שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
"אם אתה לא שולט באכפתיות ובכאב,
פרוש את הספר הזה וקרא וקרא שוב
העלים המבורכים שלו, שבמהרה תראה
העבר, ההווה והימים הבאים
בעיניים פקוחות; וכל עונג, כל צער,
יהיה כמו עשן, ריק וקצר."
המכתם הזה שעכשיו הקראתי נמצא בסוף הספר "מחשבות לעצמי" של מרקוס אורליוס בעותק -כתב היד שנמצא בוותיקן.
מומלץ במכתם הזה לקרוא ולקרוא שוב. אבל מה לגבי לכתוב ולכתוב שוב? באחד מהקורסים האחרונים שהעברתי, ציין אחד המשתתפים שבספר מחשבות לעצמי של מרקוס אורליוס יש לא מעט חזרה על אותו נושא. עניתי שזה תרגול, כי מרקוס אורליוס כתב לעצמו והספר הוא תרגול רוחני שעשה עם עצמו סוג של שינון. אבל, לא חשבתי עד הסוף למה בעצם. לאחרונה קראתי מאמר שאיכשהו נתן הסבר מעניין. הגישה שנוקט מרקוס אורליוס בכתיבת הספר, תתרום לכם רבות בצורת החשיבה. בכל אופן זו זוית הסתכלות מעניין. אסכם אותה ואסביר בסוף.
הספר שכתב מרקוס אורליוס, הוא אחת הקלאסיקות הרוחניות והפילוסופיות הנקראות בכל הזמנים. מי שקורא ב"מחשבות לעצמי" יודע שמרקוס אורליוס היה פילוסוף סטואי וקיסר. אבל החזרתיות של נושאים היא תופעה שקיימת בספר שיש לה ערך רוחני והמקור שלה, הפתיע אותי, הוא בכלל סופיסטי.
ציינתי באחד הפרקים הקודמים שמרקוס למד רטוריקה אצל המפורסם שבמוריי רומא - פרונטו במשך שנים רבות, הוא למד ממנו טכניקות מסוימות שנראה כי עיצבו את כתיבת "מחשבות לעצמי". תכתובות של פרונטו עם מרקוס אורליוס התגלו במאה ה- 19.
פרונטו היה המורה הראשי של מרקוס אבל בעיקר לרטוריקה לטינית. למרקוס גם היה מורה לרטוריקה יוונית והספר "מחשבות לעצמי" נכתב למעשה ביוונית, שפתה של הפילוסופיה באותה עת. קיקרו תרגם ללטינית מילים מיוונית במיוחד עבור שימוש בלטינית גם עבור פילוסופיה, אבל גם כמעט 200 שנה לאחר מכן, כתבו ביוונית כשפת המשכילים וכך גם מרקוס אורליוס.
גם המורה לרטוריקה יוונית של מרקוס וגם פרונטו המורה שלו לרטוריקה לטינית, היו שייכים לתנועה- או זרם של הסופיסטיות השניה. שניהם היו סופיסטים. עוד בתקופת סוקרטס הייתה יריבות בין הפילוסופים לבין הסופיסטים. במיוחד הסטואים היו יריבים לסופיסטים. כשאני אומר יריבים, זה רק במובן ההגותי. כי היו גם חברויות בין הסופיסטים לבין פילוסופים, כמו שסוקרטס ציטט כמה סופיסטים איתם ניהל דיונים וכמו שמרקוס היה חבר של המורה שלו לרטוריקה. יש הבדל בין הסופיסטים של יוון העתיקה לאלו של התקופה של מרקוס אורליוס והמורה שלו פרונטו. אלה של יוון העתיקה לימדו כל מי שרק שילם כיצד לנצח בדיונים. יש לזכור שבאותה עת ביוון העתיקה הייתה משמעות ליכולת הרטורית של אדם בעיקר כשהייתה דמוקרטיה ישירה וכל אחד - כלומר כל אזרח גבר מעל גיל 18, יכול היה להשפיע בפוליטיקה. הסופיסטים ברומא של סוף המאה הראשונה ובמאה השניה לספירה, לא יכלו להיות מעורבים בפוליטיקה ישירה כי זו היתה תקופה של קיסרים, חלקם מטורפים ובאמת מייחסים את ההתחלה של התנועה הסופיסטית השניה לעידן של נירון קיסר. אז הם עסקו בעיקר ברטוריקה. בתורת הנאומים והכתיבה וקידמו את עצמם בתפקידים ציבוריים.
שנת 146 לפני הספירה מציינת את הרגע בהיסטוריה בו כבשו הרומאים את אחת האימפריות המתורבתות הראשונות במערב. את יוון העתיקה שידועה בתרבות העשירה, המיתולוגיה, הטכנולוגיה והאינטלקט שלה. בתקופה הקלאסית שלה היא הייתה אחת האימפריות המוקדמות הגדולות ביותר. לאחר שיוון נפלה לידי הכיבוש הרומי, האימפריה המתהווה תתחיל לצמוח בעקבות רבות מהמסורות של היוונים. תוך שיקוף של כמה מהסגנונות האדריכליים שלהם והתאמת פולחן דתי דומה, האימפריה הרומית הושפעה מהתרבות היוונית בשל יראת כבוד למנהגיה. לאורך כל צמיחתם, שילבו הרומאים את היוונים בחברה ובחיים האימפריאליים שלהם. במאות ה-1 וה-2 לספירה, רנסנס של נאום והשכלה יוונית כבשה את האליטות הרומיות. התחייה המחודשת כונתה הסופיסטיות השנייה והיא הזכירה את הנואמים והתורות הגדולות של המאה החמישית לפני הספירה.
במאה השנים, הקיסרים הרומיים כמו טריאנוס, אדריאנוס ועוד רבים אחרים, העריכו את האינטלקטואלים הללו. רבים מהם שילמו חסות לאתונה ולערים יווניות אחרות באימפריה כדי לטפח את המשכילים. אליטות שלחו את בניהם להתחנך בבתי ספר שפותחו על ידי הסופיסטים הללו. הקיסר אדריאנוס שלח את בנו המאומץ אנטונינוס שלימים אימץ את מרקוס אורליוס ללמוד אצל פולמו הנודע בסמירנה אחד הסופיסטים. הסופיסטיות השניה פתחה ליוונים דלתות לשגשג באופן מפתיע, במובנים רבים בתנאים שלהם. הרנסנס הזה אפשר להם להפוך לחברה בולטת שהרומאים יכלו לכבד ולהעריץ. הסופיסטים ותנועתם סיפקו דרך לרומאים לתת לגיטימציה לעצמם כאינטלקטואלים מתורבתים. תנועה זו אפשרה ליוונים להפוך לחלק מהאימפריה הרומית אך עדיין לשמור על זהותם התרבותית.
הסופיסטיות הייתה תחיית השימוש והערך של ההשכלה הגבוהה באימפריה הרומית במהלך המאות ה-1 וה-2 לספירה. זה כלל גם דגש וחשיבות מחודשים של רטוריקה ונאום. הסופיסטים היו מרצים גדולים ששאפו לטפל בסוגיות שונות בעלות חשיבות פוליטית, כלכלית וחברתית. לפיכך, הם שירתו מגוון רחב של תפקידים ממנהיגים חינוכיים וחברתיים, ועד שגרירים, מזכירים אימפריאליים וכוהנים גדולים. בתפקידים אלה, הם זכו בחסדם של קיסרים שיחזירו את מרכזי האינטלקט שלהם ברחבי האימפריה.
סופיסטים, במיוחד בתקופתו של מרקוס, היו בדרך כלל מלומדים מאוד בפילוסופיה, אם כי הם התייחסו אליה יותר כמקור של טיעונים ורעיונות מאשר כדרך חיים. הפילוסופים באסכולות השונות לעומת זאת. עסקו חלקם באופן דוגמטי באתיקה לחיים מאושרים, בהבנת המציאות ועוד. כלומר זאת בניגוד לסופיסטים שהמטרה הייתה פשוט חינוך לידיעה והרצאה ונאום. אם אני רוצה רגע לתמצת את זה. אז אומר שההבדל הוא שהסופיסטים היו כאלה שלמדו שלל תחומים להחכים ולקדם את עצמם בעולם - אבל בעיקר דרך קידום היכולת לנאום ולשכנע. הפילוסופים היו יותר דוגמטים ובחרו דרך אחת כדי לקדם את האושר והאתיקה שלהם. למרות הקונפליקט ההיסטורי בין סופיסטים לסטואיים, זה לא צריך להפתיע אם נמצא נושא אחד או שניים שנדונו על ידי מרקוס ופרונטו שמופיעים ב"מחשבות לעצמי". עם זאת, מה שמשך את עיני החוקרים היה הדמיון הברור בין שיטת הכתיבה שתוארה על ידי פרונטו לבין זו של הספר "מחשבות לעצמי".
אז מה לקח מרקוס מפרונטו שאפשר למצוא בספר ואנחנו יכולים לקחת לחיינו?: מציאת המילים הנכונות
פרונטו אמר שהוא מעריץ את כתביו של קיקרו בהיותם "הראש והמקור של רהיטות רומא". פרונטו אמר שמצא בהם "מעט מאוד מילים בלתי צפויות ובלתי שגרתיות", כמו ביטויים של השירה העתיקה. עם זאת הוא מתאר כיצד יש "לצוד" את אותם מילים וביטויים של קיקרו בזהירות רבה ולאגור אותם בזיכרון של הנואם כאילו היה בית אוצרות.
"במילה בלתי צפויה ובלתי שגרתית אני מתכוון למילה שמובאת כשהשומע או הקורא לא מצפה לה או חושב עליה, ובכל זאת כדי שאם תסיר אותה ותבקש מהקורא עצמו לחשוב על תחליף, הוא לא יהיה מסוגל למצוא מילה אחרת בכלל או שימצא מילה שלא כל כך מתאימה לבטא את המשמעות המיועדת. לכן אני משבח אותך מאוד על האכפתיות והחריצות שאתה מגלה בחפירה עמוקה אחר דבריך והתאמתם למשמעות." — כך כתב פרונטו למרקוס
נואם גדול משקיע זמן במציאת המילה, או הביטוי המושלם, כדי לבטא את המשמעות של דבריו. הוא נמנע מקלישאות במידת האפשר. פרונטו מדגיש שהוא לא מתכוון רק לשימוש במילים לא ברורות בצורה יומרנית. הוא מתכוון שיש להקפיד יותר מהרגיל כדי לבטא את הרעיונות שלנו בצורה ברורה מאוד.
— פרונטו כותב: "אבל, כפי שאמרתי בתחילה, טמונה סכנה גדולה ליצירה שמא המילה תיושם בצורה לא מתאימה או בחוסר בהירות או בחוסר עידון, כמו על ידי איש בעל חצי דעת, כי עדיף להשתמש במילים נפוצות ויומיומיות מאשר מילים יוצאות דופן וגבוהות, אם אין הבדל גדול במשמעות האמיתית."
כמובן שכל אחד יכול לעשות זאת. עם זאת, רובנו נופלים להרגל של שימוש יתר במילים ובביטויים הנפוצים ביותר. עם זאת, אלה אינם מחזיקים את תשומת הלב שלנו או מעוררים את הדמיון, ובחירה קפדנית יותר של מילים יכולה לאפשר למשמעות של דברינו להדהד חזק וברור יותר. רטוריקן אמן כמו פרונטו ישקיע חלק גדול מחייו בתהליך של חידוד אוצר המילים שלו בדרך זו. זה מזכיר לי שיש קבוצת פייסבוק שנקראת "אף לב הפלא". כפרפרזה על המונח "הפלא ופלא". בקבוצה מביאים דוגמאות מרחבי הרשת של אנשים שהשתמשו בביטויים בצורה לא נכונה. אז פרונטו אומר לאותם אנשים, לא צריך ביטויים גבוהים. יותר חשוב לבחור מילים נכונות למשמעות של המסר.
אני אתן לכם עוד דוגמא קטנה. שמעתי מישהי אומרת "איזה נוף פסטורלי". היא התייחסה למראה הים הרגוע והשקט והשלווה שהוא מקנה למי שמביט בו ברוגע. אבל נוף פסטורלי, לא יכול להיות נוף של ים כי המילה פסטורלי מגיע מהמילה מירעה מלטינית. זה בהכרח נוף של שדות ולא נוף ים. המילה פסטורלי הפכה להיות מונח שגור לנוף משרה שלווה אפילו שהוא לא מתאים למרעה. אבל באותה מידה היא היתה יכולה לומר שהים רגוע ומשרה שלווה על מי שמתבונן בו. אולי התוצאה היא דומה בשלווה הנוצרת מחווית התבוננות בים לבין ההתבוננות בנוף שדות מרעה. עד שהים הופך לסוער.
— פרונטו כותב : " אני בקושי יודע אם כדאי להראות כמה גדול הקושי, באיזו זהירות מוקפדת וחרדה יש לנקוט, בשקלול- ושקילת מילים, מחשש שהידיעה תמתן את להיטות הצעירים ויחליש את תקוות ההצלחה שלהם".
השיטה של פרונטו: הפיכת פרדוקסים למובנים
למרות שמרקוס התאמן רבות ברטוריקה, במשך שנים רבות, הוא נמשך יותר ויותר ללימודי הפילוסופיה. פרונטו ראה כמובן את מרקוס כתלמיד מוכשר מאוד. אך הוא דאג מהסיכוי שיאבד אותו לפילוסופיה. לכן הוא אהב להזכיר למרקוס שיש לראות ברטוריקה ובפילוסופיה דיסציפלינות משלימות. פילוסופים צריכים לדעת לבטא את הרעיונות שלהם בצורה חזקה וברורה.
— פרונטו כתב למרקוס : "לפי דעתי, פילוסופים אינם יכולים לוותר על מלאכות כאלה יותר מאשר נואמים".
הוא מציע למרקוס שוב ושוב לעשות פרפרזות לאמירות פילוסופיות ואמרות של חכמים אחרים אולי אפילו כמו הציטוטים מתוך משוררים יווניים שאפשר למצוא "במחשבות לעצמי" לצד אמירות של סוקרטס אפיקטטוס ועוד.
— פרונטו כותב: "אתה חייב להפוך את אותו משפט פעמיים או שלוש, בדיוק כפי שעשית עם המשפט הקטן הזה. וכך להפוך ארוכים יותר פעמיים או שלוש בשקידה, באומץ".
מרקוס נהנה מהתרגילים האלה אבל לפעמים מוצא אותם עבודה קשה. הוא כותב למורה שלו: "עכשיו, גם אם מעולם לא, אני מוצא איזו משימה קשה זו לעגל ולעצב שלושה או חמישה קווים ולהקדיש זמן לכתיבה".
אבל בגלל זה אנחנו נמצא בספר "מחשבות לעצמי" את אותו נושא חוזר על עצמו בוורסיות שונות.
פרונטו מסביר למרקוס שהוא דחף אותו למצוא את המילים הנכונות לבטא את עצמו בבהירות דווקא בגלל האופי הפילוסופי שלו. אפילו כאדם צעיר, מרקוס נאבק ברעיונות עמוקים, שאינם מתבטאים בקלות בשפה פשוטה, גם לא ביוונית פשוטה או לטינית.
— פרונטו עונה למרקוס : "הייתה לך, [מרקוס] אנטונינוס, רק סכנה אחת לפחד ממנה, ואף אחד בעל יכולת יוצאת דופן לא יכול להימלט ממנה כאשר צריך לצלוע ביחס לשפע המילים ובחירתם. שכן ככל שהמחשבות גדולות יותר, כך קשה יותר להלביש אותן במילים, ואין צורך בעמל קטן כדי למנוע את אותן מחשבות מרוממות מלבושים רעים או עטופים בצורה בלתי הולמת או ערומים למחצה".
אכן המורה לרטוריקה משתמש בביטויים מסובכים לתאר את מה שהוא רוצה להגיד. אבל אני מניח שזה מובן. הוא אומר שמחשבות הגותיות קשה לבטא במילים וצריך קצת לעמול כדי להלביש את המחשבות הללו במילים נכונות.
סוקרטס והסטואיים היו מפורסמים בזכות הפרדוקסים שלהם. "פרדוקס" זו מילה שפירושה המילולי ביוונית עתיקה הוא "מנוגד לדעה (הפופולרית)". יש לנו רשימות שלמות של מילים שמוכיחים לנו שהסטואיים עמלו קשה להסביר שהם השתמשו בהן במובן חדשני וטכנית - שונה מהאופן שבו השתמשו בהן בדרך כלל. לדוגמה, דיוגנס לארטיוס, אחד המקורות העיקריים שלנו לתורות סטואיות מוקדמות, מתקשה להסביר את ההבחנה הבאה:
"עכשיו הם [הסטואים] אומרים שהחכם הוא "חסר תשוקה" [הוא בעל אפתיה apatheia], כי הוא אינו נוטה ליפול ל[תשוקות]. אבל הם מוסיפים שבמובן אחר המונח "אפתיה" מוחל על האדם האומלל, דהיינו שהוא נוקשה ולא מרפה". — Diogenes Laertius
או במילים פשוטות יותר, הם מתכוונים שהמטרה של הסטואיות היא להיות עצמאיים וחופשיים מרגשות לא בריאים אבל לא להיות קר לב או חסר רגשות כאילו הלב שלנו עשוי מאבן. פילוסופים הם מומחים בביצוע הבחנות מושגיות עדינות ולפענח את ההשלכות שלהן. רטוריקנים, לעומת זאת, הם מומחים בהסבר רעיונות בצורה ברורה יותר כדי שנוכל להבין טוב יותר למה הכוונה.
ניתן לראות בקלות את הקטע הזה כמתאר את הגישה של מרקוס בכתיבת הספר "מחשבות לעצמי".
— פרונטו כותב : "אני מזהיר אותך, לפיכך, שוב ושוב, מרקוס שלי, ומבקש ממך לזכור, כל פעם שאתה מעלה בדעתך מחשבה מבהילה, תחשוב על זה עם עצמך ופנה ונסה אותה עם דמויות דיבור שונות ותלביש אותה במילים נפלאות. שכן קיימת סכנה שמה שחדש לשומעים ובלתי צפוי עשוי להיראות מגוחך אלא אם כן תייפה אותו ותעשה אותו ציורי.".
לפרנטו אין בעיה להשתמש במילים או ביטויים חריגים, כל עוד הקהל מבין אותם. עם זאת, הוא חש מאוד שרעיונות חדשים רדיקליים, כמו הפרדוקסים של הסטואים, יבלבלו אנשים ויובנו לא נכון, אלא אם כן הפילוסופים ילמדו להיזהר יותר ולהביע אותם בבהירות. פרונטו היה מודאג מכך שמרקוס, בהתחשב במעמדו כקיסר, צריך להיות זהיר במיוחד בהקשר זה.
לדבר אמת
אם לא היינו יודעים זאת, זה אולי היה מפתיע לגלות שמרקוס משבח את פרנטו, הסופיסט, על שלימד אותו איך לבטא את האמת במילים. מרקוס כותב למורה שלו כך:
"זה שאני לומד ממך לדבר אמת. העניין הזה (של אמירת האמת) הוא בדיוק מה שכל כך קשה לאלים ולבני אדם: למעשה, אין אורקל שכל כך דובר אמת, שלא יכיל בתוכו משהו מעורפל או עקום או מסובך, שבאמצעותו עלולים הבלתי זהירים להיתפס, לפירוש התשובה של האורקל לאור רצונותיהם. הם מבינים את הטעות שלהם רק כשהזמן חלף והדבר נעשה". — מרקוס אורליוס
שוב, למרות שקשה מספיק לתפוס את האמת בעצמנו, אם אנחנו רוצים לחלוק את החוכמה שלנו עם אחרים זו עבודה קשה עוד יותר.
מעניין, שלמרות שפרונטו אומר למרקוס לעשות פרפרזה שוב ושוב לאותם אמירות פילוסופיות כתרגיל אינטלקטואלי, הוא בכל זאת חושב שלעשות זאת בנאום או במאמר זה מגונה. למעשה, הוא מוקיע לחלוטין את סנקה על שעשה זאת.
"אתה תגיד, יש דברים מסוימים בספריו [של סנקה] המבוטאים בחוכמה, חלקם גם ביושרה. כן, אפילו מטבעות כסף קטנים נמצאים לפעמים בביוב; האם בשל כך אנו אמונים על ניקוי ביוב? הפגם הראשון והמעורר התנגדות בסגנון הדיבור הזה הוא החזרה על אותה מחשבה בלבוש אחד ואז אחר, פעמים ללא ספור". — כך כותב פרונטו למרקוס
אבל במקרה של מרקוס, אנחנו מוצאים משהו אחר. אנו מוצאים אותו "במחשבות לעצמי", נאבק עם אותם רעיונות שוב ושוב, מנסח אותם מחדש בדרכים שונות, לא למען אחרים אלא למען עצמו. הגישה שלימד אותו פרונטו, למצוא בדיוק את המילים הנכונות על ידי פרפרזה חוזרת ונשנית של מילים, הפכה לשיטה להפוך את החוכמה הסטואית לבהירה יותר, בעלת השפעה ובלתי נשכחת יותר, כל זאת בפרטיות האינטימית של מוחו שלו שזכינו להצצה אליו. ואכן, "המחשבות לעצמי" שבעבר תורגם גם כ"הרהורים" הייתה הכותרת שניתנה לרשימותיו של מרקוס על ידי עורכים מודרניים. הגרסה המוקדמת ביותר של כתב היד נקראה ביוונית: "אל עצמו".
לסיכום אסכם, השיטה הרטורית שמרקוס מתרגל היא חשובה. הוא מתרגל לדבר אמת. לא רק במובן של לא לשקר. לדבר אמת, זה אומר שמחשבותינו ומה שאנחנו אומרים, יהיה הולם למציאות העובדתית. זה אומר לדבר על פי עקרון פיזיקלי של עובדות. אבל מילים מתארות. הן לא העובדות או המציאות עצמה. אז השלב הראשון שדיברנו עליו, בחירת המילים. שתהיינה פשוטות ומובנות. אין צורך במילים גבוהות. צריך שהן תהיינה מדויקות. זו דרך אחת. אז כדי שנדייק, על פי הדרך השנייה הוא מתרגל אמירת אותו הדבר בצורות שונות כמה שזה קשה כפי שהוא תיאר, זה מאפשר לו להבין ולהפנים טוב יותר את המציאות. את הזוויות השונות שלה. דמיינו שזה כמו אדם שמסתכל על העולם משקפת, הוא צריך להזיז אותה לכל כיוון כדי לקבל את התמונה המציאותית הברורה. הדרך השלישית היא לקחת רעיון מורכב ולהסביר אותו בפשטות. זה נועד גם להבין את האמת, את המציאות. גם אם אני מסביר למישהו, כדאי שאבין בעצמי. אז השימוש בפרפרזות לדברי חכמים משוררים ועוד, עוזר גם בהבנה שלכם וגם בהסבר שאתם נותנים. הסטואים זכו למוניטין של קרי לב ואדישים ופעמים רבות חזרתי בפודקאסט הזה שזה לא נכון, אבל על פי מה שלמדנו היום, זה לגמרי באשמתם. כמו הדוגמא לגבי האפתיה שנתתי מוקדם יותר.
מרקוס אורליוס אכן חוזר פעמים רבות על אותו תוכן בספר. אבל זה תרגול, בשינון והבנת רעיון פילוסופי ומאפשר לברור מילים על פי מה שנכון. לא מה שנהוג ומה ששגרתי. במקומות רבים בספר הוא מציג עמדות פילוסופיות מנוגדות ואז מגיע למסקנה אתית שמשתמעת מ-2 הגישות, גם זה תרגול של חידוד והבנה שמהם מגיעים לאתיקה הנכונה - לאמת. להרגלים הנכונים. אני יכול להמליץ לכם לנסות גם לחזור בסגנון שונה במילים שונות על משפטים חכמים ורעיונות פילוסופיים. זה מחדד את ההבנה ואת ההפנמה של האמת. כי הסטואים האמינו שהסבל מגיע כשאנחנו בורים לגבי מה האמת ורוצים מה שאינו נכון ולא על פי הטבע. אז דברו אמת ותחשבו אמת.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments