top of page

פרק 83 מונגש בטקסט- איך לנהוג כלפי מי שעושה עוול ועל האוטופיה הסטואית



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

לפני כשבוע הרצאתי ומהקהל עלתה שאלה ע"י בחורה נחמדה בשם ענת. התשובה שעניתי לענת על שאלתה הייתה חלקית עפ"י מה שמאפשרת מסגרת כזאת של הרצאה. לאחר ההרצאה החלטתי להרחיב ואם ענת תאזין לפרק, היא תקבל היבט נוסף בנוגע לשאלתה.

ענת שאלה, איך לדעתם של הסטואים אדם צריך לנהוג אם הוא רואה מישהו ברחוב שעושה עוול כלשהו.

כמעט אוטומטית עניתי את מה שכתב מרקוס אורליוס לעצמו ספר 9 (4): "עושה הרעה מרע לעצמו; גורם העוולה מעול לעצמו, כי את עצמו הוא הופך לרע. (5) לעיתים עושה העוולה אינו רק מי שנוקט פעולה כלשהי, אלא זה שבושש לפעול".



עניתי לענת גם כי מרקוס כתב בספר 8 (59) : "בני האדם נוצרו איש למען רעהו; לפיכך למד אותם או גלה כלפיהם אורך רוח".


לא הרחבתי מעבר לדברים הללו במסגרת ההרצאה. אבל חשבתי שנכון להתייחס לעניין מעוד היבטים. ראשית מרקוס אומר שמי שעושה עוול פוגע בעצמו. הוא אומר זה כדי להגיד לעצמו שהוא לא נפגע מעוול שעושה אדם טועה. ההנחה הסטואית היא שגורמים חיצוניים לא יכולים לפגוע בי. הסר את הרושם והסרת את הפגיעה. אבל לפעמים עושה עוול גם מי שלא פועל כשיכול היה. דהיינו עושה עוול מי שיכול למנוע רעה שמתרחשת ולא עושה זאת. זו סוג של אחריות מסוימת המבוססת על התפיסה הסטואית שבני האדם הם בע"ח חברתי והיצורים הנעלים כפי שמכנה אותם מרקוס, נועדו זה לזה. כלומר בעלי התבונה נועדו זה לזה. אחת הדוגמאות היפות הן שבני האדם הם כמו הכוכבים. זה שאנחנו רחוקים פיזית אחד מהשני, אנחנו עדיין נעים בחוקיות ומחזוריות ומושפעים זה מזה. בספר 9 (9): "בקרב היצורים שאינם תבוניים נתהוו חיש-מהר כוורות, עדרים, דאגה לצאצאים וגידולם ואף מה שנדמה כאהבה. כי הנה כבר הייתה שם רוח חיים ובקרב היצורים המפותחים יותר ניעורה הנטייה לחבור יחדיו, וכדבר הזה לא נמצא בצמחים, באבנים או בעצים. אך אצל היצורים התבוניים נתהוו קהילות, אחוות, משקי בית ואספות, ובכן הסכמים והפוגות אף בעת מלחמה. אמנם אצל הנעלים מהם קיימת אחדות כלשהי חרף המרחק המפריד ביניהם, כפי שניכר הדבר בכוכבים. הנה כי כן, השאיפה להתקדם אל הנעלה מסוגלת ליצור שותפות רגשית גם בין אותם הרחוקים איש מאחיו.".

מייסד האסכולה הסטואית זנון מקטיון כתב ספר בשם "הרפובליקה" בדיוק כמו שכתב אפלטון לפניו. כנראה כתגובה לאפלטון. הספר הזה לא שרד אבל קטעים ממנו הגיעו דרך ציטוטים אצל אחרים. למעשה זינון כתב על איזושהי אוטופיה. על עיר קוסמופוליטית אידיאלית. בעיר הסטואית הזאת שדמיין זנון, הנורמות החברתיות המוסריות, מבוססות לא על קונבנציות חוקיות או מסורתיות בלבד אלא על היגיון- רציונלי המבוסס על החיים על פי הטבע. זאת עיר בלי גבולות וחומות כי מן הסתם בקוסמופוליטיות הסטואית הויסות החוקי מבוסס על שיתוף פעולה גלובלי משהו שניסח שנים רבות לאחר מכן גם הפילוסוף עמנואל קאנט. ההנחה שקהילות דמוקרטיות יביאו שלום בעולם בשל שותפות בניהן וקבלה של חוק אוניברסלי. נחזור לזנון, ההגיון מאחורי תפיסתו הוא שהרציונליות הטבעית המבוססת על חוק טבע מאחדת את כל בני האדם. אז בעיר האידיאלית הזאת יטופחו המידות הטובות ביחס בין בני האדם. על הבסיס משותף. סוג של כוחנו באחדותינו.

הסטואיות היא אמנם פילוסופיה הנועדה לטפח את האופי והחוסן הנפשי של האדם -האינדיבידואל, אבל לא במנותק מהיות האדם ייצור חברתי שחוסנו אף תלוי בכך.

המשמעות של הרפובליקה של זנון, היא שאנחנו צריכים תמיד להסתכל מעבר לאני שלי גם אל טובת הכלל. ה"כלל" במונחים של ימינו, הוא גלובלי. לא רק אני והקרובים אלי. זאת אומרת, שההגיון אומר שטועה האדם שעושה עוול כי הוא פוגע במרקם היחסים בין בני האדם בחוק הטבע עצמו. הוא פועל לא על פי הרציונל המשותף. מרקוס אומר לנו, תראו לאדם הזה את האמת. שעלינו לפעול בהיגיון, על פי מידות וסגולות מוסר תוך חשיבה על הכלל, על הסביבה.

אם כבר עברנו מהמישור הבין אישי לקהילתי-מדיני, נעבור רגע לקיקרו.

הזכרנו אותו בפרק הקודם ופרקים נוספים. באחד הפרקים האחרונים גם סיפרתי על ההתנקשות של ברוטוס וחבריו ביוליוס קיסר. עוד קודם כשהייתה ברית בין יוליוס קיסר לפומפיוס, הם הזמינו את קיקרו להצטרף לקואליציה איתם והוא סרב.

למעשה הכוח ברפובליקה חולק בין שלושה - יוליוס קיסר, פומפיוס ואיש עשיר בשם קראסוס. האחרון היה איש עשיר אבל לא גנרל מוצלח כמו יוליוס ופומפיוס והוא מת כשניסה להשיג כמה נקודות זכות במלחמה בפרתים במזרח. כך שנותרו שניים והזמן קצר עד שיוליוס קיסר החליט לחצות את הרוביקון עם צבאו להתחיל מלחמת אזרחים.

לקיקרו היה חלק לא מבוטל במלחמת האזרחים הרומית באותה עת. הוא עמד לצידו של פומפיוס שלחם נגד יוליוס קיסר והפסיד. כשניצח יוליוס הוא הכריז על עצמו דיקטטור לכל החיים. לצידו של יוליוס קיסר עמד סגנו מרקוס אנטוניוס או מארק אנתוני. אולי חלקכם מכיר את הסיפור על מארק אנתוני וקליאופטרה. בכל אופן, לאחר מותו של יוליוס קיסר, הקושרים קיוו כי הרפובליקה תחזור. וקיקרו למעשה העביר עליהם ביקורת שלא סיימו את העבודה לאחר ההתנקשות בקיסר. הם היו צריכים לפעול יותר להשבת הרפובליקה.

אוקטביאנוס האחיין של יוליוס קיסר ויורשו, החל צובר כוח ובתחילה קיקרו תמך בו מתוך הנחה שימחל לקושרים נגד דודו ובשל גילו הצעיר ניתן יהיה להשפיע עליו. קיקרו טעה. אוקטביאנוס צבר כוח צבאי ועשה קואליציה עם מארק אנתוני שהחזיקו בידיהם את השלטון ולא החזירו אותו לעם. בכל אופן לאחר זמן לא רב, אוקטביאנוס ניצח את מארק אנתוני וקליאופטרה בקרב אקטיום והפך לקיסר ושמו שונה לאוגוסטוס מאותה עת, היה רק שליט יחיד. הקרב מסמל את המועד בו הפכה רומא מרפובליקה לאימפריה.

לאחר מותו של יוליוס קיסר באידו של מרס שנת 44 לפנה"ס, קיקרו וחבריו קיוו שהחופש יחזור לרומא. אך מותו של קיסר סלל את הדרך לעריץ אחר וסופה של הרפובליקה. בהתחלה קיקרו האמין שאוקטביאנוס ישיב את הרפובליקה אבל הוא לא האמין למארק אנתוני. שרדו מספר נאומים של קיקרו בהם הוא מגנה את מארק אנתוני כעריץ. מעשה שהביא לסופו של קיקרו.

באחד מנאומיו האחרונים אמר קיקרו: "אני משווה אותך אנתוני, לקיסר בתאוותך לכוח אבל לא בשום דבר אחר. כי למרות שהאיש הזה השית רעות רבות על הרפובליקה, אפשר להגיד עליו דבר אחד. שהוא לימד את העם הרומי כמה אמון הם יכולים לתת במישהו, שהם יכולים להפקיד עצמם בידיו ומפני איזה אדם הם צריכים להגן על עצמם. לא חשבת על כך? אתה לא מבין שאנשים אמיצים למדו כמה יפה, כמה מספק, כמה מפואר זה לחסל עריץ? אתה באמת חושב שאם הם לא סבלו אותו, הם כן יסבלו אותך? האמן לי מעתה האנשים לא יחכו לאיזה הזדמנות שתקרה כדי לעשות את המעשה.

אנא התעשת. עשה בי כרצונך, אבל אל תסובב גבך לרפובליקה. בסופו של דבר אתה תצטרך לבחור באיזה דרך ללכת כמו שאני בחרתי. אני הגנתי על ארצי כשהייתי צעיר; לא אנטוש אותה כאיש זקן. לחמתי נגד חרבו של קטלינה אני לא אפחד מחרבך.

אני בשמחה אלך למותי אם הוא יחזיר את החופש לארצי. כדי שכאבו של העם רומי יפנה את מקומו ללידה מחדש.

כמעט לפני 20 שנה, הכרזתי במקדש זה שאדם שהגיע למשרת הקונסול לא צריך לפחד מהמוות. כמה זה נכון גם עכשיו בזקנתי. אמת, אחי הסנטורים, אני אברך עכשיו את המוות כאשר הכבוד לו זכיתי ומעשי הרבים כבר מאחורי.

אני רק מיחל לשני דברים: ראשית, שמותי אולי ישיב את החירות לעם הרומי. האלים לא יכולים להעניק לי מתנה גדולה יותר. שנית, שכל אדם יקבל את גמולו הצודק בהתאם לדרך בה הוא שרת את ארצו.

המשורר (אניוס) כתב 'המדינה הרומית נוסדה והתבססה על מנהגים עתיקים ועל אנשיה'

את המילים הללו באופן כל כך קצר וקולע לאמת כאילו שמע אותם מהאורקל האלוהי. לייסד ולתחזק רפובליקה כמו שלנו שכוחה נמתח למרחקים ולמרחבים לא יכולים האנשים לבדם ללא המדינה המבוססת על מנהגים איתנים וגם לא יכולות מסורות ללא אנשים להגן עליהם. טרם זמננו המנהגים היקרים של אבותינו ייצרו אנשים ראויים ומיוחדים ששימרו את הדרך והמוסדות של אבותינו.

אבל כעת הרפובליקה שלנו נראית כמו ציור יפה שדהה עם השנים. הדור שלנו לא רק כשל בלחדש את הצבעים של יצירת המופת הזאת, אבל אפילו לא טרחנו לשמר את קווי המתאר והצורות שבה.

מה נותר כעת מהדרכים העתיקות של מדינתנו שהמשורר מצהיר שנוסדנו עליהם.

המסורות הללו שקעו כל כך בתהום הנשייה כך שאנחנו לא נוהגים על פיהם ואפילו לא זוכרים מה הם היו. ומה אומר על האנשים? שהסיבה שהמנהגים שלנו חלפו היא שהאנשים שפעם שימרו אותם כבר לא קיימים. אנחנו צריכים לעמוד למשפט כמו על פשע כדי להסביר מדוע האסון הזה קרה. אבל אין לנו כל קו הגנה. המדינה שלנו קיימת רק במילים, לא בשום דבר בעל מהות. איבדנו את הכל. יש לנו רק את עצמנו להאשים.".


לא הרבה לאחר מכן, תפסו אנשיו של מארק אנתוני את קיקרו והביאו לסופו.

עבור קיקרו כל עריצות, של יחיד או קבוצה היו בלתי נסבלים. אפילו של אנשים מוכשרים כמו יוליוס קיסר. הוא אמר וצדק שעריצות מביאה לשחיתות ושחיתות מוסרית. כמה צדק קיקרו שצריך מסורות ומנהגים נכונים המולידים אנשים ראויים. יוליוס קיסר לא צמח מתוך ואקום. בשנת 78 לפנה"ס מת סולה הדיקטטור ברומא וחזר הרפובליקה. יוליוס קיסר היה גבר צעיר באותה עת. הוא כבר ספג את הרעיון של דיקטטור לכל ימי חייו עוד לפני שצבר כוח. אחיינו של קיסר, אוקטביאנוס יש את דודו מאמצו תרתי משמע. אם לא משמרים נוהג נכון של התנהלות מוסרית במדינה, יש התדרדרות.

מבחינת זנון מייסד הסטואה, כל אדם צריך להיות פעיל ציבורית באופן מוסרי כל עוד הוא יכול. נראה שקיקרו ניסה לעשות זאת עד סופו.

הבאתי את הנאום הזה של קיקרו כדי להביא את הדוגמא של התנגדות לעוול עד לקיצון עד הסוף. גם הרפובליקה של זנון היא אוטופית ואני לא חושב שהוא האמין שהיא תתממש. כי הסטנדרט שהוא הציב הוא לא אפשרי. אבל השאיפה לסטנדרט של מוסריות ושל התייחסות לזולת כאל שווה וזהה לי ביכולת הרציונלית, יש לה ערך לשאיפה הזאת. היא מדייקת את הכוונות שלנו ומשפרת את ההתנהגות שלנו. היא אומרת בין היתר שעלינו לפעול למען האוטופיה כאילו היא אפשרית.


דרך אגב מקור המילה רפובליקה הוא בלטינית, בה "res publica" משמעותו "עניין הציבור". דהיינו המדינה שייכת לעם. לא בהכרח כל העם ולא בהכרח בדמוקרטיה.

לכך מתכוון קיקרו בנאומו שהמדינה ללא האנשים שמשמרים את המנהגים והמסורות הנכונות היא כמו ציור מופתי שדהה לו הצבע. האנשים ברפובליקה תאווי כוח ושחיתות לא משמרים את המסורות העתיקות של המרחב הציבורי של עניין הציבור. הרפובליקה היא של העם. דרך אגב גם אבות האומה האמריקאית בכוונה ייסדו אותה על עקרון רפובליקני בדיוק כמו שקיקרו התכוון, עם איזונים ובלמים שמשמרים את המדינה כשייכת לכלל האזרחים. קיקרו סלד מעריצות של היחיד והוא סלד גם מעריצות של קבוצה. הרפובליקה אמורה למנוע את זה אם היא בנויה נכון ומשמרים את המסורות הללו של שיוך הרפובליקה לכלל האזרחים.

גם אריסטו וגם אפלטון לא אהבו את הדמוקרטיה בגלל עריצות של הרוב והדמגוגיה. במדינה של זינון, התבונה היא המכנה המשותף בין "הנעלים" כמו שכינה אותם מרקוס אורליוס והמידות הטובות של צדק, מתינות, גבורה וחוכמה מעשית, אמורים לשמר את מרקם היחסים בין בני האדם. כמו כוכבים שגם כשהם רחוקים זה מזה הם עדיין נעים במחזוריות וחוקיות.

אז למה ערבבתי בין שאלתה של ענת על עוול שעושה אדם ברחוב לבין עריצות? כי הקהילה בה חיים בני אדם היא משותפת ורק התבונה המשותפת אמורה לנהל את חיינו במרחב בשלום. כל עוד נפעל בתבונה. זה נכון למקרה בו אדם רק עומד לרגע עם רכבו בכניסה לחנות וחוסם את הנתיב נסיעה. הרי זה רק לרגע. אבל ברגע הזה הוא עושה עוול כי המרחב שייך לכולם. עניין הציבור. זה נכון אם אישה לא יכולה לעבור בחופשיות ברחוב כי היא לא צנועה מספיק לטעמו של מישהו. זה נכון אם אדם רוצה להניח תפילין בשטח ציבורי או להניח שטיח ולהשתטח לכיוון מכה ומישהו אינו סבלני כלפיהם. וזה נכון אם למישהי מפריע שנוסע איתה באוטובוס אדם דתי. המרחב הציבורי הוא של כל האזרחים. המרחב הציבורי הוא מוגן לכל האזרחים. כך אמור להיות.

אז תיקון עוול, הוא נכון קטן כגדול. במסגרת יכולותינו וסגולותינו המוסריות.


אז עד כה, דיברתי על למה לתקן עוול של האחר.

נקפוץ רגע לאפיקטטוס ונחבר גם אותו לנושא.

ספר 4 פרק 5 של "השיחות" נקרא "נגד אנשי המריבות וקשוחי הלב".

"איש המעלה אינו רב עם איש, וכמיטב יכולתו הוא מונע אחרים מדברי מריבה" . כבר יש לנו סכמה של אפיקטטוס עם העיקרון של זנון שעלינו לעשות מה שביכולתינו לתקן עוול.

הוא גם אומר לעשות זאת על פי המידות הטובות ונותן דוגמא את סוקרטס שאף פעם לא הצליחו לדרדרו למריבה ואף הוא התאמץ למנוע מריבות.

אפיקטטוס חוזר לעניין המרכזי בתפיסתו שאדם משכיל שואף לחופש שיפוטו, שכלו ורצונו. אבל גם אף אחד לא יכול לשלוט בעקרון המנחה של זולתו. כלומר בחשיבה של הזולת. המשכיל גם בוחר להתאמן וללמוד לדעת מה שייך לנו ומה אינו שייך לנו.

אפיקטטוס שואל : "ומה המקום כאן לאדם בעל הלך - נפש כזה לדבר המריבה? כלום מתפעל הוא משום איזה דבר המתרחש? האם הוא מופתע ממה שהוא? כלום לא ציפה למעשים רעים וקשוחים מצד הרשעים כלפיו מאלה שבאו לו באמת? וכי אינו רואה רווח לעצמו כשהם נמנעים מקצה גבול רשעתם? "

הוא אומר שהמשכיל אינו מופתע שיש אנשים שעושים עוול ולא מתרגש מזה. החכם רואה רווח לעצמו כשהרשעים נמנעים מלהגיע לקצה בעוול שלהם. כלומר, הוא מברך שהם לא עשו עוול גדול יותר.

אם מישהו רוצה לנהוג כזאב, הוא יכול להשיב נשיכה תחת נשיכה או לזרוק יותר אבנים על מי שזרק עליך. אבל אדם חכם בוחן מה יש לו בכישורים שלו להתמודד. "מתי, איפוא, הסוס אומלל? שואל אפיקטטוס בעת שאבדו לו כישוריו הטבעיים; לא בעת שאינו יכול לקרוא כתרנגול, אלא בעת שנבצר ממנו לרוץ… וכי לא בהתאם לכלל זה נאמר על האדם שהוא אומלל… לא בעת שהוא מנסה לפעול לא על פי כישוריו הטבעיים. אלא בעת שאבדו לו אדיבותו ומהימנותו.".

אפיקטטוס אומר שאומלל האדם שמאבד את כישוריו הטבעיים השכליים לא את הרכוש, בריאות, מוניטין כד'. אדם הוא אומלל כשהוא מאבד את כישוריו הטבעיים את החותמות הטבועות בנפשו כמו החתמות על מטבע. הטבעות שאנחנו רוצים לראות במטבע. אם אנחנו מוצאים מטבע עם הטבעה נכונה אנחנו מקבלים אותו אם לא, זורקים. אפיקטטוס נותן דוגמא של מטבע עם דמותו של הקיסר טריאנוס שזו דמות חיובית שאנחנו רוצים לראות לעומת מטבע עם דמותו של הקיסר נירון ואותו אנחנו משליכים כי אנחנו לא רוצים לראות. "והוא הדין באנשים. מה חותמם של דעותיו של האיש? הוא נעים הליכות, איש רעים, סבלן וחובב הבריות. ניחא. אקבלהו, אעשה אותו אזרח המדינה. אקבלהו כשכן, כחבר לדרך. אבל הקפד, שמא יש בו מחותמו של נירון. אולי הוא חמום מוח, כעסן נרגן?"

אין ספק שיש אנשים כאלה. אפיקטטוס אומר שאדם שאינו מוכן לשמוע דברים של טעם; הוא אינו מבין כאשר מוכיחים לו, כי דעותיו מסולפות. הרי הוא חמור. את זה אפיקטטוס אמר, לא אני. זה אדם שחוש הבושה שלו נשחק. לא משנה איך תקרא לו הוא לא בן אדם. אפיקטטוס אומר שזו סתם חיה רעה ובקרב אלה באות המריבות כי הם נושכים כמו זאב וזורקים אבנים חזרה.

האנשים הנבונים, לא בזים למי שנעים הליכות, ששומר על כבודו. הדרך לעשות זאת היא לחיות בשלום עם מה שקורה ולשמור על התבונה. ללעוג למי שסבור שהוא מזיק לך. כאילו האירועים החיצוניים מנסים לשבור את החומה הבצורה שלנו. אבל היא בלתי ניתנת לכיבוש.

הוא מוסיף ואומר "טבעו של כל אדם: לרדוף אחר הטוב ולברוח מהרע. "

מי שמחשיב את הדברים החיצוניים כטובים או רעים אז אין שם אהבה אפילו בין אב לבנו או בין אח לאחיו. העולם מלא אויבים, בוגדים ומלשינים.

"אבל רצון חופשי טוב הוא הטוב הבלעדי, ורצון חופשי פגום הוא הרע הבלעדי.

אם החלטתי שהדברים החיצוניים לא נוגעים לי כלל. זהו ענייני ומזה אין כל עריץ ואין כל אדון יכול למנוע ממני שלא ברצוני ואפילו הרבים לא יכולים להשתלט על היחיד ולא החזקים על החלשים כי זו מתנה שנתן האל לכל אחד. אלה הדעות שמשליטות אהבה בבית, את איחוד הלבבות במדינה ואת השלום בין העמים ; הן הן נוטעות באדם רגשות תודה לאלוהים והמעניקות לו ביטחון בכל מקום, שכן הוא רואה את כל הדברים החיצוניים כזרים וחסרי ערך. ".

בקטע האחרון אומר אפיקטטוס דברים דומים לרפובליקה של זנון. שהשלום יבוא כשכל אחד יהיה בעל רצון טוב חופשי. הוא לא הרחיב במקרה הזה את הדיון כמו שעשיתי קודם לעניין הרפובליקה אבל הוא הסביר איך זה קורה. כשכל אחד בוחר לנהוג נכון.

הוא אמר שהאדם הוא אומלל בעת שאבדו לו אדיבותו ומהימנותו. ומרקוס שהושפע ממנו רבות כתב (בספר 9 42). שלא יתכן שלא יהיו חצופים בעולם. כי איש מאותם חוצפנים שהכרחיים שיהיו בעולם, נוהג בבורות. כסם נגד הבורות, ניתנה לנו האדיבות. הוא אומר לעצמו. יש לך את היכולת להחזיר את התועה אל המוטב כמו טועה בדרך. הוא אומר את זה במקומות נוספים.


אז למה למנוע עוול? כי כולנו חיים זה למען זה- בקהילה של בעלי תבונה. אנחנו שותפים לעוול אם אנחנו לא מתקנים אותו.

אבל איך? קודם לא להתרגש ולא לצפות שאנשים לא יעשו עוול, לא לצפות שהם לא יהיו חצופים או לצפות שכולם יחשבו כמוני. שנית, בכישורים התבוניים שיש לנו. אדיבות, נימוס יודעים מה, עדיף שאתן למרקוס להגיד את זה בעצמו:

בספר 11: "האדיבות היא בלתי מנוצחת, אם אמיתית היא ואינה לגלגנית או מעושׂה. הן מה יעולל לך החצוף שבחצופים, אם תנהג עמו אדיבות לאורך כל הדרך וכן, בהינתן ההזדמנות, תוכיחנו בעדינות ותשנה דרכיו בנחת ובנועם — אף באותו הרגע עצמו שבו ינסה להרע לך: "לא, ילדי; נוצרנו לשם מטרה אחרת. לא אני הוא זה שנפגע, ילדי, כי אם עליך בא הפֶּגע." הראה לו בזהירות ובכלליות כי כך הם פני הדברים, וכי אף הדבורים אינן עושות כדבר הזה, וכמותן כל היצורים שמטבעם חיים בחֲבַרוֹת. אל לך להסביר זאת על דרך האירוניה, אף לא על דרך התוכחה, כי אם בחיבה ולא כמי שנדקר בנפשו או כמטיף מוסר, אף לא כדי שאחד מעוברי האורח ישתאה למעשיך — לא כי, על אף נוכחותם של אחרים, פנה אליו כאילו הייתם לבדכם."


אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


38 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page