top of page

פרק 88 מונגש בטקסט - על האשמה



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

יש בדיחה שאני זוכר מאז שהייתי קטן. הסיבה שאני זוכר את הבדיחה הזאת, כי לא הבנתי אותה אז (בכל זאת הייתי צעיר מדי), אבל ניסיתי להבין אותה ולמה היא בדיחה או בכלל מצחיקה. היום שאני מבין אותה, מצאתי אותה מתאימה לפרק של היום.

זה הולך כך:

  • למה אין בכנסת שירותים?

  • כי האופוזיציה עושה על הקואליציה. הקואליציה עושה על האופוזיציה והתקשורת מוציאה את זה החוצה…

למרות שאני מוצא הומור כמעט בכל דבר, היום הבדיחה הזאת יותר מעניינת אותי פילוסופית מאשר מצחיקה אותי.

לשם החידוד, הבדיחה טוענת שהתקשורת מוציאה החוצה את כל הרפש שמטילים זה בזה החכ"ים מהאופוזיציה והקואליציה. אבל אפשר גם לומר שמה שהחברי כנסת מטילים זה על זה, זו אשמה. את זה אנחנו מכירים היטב. לא משנה מי היה בממשלה הקודמת ומה הם עשו, ומה הייתה המדיניות שלהם, הם אשמים במצב הלא טוב היום.

זה העניין הפילוסופי פה הוא האשמה לעומת אחריות.

נתחיל באמירה המאוד מפורסמת של אפיקטטוס. הוא אומר: שאדם בור נוטה להאשים אחרים במה שקורה לו. להאשים את עצמך זו כבר הוכחה להתקדמות. אבל החכם לעולם לא צריך להאשים את האחר או את עצמו.

במדריך מח הוא אומר : "[1] עמדתו ואופיו של אדם חסר השכלה הם אלה: הוא לעולם אינו מצפה כי הדבר המועיל או הדבר הפוגע יבוא ממנו עצמו, אלא מגורמים חיצוניים. עמדתו ואופיו של הפילוסוף הם אלה: הוא מצפה כי כל דבר מועיל או כל דבר פוגע יבוא ממנו עצמו. [2] אלה הם הסימנים של אדם המתקדם בלימודו: אינו מאשים או מהלל איש, אינו מוצא דופי ואינו מגנה אף אדם, אינו מדבר על עצמו והיותו דְבר מה או חכם בדְבר מה. אם ניצב בדרכו מכשול המעכב אותו, הוא מאשים את עצמו. ואם יימצא אדם שמהלל אותו, הדבר יעורר בו צחוק פנימי; אם יאשימוֹ מישהו, לא יפתח בדברי הגנה...."

אפיקטטוס אומר ש הפילוסופית והפילוסוף, דהיינו אלה שמתקדמים בלימודיהם, מאשימים את עצמם. אבל הוא בעצם אומר לוקחים אחריות. על מה שבשליטה שלהם. אלה שנוהגים בבורות, אינם רואים את החלק שלהם ולא מצפים שהדבר שמועיל או פוגע יבוא מהם. זה תמיד מה נעשה להם ומה נלקח מהם ומה ניתן להם. מה מגיע להם ומה לא הוגן כלפיהם. הפילוסופים הסטואים, מסתכלים מה החלק שלהם. מה האחריות שלהם.

כמה פעמים אתם מרגישים שהחיים לא הוגנים? שקרה משהו שלדעתכם לא היה צריך לקרות לכם? אולי מישהו פגע בכם ואתם רוצה שיתקן את זה?

אחד הדברים העיקריים שהסטואיות מלמדת, הוא שיש הרבה דברים מחוץ לשליטתנו. למעשה, רוב הדברים הם מחוץ לשליטתנו, ויש לנו קושי עם הרעיון הזה. אנחנו רוצים שהחיים יהיו הגיוניים, שיהיו צפויים, ובדרך כלל יפעלו לטובתנו. זו נקודה משמעותית. רוב האנשים רוצים שהחיים יהיו הגיוניים והוגנים.

בעיה אחת שזה מעלה היא שאנחנו מניחים שהעולם הוגן. למעשה יש הטיה קוגניטיבית שנחקרה עוד משנות ה-60 של המאה הקודמת, שנקראת השערת העולם הצודק. בעיקרון, בגלל שאנחנו חושבים שהעולם צריך להיות צודק והוגן, אנחנו מתנהגים כאילו הוא הגון באמת. זה גורם לבעיות כי אז אנחנו מרגישים שהעולם צריך לתקן דברים באופן אוטומטי כשהם לא הוגנים, שיש איזה כוח אוניברסלי קסום שיתקן את כל העוולות. אבל פני הדברים הם שהיקום אינו צודק או הוגן, לפחות מה שאנו יכולים לראות כהוגן, ולהעמיד פנים אחרת זה להתעלם מהמציאות.

השערת העולם הצודק או כשל העולם הצודק היא ההטיה הקוגניטיבית שמניחה ש"אנשים מקבלים את מה שמגיע להם" - שלמעשים יהיו בהכרח השלכות הוגנות והולמות מבחינה מוסרית עבור מי שפועל. לדוגמה, ההנחות שבסופו של דבר פעולות אצילות יתוגמלו ופעולות מרושעות ייענשו בסופו של דבר, נופלות תחת השערה זו. במילים אחרות, השערת העולם הצודק היא הנטייה לייחס השלכות - או לצפות להשלכות כתוצאה מכך - או לכוח אוניברסלי שמחזיר את האיזון המוסרי או לקשר אוניברסלי בין אופי הפעולות לתוצאות שלהן. אמונה זו מרמזת בדרך כלל על קיומו של צדק קוסמי, ייעוד, השגחה אלוהית, או קארמה. יש שאפילו עושים רציונליזציה של הסבל בטענה שמי שסובל "מגיע" לו או שהוא או היא עשו משהו שבגלל זה הם סובלים.

הרעיון של עולם צודק צץ בהרבה תחומים בחיינו. חלקם די ברורים, בעוד שאחרים קצת יותר עדינים. לדוגמה, כשמישהו מת, לעתים קרובות נשמע שאומרים שהוא מת צעיר מדי, או שזה לא הוגן איך הם נלקחו. למה זה היה צעיר מדי? למה זה לא היה הוגן? האם יש גיל או דרך קבועה שבה אנחנו אמורים למות? כשאנחנו חושבים שמשהו לא הוגן, אנחנו באמת אומרים שהיו לנו כמה ציפיות ומה שקרה בפועל היה שונה ממה שהיה צפוי או רצוי.

זה בא לידי ביטוי אפילו בתרבות פופולרית, הרי ברוב הסרטים שאנחנו רואים, כולם שמחים שהרע הפסיד בסוף והטוב ניצח. זו השטחה של המציאות שמבוססת על הרעיון שהעולם צודק. בפועל העולם מורכב יותר מאשר חלוקה לשחור ולבן, צודק ולא צודק, טוב ורע ועל כן גם, מנצח ומפסיד.

בחיים, יקרו לנו הרבה דברים שהם לא באשמתנו. אנחנו עלולים להיות חולים. אנחנו עלולים לאבד את העבודה שלנו. מישהו יכול לשבור לנו את הלב כשהוא מסיים מערכת יחסים. אולי נקלע לתאונה שמשאירה אותנו נכים לשארית חיינו. כל אלה הם דברים שאינם באשמתנו. האשמה בהם עשויה בהחלט להיות מחוץ לאחריות שלנו, כי לא הייתה לנו שליטה על כל הגורמים שהובילו לאף אחת מהתוצאות הללו. אנחנו לא אשמים או טעינו, אבל זו האחריות שלנו לעשות משהו בנידון. כשאנחנו לא פועלים לקחת אחריות על הדברים שאנחנו שולטים בהם, אז אנחנו קורבנות. בעיני, קורבנות והתקרבנות, זו תכונה מהגרועות שיש.

עכשיו כשאני מדבר על לקיחת אחריות על דברים שקורים לך, אני לא מתכוון שאחרים לא צריכים להיות אחראים על הדברים שהם עושים. אם מישהו אשם, צריך לעשות כל שביכולתינו לגרום לו לתת את הדין. כולנו צריכים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לחייב זה את זה באחריות למעשינו. אם מישהו נהג כשהוא שיכור והוא מתנגש במכונית שלך ופוצע אותך, עלינו להטיל עליו אחריות על מעשיו. אם אם מישהו במקום העבודה שלך מועל בכספים, עלינו להעמיד אותו לדין. אם יש בעיות מערכתיות כמו גזענות או שנאת נשים שמונעות ממך או ממך להתקדם בקריירה שלך, או לנסוע באוטובוס בנחת, יש לטפל בבעיות הללו. לקיחת אחריות על תיקון מה שגוי אין משמעה שאסור לתת דין וחשבון למי שאשם.

אבל יחד עם זאת, אנחנו לא צריכים לשבת להתפלש באומללות שלנו, לכעוס או להיות מדוכאים ולחכות שמישהו אחר יבוא לתקן דברים. אל תצפו מאנשים אחרים לעשות את חייכם טובים יותר. אל תצפו שמישהו אחר יתקן את מה ששבור. כשאתם עושים את זה, אתם נותנים את הכוח שלכם ומאפשרים לעצמכם להפוך לקורבן. צריך לעשות הכי טוב שאפשר כדי לשפר את חייכם ולהפיק את המייטב ממה שיש לכם.

זה מביא אותנו למורנו ורבנו מרקוס אורליוס

בספר 4 (49) הוא כותב:

"היֵה תמיד כצוּר, שהגלים מתנפצים אל־מוּלו בכל עת. הוא עומד ָהכן וסביביו שוככים המים המתגעשים. – אל תאמר: „מה ֻאמלל אנכי, שכּכה היה לי!”, כי־אם: „מה טוב חלקי, כי למרות כל מה שָקַרנִי אני עומד על ַכּנִּי בלי יגון; אינני מֻדכּא מפני ה ֹהוה ולא מפחד מפני העתיד”. על כל איש היו יכולים לבוא המקרים, אבל לא כל איש היה מחזיק מעמד בלי יגון; למה אפוא תראה את מה שקרה לך כִאלו הוא אָסוֹן, ולא תרגיש בטוב אשר בעקבותיו? ולמה בכלל תקרא בשם אָסוֹן מה שאיננו כנגד טבע האדם? או תאמר, שאפשר להיות דבר מתנגד לטבעו מה שאינו כנגד רצון הטבע שלו? ואת הרצון הזה כבר ידעת. חשוב רק: היוכל מה שקרה לך להפריע אותך מלהיות צדיק, נדיב, מתוּן, משכיל, שופט בנחת, מתרחק מן השקר, ָענָו, חפשי, ובעל שאר המדות, אשר בקניָנן לבד מוצא טבע האדם את המֻסָגּל לו? ויהי לך לזכרון, בכל עת שיעבור עליך דבר מעציב, להשתמש ברעיון זה כנגדו: זה אינו דבר רע, אבל לשאת אותו ב ֹאמץ־לב הוא דבר טוב!"

אל תגידו כמה אתם אומללים אומר לנו מרקוס. כי אומללים הם אלה שהמציאות לא מסתדרת להם עם מה שהם רוצים שהיא תהיה. הם מאשימים את העולם בצרותיהם. במקום זה מרקוס אומר להסתכל על מה יש לנו בכלים שלנו להתמודד. "היוכל מה שקרה לך להפריע אותך מלהיות צדיק, נדיב, מתוּן, משכיל, שופט בנחת, מתרחק מן השקר, ָענָו, חפשי, ובעל שאר המדות, אשר בקניָנן לבד מוצא טבע האדם את המֻסָגּל לו? "

לא סתם מרקוס מציין פה את הטבע מספר פעמים. כי מה שקורה לנו, הוא דרך הטבע. הוא אפשרי על פי חוקי הטבע ולכן אפשרי שיקרה לנו. זה לא טוב ולא רע, זה פשוט טבעי. אז ההטיה של עולם צודק, היא מוטעית בשל המחשבה שהעולם מתנהג על פי החוקים שבראשינו ולא חוקי הטבע.

מרקוס מתייחס לכך בעוד מקומות:

08.17: "אם בך הדבר תלוי, למה אתה עושה זאת? ואם הוא תלוי באחרים – על מי תזעף? על האַטומים יסודי העולם או על האלהים? אם כה ואם כה, יהיה כשגעון. אין כאן על מי לזעוף. אם יכול אתה –תּקּן המֻעוָּת! ַשׁנֵּה את טבע המעשים! ואם כל זה אי־אפשר – למה לך הזעף? אין לעשות דבר שלא לצורך"

בתרגום האנגלי דרך אגב, השאלה על מי תזעף, היא בכלל את מי תאשים.


בספר 9 (34): " מה המה הרעיונות המושלים בבני־אדם הללו, על מה הם שוקדים, מה הם אוהבים ומכבדים! התאמץ לראות אותם ואת נפשותיהם בלי לבוש. והמה חושבים להזיק בגערתם או להועיל בתהלתם – האין זה דמיון־הבל?" בתרגום העדכני יותר של אברהם ארואטי במקום "והמה חושבים להזיק בגערתם" כתוב, "מה רבה יוהרתם כאשר יחשבו, כי יש ביכולתם להזיק בהאשמותיהם ולהועיל באומרם דברי שבח.".

שוב זו תפיסה שמניחה שהעולם צריך להתנהג כמו שאני חושב שהוא צריך. זו יהירות להניח שאם אני מאשים אני משפיע על העולם. כי הוא צריך להתנהג באופן הוגן. הוגן לתפיסתי לפחות. זו יהירות מרקוס אומר.

יש גם תרגיל רוחני שהוא עושה בהקשר הזה:

בספר 10 (34):

"(34) מי שננשך על ידי עקרונות האמת, די לו להיזכר באמרה קצרצרה ונפוצה כדי להפיג מכאוביו וחששותיו, למשל: "עלים, אותם תפזר הרוח על הקרקע ותעיפם ... כך בבני האדם."[זו אמירה שמרקוס לוקח מהאיליאדה של הומרוס] עלים הם אף ילדיך, עלים הם כל דברי השבח הנאמרים בהן צדק וכן תרועות ההלל, או לחילופין הקללות וכן קולות אָשָׁם ולעג הנשמעים בחֶרש; ובדומה לכך אף ממשיכי דרכך ומוסרי תהילתך עלים הם. שהרי כל אלה מלבלבים "בהגיע עת אביב", אך אז מכה הרוח ומשליכה אותם ארצה, והנה לאחר מכן היער מצמיח אחרים במקומם. לכל נכונו חיים קצרי־מועד, אולם אתה רודף את הכול או נס מפניהם כאילו יתקיימו לנצח נצחים. בתוך זמן קצר תעצום את עיניך, ומי שיביאך לקבורות אף עליו יאבלו עד מהרה."

התרגול הרוחני פה, הוא גם כלפי אלה שמאשימים אתכם וגם כלפי האירועים שאתם מוצאים בהם אשמה. הכל כמו עלים שמפזרת הרוח על הקרקע. באביב ילבלבו ואח"כ תבוא השלכת. דור בא ודור הולך. העלים פה הם מטאפורה גם מחשיבות הפחותה של הצרות הללו שאנחנו מאשימים את עצמנו או את העולם או שמאשימים אותנו וגם הבנה שזה טבע העולם מה שמתרחש. במחזוריות וחוקיות.

הוא אומר את זה גם ב: ספר 09:30: " ראה מגבוה את המוני בני־אדם ואת מנהגיהם השונים; ראה את הנסיעות ארחות־ימים בימי סופה וסערה או גם ברוח מצויה; ראה את כל הנולדים, את החיים אתנו והחולפים מן העולם. שים לב גם לדרכי החיים בדורות שעברו ובדורות שיבואו, ולמנהגי החיים בין העמים הפראיים; זכור כמה מהם אפילו את שמך אינם יודעים, וכמה ישכחו אותו חיש, וכמה מן המהללים והמשבחים אותך עתה יחושו לדבר בך ֹדפי. לַמד מזה, כי אין יתרון בזכרון תהלה ובכבוד ולא בשום דבר דומה לזה."

מרקוס מתכוון באלה שמטילים בך דופי, באלה שמאשימים.

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיות בטוחים שאנחנו לא נופלים בפח הזה של האשמות? אני חושב שהעיקר הוא להפריד בין האשמה לאחריות. אני חושב שהחלק הכי קשה הוא שאנחנו יכולים להיתקע עם הרעיון שבגלל שמישהו אשם במה שקרה, אנחנו גם חושבים שהוא צריך לתקן את זה. ואולי הם צריכים לתקן את זה. אבל אם לא נתקדם ונעשה מה שאנחנו יכולים לעשות, אז אנחנו יכולים להישאר תקועים איפה שאנחנו מחכים שמישהו אחר יפתור את הבעיות שלנו. אנחנו הופכים לקורבן.

החלק השני הוא לעשות כמיטב יכולתנו להיות כנים לגבי המצב שלנו, והבחירות שיש לנו. אולי אין לנו הרבה אפשרויות, אבל תמיד יש לנו כמה אפשרויות. אנחנו תמיד יכולים לנקוט פעולה כלשהי כדי לקדם את עצמנו. הלב שלנו אולי נשבר אבל זה תלוי בנו להתאבל ולעבוד על ריפוי. חיינו עשויים להשתנות באופן קיצוני מתאונת דרכים, אבל יש לנו את הבחירה כיצד נתמודד עם העתיד שלנו. אנחנו נצטרך להתמודד עם זה בכל מקרה, אז למה לא לקחת בעלות על הגישה שלנו ועל הלך הרוח שלנו כדי שנוכל להפיק את המרב מהבחירות שיש לנו. אפילו בזוגיות, שזה עניין נפוץ הציפייה מבן\בת הזוג ובהתאם גם האשמה וזריקת האחריות. צריך להוציא את האשמה מהשיח וכל אחד במערכת היחסים צריך לקחת את האחריות לעשייה ולשלמות מערכת היחסים, אחריות למציאת פתרון בלי אשמה. לבחור לעשות מה שניתן במסגרת היכולות שיש לנו. כמו שהקראתי קודם, במקום להאשים לשאול את עצמנו "היוכל מה שקרה לך להפריע אותך מלהיות צדיק, נדיב, מתוּן, משכיל, שופט בנחת, מתרחק מן השקר, ָענָו, חפשי, ובעל שאר המדות, אשר בקניָנן לבד מוצא טבע האדם את המֻסָגּל לו? "


דברים הולכים לקרות לנו בחיינו שהם לא נעימים, לא נוחים, ולעתים קרובות פשוט צרות קטנות כגדולות. זה רק חלק מהחיים. לפעמים, זה פשוט הולך לשאוב אותנו שלא באשמתנו. אבל תמיד יש לנו בחירה ולקחת אחריות על החיים שלנו, גם כשמישהו אחר אשם.


אנקדוטה קטנה לסיום. בעניין הציטוט הראשון שהקראתי ממרקוס אורליוס, מספר 4 (49): "היֵה תמיד כצוּר, שהגלים מתנפצים אל־מוּלו בכל עת. הוא עומד ָהכן וסביביו שוככים המים המתגעשים. "

מניחים שמרקוס מצטט מהאיליאדה של הומרוס. במלחמה בין היוונים לטרויה, תקף גיבור טרויה הקטור את ספינות היוונים. בשיר 16, שורה 618 על פי התרגום של שאול טשרניחובסקי: "מערכותיהם הצפופות עיכבוהו וכסלע אדירים מוצק ותלול, העומד על חופי הים האפורים, צור אשר ישחק לרוחות וסערות תסערנה על סביביו, ילעג למשברי איתן ניגפים מתפוצצים עליו, - ככה עמדו הדנאים נגד הטרויים, לא נסו.".

הומרוס מכנה את היוונים "דנאים" במקרה הזה כי זה היה אחד השבטים היוונים, בכל אופן, הוא אומר שהם עמדו בצפיפות כסלע על חופי הים שצוחק לרוחות ולסערות וההתקפה של הקטור היא כמו גלים שמתנפצים על הצוק.

לא בכדי מרקוס אורליוס משתמש בדימוי הזה. הוא מטאפורה יפה לפילוסופיה הסטואית. המתאמן בה יכול לפגעי העולם. גם בהקשר של הפרק שלנו היום, הצוק האיתן לא מאשים את גלי הים המתנפצים עליו. היציבות שלו גורמת למים לשכוך ולהירגע. "היֵה תמיד כצוּר, שהגלים מתנפצים אל־מוּלו בכל עת. הוא עומד ָהכן וסביביו שוככים המים המתגעשים. אל תאמר: „מה ֻאמלל אנכי, שכּכה היה לי!”, כי־אם: „מה טוב חלקי, כי למרות כל מה שָקַרנִי אני עומד על ַכּנִּי בלי יגון; אינני מֻדכּא מפני ה ֹהוה ולא מפחד מפני העתיד”






אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page