שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
אחלה פרק יש לנו היום… הבאתי אורחים מיוחדים שנצטט מהם. אז הפרק יכלול קצת שינוי חשיבה קצת טיפים לדרך הסתכלות וכעיקרון הפרק היום יעסוק בחירות. החירות עפ"י אפיקטטוס. נקפוץ ישר למים עם ההגדרה לחירות: "בן חורין הוא אדם החי את חייו כרצונו ואינו נתון לכפייה, למעצור ולאלימות ; מי שדחפיו לפעולה אינם מעוכבים, המשיג את הדברים שלהם הוא משתוקק, ואינו נקלע למצבים המאוסים עליו." זה ציטוט מתוך "השיחות" ספר 4 פרק 1. של אפיקטטוס וזו כאמור הגדרתו לבן חורין.
אפיקטטוס אומנם מגדיר בן חורין כמי שאינו מעוכב ומשיג את מה שהוא משתוקק או נקלע למצב המאוס עליו. אבל ההגדרה הזאת, נשמעת לי בלתי אפשרית ובלתי מושגת. איזה אדם לעולם לא מעוכב ומשיג כל מה שהוא משתוקק לו. מי לא נקלע למצבים שמאוסים עליו? על פניו זו הגדרה שאומרת שאף אחד מאיתנו לא בן חורין. אבל… אל תתייאשו כי בכל זאת, יש להגדרה הזאת הרבה ערך, נגיע לזה.
מיד לאחר ההגדרה הוא גם אומר שאף אדם לא רוצה לחיות בטעות. שאף אחד לא רוצה לעשות עוול, אף אחד לא רוצה להיות מרומה ונתין לדחפיו ויצריו. כי זה מביא את האדם להיות חסר שליטה בעצמו. אדם כזה אינו בן חורין….
כי מי שחסר שליטה בעצמו, נרגן שפל ונקלה אומר אפיקטטוס, הוא לא בן חורין. אז מכאן ניתן ללמוד כי אם כן נשיג כל מה שנשתוקק לו, עדיין לא נהיה בני חורין, כי נהיה חסרי שליטה ודברים אחרים ישלטו בנו.
אז גם מתבקשת המסקנה, שאין אדם מרושע חי את חייו כפי שהוא רוצה (כי הוא לא רוצה לחיות בטעות, אבל הוא טועה בהיותו עבד ליצריו ודחפיו). אז אין אדם מרושע שהוא בן חורין.
אין רשע החופשי מצער, מפחד, מהיקלעות למצבים ששנואים עליו. אין רשע שלא מפחד מכישלון בהשגת תשוקותיו. על כן הוא לא בן חורין.
אפיקטטוס נותן דוגמא שאם נשוחח עם סנטור ברומא, ונגיד לו שהוא לא שונה מעבד. הוא יכעס ויגיד שנולד חופשי, כך גם אביו ואמו והוא אף מקושר ומקורב לקיסר. אז איך אומרים עליו שהוא עבד? אבל מה עם אבותיו של אותו סנטור, היו אמיצים והוא מוג לב. הם כבשו את יצריהם ולו אין שליטה על יצריו?
אין קשר שואל אפיקטטוס בין אדם שעושה דברים בעל כורחו לבין עבד?
מי מאיתנו, לא עשה מעשה בניגוד לרצונו רק כי אהוב או אהובה ביקשו מאיתנו? מי לא בזבז כסף מעבר למה שרצוי לו או לה לבזבז? ומה עם אלה שמתחנפים כדי להשיג משהו?
דוגמא נוספת נותן אפיקטטוס לאריה כלוא. אם היתה לו בינה והכרה, האם עדיין היה רוצה להיות בכלוב אפילו שיש לו לכאורה חיי נוחות של מזון חופשי, אולי אפילו חברה טובה? או ציפורים כלואות, כמה הן מתאמצות להימלט ולעוף. יש כאלה שמעדיפות למות מרעב… מה חסר לציפור בכלוב? יש לה מזון בשפע, אין לה פחד מטורפים ועדיין היא תנסה להימלט ברגע שנפתח את הכלוב.
דוגמא נוספת נותן אפיקטטוס על דיוגנס הציני, שאמר "הדרך הבטוחה ביותר לחירות היא למות ברוח שקטה". דיוגנס כתב למלך פרס שרצה לכבוש את אתונה, שהוא לא יוכל לשעבד את האתונאים יותר מאשר יוכל לשעבד את הדגים. אם יתפוס אותם, הם יתחמקו כמו הדגים. כל מי שהוא יתפוס, ימות. אז איזה תועלת תהיה לו בכיבוש אתונה, שואל דיוגנס במכתבו למלך פרס?
אחרי שאפיקטטוס נותן דוגמא איך אפילו עבד לאחר שחשק בחירות וזכה בה, לפתע מרגיש משועבד יותר מאשר היה כאשר היה לו רק אדון אחד. עכשיו יש לו אדונים רבים, אפילו שההחלטות הן שלו, הוא עובד למען לקוחותיו, הוא צריך להחניף ועוד מעשים שלא היה צריך לעשות כשהיה עבד. אפיקטטוס נותן הסבר שבעיני הוא לב העניין ויתן ערך גדול מאוד למי שיבחר להסתכל על המציאות כפי שהוא מציע.
אפיקטטוס אומר שאדם צריך ללמוד את מה שאמר סוקרטס והוא : "להכיר את טבעו המיוחד של כל דבר". אפיקטטוס מסביר שאדם לא צריך להשליך באקראי את דעותיו המוקדמות לכל מקרה המיוחד בפני עצמו. כי זאת הסיבה לכל צרותיהם של בני האדם. ההנחות המוקדמות שמושלכות אקראית על המציאות. כל מקרה הוא מיוחד, אבל ההנחות המוקדמות שלנו, הדעות שלנו מראש על דברים, לא לוקחים בחשבון כל מקרה כמיוחד ולגופו.
כל אחד הוא בעל פרספקטיבה אישית וייחודית. אחד חושב שהוא חולה, אבל הוא לא. שני חושב שאין לו מספיק כסף, אבל ביחס למציאות, הוא עשיר בכלל. אחר חושב שהוריו עשו לו עוול או שהבוס שלו לא רואה אותו. אפיקטטוס אומר שכל הדברים האלה, כולם בעלי אותו מקור וסיבה. כולם נובעים מחוסר יכולת ליישם נכון את הדעות המוקדמות.
לכל אדם יש דעה מוקדמת על מהו רע ומה מזיק ומי מה צריך להישמר ולהתרחק או להיפטר ממנו.
הדעות המוקדמות הללו שלנו, יכולות לחיות בראשינו בכפיפה אחת ואין ביניהם כל סתירה. הבעיה מתחילה במפגש עם המציאות וביישום של הדעות המוקדמות שלנו.
הרי מה באמת הוא הרע שצריך להסתלק ממנו? זה שחושב שהבוס שלו לא רואה אותו, טועה בהנחה המוקדמת שלו. כי הוא מחפש משהו שאינו לעניין אומר אפיקטטוס. אם במקרה הצליח להשיג את תשומת ליבו של הבוס, הוא לא השיג בכך אושר ושלווה. הוא לא עושה כל מה שעולה בדעתו והוא לא חופשי מכפייה או מעצור. להיות על הצד הטוב של הבוס, זה מה שישחרר את האדם מכפייה או מעצור? זה יתן שלווה ואושר? כי עכשיו, אחרי שזכה בתשומת לב הבוס, החרדה גדלה. כי האם אני נוהג כפי שהבוס מצפה? מה עם הוא לא משתף אותי בדיון פתאום? האם אני אומר את הדברים הנכונים לידו? אדם שחושב שתשומת לב מהבוס היא דבר טוב, נתון יותר לחרדה מאשר אם לא קיבל אותה. הוא נאלץ להתחנף, לדאוג למקומו, לדאוג מתחרות, מהביצועים ומשתוקק לכל מילה טובה. זו עבדות גדולה יותר אומר אפיקטטוס.
גם הקיסר והמקורבים לו אינם חופשיים. הם לא חיים כרצונם באופן מוחלט. אז מי החופשי באמת? ואפרופו האמת, אפיקטטוס אומר שיש לנו את הכלים להגיע אל האמת.
העניין הזה הזכיר לי שיר של להקת רדיוהד. השיר נקרא there there והוא הולך כך:
In pitch dark
I go walking in your landscape
Broken branches
Trip me as I speak
Just 'cause you feel it
Doesn't mean it's there
Just 'cause you feel it
Doesn't mean it's there
There's always a siren
Singing you to shipwreck
(Don't reach out, don't reach out)
(Don't reach out, don't reach out)
Steer away from these rocks
We'd be a walking disaster
(Don't reach out, don't reach out)
(Don't reach out, don't reach out)
Just 'cause you feel it
Doesn't mean it's there
(Someone on your shoulder)
(Someone on your shoulder)
Just 'cause you feel it
Doesn't mean it's there
(Someone on your shoulder)
(Someone on your shoulder)
ובעברית:
בחושך מוחלט אני מטייל בנוף שלך
ענפים שבורים מכשילים אותי בעודי מדבר
רק בגלל שאתה מרגיש את זה, לא אומר שזה שם
תמיד יש סירנה ששירתה תטרוף את ספינתך
התרחק מן הסלעים האלה
אנחנו נהיה אסון מהלך
רק בגלל שאתה מרגיש את זה
לא אומר שזה שם.
השיר לא מתכחש שאנחנו מרגישים וזה אמיתי, ההרגשה אמיתית. הוא רק אומר שזה שאנחנו מרגישים משהו, לא אומר שהוא קיים. כי אנחנו מרגישים תמיד על בסיס נקודות ההנחה שלנו. כמו שאפיקטטוס אמרף אחד חושב שהוא חולה, אחר חושב שהוריו עשו לו עוול כי היו צריכים לנהוג אחרת לפי שיפוטו ועוד ועוד... מה זה שאתה מרגיש משהו, לא אומר שהוא קיים, שהוא שם. זה שמשהו גורם לי להרגיש, לא אומר שזה בגלל אותו גורם חיצוני. זה בגלל ההנחות המוקדמות שלי.
הכיוון הנוסף שפתח לי השיר היפה הזה, הוא שרדיוהד מזכירים את הסירנות של אודיסאוס. במסעו חזרה הביתה לאיתקה לאחר מלחמת טרויה, עברה ספינתו ליד אי של הסירנות. במיתולוגיה היוונית, הסירנות (Σειρῆνας) היו נימפות ים המתוארות בדרך כלל כנשים יפות וענוגות. הן היו הצאצאיות של אל הנהר אכלואוס עם אחת מהמוזות.
הסירנות חיו על אי שמוקף בסלעים ומצוקים, שם ישבו על סלע ושרו שירים. שירתן הייתה כה ענוגה ויפה שמלחים שחלפו ליד מקום מושבן ושמעו את שירתן מרחוק קפצו מספינותיהם אל מותם, או כיוונו את ספינותיהם לעבר הסלעים, שם הם נטרפו.
אורך נוסף היום הוא הציטוט מתוך "שיבת אודיסאוס" מאת אהרון שבתאי והוא הולך כך: "הוא הורה לאנשיו שלא יתקרבו אל הסירנות, הודיע שיאטום את אוזניהם, וכדי שהוא עצמו יוכל להקשיב ציווה שיקשרוהו לתורן. הוא פקד עליהם שלא ייעתרו לו אם יפציר בהם לשחרר אותו, אלא יכבלו אותו בחבלים נוספים. בחרבו הוא בצע גוש דונג, לש את הנתחים באצבעותיו, ריכך אותם בקרני השמש ואטם בהם את אוזני אנשיו. אחר-כך הם כבלו אותו כשגבו אל התורן, וליפפו היטב את ידיו ורגליו.
בינתיים שקטה הרוח, ושלווה ירדה על הים. המפרשים קופלו, ובעזרת המשוטים הם התקרבו אל האי. כשראו שתי הסירנות את הספינה, הן פנו אל אודיסאוס והזמינוהו בקולותיהן המתוקים: "אודיסאוס בחיר היוונים, אנא התקרב, כי איש עוד לא עבר כאן מבלי שהאזין לשירתנו ויצא לדרכו חכם יותר; ומכיוון שאנו יודעות את הכל, נוכל לשיר באוזניך אף על עלילות היוונים בטרויה!" קולן היה כה ענוג ומקסים, עד שליבו של אודיסאוס התמלא תשוקה כבירה להתקרב אליהן ולשמוע את השירה, ובניד עין הוא רמז שיתירו את כבליו. אבל האנשים המשיכו לחתור, ואֶוּרילוֹכוֹס ופֶּרימֵדֵס קפצו וריתקו בחבלים נוספים את גופו אל התורן."
הסיפור של אודיסאוס והסירנות ממחיש איך משיכה לדבר חיצוני משעבדת ומשביתה את התבונה ומאמללת.
אז החירות היא הדבר הכי טוב ואם השיג אדם את הדבר הטוב ביותר, הוא לא יכול להיות אומלל. גם לא יכול להיות אדם שהשיג סגולה גדולה כל כך ויהיה אדם שפל ונקלה. כי להשיג את הסגולה של החירות, מחייב שזה יהיה חופשי מליישם באופן שגוי הנחות יסוד שיש לנו לגבי מה נכון ומה לא נכון. ומי שחושב בטעות שמשהו הוא טוב, אבל, הוא לא באמת טוב, יהיה אומלל. מי שחושב שבדרך שלילית ישיג משהו, יהיה אומלל מכך. כך גם מי שנוהג בצביעות, כי זה כדי להשיג משהו שהוא חושב בטעות כדבר טוב, זה אומר שהוא לא חופשי להגיד את דעתו האמיתית. עבד… מי שמתרפס, אותו הדבר, הוא חושב בטעות שמה שהוא רוצה להשיג הוא טוב ומצוי בידי אחר, אז הוא בוחר להתרפס בשל כך.
אפיקטטוס אומר, שזה לא משנה מה מעמדו של אדם והאם הוא חופשי או עבד. כל עוד הוא נוהג בטעות על פי הנחות שגויות לגבי מה טוב ומה רע, הוא לא בן חורין והוא עבד.
אם אדם הוא רם דרג, הוא עדיין יכול להיות עבד. אבל קל יותר, להבחין במתקרבנים. אפיקטטוס אומר:
"כשאתה שומע אותו אומר: 'מה מסכן אני אילו ייסורים', קרא לו עבד. כללו של דבר: אם אתה רואה אדם מקונן, מתאונן, אומלל, קרא לו עבד לבוש ארגמן". כי ארגמן לבשו רק בעלי משרה גבוהה. מה שצריך להבחין בו, הוא האם הדעות של אדם מעכבות אותו או גורמות לו למצוקה. תזכרו
Just 'cause you feel it
Doesn't mean it's there
עכשיו זה נכון שיש לנו אדונים רבים. כל מי שיכול לשלול מאיתנו משהו, לעכב אותנו או שולט במשהו שאנחנו רוצים. אלה אדונים שלנו כתוצאה מנסיבות. לא הבוס הוא האדון שלי, כי הוא מכורח הנסיבות. כי מה שאני באמת רוצה, הוא עוד כסף, יציבות בעבודה או תשומת לב ועוד. אלה הדברים שההנחות המוקדמות שלי שהגדירו כטובות ובידי הבוס שלי, היכולת לעכב מה שאני רוצה, לתת לי עוד כסף, תשומת לב, או לפטר אותי. יש בוסים שראויים לכבוד בשל התנהגותם ומידותיהם הטובות, אבל זה לא רלוונטי לנקודות ההנחה שלנו.
זה אומר, שהחירות, היא לא בהשגת דברים חיצוניים שמישהו יכול לעכב אותנו או לעצור אותנו מלהשיג. לא עושר, לא משרה ולא כבוד מהזולת.
אני אוהב את הדוגמאות שהוא נותן לגבי מה כן, לא רק מה לא. לדוגמא, מה מאפשר לאדם לא להיות כבול בכתיבתו? הידיעה כיצד לכתוב. ובנגינה? הידיעה כיצד לנגן. כך גם בחיים. הידיעה כיצד לחיות משחררת מעיכובים.
אם מישהו חושק במשהו שיש למישהו אחר, הוא מעוכב מלהשיג את רצונו ומתוסכל מכך.
יש דברים שהם רק ברשותינו ויש כאלה שהם ברשות אחרים. או ברשות אף אחד.
אין אדם שהחירות ממוות היא ברשותו. זה לא תלוי בנו… אני מתכוון ליכולת לא למות. כך גם בריאות. יש לנו השפעה עד גבול מסוים. אז אין לנו שליטה מלאה על הבריאות ועל הגוף שלנו. כך גם רכושינו ומוניטין ומשפחתינו.
הדחף שלנו כן בשליטתנו. מה שאנחנו רוצים או לא רוצים. אף אחד לא יכול להכריח אותנו לרצות משהו. או לעכב אותנו מלרצות משהו.
אם תשאלו לגבי הבריאות למשל, האם אין לי שליטה על הבריאות שלי? אפיקטטוס מפשט את זה לשם הדוגמא. האם היד שלי, היא לא שלי? היא כן חלק מגופי, אבל היא חומר ובשל כך, היא ניתנת לעיכוב ושליטה ע"י החזק ממנה. לרוב היא בשליטת הרוח שלנו שהיא חזקה מהחומר של גופנו בביצוע רצונינו. אבל לא רק. גם גורם חיצוני יכול להשפיע.
מי שגם מסתכל על גופו כמה שאינו בשליטתו ואינו מכוון את תשוקתו כלפי הגוף, הפחד מפגיעה חיצונית פוחת. אני יודע שמישהו יכול לעכב אותי אני לא מיוסר מזה שאחר יכול לפגוע בגופי. כי מהות הטוב בעיני, הוא מה שאי אפשר לשלוט לי עליו. רוחי, התבונה שלי. יכולת הבחירה שלי. השיפוט שלי. את זה אי אפשר לקחת ממני. אפיקטטוס מגדיל לשאול, "מי יכול לקחת ממך ומי יכול לעכב אותך, יותר משהוא יכול לעכב את אלוהים? " אנחנו לומדים פילוסופיה אומר אפיקטטוס, כדי ללמוד להשתחרר מהדברים שלא בשליטתנו ולאמן את הדברים שיש לנו בהם בחירה ואיש לא יכול לקחת מאיתנו. זו נקודה חשובה. כי חשוב לא רק לשים לב למה לא בשליטתי, אלא גם לאמן את היכולת שלנו לקבלת החלטות נכונות. על פי מתינות, אומץ, צדק, שהם ביטוי של חוכמה מעשית. כך נהיה חופשיים מפחד, מכעס ומצער. הפחד הוא מהצפוי להתרחש שאנחנו חושבים שלא טוב אם יתרחש ואם יתממש אז נחווה צער וכעס. אפיקטטוס שואל: למה עוד תשתוקק? לדברים התלויים ברצון החופשי, שהם טובים וברי השגה. הרי יש לנו כוח רצון הרמוני ושקט. הוא אומר.
המצודה הפנימית שלנו נהרסת בשל דעות; אם לא נגרש את הרודנים שבתוכנו שגורמים לנו להשתעבד. הרודנים הם הדעות המוטעות שלנו לגבי מה נכון וטוב.
אין צורך לדחות כסף, הנאות, מוניטין או משפחה וחברים יקרים לנו. הם לא רעים או טובים בפני עצמם. הרודנים במצודה הם הדעה שלנו על הדברים הללו. שהם בשליטתנו. אם נרכוש דעה נכונה על כל אחד מהדברים הללו, לא נסבול.
אחד הפתרונות שמציע אפיקטטוס לדיעות המוקדמות, זה "למסור את הדחפים לרצון האל" כלשונו. מי שמאמין יכול לראות בזה אל, מי שלא, יכול לראות בזה גורל. שאם הטבע החליט שאהיה חולה עכשיו, אז גם אני רוצה בזה. אם הגורל ירצה שאהיה עשיר, אז גם אני אבחר בזה. אבל אם ירצה הפוך גם ארצה בזה. זו השלמה נוסחת שלווה.
אפיקטטוס אומר, שיש כאלה שאומרים, יש שודדים בדרך, אצטרף לנסיעה עם עוד אנשים. אבל מה אם אותם אנשים ישדדו אותי גם? אז אהיה ידידו של הקיסר. אבל מה המחיר של זה? או האם אז אף אחד בהכרח לא יפגע בי? זה לא אפשרי. האם בכלל אני יכול לסבול להיות חבר של הקיסר? מה אם יחליט שלא רוצה בטובתי יותר? אז אי אפשר למצוא חבר טוב לדרך? שיהיה נאמן וחזק וישמור עלי. אבל מה אם יתהפך החבר? הביטחון היחיד שיש לי הוא להיות חברו של האל אומר אפיקטטוס. מה שרוצה הגורל, לרצות בו גם. בין היתר זה אומר להתבונן איך הטבע פועל ומה רוצה הגורל. להבין שהטבע נתן לי רק את יכולת השיפוט שלי לשליטתי. במה אני בוחר וממה אני נמנע.
זה מזכיר לי סיפור ששמעתי מפי אלן ווטס הפילוסוף הבריטי. אורח נוסף שיש לנו היום. הוא מספר על החקלאי הסיני שהיה לו סוס אחד. יום אחד ברח הסוס, כל אנשי הכפר אמרו לו "איזה נורא שברח הסוס" אבל החקלאי אמר, "לא יודע, נראה… ". אבל אז הסוס שלו חזר עם עוד שני סוסים. השכנים אמרו לו "איזה מזל גדול". החקלאי הסיני ענה "לא יודע, אולי, נראה…". הבן של החקלאי ניסה לאלף את אחד מהסוסים ונפל ונפצע קשה. באו השכנים ואמרו "איזה מזל רע", החקלאי ענה, "לא יודע, אולי, נראה…". אז באו אנשי הצבא לגייס צעירים למלחמה, אבל הבן של החקלאי היה פצוע ולא גייסו אותו. באו השכנים ואמרו "איזה מזל גדול יש לך". החקלאי ענה כפי שאתם בוודאי מבינים כבר "לא יודע, אולי, נראה…". הסיפור הזה יכול להמשיך. אני גם מאמין שאפיקטטוס היה חותם על המוסר השכל, שאין טוב או רע במציאות עצמה. אבל האדפטציה שאני רוצה לעשות לסיפור הזה, היא בהקשר של מה שאמר אפיקטטוס לרצות במה שבחר לנו הגורל. גם אם הלך הסוס וגם אם נפצע הבן.
יש להחזיק בדברים שלא בשליטתי, בהתאם לתנאים בהם ניתנו. אם ניתן לי רכוש שיכול להינזק, לקבל את התנאי הזה. אם ניתן לי אהוב או אהובה, לקבל את התנאי שהם נתונים לפגעי הגורל עד לכדי כך שילקחו ממני או יבחרו ללכת ממני.
הגורל נתן לי את עצמי, את האפשרות לבחור בטוב, נתן חברים ואהבה, נתן חושים ושכל נתן לי, אבל אחד התנאים הוא שהוא נתן לי גם חיי בן תמותה. נתן לי אפשרות להשתתף בדברים היפים שיצר ואני מתלונן? אם נתן ובחר גם לקחת אני צריך להודות על שנתן בכלל. לא לבכות שאני עדיין רוצה להישאר במסיבת טבע שלו.
צריך לדעת שובע.
זה כואב, אבל גם אשתי וילדי ניתנו לי ומי שנתן יכול לקחת. אלה התנאים שעל פיהם ניתנו לי. "טהר את דעותיך; היזהר שלא ידבק בך משהו שאינו שלך, שלא יגדל איתך יחד, כדי שלא יגרום לך צער בעת שיקרע ממך. ובשעה שאתה מתאמן יום יום כדרכך שם (הכוונה בגימנסיון-או חדר כושר של ימינו), אל תאמר שהנך עוסק בפילוסופיה, (כמה יומרני הביטוי הזה!) אומר אפיקטטוס בסוגריים. אלא אמור שהנך עמל לשחרורך מעבדות, כי הרי זאת היא החירות האמיתית". דהיינו הוא אומר כמו שמתאמנים בחדר כושר, כך יש להתאמן יום יום בשחרור מעבדות.
אבל יש דברים שאפיקטטוס בעצמו אומר שהם נסלחים. "אומנם קורה שאדם אנוס ע"י אהבה עזה להתנהג בדרך המנוגדת לטעמו הטוב, אם כי באותה שעה ממש הוא רואה דרך טובה יותר, אלא שחסר אונים הוא ללכת בה- במקרה זה אנו נוטים לראותו ראוי יותר לסליחה, מאחר שהוא אסור בכבלי איזה כוח עז, כביכול כוח אלוהי".
לסיום נסכם. בין חורין הוא מי שאינו מעוכב ומשיג כל מה שהוא משתוקק לו. אבל יש ללמוד להשתחרר מהדברים שלא בשליטתנו ולאמן את הדברים שיש לנו בהם בחירה ואיש לא יכול לקחת מאיתנו. לבחון את נקודות ההנחה שלנו על דברים במציאות. הן לא תמיד עוזרות לנו. לא כל דבר שאנחנו רוצים, הוא באמת טוב. דברים ניתנו לו בתנאי. תקבלו את התנאי. ואחזור על דברי הפילוסופים המעולים מלהקת רדיוהד -
Just 'cause you feel it
Doesn't mean it's there
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments