שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- הפודקאסט על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
פרק עשיר יש לנו היום. נדבר על מילה שכולנו משתמשים בה, אבל לא תמיד אנחנו מדברים על אותו הדבר. המשמעות של המילה "כבוד" הופיע באיזה ראיון עיתונאי שלמדתי עליו מתגובה לראיון. הדיון הזה הזכיר לי משהו שאפיקטטוס אמר וזה יביא אותנו לדבר על תפיסה שלו שלא הצגתי עד היום והיא תתן לכם לא מעט לחיים. על הדרך נדבר קצת על פוליטיקה של זהויות.
נתחיל בראיון ובתגובה לראיון.
הראיון הוא מ"ישראל היום": והוא מתחיל כך:
"דמיינו אישה נאה ותמירה, קצוצת שיער, נטולת איפור, ג'ינס מרושל במידה מדויקת, טי־שירט נכונה, פמיניסטית, לסבית, דוקטור ללימודי מגדר, חריפה, כריזמטית, טום־בוי ליברלית. ואז תארו לכם שהיא מתנהלת כמו סבתא מסעודה משדרות - מפרידה בין בשר לחלב, מחבבת קברי צדיקים ומעוניינת להפוך את השמרנות לבשורה".
"את הטקסט הזה כתבה בחן לפני אי־אלו שנים הפובליציסטית גלית דיסטל אטבריאן על ד"ר גלי סמבירא אחרי שהצטרפה אליה למסע מנהיגות במרוקו."
בהמשך כתוב בראיון העיתונאי: "בתגובה לנסיעות של תוכניות מנהיגות להרווארד ולפינלנד הגינו את המסע למרוקו", אומרת סמבירא. "כמו שמרגול אומרת פה זה לא אירופה, פינלנד לא רלוונטית לנו לפה בכלום. את נוחתת בקזבלנקה ומרגישה בבית, והייתי שם עם חסידים, ליטאים, ערבים, חילונים ודתיים. החברה הישראלית בחרה בכבוד האדם על פני 'כבוד קזבלן'. היא לקחה את כבוד האדם שמרוקאים הביאו ממרוקו שיכול היה להיות התשתית לחברה רב־תרבותית, עשתה לו שנמוך לכבוד נמוך ולקחה את כבוד האדם.
"גדלתי במצפה רמון, נתניה, באר שבע ועוד, והרגשתי כמו כולם. כשעברנו ליבנה ביום הראשון ללימודים שאלה אותי ילדה מהכיתה 'את מהאשכנזים בשכונות החדשות?'. עד אותו רגע ידעתי שאנחנו טריפוליטאים. חזרתי הביתה ושאלתי את אמא שלי: טריפוליטאים זה אשכנזים או מזרחים? אנחנו היינו סוציולוגית מזרחים וגיאוגרפית אשכנזים. החוויה הזאת עיצבה את הזהות ההיברידית שלי - אני גם ישראל הראשונה וגם ישראל השנייה, ובאותו רגע אני ישראל ההיברידית, המסורתית. אני מסרבת להתמיין, ונקודות המבט האלה מייצרות אצלי עמדה מורכבת כמעט בכל תהליך קבלת החלטות. הזהות המורכבת שלי היא חלק מהידע שלי על המציאות, על אחדות ניגודים, על דרך האמצע."
המשפט שאמרה ד"ר סמבירא בראיון : החברה הישראלית בחרה בכבוד האדם על פני 'כבוד קזבלן'. היא לקחה את כבוד האדם שמרוקאים הביאו ממרוקו שיכול היה להיות התשתית לחברה רב־תרבותית, עשתה לו שנמוך לכבוד נמוך ולקחה את כבוד האדם."
הוא המשפט שהביא את ד"ר תומר פרסיקו מחבר הספר "אדם בצלם אלוהים", להגיב בדף הפייסבוק שלו כך:
ד"ר פרסיקו כותב: האמירה הזאת של לד"ר סמבירא מעצבנת אותו. הוא עושה הבחנה וכותב: " 'כבוד קזבלן' הוא honor, או הדרת כבוד בעברית (בתודה לאורית קמיר), כבוד מסורתי של חברות מסורתיות, שמותנה בהיררכיה ברורה של מעמד, עדה, דת ומגדר, ודורש תחזוקה מתמדת בדמות פריווילגיות מיוחדות, גינונים ומחוות שונות. זה כבוד שנותנים לעליונים מאיתנו ומקבלים מהנחותים מאיתנו.
