שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
קראתי מאמר של דיוויד סדלי מאוניברסיטת קיימברידג'. המאמר נקרא The Ethics of Brutus and Cassius
האתיקה של ברוטוס וקסיוס.
על ברוטוס, החשוב שביניהם, סביר ששמעתם.
סדלי מתחיל את המאמר בציטוט קטן:
BRUTUS: 0 Cassius, I am sick of many griefs.
CASSIUS: Of your philosophy you make no use If you give place to accidental evils. (Shakespeare, Julius Caesar, Act 4 Scene 3)
הציטוט הוא מתוך המחזה יוליוס קיסר של שייקספיר.
ברוטוס מתלונן בפני קסיוס גיסו שהוא מאס מצרות של הרבים. וקסיוס עונה לו שהוא לא עושה שימוש בפילוסופיה שלו אם הוא נותן מקום לרעות אקראיות.
נקודה מעניין עולה פה בציטוט הקטן. גם קסיוס וגם ברוטוס נהגו על פי הפילוסופיה שלהם ובשונה מהוגים פילוסופים של ימינו שעיסוקם הוא אקדמי, קסיוס וברוטוס נהגו על פי האתיקה שאימצו לעצמם והיו לאולי שניים מהפילוסופים שהשפיעו הכי הרבה על מהלך היסטורי משמעותי.
ההיסטוריה והפוליטיקה ברומא באותה עת היו סבוכים ביותר. מצד אחד מספר אנשים שהיו מעורבים באירועים היסטוריים, היו חברים ואויבים, קרובי משפחה, נושאי תפקיד ומהצד השני הם גם עסקו בפילוסופיה שהנחתה את האתיקה שלהם. הציטוט הכי מפורסם כנראה מתוך המחזה יוליוס קיסר הוא "הגם אתה ברוטוס?". כי יוליוס קיסר היה כאב לברוטוס שהוא מראשי הקושרים נגד יוליוס קיסר. קסיוס גיסו של ברוטוס אימץ את הפילוסופיה האפיקוראית כ 3-4 שנים לפני ההתנקשות ביוליוס קיסר. ברוטוס בכלל השתייך לאסכולה האפלטונית הישנה. להבדיל מחברו קיקרו שהשתייך לאסכולה האפלטונית החדשה והיה גם חברו של קאטו הצעיר, דוד של ברוטוס. קאטו הצעיר כפי שאתם יודעים מי שהאזין לי בעבר, היה סטואי ונערץ על סנקה ומודל לחיקוי עבורו.
נשמע מסובך?
סדלי במאמרו מנסה לעשות סדר ולהתחקות אחר המניעים הפילוסופיים של ברוטוס וקסיוס. כאמור שניים מהקושרים נגד יוליוס קיסר וזאת למרות שתפיסותיהם הפילוסופיות היו שונות.
מאמין שבסוף הפרק הדברים יהיו ברורים ואולי גם תוכלו לקחת מהם משהו אתיקה שלכם. כבר אקדים ואומר, אני לא ממליץ לאף אחד להתנקש בעריצים או באנשים בכלל.
ב-15 במרץ 44 לפנה"ס, העריץ העתידי גאיוס יוליוס קיסר נרצח על ידי 60 סנאטורים רומיים ובראשם מרקוס ג'וניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס. ברוטוס וקסיוס הם ללא ספק אחד הזוגות המפורסמים ביותר של גיבורים או נבלים, תלוי בנקודת המבט של האדם והאם מקבלים את ההשקפה המפורסמת של שייקספיר על האירועים או לא.
מה שמעניין הן שלוש שאלות: (א) מה היו נאמנותם הפילוסופית של ברוטוס וקסיוס?; (ב) איך התנקשות בקיסר מתיישבת עם התפיסות הפילוסופיות הללו?; ו-(ג) מה היו לאסכולות הפילוסופיות ההלניסטיות השונות לומר על האתיקה של רצח עריץ?
לרוב מניחים שברוטוס הוא סטואי, אבל הוא לא היה (בניגוד לחותנו ודודו, קאטו הצעיר, שסנקה ראה בו מודל לחיקוי). הוא היה אפלטוניסט, במיוחד חסיד של האקדמיה הישנה שנוסדה על ידי אנטיוכוס מאשקלון בשנת 80 לפני הספירה וניסה לעדכן את האפלטוניזם שיכלול את האסכולה הפריפטטית של אריסטו. כן, אמרתי אנטיוכוס מאשקלון. מעניין אם גם היום יש באשקלון איזה אנטיוכוס אחד או שניים. ברוטוס למד אצל אחיו של אנטיוכוס, אריסטוס, וכתב מספר חיבורים פילוסופיים נחשבים, כולל De virtute (על סגולה), De patientia (על סבלנות) ועל התנהגות נאותה (ביוונית). למעשה, ברוטוס זכה להערצה כל כך כפילוסוף בפני עצמו, עד שקיקרו הקדיש לו כמה מספריו: De finibus, De natura deorum, Disputations Tusculan ו- Paradoxa Stoicorum, וכן את הדיאלוג ברוטוס.
קסיוס, מצדו, היה אפיקוראי, למרות שאימץ את הפילוסופיה רק כמה שנים לפני רצח קיסר, אז היה חדש יחסית בה. לא ידוע מה היו תפיסותיו הפילוסופיות לפני כן. זה מעניין מכיוון שהאפיקוראיים התנגדו נחרצות למעורבות פוליטית, בטענה שהדבר גורם לכאב וסבל, וחיים ללא כאב הם השאיפה העיקרית לאפיקוראי. לפיכך, קאסיוס החליט בשנת 48 לפנה"ס לפרוש מהמאבק הרפובליקני (כלומר, נגד יוליוס קיסר), אך הצטרף שוב כעבור כמה שנים, כנראה כי הוא חשב שהנסיבות קשות מספיק. אם כן, יש לראות את השתתפותו בקשר לא בהכרח כמבוססת על תפיסתו הפילוסופית אלא חרף תפיסתו. למרות שישנה הצדקה אחת לאפיקוראי. אבל זה לא העיקר בפרק הזה אז אסביר זאת בקצרה עוד רגע.
פלוטרכוס שחי לא הרבה לאחר האירועים הללו, בסיפרו "חיי ברוטוס", מספר לנו על אירוע מעניין על הדרך בה אסף ברוטוס שותפים לסוד ולקשר נגד יוליוס קיסר. ברגע שהחלטתם לתכנן התנקשות או הפיכה נגד עריץ, איך אתם מגייסים אחרים תוך צמצום הסבירות להיתפס לפני שתהיה לכם הזדמנות לפעול? ברומא העתיקה, אחת הדרכים לעשות זאת הייתה לערב קושרים פוטנציאליים בשיחות פילוסופיות שמהן תוכלו לדעת בוודאות אם הם בעד או מתנגדים לרצח עריץ.
הנה ציטוט מתוך פלוטארכוס:
"מכיוון שגם מחבריו האחרים, ברוטוס הוציא את סטטיליוס האפיקוראי ואת פאבוניוס המאהב של קאטו [כלומר, סטואי]. הסיבה לכך היא שכאשר במהלך שיחה פילוסופית משותפת הוא העמיד אותם, באופן עקיף, למבחן כזה, השיב פאבוניוס הסטואי שמלחמת אזרחים גרועה ממונרכיה שמזלזלת בחוק, בעוד סטטיליוס אמר שזו לא התנהלות נאותה למי שחכם ואינטליגנטי לקחת על עצמו סיכונים ודאגות בגלל אנשים רעים וטיפשים. לאבאו, שהיה שם, דיבר נגד שניהם. ברוטוס היה מסוייג באותה הזדמנות, ואמר שלוויכוח יש היבט בעייתי שקשה להכריע בו. אבל מאוחר יותר הוא חשף את העלילה ללאבאו". (פלוטרכוס, ברוטוס, 12.3-4)
כך נכלל לאבאו, אבל לא סטטיליוס או פאבוניוס, האפיקוראי והסטואי בקשר לרצוח את יוליוס קיסר. בדיקת תפיסת העולם של האפיקוראי והסטואי, מדוע התנגדו לרצח עריץ, תגיד לנו הרבה לא רק על דעותיהם האישיות, אלא על הפילוסופיות שלהם.
השאלה שברוטוס הציב בפני סטטיליוס הייתה האם האדם החכם צריך לקחת את הסיכון ולדאוג בגלל "הרעים והטיפשים". השאילתה, מנוסחת בקפידה כדי לדבר על התפיסה האפיקוראיות של סטטיליוס: האם אי פעם ניתן לדרג מעורבות פוליטית גבוה יותר מאטרקסיה, דהיינו המטרה האפיקוראית לחיים שלווים? כאשר סטטיליוס מגיב בשלילה הוא פשוט מציין את העמדה האפיקוראית הסטנדרטית בעניין. אבל מי הם "הרעים והטיפשים"? ישנן שתי אפשרויות: או שהביטוי מתייחס לתומכי יוליוס קיסר, או שהוא מתייחס לעם הרומי. אם הראשון, אז קל להבין מדוע האפיקוראי יסרב בנימוס להסתבך. אבל אם זה האחרון, הדברים נעשים קצת יותר מעניינים, כי האפיקוראים אכן הודו שאפשר לקחת סיכונים עבור החברים. עם זאת, אני מבין שעבור אפיקוראים כגון סטטיליוס (אך אולי לא קסיוס) האנשים לא נחשבים למעשה כחברים. ייתכן שההבדל נבע מכך שסטיליוס הזדהה עם אפיקורוס עצמו וקאסיוס התקרב לעמדתו של ממשיכו של אפיקורוס, הרמרכוס, שאכן הכיר בתחושת מחויבות כלפי בני אדם אחרים (לא רק חברים קרובים).
אפשרות נוספת, לפי סדלי, היא שישנן נסיבות יוצאות דופן שבהן צריך לבטל את האטרקסיה -חתירה לשלווה באופן זמני מכיוון שהצורר מאיים על שלוות כולם, כולל זו של האפיקוראים. ואכן, קיקרו Cicero, ב-De Re Publica שלו (1.10) מסביר כי משברים חריגים עשויים להצדיק השעיה של הכלל האפיקוראי "ללא פוליטיקה". מסתבר שקסיוס, אך לא סטטיליוס, הגיע למסקנה שיוליוס קיסר עמד בקריטריון כזה. אבל כמו שאמרתי אני לא רוצה לסבך את העניין יותר וזו הזדמנות להסביר שגם אם מישהו מהמעורבים בהיסטוריה הזאת פעל על פי דרכה של אסכולה פילוסופית מסויימת, צריך לבדוק גם איזה זרם שלה או השפעות ועוד.
הבה נבחן כעת את הבדיקה השנייה של ברוטוס, המכוונת לפילוסופיה של פאבוניוס הסטואי. נזכיר שתגובתו של הסטואי הייתה שמלחמת אזרחים, גרועה יותר משליט יחיד המזלזל בחוק. עמדה שמנעה את מעורבותו בקשר נגד יוליוס קיסר, ה"עריץ" המדובר שפוגע בחוק. החוק דרך אגב, אמר שדיקטטור ברומא הוא תפקיד חוקי שמוגבל בזמן וממונה ובעיתות חירום. יוליוס קיסר ביקש את התפקיד לכל חייו.
סדלי מאפיין את תגובתו של פאבוניוס כ"תשובה אשר, גם אם לא מחייבת עבור סטואי, בכל מקרה תתגלה כבלתי מפתיעה ברגע שנלמד עד כמה המסורת הסטואית נותנת עדיפות נמוכה לרפורמה חוקתית". אל תקחו מזה בבקשה התייחסות לישראל של 2023. גם אם דברים נשמעים הולמים את המציאות שלנו היום. חכו רגע לסוף אסביר את הכל.
כדי להבין את תשובתו של פאבוניוס עלינו לזכור שבזמנו היה מקובל לקבל את הסיווג של אפלטון לחמישה סוגים שונים של ממשל: אריסטוקרטיה, טימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה ועריצות, בסדר יורד של עדיפות. מי שלא מכיר את המונח טימוקרטיה: היא משטר המקנה כוח פוליטי רק לבעלי רכוש. משטר כזה יוצר זיקה בין המעמד הכלכלי של אזרח לבין זכאותו להיות בעל משרה ציבורית. אבי המשטר הטימוקרטי היה סולון, אשר הנהיג רפורמה מדינית באתונה העתיקה. ויש את השינוי של אריסטו לתוכנית של אפלטון, עם שלוש קטגוריות בסיסיות: שלטון על ידי אחד, על ידי מעטים או על ידי רבים, וכל קטגוריה התפצלה עוד יותר, לשתי אפשרויות, אחת טובה ואחת רעה: מלכות מול עריצות; אריסטוקרטיה מול אוליגרכיה; ו-politeia (דמוקרטיה חוקתית) מול דמוקרטיה.
סדלי כותב במאמרו:
"מלוכה חסרת חוק [כלומר, עריצות], אמר אפלטון, היא המשטר הקשה ביותר לחיות בו והכי פחות רצוי. לאבאו, שנכח בדיון של ברוטוס, חשב שאפילו מלחמת אזרחים עדיפה עליה, וברוטוס עצמו הסכים בסתר." (עמ' 49)
ואכן, שמונה שנים לפני רצח קיסר, ברוטוס כתב נאום כנגד פומפיוס שהיה המתחרה העיקרי של יוליוס קיסר. הנאום השפיע על כמה מעמיתיו הבולטים בסנאט, כולל קאטו הצעיר הסטואי. בדיקטטורה כותב ברוטוס:
"עדיף לא לשלוט באף אחד מאשר להיות משועבד למישהו. אפשר לחיות חיים מוסריים בלי לשלוט; אבל אין בכלל תנאים שבהם אתה יכול לחיות עם שעבוד". את המשפט הזה דרך אגב מצטט גם סנקה ואסביר את הכוונה של סנקה עוד מעט.
כפי שסדלי מעיר, זה בכלל לא בתפיסה של הסטואים, או אפילו של נספח לסטואיות, כמו למשל קיקרו שכן ראה ערך באתיקה הסטואית. וכאן אנו נכנסים לדיון מכריע על הגישה הסטואית כלפי רפורמה פוליטית.
סדלי אומר:
"יש מעט עדויות המצביעות על כך שהסטואיים השקיעו זמן רב בסיווג השוואת חוקות או סוגי משטר [כפי שעשו האפלטוניסטים], או שהם סברו שחיים תחת עריץ הם, ככאלה, הסוג הגרוע ביותר של שעבוד. עבדות, במובן שעניין את הסטואים, היא המצב המוסרי של הלא-חכמים. החכמים חופשיים, ונשארים כאלה תחת כל משטר, דיכוי ככל שיהיה". (עמ' 49–50)
הוא ממשיך:
"אנשים לא פילוסופיים הם עבדים, והם עלובים לחלוטין, וזה נשאר כך בכל סוג של משטר שהם יכולים לחיות תחתיו. לא הייתה, אם כן, מסורת סטואית לתמוך ברצח עריץ או בכל אמצעי דומה להפלת משטרי דיכוי". (עמ' 50)
אבל אלה מכם ששמעו כמה פרקים בטח תשאלו, סטואים כמו קאטו וסנקה לא התאבדו כהתנגדות לעריצים? ובכן, לא בדיוק:
"בהקדמה להתאבדותו, קאטו הגן במפורש על הפרדוקס הסטואי הטוען ש 'רק הטובים מוסרית הם חופשיים'. מאוחר יותר, תחת האימפריה, ההתאבדות הסטואית המאורגנת בקפידה של סנקה עקבה במודע את אותה מסורת, בעוד שב "De beneficiis" "על החסדים" שלו הוא מתח ביקורת מעשה של ברוטוס, ההתנקשות ברודן יוליוס קיסר כחסר טעם ומנוגד לעקרון הסטואי". (עמ' 50)
כדאי לציין גם את מה שמכונה האופוזיציה הסטואית, הכוללת סנאטורים שונים שהסתכנו בגלות או במוות כדי לצאת נגד הקיסרים העריצים נירון, אספסיאנוס ודומיטיאנוס. הנה מה שיש לסדלי לומר על זה:
"האופוזיציה המכונה 'האופוזיציה הסטואית' של דמויות כמו תרסאה פאטוס והלווידיוס פריסקוס, למרות יראת הכבוד לזכרם של ברוטוס וקסיוס, הראתה עניין מועט אם בכלל ברצח הקיסרים, והרבה יותר בחיזור אחר מוות הירואי על ידי הפעלת חופש ביטוי חסר פשרות ומעצורים. עצם הרעיון של חירות פוליטית רק לעתים נדירות מופיע בטקסטים סטואיים: עבור סטואי, חופש הוא קודם כל עניין אישי, בלעדי לחכמים, שיכולים לסמוך על שמירתו בכל תנאי פוליטי, שלילי ככל שיהיה". (עמ' 50)
נחזור לאנטיוכוס, שפיתח גישה חדשה לאפלטוניזם ובהתאם לשיטתו פעל ברוטוס. אנטיוכוס מתח ביקורת על הסטואים, שאותם הוא ראה כגמדים על כתפיהם של ענקים אפלטוניסטים. ההתנגדות העיקרית שלו לסטואיות הייתה התפיסה שמידות טובות הן הטובות היחידות בעוד שגורמים חיצוניים (כמו בריאות, עושר, מוניטין וכו') הם רק מועדפים שאינם מוסיפים דבר לאושר.
עבור הסטואים, הסיבה היחידה לחפש גורמים חיצוניים היא משום שהם מציעים את חומר הגלם להפעלת בחירות טובות. למעשה, השגת חומרים חיצוניים כאלה אינה רלוונטית לחיים האודימוניים - חיי האושר. סדלי מספר לנו שאנטיוכוס ראה בעמדה זו סטייה של האפלטוניות. על פי האקדמיה הישנה של אנטיוכוס, להחזיק ולממש מידות טובות הן הכרחי ומספיק עבור eudaimonia עבור אושר, אבל דברים כמו בריאות, עושר, מוניטין וכן הלאה הם מוצרים מצטברים נוספים. בלעדיהם, לא ניתן להשיג את האושר הגדול ביותר המירבי.
בקיצור הוא תמך במידות טובות, אבל לא כבלעדיים לאושרו של אדם. הוא חשב שצריך גם מוניטין טוב, כסף ובריאות ועוד.
עכשיו, אם אתה חי תחת עריץ, אתה עדיין יכול לממש מידות טובות, אבל לא יהיו לך לפחות חלק מהדברים החיצוניים- המועילים שיהפכו את חייך לטובים אבל לא מאושרים. מה אז? שוב, התשובה הסטואית שונה מזו האפלטונית. עבור סטואי כמו קאטו אתה מפקיע את חייך במקום להתפשר על המעלות שלך, מדיניות ה"דלת הפתוחה" המפורסמת של אפיקטטוס. הסיבה לכך היא שהחיים עצמם הם אדישות מועדפת, וסיום חיים מאושרים (דהיינו חיים שחיו אותם על פי מידות טובות) עכשיו או מאוחר יותר אינו מגדיל או מפחית את האושר. הסטואים מניחים שאם אין שליטה על החיים ככלל, הם רק מועדפים ולא הכרחיים. הכרחי יותר שהם יהיו על פי מידות טובות מאשר שיהיו בכלל. על כן בחירתו של קאטו לקחת את חייו בידיו על פני חיים תחת יוליוס קיסר שבוודאי היה עושה עניין מלמחול לקאטו על ההתנגדות שלו לקיסר.
אבל להתאבדות מכובדת מבחינה מוסרית אין מקום לא במסורת האפלטונית או האריסטוטלית, שממנה שאב אנטיוכוס (ולכן גם ברוטוס). ברוטוס עצמו אכן התאבד לאחר התבוסה הסופית בקרב פיליפי (הקרב בין מארק אנתוני לאוקטווינוס שניצח והפך לקיסר הראשון של רומא אוגוסטוס). אך פלוטארכוס מסביר זאת לא כפעולה הנגזרת מהפילוסופיה האפלטונית של ברוטוס, אלא כנטישה שלה. סדלי מוסיף עוד ניגוד אחד בין סטואיות לאפלטוניזם בכל הנוגע לפוליטיקה:
"אין ספק שהיו כמה סטואים מעורבים פוליטית, במיוחד ברומא, שנלחמו בעקשנות על הערכים שלהם. אבל בסופו של דבר הסטואיות הייתה חייבת לאפשר ששום צורת ממשל לא תגרום למאושרים להיות פחות מאושרים. זו אולי הסיבה לכך שלא הייתה מסורת סטואית מבוססת של הצבת חוקות או צורות ממשל בסדר עדיפות. האפלטוניזם, לעומת זאת, תמיד סיווג ודירג חוקות וצורות ממשל, ועשה זאת במפורש בטענה שהנתינים במדינה יכולים להיות מאושרים פחות או יותר על פי הוראותיה הפוליטיות". (עמ' 52)
הוא ממשיך:
"אם ברוטוס אכן הרגיש שיש לממש באופן פעיל את המעלה של צדק פוליטי גם תחת העריצות של יוליוס קיסר, לא היה ספק את מי מקרובי משפחתו המפורסמים הוא הולך לחקות: לא קאטו, הדוד הסטואי של ברוטוס שהתאבד, לפי פלוטרכוס, ברוטוס התנגד להתאבדות הזאת במפורש על בסיס פילוסופי. אבל לברוטוס היו בהיסטוריה המשפחתית אבות קדומים ומהוללים, שגירשו את אחרון המלכים מרומא בשנת 509 לפנה"ס, וכאלה שרצחו מי שעתיד היה להיות עריץ " (עמ' 53)
בעוד שלסטואיים לא הייתה היסטוריה של רצח עריצות, לאפלטוניסטים בהחלט כן. אפלטוניסט טוב יקדם רפורמה פוליטית בכל האמצעים הדרושים, כולל התנקשות, אם המצב היה חמור מספיק. פלוטרכוס,שכתב על חיי אישים, השווה דמויות היסטוריות מתקופות שונות, השווה את ברוטוס לדיון. דיון היה תלמידו של אפלטון שהפיל את עריצותו של דיוניסיוס השני מסירקיוז.
סדלי מסכם:
"כשאנחנו צופים בתפקידו של ברוטוס באירועי אידו של מארס, זו המחשבה הפוליטית האפלטונית שאנו רואים מוצאת אל הפועל." (עמ' 53)
הסיבה שסדלי מסכם כך, היא כי היו שטענו שברוטוס הוא סטואי. או הושפע מהסטואים. אבל זו לא הגישה הסטואית. כדי להסביר מה כן, הנה מה שהיה לסנקה להגיד על ההתנקשות בקיסר. הוא כתב על ברוטוס בספרו על החסדים כך:
"אבל לי נראה כי, אף על פי שהיה אדם גדול בשאר דברים, בזה שגה מאד ולא התנהג כמשפט חכמי הסטואים. אפשר כי פחד היה לו מפני מעלת המלכות, אף על פי שסדרי־מדינה היותר טובים הם במשול מלך צדיק; או כי קוה שתהיה חרות, … או שחשב כי אפשר להשיב את המדינה לדרכי החיים הקדומים, אחרי אשר אבדו המידות העתיקות (כלומר חוק אזרחי צודק והוגן) ושיכולים להחזיק בשוויון משפט האזרחים ולשמור את תוקף החוקים, אף על פי שראה בעיניו כבר אלפי אנשים נלחמים לא כדי להחליט אם יהיו לעבדים, כי אם למי יעבדו. (כלומר אם יהיו תחת עריצותו של יוליוס קיסר או של פומפיוס).
ברוטוס עמד בתחילה לצד פומפיוס ואחרי מלחמת פרַסלוס בה הפסיד פומפיוס, הוא נלווה ליוליוס קיסר, אשר חבבו כבן ואז כשהבין שקיסר רוצה להמליך את עצמו, התנקש בחייו. סנקה אומר שברוטוס לא לקח בחשבון, שכשעריץ אחד יורד, עולה אחר במקומו. למרות שראה זאת בעיניו מתרחש.
סנקה כתב מהיותו בגלות איגרת תנחומים לאימו הלויא. שם הוא כתב: "מה צר המוח, המוצא שעשועיו בענייני העולם הזה" כלומר ברכוש, יוקרה ומוניטין. סנקה אומר שאנשים צריכים "להבין, שהקנינים המדומים והמיוסדים רק במחשבה נבערה עומדים לשטן על דרך הקנינים האמתיים, במידה שהם משפּרים את ארמנותיהם, מנשאים את מגדליהם, מרחיבים את חצרותיהם, מעמיקים את מערותיהם לימות־הקיץ ומרוממים פסגת אולמי־האוכל שלהם, – בה במידה הם מוסיפים לכסות ולהאפיל את השמים אשר על ראשם".
כלומר אנשים צריכים להבין שהגדלת רכוש ומותרות הם מפריעים לקניינים האמיתיים. הם מכסים על השמיים שעל ראשם - על שמירה על המידות הטובות.
סנקה אומר שאם הגורל השליך אותך לארץ שוממה כמו שקרה לו. אם מקטני רוח אתה, תבקש נחמה עלובה בכך שגם רומולוס מייסד רומא ישן בסוכה. אבל הנחמה שבאמת צריכה להיות לאדם, היא שגם באוהל עלוב יש מקלט לבעל מידות טובות. זה מקום עדיף על היכלות מפוארים אם יש שם צדק, צניעות חוכמה וסלידה מחטא. אם יש "שכל לעשות כל עבודת־חובה ודי תבוּנה בעניינים האנושיים והאלוהיים"... "אין גלוּת קשה לאדם, אם מידות טובות אלו מלוות אותו שמה!"
אז מספר סנקה שברוטוס כתב בחיבורו על המעשים הטובים, שהוא הלך לבקר את חברו מארסלוס בזמן שהוא היה בגלות ב מיטילנה. שהיום לא היה נורא כל כך להיות שם בגלות. מיטילנה, היא עיר נמל באי לסבוס ביוון. אבל אז, לאיש ציבור רומאי, זה לא היה אמור להיות כיף. סנקה מספר שברוטוס מצא שם את מרסלוס "מתענג על חיים מאושרים, כפי שרק אפשר לטבע־האדם, וראה כי מעולם לא היה עוסק בהתלהבות יותר מרובה בדברי־חכמה מאשר בזמן ההוא.". סנקה אומר שברוטוס סיים את הסיפור על מרסלוס בכך שהוא כתב שנראה לו כאילו הוא זה שבגלות בגלל שנאלץ להיפרד ממרסלוס ולא שהננטש הוא זה שבגלות.
מרסלוס נראה לברוטוס יותר מאושר בגלות מאשר כשהיה בתפקיד קונסול ברומא.
סנקה מוסיף שבספרו של ברוטוס מצוין שגם יוליוס קיסר עבר במיטלינה אבל לא פגש את מרסלוס בשל בושה מכבודו של מרסלוס. בסופו של דבר התחננו ופעלו סנטורים רבים לטובת מרסלוס שיוחזר לרומא, כאילו הם בגלות בשל היעדרו. "הניצחון היותר גדול היה לו במה שהיה קשה כל־כך על ברוטוס לעזבו ועל יוליוס קיסר לראות אותו: עדות כפולה היא זו לגדולתו, צער האחד וכלימת השני".
מסיים את הסיפור סנקה מאוד יפה באומרו שיוליוס קיסר בחר לכבוש את כל העולם להרחיב את שלטונו והיה רחוק ממולדתו 10 שנים. כבש באפריקה ספרד ומצרים וכולם ציפו לסילוקו של קיסר. אומר סנקה "– וכל כדור־העולם, המצפּה רק לאותה שעה, שתתמוטט ממשלת־רומי. להיכן יפנה בראשונה? לאיזה צד יראה כוחו? – נצחונו דוחף אותו לכל הארצות. יהא לו הכבוד ותפארת בקרב כל העמים – אתה די לך, כי ברוטוס מוקיר אותך!“
ראשית, כן, סנקה ידע שהעולם עגול. שנית, התפיסה הסטואית לא עסקה בסוגי משטרים עדיפים כמו האקדמאים או האריסטוטליים. אבל זה לא בשל כשל בפילוסופיה הסטואית. זה בשל ההתמקדות במידות טובות שמקדמות אושר לא משנה באיזה משטר אדם חי. ההיסטוריה מוכיחה שסטואים היו בעמדות מפתח לאורך כל ההיסטוריה, אם זה בהתחלה ביוון, אח"כ ברומא או בימי הביניים, ובעת החדשה כשג'ורג' וושינגטון נשא בכיסו את "המדריך" של אפיקטטוס ויש חוקרים שמצאו אמירות של קאטו בנאומים של וושינגטון - ללא ציטוט מפורש.
גם היום מי שמתרגל פילוסופיה סטואית, יכול להיות מעורב בפוליטיקה או לתמוך בצד כזה או אחר. כל עוד הוא פועל על פי מידות טובות.
אין צורת משטר שתהיה אידיאלית. יש סגנונות משטר שונים. אבל יש טובים יותר וטובים פחות. כמו שיש גישות כלכליות טובות יותר וטובות פחות. למשל לא הייתי רוצה לחיות בסין שם השיטה הנהוגה היום יותר קפיטליסטית למרות שפעם היתה קומוניסטית אבל אין שם חופש דיבור. לא הייתי רוצה לחיות באיראן שם אין זכויות בסיס - גישה לא סטואית בעליל. גם בארה"ב של היום יש בעיות קשות ואם אני מאמין בקפיטליזם, כבסיס המאפשר לכל אדם הזדמנות לחיים טובים, אולי אני אעדיף את הסוציאליזם הסקנדינבי. בכל משטר פוליטי וכל גישה כלכלית חשוב לבחור בדרך בה נשמור על מידות טובות למען האושר שלנו, בדיוק כמו הדוגמא של סנקה שאפילו בגלות אדם יכול להיות מאושר, כי הוא צריך רק את המידות הטובות לשם כך. זאת לעומת הגישה של אנטיוכוס מאשקלון, שבוודאי לא היה מקבל את דברי סנקה, אבל תומך בהתנקשות פוליטית. לי נראה שעדיף לעשות מה שאפשר אבל לשמור על המוסר שלך ובהתאם גם על אושר שלך.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments