top of page

פרק 87 מונגש בטקסט על תקווה ופחד



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com דרך האתר אפשר להירשם לקורס הבא. אפשר גם למצוא שם את הקישור לקבוצת המיטאפ שלנו להצטרפות לשיח סטואי בזום ופרונטלי שיהיו בקרוב.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


קראתי מאמר מעניין שעורר בי מחשבה שרציתי לחלוק איתכם. אבל קודם המאמר.

המאמר מדבר על המכנה המשותף שיש להרבה תפיסות לאורך ההיסטוריה ספציפית בהקשר של מידות טובות וערכים.

מושג סגולות או מידות טובות היה מרכזי בדיונים על אתיקה בעת העתיקה, בדרך כלל בפילוסופיות יווניות-רומיות כמו סטואיות, אצל האפיקוראים, האריסטוטלים והספקנים. אבל כמה חוקרים הצביעו על כך שהאתיקה של לפחות שלוש מהמסורות המזרחיות הגדולות, הבודהיזם, הקונפוציאניזם והדאואיזם, חולקים גם דמיון עם אתיקה של סגולות.

המילה 'סגולה' נותרה בימינו ללא שימוש, כך גם מידות טובות ואולי אפילו המילה ערכים כבר איבדה משמעות. עם זאת, 'סגולה' או המילה virtue מגיעה מהמילה -vir בלטינית, שהיא התרגום של arete היוונית, ו-arete פירושו מצוינות במובן הרחב, לא מוגבל לתחום המוסרי. לדוגמא, ההצטיינות יכולה להיות בטלפון הסלולרי שלי שעושה את העבודה שלו הוא נועד בצורה מצויינת, או נגר שבונה רהיט או אפילו סכין שחותכת עגבניה מעולה מבלי שהיא תמחץ. או מוזיקאית שמנגנת מדהים על פסנתר או הפסנתר עצמו שעונה על התכלית שלו. המצוינות, במילים אחרות, חלה על כל דבר או כל אחד שמבצעים היטב את תפקידו הראוי. אריסטו, כמו גם הסטואים, חשבו שתפקידו הראוי של בן אדם הוא להשתמש בהיגיון ולחיות בהרמוניה עם אנשים אחרים, כי אלו הם המאפיינים הבסיסיים המייחדים את המין שלנו. אבל מי לא ירצה להיות מצוין בהיגיון ובביצוע אינטראקציות הרמוניות עם בני אדם אחרים?

באופן מסורתי הכירו היוונים בארבע סגולות עיקריות, שהוזכרו על ידי אפלטון בספר הרביעי של הרפובליקה שלו.


Phronêsis (תבונה/חוכמה מעשית): היכולת שבעצמה מייצרת את האושר האנושי; לדעת מה טוב ורע.

Dikaiosynê (צדק/מוסר): המצב בו מחולק לכל אדם לפי מה שמגיע לו; המצב שבזכותו בוחר בעל מידת הצדק במה שנראה לו נכון לפיו; דהיינו שוויון חברתי.

Sôphrosynê (מתינות): מתינות של הנפש בנוגע לרצונות המתרחשים בה בדרך כלל, והתענוגות שנובעים מכך; המצב שבאמצעותו בעל המתינות שקול לגבי מה שעליו לבחור לעשות.

אנדריה (גבורה/אומץ): מצב הנפש שלא מתרגש מפחד; ריסון עצמי בנפש לגבי מה שמפחיד ונורא; תעוזה בציות לחוכמה; להיות חסר פחד מול המוות; או חוסן בהקשר של מידות טובות.


מה שהופך את הרשימה הקצרה הזו של סגולות לכל כך משכנעת הוא שהמחקר המודרני מראה שהיא די אוניברסלית, לפחות על פני תרבויות המסוגלות לקרוא ולכתוב. יש מאמר בין מחבריו הוא מרטין סליגמן אבי הפסיכולוגיה החיובית, שנקרא "סגולה משותפת: ההתכנסות של חוזקות אנושיות מוערכות על פני תרבות והיסטוריה" (סקירה של פסיכולוגיה כללית, 9(3), 2005), המאמר עסק בתחומים בין-תרבותיים המתכנסים למושג המידות הטובות באופן אוניברסלי. הם מצאו שש סגולות, שאליהן הם מתייחסים כ'ליבה', המשותפות ל: קונפוציאניזם, דאואיזם, בודהיזם, הינדואיזם, פילוסופיות יווניות-רומיות, נצרות, יהדות ואסלאם. סגולות ליבה אלו כוללות את ארבעת הסגולות המוזכרות לעיל, ועוד שתיים נוספות:


אנושיות: חוזקות בין אישיות הכרוכות בנטייה והתיידדות עם אחרים; דוגמאות כוללות אהבה וחסד.

התעלות: עוצמות היוצרות קשרים לעולם הגדול ובכך מספקות משמעות; דוגמאות כוללות הכרת תודה, תקווה ורוחניות.


שני האחרונים הוכרו גם על ידי היוונים-רומים, אך הם לא תוייגו כסגולות. לדוגמה, התפיסה של הפילוסופים הציניים והסטואים של קוסמופוליטיות - התפיסה שעלינו להתייחס לכל אחד אחר על פני כדור הארץ כאילו היו אחינו ואחיותינו - היא סוג של "אנושיות". והרעיון הסטואי של ההשגחה, שמרמז שאנחנו חלקים מהקוסמוס בכללותו, הוא סוג של 'התעלות'.

זה מעניין כי נראה שבני אדם ברחבי העולם הכירו בכך שנטיות התנהגותיות מסוימות תורמות לחיים חברתיים טובים יותר. וחיים חברתיים טובים הם בתורם הכרחיים לשגשוג אינדיבידואלי, מכיוון שאנו בעלי חיים חברתיים במהותנו. יתרה מכך, באופן מעשי, שש סגולות הליבה הללו מועילות יחד כסוג של מצפן מוסרי. בכל פעם שאנו עומדים לעשות משהו חשוב, עלינו לשאול את עצמנו האם המשהו הזה הוא נבון, אמיץ, צודק ומתון, וכן האם הוא עולה בקנה אחד עם המושגים של אנושיות והתעלות. אם התשובה היא כן, עלינו להמשיך ולעשות זאת; אבל אם התשובה היא לא, עלינו להימנע.


עכשיו, הנקודה במאמר שהביאה אותי לנושא שהפרק היום, היא סוגיית ההתעלות ויותר נכון החלק של תקווה. היא מידה שנתפסת כחיובית והכרחית. הרי להמנון שלנו קוראים התקווה. "עוד לא אבדה תקוותינו הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם, לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

כי בלי תקווה יש ייאוש. אבל באמת אלא שני צדדים של אותו מטבע? בהכרח אם אין תקווה יש יאוש?

אני מניח שכולנו מכירים את תיבת פנדורה מהמיתולוגיה היוונית או לפחות את המושג "תיבת פנדורה" שהוא סוג של לפתוח תיבת שרצים. לעשות מעשה שיביא עלינו צרות.

אסביר איך היא קשורה לעניין.

אבל קודם מה אומרת המיתולוגיה? הסיודוס שכתב את השיר על פנדורה, סיפר כי הסקרנות הובילה אותה לפתוח מיכל שהושאר באחריות בעלה, ובכך שחררה קללות על האנושות. על פי הסיודוס, כאשר פרומתאוס גנב אש מהאלים ונתן לאדם, זאוס, מלך האלים, נקם בכך שנתן את פנדורה לאחיו של פרומתאוס, אפימתאוס. פנדורה פתחה את המיכל המכיל מחלות, מוות ועוד הרבה רעות לא מוגדרות אשר שוחררו לאחר מכן לעולם. למרות שהיא מיהרה לסגור את המיכל, נותר רק דבר אחד מאחור - בדרך כלל מתורגם כתקווה.


מהסיפור הזה צמח הביטוי "לפתוח תיבת פנדורה", כלומר לעשות או להתחיל משהו שיגרום לבעיות בלתי צפויות רבות.

דרך אגב, זו טעות היסטורית שהחלה כנראה בתרגום שגוי איפשהו בימי הביניים, שמדובר בתיבה. במקור מדובר בסוג של כד. כזה שאגרו בתוכו יין, או שמן או תבואה. יש חוקרים המוצאים קשר בין הכד לבין פנדורה עצמה שמסופר שיצרו אותה מחימר כמו את הכדים.

אבל החלק החשוב בסיפור של פנדורה לפחות לענייננו, למה תקווה היתה בכד יחד עם רעות וצרות אחרות שהושתו על האנושות?

חשוב לציין שהמיתולוגיה מתייחסת לכל מה שהיה בכד כסוג של רוח, או אלוהות בדרגה נמוכה. אז האם התקווה היא מנחמת, ועלינו להיות אסירי תודה על המזור לתחלואינו ובגלל זה היא היתה בכד?

או שהיא ברכה שנמנעה מבני אדם כדי שחייהם יהיו קודרים ומדכאים יותר.

למעשה יש פה 2 שאלות:

הראשונה, האם המילה היוונית באמת במשמעות של תקווה. השניה האם היא בכד כדי להרחיק אותה מהאנשים או שהיא בכד לטובת האנשים.

כמו הרבה מילים יווניות אחרות, גם לתקווה יש כמה משמעויות. הסופרים בעת העתיקה התייחסו למילה הזאת elpis ביוונית עתיקה, או ציפייה לטוב או כציפייה לרע. כנראה שיותר ציפייה לטוב, לפחות סטטיסטית, אבל גם יש שימוש נרחב במילה כציפייה לרע.

התשובה לשאלה הראשונה, יכולה להיות תלויה בתשובה לשאלה השניה. האם הכד היה סתם אחסון לצרות או כליאה שלהם. מאחר והצרות פגעו בבני אדם רק לאחר שחרורם מהכד, נכון להניח שהם נכלאו בכד ולא סתם אוחסנו. אז אחסון התקווה בכד אמורה הייתה למנוע אותה מהאנושות? אם התקווה היא ציפייה לטוב, אז התיאור של סגירת הכד לפני שהתקווה תימלט החוצה נועדה שנסבול מהצרות בלי תקווה למזור.

או שהפרשנות הנכונה היא, שהתקווה היא פשוט עוד רעה. עוד צרה. הסיודוס כותב בעצמו שהתקווה ריקה ואינה טובה ועושה את האנושות עצלנית בכך שהיא לוקחת את חריצותם, והופכת אותם לבעלי נטייה לרשע.


בוא נראה מה לניטשה היה לומר על העניין בספרו "אנושי אנושי מדי":

"תקווה -פנדורה הביאה את הקופסה המכילה רעות ופתחה אותה. זו הייתה מתנת האלים לאנושות, מתנה בעלת מראה מפתה ביותר כלפי חוץ ונקראה "קופסת האושר". מתוכה עפו כל הרעות, יצורים חיים ומכונפים, ומשם מסתובבים ועושים רע לבני אדם ביום ובלילה. רק רוע אחד לא עף מהקופסה: פנדורה סגרה את המכסה בהוראת זאוס והוא נשאר בפנים. עכשיו לנצח יש לאדם את תיבת האושר בביתו והוא חושב שהוא מחזיק באוצר גדול; זה לרשותו, הוא מושיט לזה את ידו בכל עת שירצה; כי הוא לא יודע שהקופסה שפנדורה הביאה הייתה תיבה של רוע, והוא מאמין שהרעה שנותרה בתוכו היא הברכה הגדולה ביותר, - זו התקווה.

- זאוס התכוון שהאדם, על אף הרעות המדכאות אותו, ימשיך לחיות ולא ייפטר מהחיים, אלא ימשיך לאמלל את עצמו. לשם כך הוא העניק תקווה לאדם: זוהי, למען האמת, הרעה הגדולה ביותר, שכן היא מאריכה את סבל האדם."


אני מסכים עם ניטשה. התקווה היא ציפייה לטוב. אבל ממשיכה את הסבל. היא חלק מהעונש של זאוס לאדם, על גניבת והשימוש באש.

היא הרי פאסיבית. למרות שייחסו אותה כמו שנאמר במאמר שהזכרתי, כחלק מההתעלות בחיבור בין האדם לעולם שמחוצה לו, היא מייצרת ציפייה לטוב ללא כל קשר למציאות שאכן מתחוללת ועוד תתחולל. אז לטעמי היא צרה שנועדה להאריך את הסבל.

אז מה אומרים הסטואים לגבי העניין?

הסטואים נותנים את תשומת הלב לעשייה ולא לתוצאה. לתת את תשומת הלב לתוצאה מבלי להתייחס לדרך ולעשייה שתביא אותנו לתוצאה, זו אשליה. זו הרי תקווה. אשליה.


ואם הגענו לסטואים אז בואו נראה מה יש לסנקה להגיד על העניין. במכתב 13 לחברו לוקיליוס הנקרא על "פחד שווא", מתחיל סנקה בכלל בנושא אומץ. הוא אומר לחברו שהכוחות שלנו לא יכולים להפיח בנו בטחון אלא אם קשיים רבים הופיעו מפה ומשם מעת לעת כלומר באקראיות. זאת אומרת שבשאלה אודות פחדי שווא, סנקה מתחיל בנושא של התמודדות עם החיים. כמבחן לכוח שלנו. מבחן לכלים שיש בידינו להתמודד. זאת כי פחדי שווא מתמעטים ככל שיש לנו יותר ביטחון בעצמו והבטחון יגיע מהתמודדות עם החיים והאתגרים.

כמו שמתאבק הוא לא מתאבק אם הוא לא התמודד אף פעם. אם לא התחרה. אם לא עמד במבחן. "רק מי שראה את דמו ניגר, שחש איך מכת אגרוף מרעידה את שיניו, שהופל ארצה ונשא על גופו את מלוא כובד יריבו, שנפל אך לא נפלה רוחו, שנפל וקם והתייצב ביתר עוז, רק איש כזה יוצא לקרב בתקווה גדולה".


אז הגענו לתקווה. אבל שימו לב שסנקה מזכיר תקווה אבל בהקשר מאוד מציאותי. לאחר שהמתאבק עבר מבחנים ועבר אימון והתנסות, הוא יצא לקרב עם תקווה. כזאת המבוססת על משהו. על ההתנסות והאימון.

סנקה אומר שלעיתים הגורל גובר על האדם. ניקח את זה בהשאלה לצרות ששחררה עלינו פנדורה. אבל סנקה אומר שלמרות מכות הגורל אדם קם ומשיב מלחמה. זו גבורה כזאת ש"אוזרת עוז רב אם מתגרים בה" הוא אומר.

המשפט הכי מפורסם של סנקה מהמכתב הזה ואולי מהמפורסמים ביותר שלו אומר "רבים יותר, לוקיליוס, הם הדברים המפחידים אותנו מאלה הפוגעים בנו ולעיתים קרובות אנחנו סובלים בדימיוננו יותר מאשר למעשה". קשה להתווכח עם סנקה שלפחות סטטיסטית אנחנו סובלים יותר בדמיון בציפייה לצרה מאשר מהצרה עצמה באמת. אני טוען שכך גם תקווה. בהבחנה מהתקווה שדיבר עליה סנקה קודם. כי סנקה לא דיבר על סתם ציפייה לטוב, אלא כזאת המבוססת על מבחנים שהעמיד אותנו הגורל ויכולנו להם או ששרדנו ולמדנו מהם.

"אני מייעץ לך לא להיות אומלל מראש, כי אשר יגורת שיבוא מיד אולי לא יבוא לעולם, ובוודאי שעדיין לא בא". סנקה מדבר פה על פחד וציפייה. תסכימו שזה נכון גם לתקווה. "יש מה שמענה אותנו יותר מהדרוש, יש מה שמענה קודם לדרוש, ויש מה שמענה וכלל אינו דרוש" המכתב הזה מלא פנינים של סנקה.

הוא ממליץ להתרכז בהווה ולא בעתיד. לא בצרות צפויות שאולי לא יגיעו. אם יגיעו נתמודד. "הגורל הרע גם הוא הפכפך. אולי יקרה, אולי לא יקרה, בינתיים לא קרה. קווה לטוב". שוב סנקה מציע תקווה, אבל זו לא התקווה של פנדורה. היא כן התעלות שמזכיר המאמר אבל בחיבור למציאות. היא אומרת שאולי גם לא יקרה. הגורל הפכפך.

לפעמים בלי סיבה נראית לעיין אנחנו פוחדים. אנחנו בודים לעצמנו רעה שתתרחש. מראות שווא קורא להם סנקה. אין טעם לחיים אם פוחדים ללא גבולות אומר סנקה. הפתרון הוא התבונה. בעוצמת הרוח תבוז לפחד אפילו אם הוא כבר נראה לעין.

סנקה אומר "אם לא תוכל, הדוף לפחות חולשה אחת באחרת, מתן את הפחד בתקווה". התקווה הזאת מוצגת כחולשה כי האדם מקווה שיהיה שיפור גם אם אין בסיס לתקוותיו. למתן את החולשה של הפחד בחולשה של התקווה. זה לעבוד על עצמנו.

על כן צריך לבחון את התקווה וגם את הפחד ובשעה שהכל מוטל בספק, היה טוב לעצמך. הוא מציע. ההתעלות שמציע סנקה היא להאמין במה שטוב לנו. בתבונה ולא בתקוות או פחדי שווא. לא להפוך פקפוק קטן לאימה גדולה. סנקה מציע לחיות עכשיו עם כל מבחני הגורל.


יש פה גזירה כמעט שווה בין פחד לתקווה. שניהם ציפייה למשהו שלא בטוח יגיע. שניהם מוצגים אצל סנקה כחולשה. ההתעלות שמדברים עליה במאמר, הסטואים מכירים בה אבל מסייגים אותה. במאמר נאמר לנו: "התעלות: עוצמות היוצרות קשרים לעולם הגדול ובכך מספקות משמעות; דוגמאות כוללות הכרת תודה, תקווה ורוחניות."

שימו לב שמדובר בקשר לעולם הגדול. דהיינו מחוצה לנו. הקשר שנותן לנו משמעות. אבל לגבי מה שיש, לא מה שאין ולא מה שאולי יהיה. יש רבים שלוקחים רוחניות לכיוון המיסטיקה. כך גם הכרת תודה. יש הבדל בין הכרת תודה אוניברסלית על הכל לבין הכרת תודה על מה שיש ובהכרח התהווה. ההבדל הוא במציאות. כך גם התקווה, היא מסוכנת כמו שהיא נוסחת אופטימיות. התקווה בת שנות אלפיים. מה קרה באלפיים השנים הללו? האם התקווה נתנה את התוצאה של לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ או עשייה פרקטית. הרצל ידוע כחוזה המדינה. לא רבים יודעים שהסיבה שהוא מכונה חוזה המדינה, היא בשל הדיוק בניבוי שלו. הוא כתב ביומנו לאחר הקונגרס הציוני הראשון: ”אילו באתי לסכם את קונגרס בזל באִמרה אחת – שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי – הרי היתה זו: בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, וּודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל”

הקונגרס הציוני הראשון היה בנובמבר 1897 בנובמבר 1947 היתה הכרזת האו"ם על מדינה יהודית בארץ ישראל. הרצל דייק על החודש ועל השנה כשכתב שבבאזל ייסד את מדינה היהודים, אולי יצחקו עליו עכשיו אבל יסכימו בעוד חמישים שנה. הרי זו לא סתם תקווה, זה אחרי הקונגרס. לאחר שכבר נעשו צעדים. כמו שסנקה התייחס לתקווה, שיש לה ערך בחיבור למציאות לצעדים מעשיים שאדם עושה. כמו להקים קונגרס ציוני.

אז גם אני מציע לכם לקשר את התקוות שלכם למציאות ולסמוך יותר על האימון שלכם ולהתמודד.





אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


101 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page