top of page

פרק 81 - מונגש בטקסט- התמודדות עם מחלות ועם לורד וולדמורט



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

מכירים את השאלה הפילוסופית עתיקת היומין והנצחית מי סובל יותר, אישה בעת לידה או גבר מצונן? גם אפיקטטוס נדרש לשאלה הזאת מאחד מתלמידיו. טוב לא בדיוק ככה אבל בערך. ועל כך נעסוק בפרק, על איך להתמודד נכון עם מחלה.

נתחיל בתלמיד של אפיקטטוס.

באחד מהפרקים בספרי "השיחות" (ספר 3 פרק 5) של אפיקטטוס, מתלונן אחד התלמידים : "חולה אני כאן, ורוצה אני לחזור לביתי".

אפיקטטוס שואל אותו אם בביתו הוא לא היה חולה אף פעם. מורה קשוח אפיקטטוס, ואומר לתלמידו שאם הוא לא התקדם בלימודיו הוא בא לחינם לבית ספר שלו. כי אם היית בודק הוא אומר לתלמידו, היית שם לב "עושה אתה כאן מעשים, העשויים לשפר את רצונך החופשי". כבר על ההתחלה מכוון אפיקטטוס את הדיון לכך שהלימודים הם למען שיפור החופש של האדם. משתמע מכך שאם התלמיד היה בוחן את ההתקדמות שלו בלימודים, הוא היה מבחין בין המחלה לבין רצונו החופשי.

הוא אומר לתלמידו שאם היה מכיר את עצמו, הוא היה משאיר מאחוריו דעות שגויות אודות הדברים שנמצאים ברצונו החופשי וכאלה שלא. אם היה מכיר את עצמו ומה מצוי בתחום רצונו החופשי, הוא לא היה נותן תשומת לב למחלה שאינה בתחום רצונו החופשי.

המחלה והמוות ישיגו אותנו בהכרח כאשר אנחנו עוסקים במשהו. את האיכר בשדה את הספן על הים. מתי ואיפה תשיג אתכם המחלה או המוות? אני מניח שאתם לא יודעים. אני לא יודע איפה הם ישיגו אותי. אבל במה תרצו לעסוק בזמן שהם ישיגו אותכם, את זה אתם יכולים לדעת? סביר שכן. כי בהכרח הם ישיגו אותנו המחלה והמוות, בלי קשר למה אני עושה באותה עת. אז אם יש לנו משהו יותר טוב לעשות באותה עת, עדיף שנעשה אותו. כלומר אם יש לנו משהו יותר טוב לעשות חוץ מלחכות למוות, עדיף שנעשה אותו. זה מזכיר לי קטע מהסרט האחרון של "הארי פוטר". מי שלא מכיר, במהלך האירועים בספרי "הארי פוטר", הדמויות נמנעות מלהזכיר את שמו של הנבל לורד וולדמורט ומכנות אותו, "זה שאין לומר את שמו" או "you know who" ועוד. בסוף הסרט לקראת הקרב הגדול של הטובים מול הרעים, אחד המורים בביה"ס הוגוורטס, פרופסור פליטוויק נמנע מלהזכיר את שמו של הלורד וולדמורט. ואומר לפרופסור מקגונגל "את יודעת שלא נוכל לעכב את את יודעת מי לאורך זמן?" פרופסור מקגונגל עונה לו, "השם שלו הוא וולדמורט כבר עדיף שתשתמש בשמו כי הוא ינסה להרוג אותך בכל מקרה". ביקשתי ביתי הגדולה לבדוק האם הקטע הזה הוא רק בסרט או גם בספר מאחר והיא מומחית לענייני הארי פוטר היא ענתה באופן מיידי "רק בסרט", אבל ביקשתי שתהיה בטוחה והיא בדקה וחזרה עם אותה תשובה, רק בסרט. היא זאת ששכנעה אותי לקרוא את הספרים ואני שמח עשתה זאת. בכל אופן לאורך כל ספרי הארי פוטר, הדמויות נמנעות מלהזכיר את שמו, פרט להארי פוטר שתמיד נוזפים בו לא להגיד את השם. זה לא סתם פרט טריוויה משעשע, הוא בעל משמעות בעיני. אנשים רבים אומרים "המחלה ההיא". או "יש לו את המחלה", או "המחלה הארורה". נמנעים מלומר את שם המחלה כמו את שמו של וולדמורט. אבל הארי פוטר לא נמנע. כי מי שמכיר את הסיפור ואני בהחלט ממליץ לקרוא את הספרים, יש בהם כל כך הרבה יותר מאשר סיפור פנטזיה, אז מי שמכיר, יודע שוולדמורט הנבל כשל בלהרוג את הארי פוטר בהיותו תינוק ואז הארי גדל לא בעולם המכשפים, אלא אצל דודתו בעולם של בני אדם חסרי קסם. אז הארי לא ידע שהוא צריך להימנע מלהגיד את שמו של וולדמורט, הוא לא גדל בעולם עם האמונה שאמירת השם היא לכאורה מסוכנת. כמו מישהו שלא אומרים לו שהוא צריך לפחד ממשהו אז הוא לא. והדבר השני הוא, שהוא כבר ניצל מאימתו של וולדמורט. לכן, הוא יודע שהוא יכול להתגבר עליו. הרי כבר עשה זאת קודם. אבל הפרט שהזכיר לי בכלל את הארי פוטר, כאשר פרופסור מקגונגל אומרת "השם שלו הוא וולדמורט כבר עדיף שתשתמש בשמו כי הוא ינסה להרוג אותך בכל מקרה", הוא כמו האמירה של אפיקטטוס, שהמחלה והמוות ישיגו אותנו בכל מקרה ואנחנו לא יכולים לדעת מתי, אבל אנחנו יכולים לדעת מה אנחנו רוצים לעשות כשזה יקרה, אז לפחות, כדי שנעשה את זה בכל מקרה.

אפיקטטוס גם מפרט מה הוא היה רוצה לעשות כשזה יקרה. הוא רוצה שכאשר המוות משיג אותו, הוא יעסוק רק בדברים על פי רצונו החופשי - להיות משוחרר מהתרגשויות, מכפייה וכפיפות. דהיינו לשלוט ברוחו. הוא רוצה לעסוק בעניינים כאלה שיוכל לומר לאלוהים, שהוא אף פעם לא התלונן על דרך הנהגתו את העולם. שהוא תמיד קיבל את חוק הטבע, שהוא השתמש כראוי בחושיו ודעותיו המוקדמות, שהוא אף פעם לא התלונן על האל. הוא חלה כשהאל רצה שיחלה אך בניגוד לאחרים, הוא קיבל את זה ואפילו רצה בזה כי זו היתה בחירתו של הגורל. כאשר התרושש זה היה בשמחה כי זה היא רצון הגורל. אם לא קיבל משרה, גם זה היה ברצון טוב ומעל לכל, הוא לא ראה עצמו נכה רוח בשל אירועי הגורל הללו. תמיד פעל לפי רצון האל, הגורל, חוק הטבע בפנים צוהלות. ואם עכשיו האל רוצה שהוא יעזוב את חברת בני האדם, הרי הוא הולך כשליבו מלא תודה לגורל שמצא אותו ראוי להיות לצד האלים. ובזה הוא יעסוק על שיגיע המוות. אפיקטטוס למעשה אומר, שמה שבאמת חשוב לעסוק בו ברגע שמגיעה המחלה או המוות, הוא להיות חופשי משעבוד לכל דבר חיצוני ולשמור על רצונו חופשי. זה אומר גם מהפחד, כעסים על הגורל וכד'. לקבל את מה שהגורל מביא לו. אז ברגע שתגיע המחלה ו\או המוות, הוא יקבל אותם בשמחה. כי זה אומר מבחינתו שזה חוק הטבע והוא חלק ממנו. אבל אז התלמיד מתבכיין, אבל אמא לא תחבק אותי כשאני חולה.

אז אפיקטטוס אומר לו, אז לך לאמא. הוא מזכיר לו מה אמר סוקרטס, שאחד שמח כשהוא משפר את סוסו, אחר את השדה שלו, הוא שמח בשיפורו העצמי. ואפיקטטוס מסביר, הוא משתפר בכך שהוא לא מטיל דופי באף אחד, לא בבני האדם ולא באלוהים על מה שהתרחש. הוא לא מאשים אף אחד בשום דבר. והוא שליו לא משנה מה הוא חווה.

ובפרק אחר (פרק 10 ספר 3 "בשיחות"), שנקרא "כיצד עלינו לשאת מחלות", מתחיל בכלל אפיקטטוס בעיקרון מאוד חשוב של להיות מוכנים למה שקורה לנו. אם זה כשאנחנו לפני האוכל, אנחנו צריכים להיות מוכנים לאוכל, מוכנים לרחצה ומוכנים לשינה. כלומר מה לאכול, כמה לאכול ומתי לאכול, איך ומתי לרחוץ ואיך לדאוג לשנתינו. אז מציע אפיקטטוס את חרוזי הזהב של פיתגורס שדיברתי עליהם בפרקים קודמים. הוא מציע לא ללכת לישון לפני חשבון נפש. לשאול את עצמנו, במה שגיתי היום? מה עשיתי ומה הייתי צריך לעשות? לבדוק את המעשים שלנו, לציין מה עשינו טוב ובמה עלינו להשתפר. אנחנו צריכים לשמור את המבחן הזה לעצמו לא כמו חזרה בתפילה, אלא לבחינה עצמית ולידיעה בעת הצורך כיצד אני מתמודד.

כך גם כשאנחנו חולים, שתהיה לנו מוכנה מראש הידיעה איך עלינו להתנהג כשאנו חולים. אחרי שעשינו את המבחן שעוזר לנו להכיר את עצמנו ואיך אנחנו מתנהגים ואחרי שיש בידינו את הדעה הנכונה איך להתנהג בעת מחלה, כך שנעבור אותה בדרך טובה יותר. חלילה שאם תבוא המחלה, אנחנו לא צריכים לשים בצד את הפילוסופיה שלנו ואת האימון הרוחני שלנו ולהגיד שאם נחלים מתישהו, אז נחזור לעסוק באיך נכון להתנהל בעולם.

כי מה זה לעסוק בפילוסופיה? זה להיות מוכן לכל מה שעומד להתרחש. זה להכין את עצמו שיהיו לנו הכלים להתמודד. כי מי שמניח את הפילוסופיה שלו בצד בעת מחלתו, הוא כמו מתחרה שעוזב את התחרות לאחר שחטף כמה מהלומות אומר אפיקטטוס.

אדם יכול לעזוב את התחרות כשקצת קשה, אבל מה הטעם בפילוסופיה אם אנחנו זונחים אותה כשקשה? היא נועדה לעזור לנו להתמודד.

לכן בכל דבר שאנחנו חווים בכל התלאות והאירועים, אנחנו צריכים להגיד בשביל זה אני מתאמן. הציטוט מאפיקטטוס הולך כך: "והאלוהים אומר לך : 'הוכח לי שנהגת לפי חוקי ההתאגרפות, שאכלת לפי הצו, שצייתת למאלף'. ".

אז אחרי כל זה, כשמגיעה התחרות, אנחנו נתמודד כחסרי אונים? או כשמגיעה העת שלנו לחלות, אנחנו נחלה כהוגן באופן ראוי. כשזה זמן להיות צמא, נהיה צמאים כהוגן, להיות רעבים, נרעב כהוגן. זה לא לפי יכולותינו? מי מונע מאיתנו לנהוג בצורה חכמה כשאנחנו חווים, רעב למשל? מי אמר שאני צריך להיות עצבני ולהוציא את זה על מישהו אחר רק כי אני רעב? יתכן שהרופא יגיד לי לעבור טיפולים, אולי הם לא נעימים ואפילו כואבים, אבל מי אמר שאני לא צריך לשאת את זה בצורה ראויה? כי הרי מי שעוסק בפילוסופיה, אמור להכין את עצמו לכך. כל העיסוק בפילוסופיה הוא לשמירת שלוות הנפש. כדי שנוכל להימצא בהתאם לטבע ולכוון את חיינו בהתאם. אף אחד לא מונע מאיתנו לנהל את עצמנו גם בעת מחלה על פי העיקרון הזה. זה המבחן של הפילוסוף. לשמחתי השתמשתי בכלים הללו כאשר עברתי לפני כשנתיים ניתוח לייזר בעיניים. אמנם זו לא מחלה, אבל בחרתי לנהוג כמו שהציע אפיקטטוס. הכנתי את עצמי, אצטרך לשכב ער לחלוטין כאשר יחזיקו את העיניים שלי פקוחות כשאין לי שליטה פיזית על האירוע. כמובן שיכולתי לבקש להפסיק בהתחלה, אבל לאחר שהלייזר החל לחתוך בעין, הייתי חייב לבחור לא לזוז ולקבל. מראש הכנתי את עצמי שזה מה שאני אחווה ואני צריך לשמור על שלוותי. מי שלא מכיר, ניתוחי לייזר בעיניים, זה ניתוח קצר יחסית ויש מספר אנשים אחד אחרי השני שעוברים את הניתוח. אני הייתי הראשון. עברתי להמתין בחדר ההתאוששות והבחורה שהיתה אחרי בתור, צרחה כאילו היא על שולחן עינויים. אני מבין אותה, כשאדם לא שולט בסיטואציה ולא מבין מה עושים לו, זה מלחיץ והכאב אפילו מתעצם. היא כנראה לא הכינה את עצמה או שההכנה שעשו לה לא היתה מספיק טובה.

אני חייב להגיד שאני בטוח שההכנה שעשיתי לעצמי, עשתה את האירוע לקליל יותר ממה שהוא היה יכול להיות ללא ההכנה. אין בושה בלחלות או לעבור פרוצדורה רפואית. כן יש גדלות רוח בלשאת את החוויה בצורה טובה.

אפיקטטוס בכלל אומר שהמחלה היא חלק מהחיים בדיוק כמו טיול, שייט או נסיעה. הוא שואל את התלמיד שלו, אתה לא קורא כשאתה בשייט? לא? אז אתה גם לא קורא בזמן שאתה קודח. אבל אם אתה מטייל כהוגן, הרי אתה ממלא את תפקידך כמטייל. אם אתה נושא את הקדחת כהוגן, אתה ממלא את תפקידך כאדם קודח.

המשמעות היא, לא להאשים אף אחד בכך שאתה חולה. לא את אלוהים ולא אף אדם. לא להיות מופתע ונדהם ממה שקורה. ההפתעה מוציאה אותנו מאיזון ומההתנהלות החופשית שלנו. כלומר היא עלולה לגרום לנו לא להתנהל באופן בו היסוד השולט שלנו, המוח ההגיוני והחושב, באמת הוא זה ששולט באותו רגע בשל ההפתעה, אז נכנסים גורמים כמו פחד, כעס, אפילו היסטריה ותוקפנות. אפיקטטוס נותן פה 2 כיוונים אפשריים שהם בשליטה של המוח החושב. אפשרות אחת לקיים את מה שציווה עלינו הרופא. לא לפחד ממה שהוא אומר וקבל את הבשורה. לא משנה מה הבשורה. אם הוא אומר שהמצב שלנו טוב, אין מה לשמוח כי זה לא משהו שעשינו בכוח הבחירה שלנו. אם הוא אומר שמצבנו רע, אין מה להתרגש גם. כי זה טבעי ואנחנו יכולים לעשות מה שהוא אומר לצורך החלמה, או לפנות לכיוון השני שמאפשר לנו היסוד השולט שלנו, לקבל את המוות כחלק מהחיים. הרי זה יגיע מתישהו. אז לפחות אבחר לנהוג בשלוות נפש וכשיתפוס אותי הרגע הזה, אעסוק במה שאני רוצה לעסוק בו באמצעות בחירתי החופשית. אני אבחר איך לקבל את זה. לא אפול לפחדים שישלטו בי.

אומר לנו אפיקטטוס: "אין זה מעניינו של הפילוסוף לשמור את הדברים החיצוניים האלה - כגון יינו, שמנו או גופנו העלוב. אלא מה ישמור? רק את העיקרון המנחה שלו. וכיצד ינהג, איפוא, בדברים החיצוניים? רק במידה שהוא נשמר שלא יתייחס אליהם תוך קלות דעת."

אין מחוץ לרצון החופשי שלנו שום דבר שהוא טוב או רע. רק הבחירות המוסריות שאנחנו עושים.

בספרון "המדריך" של אפיקטטוס (פרק ט') הוא אומר: "המחלה היא מכשול לגוף אך לא לאופי המוסרי, אלא אם כן תרצה בכך. הצליעה היא מכשול לרגליים, אך לא לאופי המוסרי. אמור כך בנוגע לכל אחת מן הרעות שקורות אותך. שהרי תמצא כי כל רעה מהווה מכשול לדבר מסוים אחר, אך לא לך עצמך.".

לסיכום, המחלות הן הכרחיות, הן ישיגו אותנו באיזשהו שלב, גם המוות. לפחות יש לנו את היכולת לבחור איך אנחנו נקבל אותם. איך נתמודד איתם. הם לא מהוות מכשול לאופי המוסרי שלי. תכינו את עצמכם לכך כבר עכשיו. זה נכון לאישה שיולדת, שתכין את עצמה טוב יותר לאירוע המדהים והכואב מאוד הזה. זה נכון לגבר המצונן. או אם אתה או את עומדים לצידה של היולדת. זה התפקיד ויש לשאת אותו כהוגן. אם חלילה מי שתבוא לבקר אותו המחלה, ינהג בה בשוויון נפש ויקבל אותה כהוגן ויתמודד איתה גם כהוגן תוך מחשבה מה יש ביכולתי לעשות. אני מבטיח לכם שדרכו של אפיקטטוס תעשה את ההתמודדות עם המחלה, טובה יותר. אבל צריך כבר מראש להכין את הדעות הנכונות על העניין.

אני בכל מקרה מאחל לכם בריאות. אבל כשיבוא מה שיבוא, תתמודדו כהוגן.


אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


49 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page