מנגד, כבוד האדם הוא כמובן dignity, כבוד סגולי, כבוד שרואה בכל אדם ישות הראויה לכבוד מעצם היותה אנושית. הכבוד הזה מחליף בהדרגה את "כבוד קזבלן" בערך מהמאה ה-17, וקשור להתפתחות התפיסה של התבונה והמצפון כצלם אלוהים שבאדם וכמהויות פנימיות, פרטיות וכלל אנושיות. הוא מתפשט ככל שאנחנו נכנסים לעידן המודרני ומשמש בסופו של דבר כאחד מיסודות שיח הזכויות והסדר הליברלי. כך הוא מופיע בסעיף הראשון של ההצהרה של האו"ם לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948):
All human beings are born free and equal in dignity and rights
לדעת סמבירא "כבוד קזבלן" יכול להיות "תשתית לחברה רב תרבותית", אבל הוא יכול להיות כזה רק אם מדובר בחברה היררכית בה תרבויות מסויימות כפופות לאחרות. האם זה מה שרוצה סמבירא?
יש להבין: ללא היררכיה אין הדרת כבוד. לכן קזבלן מסביר לנו שכולם יודעים טוב מאוד "למי למי יש יותר כבוד", כי בכל הנוגע לhonor תמיד יהיה מי שיש לו יותר ומי שיש לו פחות, וזה *בדיוק מה שחשוב*. בניגוד לשוויון שבכבוד סגולי, בכבוד קזבלן אנחנו אף פעם לא שווים. זה מובנה."
נעבור עכשיו לאפיקטטוס.
בספר ה-2 ב "שיחות" של אפיקטטוס, הוא מתחיל באחד הפרקים בהצעה לתלמיד עמו הוא משוחח ראשית כל לבחון מי הוא. "הסתכל מי אתה" אומר לו אפיקטטוס. ומפרט את נקודת המוצא וההנחה הראשונית לדיון. אתה או את בני אדם. והמעלה הגדולה ביותר שלכם היא הרצון החופשי. אף אחד לא יכול לשעבד את הרצון שלי ואת יכולת הבחירה. ואז הוא אומר "התבונן, איפוא, וראה מאיזה יצורים ניפלה הנך מכוח כושר שכלך. ניפלה אתה מן החיות הרעות ומן הצאן והבקר". אהרון קמינקא, המתרגם משתמש במילה "ניפלה" שהיא במובן של הפליה לא פלא עם 'ה' בסוף ולא 'א'. כלומר אפיקטטוס אומר שכוח השכל שלנו מובחן ושונה מבע"ח.
יתרה מכך, אנחנו גם חלק מן העולם הזה - אזרחי העולם ובשל כישורי שכלנו, לא נועדנו להיות מאלה שמשרתים אלא מאלה ששולטים. זה בשל היכולת שלנו להבין את המציאות והחוקיות בטבע. או כלשונו של המתרגם קמינקא "מוכשר הנך להבין את ההנהגה האלוהית ולהגות בתוצאותיה".
בשל היותינו אזרחי העולם, יצורים חברתיים המסוגלים לחשיבה הגיונית, אומר אפיקטטוס שחובה עלינו שההחלטות שלנו והמעשים יהיו לא כאילו אנחנו נפרדים מן האחרים. כאילו לידיים ולרגליים היתה הבנה והם היו בוחרים לעבוד ביחד כי ככה הטבע ייעד אותם.
הוא מרחיב את הרעיון הזה ואומר שאם היינו יודעים את העתיד ומבינים את הכוליות של המציאות. היינו מבינים מה החלק של המחלה שלנו בתרומה למציאות. אם היינו יודעים מה המוות שלנו תורם למציאות הכוללת ומה המומים, היינו בוחרים בזה. אבל מאחר ואנחנו לא יודעים עלינו פשוט לקבל ולבחור מה שמביא עלינו הגורל.
אפיקטטוס אומר לתלמידו שהוא צריך לזכור שהוא בן. "ומה מחייב התפקיד הזה? לראות כל מה שברשותך כדבר השייך לאביך". נקודה חשובה, ברומא העתיקה מבנה המשפחה היה שונה. לא משנה בן כמה היה אדם, כל עוד הוא חי תחת ראש המשפחה, הרכוש וההון שייכים לראש המשפחה. כך גם אם אדם אומץ בגיל בגרות אפילו. אין לו רכוש משלו הכל של ראש המשפחה וראש המשפחה דואג לכל מי שתחת גג ביתו.
אז עפ"י אפיקטטוס, התפקיד הזה של בן או בת מחייב אותי להישמע לאבי, לא לדבר בגנותו באוזני שום אדם, לא לומר או לעשות שום דבר המזיק לו, "להצטמצם לכבודו ולעזור לו כמיטב יכולתך" להצטמצם לכבודו, הכוונה היא לתת לו יותר מקום.
אפיקטטוס ממשיך. דע כי אח הנך. גם התפקיד הזה מגיע עם חובות מסוימים. לדבר עם אחיך בנועם. להתרצות, לוותר. בעיקר על הדברים שמחוץ לרצון החופשי שלך. כלומר דברים שאינם בשליטה שלך. כך שבדברים שכן בשליטה שלך, תהיה ידך על העליונה.
ועוד… אם חברת מועצה את. תזכרי את זה ומה התפקיד מחייב. אם צעירה או זקן. אם אב אתה תזכור שאב אתה. אם תבחנו היטב תשימו לב שכל אחד מהכינויי הללו מכיל בתוכו חובות מסוימים.
"ואם תלך ותדבר סרה באחיך, אגיד לך: "שכחת מי אתה וכינוייך מהו". כאילו נפח היית והשתמשת בפטיש שלא כראוי, היינו אומרים ששכחת את תפקידך כנפח."
אפיקטטוס אומר שאל תחשוב שלא השתנית אם איבדת את הנימוסים שלך. כי אם שכחת את תפקידך כאח, ומאח הפכת לאויב, תחשוב שלא השתנית בכלל? אילו הפכת מייצור נעים הליכות וחברתי, הפכת לחיה רעה ומזיקה, בוגדנית ונשכנית, לא הפסדת כלום? צריך לאבד כסף כדי להבין שהפסדת משהו?
לשכוח את חובותיך במסגרת אחד מתפקידך בחיים זה כמו לאבד יכולת הדקדוק, או כשרון המוזיקה. זה משהו שבוודאי היינו רואים בו נזק אומר אפיקטטוס.
"אם חוש הבושה אבד לך או כבוד עצמך או עדינותך, היית רואה את זה כדבר של מה בכך?" קל לנו לראות הפסדים חיצוניים שנגרמים לנו, כסף, מעמד, בריאות, תפקיד ועוד. אבל את ההפסדים שציין אפיקטטוס, אנחנו גורמים לעצמנו כשיש לנו שליטה עליהם.
יתרה מכך, התכונות הראשונות - אלה החיצוניות לא מעלות את כבודנו הוא אומר והיעדרן לא מוריד את כבודנו. אבל איבוד הערכים הללו המצויים אינטגרלית בחובת התפקידים שלנו בחיים, הנימוס הכבוד לזולת, העזרה לזולת, איבוד של אלה מביא חרפה, גינוי ופגע.
"ומה מאבד הנואף? הוא מאבד את האדם שהיה קודם לכן - בעל כושר הבושה וכיבוש היצר, את איש הנימוסים, את האזרח והשכן… אין לך אדם רשע שאינו מפסיד ואינו ניזוק. "
אפיקטטוס ממשיך ואומר לתלמידו שאם ישים לב לאובדן רק כשמדובר בכסף הוא לא יחשיב שום דבר כאובדן אם זה לא כסף אפילו אם איש יאבד את חוטמו. הוא אפילו לא ישים לב שלעיתים אובדן של כסף יביא לרווחים.
אז יש תכונות נפש כפי שמכנה אותן אפיקטטוס, שאבודן גורם לאדם נזק.
התלמיד שואל אותו, אילו תכונות?
והוא עונה: האם צניעות אינה טבועה בנו מטבענו? היא כן עונה התלמיד. ומי שמאבד אותה לא מפסיד כלום? הוא לא איבד טובה שהיתה ברשותו? וסבלנות? ונאמנות המצויה בנו מטבענו? החיבה לזולת, הנטיה להועיל? מי שיאבד תכונות אלו לא יפסיד?
התלמיד של אפיקטטוס מקשה ושואל. אז אם מישהו פגע בי, לא אפגע בו חזרה?
אפיקטטוס עונה כך: אם מהות הטוב נמצא בתחום בחירתך החופשית - ברצונך וכך גם מהות הרע, אז מה שאמרת הוא; "הואיל ופלוני גרם היזק לעצמו משום שנהג אתי שלא ביושר, אזיק אף אני לעצמי, בנוהגי איתו שלא ביושר."
למה לא לראות את הדברים ככה שואל אפיקטטוס. אם החסרון הוא בגוף או ברכוש, אנחנו שם רואים נזק, אבל לא ברצון החופשי שלנו, שם אין נזק?
אז ככה: הוא למעשה אומר שכל תפקיד שיש לנו בחיים מביא איתו חובות. הוא מתחיל בכלל בכך שאנחנו יצורים חופשיים. מתוקף חירותינו לבחור בין טוב ורע. מתוקף יכולותינו להבין את המציאות והחוקיות בטבע ולהבין שאנחנו חיה חברתית.
אח"כ הוא ממשיך לחובות שלנו שגם הן בשל ההבנה של תפקידנו במציאות ובמארג היחסים שלנו עם הסביבה שלנו. מכאן מגיעות החובות שלנו. בשל היותינו חלק בשרשרת הסיבות והתוצאות ביקום. החובות שלנו מגיעות מתוך החלק שלנו בגורל הכללי של הטבע כאילו היינו הידיים והזולת הרגליים.
גם מרקוס אורליוס יקירינו, אמר את זה לעצמו ותרגל עם עצמו שיזכור את חלקו במארג היחסים עם המציאות שלו. כשהוא מזכיר לעצמו בקטע המפורסם מספר 2 ב"מחשבות לעצמי", שכל בוקר יזכור שהוא שיתקל באנשים חצופים. הוא אומר: "כי לא יוכל להרע לי אחד מהאנשים האלה, יען שלא יוכל לכוף אוֹתי לדבר רע. אפילו לכעוס לא אוּכל על אדם זה הקרוב אלי, ולא להתרעם עליו, אחרי שנוצרנו לעבוד עבודתנו יחד בעולם, כמו שנוצרו הרגלים, הידים, העפעפים ושוּרות ַה ִשּׁנַּיִם העליונות והתחתונות ול ַשׁמש בגוף אחד. לפעול כנגד חברו הוא אפוא דבר שכנגד הטבע; אבל גם לכעוס על אדם ולהתרחק ממנו הוא ֹפעל כנגדו"
הוא אומר לעצמו מה שאפיקטטוס ענה לתלמיד שלו. אם מישהו עשה עוול, זה לא אומר שאני צריך לעשות עוול ולפגוע בעצמי בכך שאפעל שלא על פי מהות הטוב ואבחר ברע ואגרום לעצמי לנזק. כי נועדנו לעבוד ביחד בעולם. לפעול נגד חברו הוא דבר שכנגד הטבע. אבל גם לכעוס על אדם ולהתרחק ממנו הוא ֹפעל כנגדו כלומר הוא אפילו לא מחרים אדם ומתרחק ממנו.
אז מה הקשר לכבוד של ד"ר סמבירא וד"ר פרסיקו?
גם אפיקטטוס מזכיר משהו דומה לכבוד השבטי שמציינת ד"ר סמבירא כשהוא אומר:
"ועוד זכור שבן הנך. ולמה מחייב התפקיד הזה? לראות את כל אשר ברשותך כדבר השייך לאביך ; להישמע לו בכל, לעולם לא לדבר בגנותו באוזני שום אדם, לא לומר ולא לעשות דבר העלול להזיק לו, להיכנע לפניו בהכל, להצטמצם לכבודו, לעזור לו כמיטב יכולתך."
זה גם סוג של "כבוד קזבלן".
אבל עוד קודם לכך, אומר אפיקטטוס משהו דומה למה שאמר ד"ר פרסיקו, שהכבוד שניתן לאדם הוא בשל היותו אזרח העולם ושותף במציאות איתנו ותבוני כמונו.
אפיקטטוס מזכיר 2 סוגים של כבוד
"אם חוש הבושה אבד לך או כבוד עצמך או עדינותך, היית רואה בכך עניין של מה בכך?" זה כבוד עצמי dignity. הדברים החיצוניים לא מעלים את כבודך ולא מורידים. זאת אומרת שגם אם אני אב וחובת ילדי לתת לי כבוד, זו חובה שלו לא שלי. אם הוא לא נותן לי כבוד - HONOR מה שכינה ד"ר פרסיקו הדרת כבוד, זה לא הוריד מכבודי ולא תרם לו אם קיבלתי מילדי את הכבוד הראוי לי.
זאת אומרת שגם סוג הכבוד השני, שאני מכבד בו את ראש השבט, ראש המשפחה, הוא בשל כבודי - dignity שלי. בשל חובתי מתוקף תפקידי ולא רק בשל "כבוד קזבלן".
אני לא דורש כבוד. זה גורם חיצוני. זה משהו שאם מישהו נותן לי או לא, זה לא בשליטה שלי. ברצוני החופשי רק לתת לא לדרוש כבוד.
מה שכתבה השרה גלית דיסטל אטבריאן על ד"ר סמבירא: "דמיינו אישה נאה ותמירה, קצוצת שיער, נטולת איפור, ג'ינס מרושל במידה מדויקת, טי־שירט נכונה, פמיניסטית, לסבית, דוקטור ללימודי מגדר, חריפה, כריזמטית, טום־בוי ליברלית. ואז תארו לכם שהיא מתנהלת כמו סבתא מסעודה משדרות - מפרידה בין בשר לחלב, מחבבת קברי צדיקים ומעוניינת להפוך את השמרנות לבשורה".
כל אחד מהזהויות הללו של ד"ר סמבירא, אלה החובות שלה. לא שלנו. החובה שלנו כלפיה היא להבין שהיא אזרחית באותה קהילה שלנו ועלינו לנהוג בה על פי חובתינו לשכנה, קולגה, חברה, עובדת ציבור ועוד ועוד. הזהויות שלה, הן הכרח קיומי במציאות שלנו. הן הכרח כי הן מצויות והגורל הביא אותה להיות כך והגורל שלי הביא אותי לחיות במדינה בה היא התמנתה למנכ"לית משרד.
פוליטיקת זהויות, היא מבולבלת אם נלך לשיטת הסטואים ואפיקטטוס. היא דורשת מהזולת התייחסות שמתאימה לזהות. זו דרישה חיצונית. כזו שאפיקטטוס אומר שהיא לא ברצון החופשי שלנו. לא בבחירות החופשיות שלי אם מישהו יתייחס לזהות שלי כראוי או לא. כן בבחירה שלי, להתייחס כראוי לזולת וחובתי לעשות כך. אז אשתדל לנהוג על פי חובת תפקידי כחבר באותה קהילה עם האדם שמולי, לא משנה מה הזהות שלו או שלה שהוא בוחר או לא בוחר. אבל אני לא אכפה על אחר. כבוד שכפיתי על מישהו אחר לתת לי, לא מכבד אותי והוא לא כבוד.
פוליטיקת זהויות היא מבולבלת כי היא דורשת מהאחר לנהוג כפי שאני רוצה שינהגו. היא אפילו לא על פי כבוד האדם וחרותו שאומרת שמגיע לכל זהות את הכבוד מהיותה אדם חופשי ותבוני. מגיע הכבוד ונכון לתת אותו. לא נכון לדרוש אותו.
פוליטיקת זהויות מדגישה את המפריד ולא את המאחד כמו כבוד בשל היות אדם חופשי ותבוני מטבעו.
ד"ר סמבירא כתבה "החברה הישראלית בחרה בכבוד האדם על פני 'כבוד קזבלן'. היא לקחה את כבוד האדם שמרוקאים הביאו ממרוקו שיכול היה להיות התשתית לחברה רב־תרבותית, עשתה לו שנמוך לכבוד נמוך ולקחה את כבוד האדם.". היא למעשה אומרת דבר והיפוכו. לבחור בכבוד האדם כפי שעשתה החברה הישראלית, לא פוגעת בכבוד קזבלן בשל היותו אדם. אבל נניח היינו בוחרים בכבוד קזבלן על פני כבוד האדם, זו תהיה דרישה לכבוד לא קבלה של כבוד בשל היותו אדם תבוני וחופשי. אז אם קזבלן לא מקבל את הלגיטימיות של חלק מהזהויות של ד"ר סמבירא, הוא לא יתן לה כבוד ולא זכויות המגיעות לה מתוקף היותה אדם חופשי ותבוני. זו לא חברה רב תרבותית שנכון שתהיה. על כן, כבוד קזבלן, שכבודו במקומו מונח, לא יכול להיות תשתית לחברה רב תרבותית. כל אדם צריך לתת כבוד, גם לקזבלן, גם לד"ר סמבירא על שלל הזהויות שלה.
באופן אנכרוניסטי ומשעשע לפרק של אפיקטטוס שממנו ציטטתי היום קוראים "כיצד אפשר לקבוע את חובותיו של אדם לפי כינויו" כאילו אפיקטטוס חזה את פוליטיקת הזהויות.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comentários