תחומי ההיסטוריה והשירה תמכו במטרה ראשית זו. קריאת היסטוריה, למשל, הייתה חיונית ללמידה על מודלים לחיקוי מהעבר שהפגינו אופי מעולה. על ידי שילוב רעיונות מעוררי השראה אלה עם העושר של מעמד הסוחרים של פירנצה, יצרו ההומניסטים את הרנסנס האיטלקי, אחת התקופות העמוקות ביותר של שינוי תרבותי בעולם המערבי.
החוקרים בתקופת הרנסנס חיפשו ומצאו כתבי יד אבודים, יצרו ספריות ציבוריות ועסקו במיזמים משמעותיים של תרגום. בנוסף, הם הקימו בתי ספר משלהם ומימנו אדריכלות ואמנות כדי ליצור "סביבות מוסריות" שיזכירו לאנשים מצוינות אנושית מהעבר ויעצימו את תקופתם שלהם ביופי. תנועה זו הפכה את פירנצה למרכז התרבותי והאינטלקטואלי הגדול ביותר באירופה - "רומא החדשה" או "אתונה החדשה" - שממנו התפשטה רוח הרנסנס ברחבי היבשת.
השינוי שהביא הרנסנס היה לא פחות ממדהים. בעוד שפטררקה האמין שהוא חי ב "תקופה האפלה" כלומר “the Dark Ages”, שני דורות בלבד לאחר מותו, סופרים בפירנצה טענו בדרך כלל שהם חיים בעידן הזהב החדש. זה היה שינוי ברור לטובה, כאשר סופר אחד מתקופת הרנסנס הצהיר, "הרשה לי לומר זאת מבלי לפגוע בכם, אנשים מימי קדם: תור הזהב שלכם נחות מהתקופה בה אנו חיים כעת."
פילוסופיה וסטואיות בשחר הרנסנס
עם התפתחות הרנסנס, הכתבים ששרדו של כל הפילוסופים היוונים הקדמונים יתורגמו, כולל אפלטון. עם זאת, איש באיטליה לא יכול היה לקרוא יוונית עתיקה בתקופתו של פטררקה, ולכן השפעתו של אפלטון מופיעה רק לאחר מותו של פטררקה.
בימי חייו של פטררקה, הטקסטים הפילוסופיים העיקריים הזמינים היו אלה של קיקרו, סנקה ואריסטו. קיקרו וסנקה, שכתביהם היו זמינים בלטינית המקורית, היו אלה שהדהדו עם פטררקה וההומניסטים של הרנסנס. מצד שני, כתביו של אריסטו על אתיקה, שהיו קיימים בתרגומים דלים וכמעט בלתי קריאים מימי הביניים, לא הצליחו ללכוד את העניין של פטררקה.
לפי פטררקה, האתיקה של אריסטו הציעה הסברים לגבי מידות טובות אך כללה הגדרות יבשות ואקדמיות. עבור פטררקה, אריסטו לא עזר לאנשים להפוך למצוינים או בעלי סגולה יותר, וזה היה כל הפואנטה של האתיקה. לעומת זאת, הוא מצא שהכתבים הלטיניים של סנקה וקיקרו רהוטים ומשכנעים יותר, מסוגלים לעורר שינוי מוסרי אמיתי. פטררקה הסביר בבירור מדוע אריסטו לא הצליח לרתק אותו, בעוד שהסטואיים הלטיניים שימשו מודלים טובים יותר לפילוסופיית המוסר. כפי שהוא כתב:
"קראתי את כל ספריו של אריסטו על אתיקה, ושמעתי הרצאות על כמה מהם. . . . לפעמים הם גרמו לי ללמוד יותר, אבל אף פעם לא להיות אדם טוב יותר. . . . לעתים קרובות התלוננתי בפני עצמי ולפעמים בפני אחרים שהמטרה המוצהרת של הפילוסוף בספר הראשון של האתיקה שלו אינה מתממשת למעשה - כלומר, שאנחנו לומדים את הענף הזה של הפילוסופיה לא כדי לדעת, אלא כדי להיות טובים. . . . אני לא מכחיש שהוא מלמד אותנו את טבעה של סגולה. אבל הקריאה בו אינה מציעה לנו אף אחת מאותן קריאות, או רק מעטות מאוד, המעודדות ומשלהבות את מוחנו לאהבה ולמעלה. כל מי שמחפש תמריצים כאלה ימצא אותם אצל המחברים הלטיניים שלנו, במיוחד אצל קיקרו וסנקה. . . כל מי שקרא את המחברים הלטיניים שלנו יודע שהם נוגעים וחודרים לחיוניות שלנו עם הדוקרנים החדים והבוערים של רהיטותם."
סנקה - פילוסוף רומאי סטואי מפורסם וסופר משכנע - כונה על ידי פטררקה כ"מורה שאין דומה לו לפילוסופיית המוסר". למרות שקיקרו לא הזדהה במפורש כסטואי, כתביו הפילוסופיים הם בין המקורות החשובים ביותר ששרדו על הסטואיות מהעולם העתיק. יש לציין כי קיקרו ביסס את פילוסופיית החיים האישית שלו בעיקר על רעיונות סטואיים.
קיקרו גם פיתח את הרעיונות הסטואיים והשתמש בהם כדי ליצור פילוסופיה פוליטית שבמרכזה "סגולה אזרחית", תוך הדגשת התרומה החיונית שהפילוסופיה יכולה לתרום לחברה בריאה ופורחת. ולמרות שקיקרו דחה כמה רעיונות סטואיים, הוא הסכים עם רובם. בשל ההשפעות הסטואיות העמוקות הללו, קיקרו היה לכל הפחות "פילוסוף בהשראת הסטואיות".
שימוש בסטואיות ובקיקרו כדי לשנות את החברה
הסטואים היוונים הקדומים ביותר האמינו שלכל בני האדם יש יכולת להגיון, המאחד אותם כבני משפחה אנושית משותפת - המכונה קוסמופוליס או עיר העולם. דהיינו קוסמופוליטיות. באופן דומה, הסטואים היו הפילוסופים הראשונים שהכריזו בגלוי על שוויון אנושי, מה שהוביל אותם למסקנה שכולם, כולל נשים ואנשים משועבדים, צריכים ללמוד פילוסופיה. למרות שלקח מאות שנים לממש את השוויון האנושי בפועל במלואו, רעיונות סטואיים עזרו להניח את הבסיס לתפיסות מודרניות של שוויון וזכויות אדם.
הסטואים החזיקו בדעות פרו-חברתיות ביותר שהשפיעו על הוגים במשך מאות שנים, כפי שהשתקפו בכתביהם של מרקוס אורליוס והפילוסוף סנקה. לדוגמה, מרקוס אורליוס כתב לעצמו בספר 6 (53): "מה שאינו מועיל לכוורת אף אינו מועיל לדבורה". בעוד סנקה כתב, "הסר את האחווה ותקרע לגזרים את האחדות של הגזע האנושי שבו תלויים חיינו". אבל למרות רעיונותיהם העמוקים, הסטואים מעולם לא פיתחו פילוסופיה פוליטית מקיפה, והשפעתם על החברה בעולם העתיק הייתה מינימלית. לקיקרו הושאר להסתמך על הרעיונות הסטואיים הללו כדי לפתח פילוסופיה פוליטית אנושית ומעוררת השראה.
המחשבה החברתית של קיקרו נשענת על רעיונות של רציונליות, חוק אוניברסלי, סגולה אזרחית, דיון ציבורי humanitas - האמנות להפוך באופן העמוק ביותר לאנושי באמצעות "מדעי הרוח", שיועיל לחברה כולה. "מדעי הרוח" של קיקרו בחנו ספרות בונה אופי ופילוסופיה מוסרית, שלימים היוו השראה ל-studia humanitatis של ההומניסטים של הרנסנס. למעשה, הם לקחו את המונח studia humanitatis דהיינו "מדעי הרוח" ישירות מקיקרו.
פרויקט הרנסנס: יצירת סוג חדש של אינדיבידואל
קיקרו הותיר לדורות הבאים מורשת עשירה של רעיונות - ואפילו תוכנית - ליצירת חברה טובה יותר, אנושית וצודקת יותר. אבל קיקרו נרצח באכזריות בשנת 43 לפני הספירה בגלל שניסה להגן על הרפובליקה הרומית מפני שלטון יחיד: העידן הבא ברומא של "קיסרות".
עם זאת, הרעיונות של קיקרו לא מתו איתו. עם הולדת הרנסנס, פטררקה וחסידיו לקחו את רעיונותיו של קיקרו בהתלהבות ובמסירות. לא רק שהם פיתחו במלואם את "הלימודים ההומניים" שבהם דגל קיקרו (שהפכו ל"מדעי הרוח שלנו"), אלא הם גם הציבו ויישמו את הסגולה האזרחית של קיקרו בפירנצה כדרך לשנות את עולמם.
מתחילת המאה ה-14, "הומניזם אזרחי" עורר את פירנצה, רפובליקה שהושתתה על עקרונות דמוקרטיים, בדומה לרומא של קיקרו. כ"פילוסוף-מדינאי" והמודל האולטימטיבי של רהיטות, הפך קיקרו לאידיאל לחיקוי עבור הומניסטים אזרחיים. ואכן, קיקרו שכנע אותם שלמידה, רהיטות ופילוסופיה יכולים להשפיע עמוקות על החברה, שכן ללימודים הללו יש יישומים בעולם האמיתי.
כדי לשנות את עולמם, הומניסטים בתקופת הרנסנס רצו לטפח אינדיבידואלים, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה מוסרית. הם רצו ליצור סוג חדש של אינדיבידואל שהיה משכיל, בעל מידות טובות ומסוגל לתרום תרומה משמעותית לחברה.
עבור ההומניסטים, התפתחות אישית ושינוי חברתי היו קשורים זה בזה. אנשים מוסריים ואיכותיים נדרשו כמנהיגים כדי ליצור עולם טוב יותר, בעוד שחברה תוססת ופורחת עודדה את הצמיחה של אנשים בעלי מידות טובות יותר. לולאת המשוב הזו הזינה את הפריחה התרבותית של פירנצה בתקופת הרנסנס, והפכה את פירנצה למרכז התרבותי התוסס ביותר באירופה במהלך המאה ה-14.
בהסתמך על מקורות קלאסיים, ההומניסטים של הרנסנס ביקשו להשאיר מאחור את מה שנקרא התקופות האפלות ה Dark Ages וליצור תור זהב חדש של סגולה, למידה ויופי.
מסורת מתמשכת: סופרים סטואים בתקופת הרנסנס
בתקופת הרנסנס המוקדם, ההומניזם האזרחי קיבל השראה רבה מאתיקה של סגולות עתיקות, במיוחד מיצירותיהם של קיקרו וסנקה, עם השפעה מסוימת מאריסטו. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-60 של המאה ה 15 החל אפלטון לתפוס את מרכז הבמה, והניאופלטוניזם העניק השראה ליצירות אמנות מפורסמות כמו הולדת ונוס של בוטיצ'לי - תחייה קלאסית אמיתית. עם זאת, בתחילה, קיקרו וסנקה היוו השראה ועיצבו את ההומניזם הרנסנס.
פטררקה, למשל, הושפע עמוקות ממכתביהם של סנקה וקיקרו, כפי שניכר מהאוסף שלו של 563 מכתבים שפורסמו. בחלק מהמכתבים הללו, פטררקה אפילו העתיק ואילתר על נושאים שנמצאו במכתבים של סנקה. הוא הושפע כל כך עמוקות מיצירותיהם של סנקה וקיקרו שהוא כתב מכתבים שפונים אליהם כאילו הם עדיין בחיים.
כמה סופרים מתקופת הרנסנס, שהלכו בעקבות קודמיהם, יצרו יצירות משלהם בפילוסופיה סטואית. פטררקה, למשל, כתב ספר ענק בשם Remedies for Fortune Fair and Foul, המבוסס בעיקר על הרעיונות של סנקה. בתקופתו, יצירה זו הייתה בין יצירותיו המופצות ביותר.
דמות נוספת שעוצבה עמוקות על ידי הסטואיות, ליאון בטיסטה אלברטי (1404–72), היה אחד ההוגים המשמעותיים ביותר של הרנסנס כולו. אלברטי כתב יצירת מופת של הפילוסופיה הסטואית, על שלוות הנפש (בערך 1440–45). היצירה העמוקה והמענגת הזו, השואבת רבות מהרעיונות של סנקה, היא דיאלוג מעורר השראה המתרחש בקתדרלה של פירנצה. מלבד היותו מומחה מוביל לאדריכלות ואסתטיקה, כתביו של אלברטי מבססים אותו כפילוסוף סטואי מן המניין.
הדגש של אלברטי על הערך המוסרי של העבודה היה תרומה חדשה למסורת הסטואית. הוא האמין שסגולה מנצחת את המזל או המקרה והאקראיות רק באמצעות עבודה קשה והתמדה. העבודה גם מעניקה כבוד לבני אדם כשהם מעצבים את חייהם. לדברי אלברטי, מידות טובות אינן רק בעלות הלך הרוח הנכון - הן מתגלות דרך עבודה ועשייה. עבור אלברטי, הצלחה תלויה באופי האנושי, לא במזל. הון יכול לכבוש רק את מי שנכנע לו.
בשלהי הרנסנס בצרפת, מישל דה מונטיין (1533–92), היה דמות סטואית בולטת נוספת. המאמרים של מונטיין, שהושפעו עמוקות ממכתביו של סנקה, נוסחו על בסיס רעיונות פילוסופיים סטואיים. ההתייחסויות התכופות של מונטיין לסנקה במאמריו - למעלה מ-300 ציטוטים בסך הכל - מדגימות את עומק השראתו ואת המשמעות של סנקה להוגים מתקופת הרנסנס. בערך באותו זמן, יוסטוס ליפסיוס (1547–1606) בהולנד פעל ליצירת צורה של סטואיות שתתאים לנצרות.
רעיונות הרנסנס כיום - וחידוש מדעי הרוח
באותו האופן שבו רעיונות קלאסיים עזרו ליצור ולהחיות את הרנסנס, רעיונות הרנסנס יכולים לעורר ולהחיות מחדש את עולמנו כיום על ידי העלאת המחשבה האנושית ולעזור לנו לטפח אזרחים ומנהיגים ראויים יותר.
רעיונות הומניסטיים רבים מתקופת הרנסנס משקפים חוכמה וכבר תרמו לעולמנו ולערכים המודרניים שלנו. אלה כוללים ערכי חופש, ממשל ייצוגי, חתירה למצוינות, חובה אזרחית ויצירת עולם צודק, אנושי ויפה יותר. אם ניתן היה לזכור, להדגיש וללמד את הרעיונות הללו לעומק יותר, הם היו משפרים את עולמנו כיום.
רעיון משמעותי נוסף שכדאי לחזור עליו הוא המטרה הראשונית של מדעי הרוח: ליצור חברה טובה יותר על ידי טיפוח אזרחים ומנהיגים טובים ומוסריים יותר. אולם כיום, "מדעי הרוח" הפכו למשהו מנותק ומחולק לאסכולות מנותקות זו מזו, כמו מגדל בבל ומגדל שן, ללא קו אחיד שינחה אותם. כתוצאה מכך, לפחות באוניברסיטאות, יש משבר וירידה משמעותיים במדעי הרוח. עם זאת, על ידי תזכורת לעצמנו שלמדעי הרוח יש את הפוטנציאל לטפח יחידים בעלי סגולה ולתרום לעולם טוב יותר, אולי נוכל, שוב, להחיות את מטרתם ואת ערכם.
אז לחזור לשאלה המקורית איתה פתחנו את הפרק, האם יש לנו אחריות על מעשים של אחרים בקהילה שלנו? אז הסטואים עונים כן. הדרך לממש את האחריות הזאת, היא ראשית בטיפוח סגולות ומידות טובות. ואז להוות דוגמא. האחריות שלנו שהיא כאמור שונה מאשמה, היא חברה תקינה בכל מה שקשור ליכולת שלנו לעשות. לזה התכוון בין היתר סנקה שכתב: "הסר את האחווה ותקרע לגזרים את האחדות של הגזע האנושי שבו תלויים חיינו". יש לנו מחויבות לאחווה האנושית.
לזה התכוון מרקוס אורליוס בספר 10 (16): " אל תוסיף עוד להתווכח על־אודות השאלה: איך צריך להיות איש טוב? כי־אם היֵה איש כזה!"
הוא אומר שאנחנו צריכים להתחיל בעצמנו, להיות אנשים טובים וגם משתמע מדבריו שלא רק צריך לדבר על איך להיות אנשים טובים ואיך לשפר את החברה, צריך לעשות זאת דרך דוגמא. להוות דוגמא זה לתקן עוולות וללמד בסבלנות ואדיבות את מי שעושה עוול, מה נכון לעשות.
אפילו בלימודי ההיסטוריה בתקופת הרנסנס, המיקוד היה בללמד דוגמא מדמויות היסטוריות בעלות מידה מוסרית.
בנוסף, כששואל בדיון בפייסבוק אם לא בחרת להשתייך לקבוצה ,איך בכלל אפשר להפיל עליך אחריות על זה?
אז התשובה היא שגם אם לא בחרת להשתייך למין האנושי, אתה עדיין שייך לקהילה אם בחרת בה או לא. אז יש לך אחריות שהיא תהיה טובה. בכל מקרה זה עדיף לך. מה שטוב לכוורת טוב לדבורה.
לסיום אמליץ לכם לא בלי הקשר לפרק היום, על הסרט "גולדה" של גיא נתיב בכיכובה של הלן מירן. הסרט עשוי מצוין, מרתק ועושה קצת צדק היסטורי עם גולדה.
ההקשר לפרק היום, בלי ספוילרים, נוגע להתנהלות של גולדה והדברים שהיא נתנה עליהם דגש ותשומת לב. דוגמא היא ההתנהלות שלה עם כל אנשי הצבא בישיבות עתירות האגו. זה קטע שקל לפספס כי הוא לכאורה לא מהותי. אבל גולדה נכנסת לחדר בו נמצאים כל הצמרת הביטחונית והמטכ"ל. הם כולם משוחחים ביניהם והיא אומרת לעוזרת האישית שלה "בתקופתי היו נעמדים כשראש ממשלה היה נכנס לחדר". בקטע אחר, אחד הקצינים מדבר לאחר באופן מעט בוטה. גולדה במעין טון מורתי או אימהי, אומרת לקצין לדבר בצורה ראויה. האנקדוטות הללו ביחד עם עוד כמה לאורך הסרט מעבירות את התחושה שלמרות שהיא לא היתה אשת צבא, היא מתנהלת על פי אמות מידה מוסריות חשובות גם בעת הכי קשה שידעה המדינה. היא אפילו אומרת למישהו, אני לא חיילת אני פוליטיקאית, אבל הגישה האתית שלה ממחישה בסרט שזה מה שגם הביא להתעקשות לשמור על חיי אדם ולדאוג לחיילים והשבויים שלנו מצד אחד ולא לאבד את הדעת משיכרון הכוח ולפגוע באויבים מעבר למה שצריך.
לסיום, לדאוג לשלמות קהילה קטנה כגדולה, זו אחריות של כל אחד ואחת. הדרך לעשות זאת מתחילה בלהיות אנשים טובים קודם ולהוות דוגמא.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments