top of page

פרק 66 מונגש בטקסט - הטייס הסטואי




שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה סטואית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.


היום בחרתי להביא את סיפורו של סגן אדמירל סטוקדייל ששירת בתפקיד פעיל בחיל הים האמריקאי במשך 37 שנים, רוב השנים הללו כטייס קרב על גבי נושאות מטוסים.

הוא הופל בסבב הלחימה השלישי שלו מעל צפון וייטנאם, הוא היה שבוי המלחמה הימי הבכיר ביותר בהאנוי במשך שבע וחצי שנים - הוא עונה 15 פעמים, הושם בבידוד במשך יותר מארבע שנים והיה כבול ברגליים במשך שנתיים.

כאשר נכות פיזית מפציעות הקרב הביאו לפרישתו הצבאית של סטוקדייל, הייתה לו הזכות בלהיות הקצין המעוטרים ביותר בהיסטוריה של הצי האמריקני. הוא זכה ב-26 עיטורי קרב ביניהם העיטורים הגבוהים ביותר שניתנו בארה"ב.

כאזרח, סטוקדייל היה נשיא קולג', מרצה במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד, ועמית מחקר בכיר במכון הובר בסטנפורד במשך 15 שנים. כתביו כולם נסובים סביב הנושא המרכזי של איך האדם יכול להתעלות כדי להתגבר מול מצוקה.

מלבד מאמרים רבים, הוא כתב את הספר, In Love and War, עם אשתו, סיביל. NBC הפיקה גרסה מומחזת של הספר זה שהופיעה ב-1987, בכיכובם של ג'יימס ווד וג'יין אלכסנדר. אדמירל סטוקדייל כתב גם שני ספרי חיבורים: "חוויה בווייטנאם: עשר שנים של רפלקציה" (הוצאת הובר, 1984), ו"מחשבותיו של טייס קרב פילוסופי" (הוצאת הובר, 1995). שני האחרונים זכו בפרסים.

עם פרישתו מהצי ב-1979, הקים מזכיר הצי האמריקאי את פרס סגן אדמירל ג'יימס סטוקדייל למנהיגות מעוררת השראה, המוענק מדי שנה לשני קצינים פיקודיים, אחד בצי האטלנטי ואחד בצי האוקיינוס השקט. בשנת 1989, מונמות' קולג' שבמדינת מולדתו, אילינוי, שממנה נכנס לאקדמיה הימית, קרא לאיגוד הסטודנטים שלה "מרכז סטוקדייל". הוא עמית כבוד באגודת טייסי הניסוי. בשנת 1993 הוא הוכנס להיכל התהילה של Carrier Aviation, ובשנת 1995 הוא הונצח בהיכל התהילה של התעופה במוזיאון הלאומי לתעופה בפנסקולה, פלורידה.

סטוקדייל גם היה מועמד לסגנות נשיא המדינה בארה"ב, אבל שם הוא לא נחל הצלחה.

במאמר שפרסם סטוקדייל הנושא את הכותרת "אדון לגורלי: פילוסוף סטואי בכלא האנוי", מספר סטוקדייל, שהוא החל בגיל 38 ללמוד פילוסופיה כשהוא טייס של הצי האמריקאי באוניברסיטת סטנפורד. הוא כבר היה 20 שנה טייס שבקושי יצא מתא הטייס.

ב-1962 הוא כבר היה בשנתו השניה ללימודי יחב"ל במטרה לעבוד בפנטגון. הוא מספר שליבו לא היה נתון ליחב"ל. כשבוקר אחד הוא מצא את עצמו ליד הפקולטה לפילוסופיה. שם במקרה החל לשוחח עם הפרופסור בקורס על בעיית הטוב והרע. 15 דק' לתוך השיחה החליט סטוקדייל לעבור ללמוד פילוסופיה. סטוקדיל מספר שמאחר והוא עבר באמצע השנה, הוא השלים את הלימודים באופן פרטי יחד עם הפרופסור ולמד פילוסופיה עתיקה ומודרנית כאחד. עד שיום אחד המרצה נתן לו עותק של "המדריך" של אפיקטטוס ואמר "אני חושב שזה יעניין אותך".


סטוקדייל מספר מה הרשים אותו במיוחד באפיקטטוס. ראשית, המילה Enchiridion ביוונית עתיקה, פירושה "מוכן בהישג יד". במילים אחרות, ובשמו העברי "המדריך". הרשים את סטוקדייל ש אפיקטטוס, היה איש מאוד יוצא דופן בעל אינטליגנציה ורגישות, שלקט חוכמה ולא מרירות מחשיפתו המוקדמת ממקור ראשון לאכזריות קיצונית, ניצול לרעה של כוח והתמסרות להוללות.


הנקודות שבחר להדגיש סטוקדייל, הן שאפיקטטוס נולד כעבד בסביבות שנת 50 לספירה. בהיותו צעיר רציני, אפיקטטוס נמשך להרצאות הציבוריות של המורים הסטואים שהיו אז הפילוסופים הבולטים ברומא. אפיקטטוס הפך בסופו של דבר לתלמידו של הסטואי הטוב ביותר באימפריה, מוסוניוס רופוס. לאחר עשר שנות לימוד או יותר, הוא השיג מעמד של פילוסוף בראות עיניו. עם זה הגיע החופש האמיתי. ביצירותיו, חופש הפרט זוכה לשבחים בערך פי שבעה מאשר בברית החדשה אומר סטוקדייל. הרשים אותו שהסטואים קבעו שכל בני האדם שווים בעיני האל: זכר ונקבה, שחור ולבן, עבד וחופשי.

אפיקטטוס מדבר כמו אדם מודרני, משתמש בדיבור ישיר, לא ביוונית הספרותית הגבוהה שאנו רגילים אליה אצל פילוסופים מאותה עת. "המדריך" נכתב למעשה לא על ידי אפיקטטוס, שהיה מעל הכל מורה נחוש ואיש צנוע שלעולם לא היה מקדיש את הזמן לתמלל את הרצאותיו שלו, אלא על ידי אחד מתלמידיו הקפדניים והנחושים ביותר, אריאן, שבהסכמת אפיקטטוס, כתב את דבריו מילה במילה. אריאן כרך את ההרצאות לספרים; בשנתיים שבהן היה רשום בבית הספר של אפיקטטוס, הוא מילא שמונה ספרים. אריאן הרכיב את "המדריך" כתמצית מודגשת "לאדם העסוק". סטוקדייל מספר שבבוקר האחרון, המרצה שלו אמר לו, "כאיש צבא, אני חושב שיהיה לך עניין מיוחד בזה. פרידריך הגדול מלך פרוסיה, מעולם לא יצא לקרב בלי עותק של 'המדריך' בתיקו."


סטוקדייל מספר במאמר שלו, שהסטואיות היא פילוסופיה אצילית שהוכחה כמעשית יותר ממה שציניקן מודרני היה מצפה. נקודת המבט הסטואית אינה מובנת לעתים קרובות כי הקורא המזדמן מפספס את הנקודה - שכל הדיבורים מתייחסים ל"חיים הפנימיים" זאת אומרת שהיא ממוקדת בשיפור העצמי. בשיפור האופי. סטואים מזלזלים בנזק פיזי, אבל זה לא מתוך התרברבות או התגרות בגורל.

הם מדברים על זה בהשוואה לייסורים ההרסניים של בושה שהם דמיינו שאנשים טובים מייצרים כאשר הם ידעו בליבם שהם כשלו במילוי חובתם מול חבריהם או אל מול אלוהים. סטוקדייל טוען שעל אף שהיו עובדי אלילים, לסטואים הייתה דת טבעית מונותיאיסטית והם תרמו רבות למחשבה הנוצרית. אבהות האל ואחוות האדם היו מושגים סטואיים לפני הנצרות. למעשה, כריסיפוס, אחד מהתיאורטיקנים המוקדמים של הסטואים, עשה את האנלוגיה בין מה שאפשר לכנות "נשמת היקום" לנשימה של אדם (פנאומה, ביוונית). פאולוס הקדוש, יהודי מתיוון שגדל בטרסוס, עיירה סטואית באסיה הקטנה, השתמש תמיד ב-pneuma (או נשימה ביוונית) כשרצה לומר לנשמה.

סטוקדייל אומר שהדרישה הסטואית למחשבה ממושמעת זכתה להצלחה מטבע הדברים רק אצל מיעוט קטן, אבל המעטים הללו היו הדמויות החזקות ביותר של אותה תקופה. בתיאוריה, תפיסה של פרפקציוניזם חסר רחמים, הסטואיות יצרה למעשה אנשים בעלי אומץ, קדושה ורצון טוב. סטוקדייל מציין שלוש דוגמאות: קאטו, הקיסר מרקוס אורליוס ואפיקטטוס. קאטו היה הרומי הגדול שהעמיד את עצמו מול יוליוס קיסר. הוא היה ללא ספק הגיבור של ג'ורג' וושינגטון אבי האומה האמריקאית; חוקרים מצאו אמירות של קאטו בנאומים של וושינגטון - ללא ציטוט. הקיסר מרקוס אורליוס לקח את האימפריה הרומית לפסגת כוחה והשפעתה. אפיקטטוס, המורה הגדול, מילא את חלקו בשינוי מנהיגות רומא מהשפל שהגיע תחת נירון לעוצמה והגינות שידעה תחת מרקוס אורליוס כך מתאר סטוקדייל.


אפיקטטוס משך של אריסטוקרטים צעירים שנועדו לקריירה בתחום הכלכלה, האמנויות והשירות הציבורי. המשפחות הטובות ביותר שלחו אליו את בניהם באמצע שנות ה-20 לחייהם כדי שילמדו ממה מורכבים החיים הטובים, כדי שלא ישגו ברעיון שנכון להפוך לנערי שעשועים, וללמד אותם שתפקידם לשרת את הקהילה שלהם.

אפיקטטוס הסביר שתוכנית הלימודים שלו לא עוסקת ב "הכנסה, או שלום או מלחמה, אלא על אושר ואומללות, הצלחה וכישלון, עבדות וחירות". המודל שלו לתלמיד בוגר הלימודים, לא היה אדם "המסוגל לדבר באופן שוטף על עקרונות פילוסופיים כפטפטן סרק (שזו עקיצה לאקדמיים), אלא על דברים שיעזרו לך להתמודד אם הילד שלך ימות, או אחיך ימות, או אם אתה חייב למות או להיות מעונה... תן לאחרים לעסוק בתביעות משפטיות, לאחרים ללמוד בעיות, כאן אתה מתאמן איך למות, איך להיות מרותק, איך להיות מודח, איך להיות בגלות. "אדם אחראי על השיפוט שלו, אפילו בחלומות, ב שכרות, ובשגעון נוגה". כל אחד אחראי על הטוב שלו ועל הרוע שלו, על מזלו הטוב, ועל מזלו הרע, על האושר שלו ועל האומללות שלו. לא יעלה על הדעת שטעות של אדם אחד עלולה לגרום לסבל של אחר; סבל, כמו כל דבר אחר בסטואיות, היה כולו חרטה פנימית על ההרס של עצמך. כאמור, אלא הדברים שאומר סטוקדייל שמשכו אותו באפיקטטוס.

אפיקטטוס אמר לתלמידיו שלא יכול להיות דבר כזה להיות "קורבן" של אחר. אתה יכול להיות רק "קורבן" של עצמך. הכל קשור לאופן שבו אתה מאמן את המוח שלך. מי האדון שלך? "מי שיש לו סמכות על כל אחד מהדברים שעליהם שמת לבבך... מה התוצאה שאליה מכוונות כל הסגולות? שלווה. ...הראה לי אדם שלמרות שחולה הוא שמח, שלמרות שהוא בסכנה הוא מאושר, שלמרות שהוא בכלא הוא מאושר, ואני אראה לך סטואי".


מפקד טייסת הקרב


סטוקדייל מספר שכאשר קיבל את התואר, אשתו והוא ארזו את ארבעת בניהם ואת חפצי המשפחה ויצאו לדרום קליפורניה. הבית החדש שלהם היה אמור להיות בקורונדו. הוא היה אמור לקחת את הפיקוד על טייסת קרב 51, הטסת F-8 Crusaders העל-קוליים, ביבשה ובים על גבי נושאות מטוסים. בדיוק שלוש שנים אחרי שיצאו את ביתם, הוא הופל ונלכד.




סטוקדייל מספר שבשלושת השנים טרם הפלתו הוא לא היה תולעת ספרים. רוב הזמן הוא היה עסוק. הוא יצא ל 3 סבבים של 7 חודשים כל אחד על גבי נושאת מטוסים בתפקיד פיקודי. סטוקדייל הטיל את הפצצות הראשונות של המלחמה בצפון וייטנאם וטס יותר מ-100 משימות בלהק שלו.

סטוקדייל אומר שנהיה לאדם שונה וטוב יותר בגלל הרקע שלו בפילוסופיה, ובמיוחד היכרותו עם אפיקטטוס. הוא היה במסלול אחר - שונה בנוף הארגוני. הוא הפך לאדם מנותק - לא מרוחק אבל מנותק במובן של יכולת להסתגל בלי שמץ של היסוס כשמה שהתאמנו עליו כבר לא תאם את הנסיבות החיצוניות. הוא צליח לשים צעירים על פני ותיקים ללא כל קושי כאשר האינסטינקטים שלהם בזמן המלחמה היו אמינים יותר. הגישה החדשה הזו, הגמישות המובנית החדשה הזו שרכש, השתלמו לו מאוד מאוחר יותר בשבי.


סטוקדייל אומר שהסטואים היו הלוחמים האולטימטיביים. הסטואים הרומאים טבעו את הנוסחה, Vivere Militare!-החיים הם להיות חייל. אפיקטטוס אמר בשיחות:

"אתה לא יודע שהחיים הם שירות של חייל? אחד חייב לעמוד על המשמר, אחר לצאת לסייר, אחר לכבוש את השטח. אם אתה מזניח את האחריות שלך כאשר מוטל עליך איזו פקודה ישירה, אתה לא מבין לאיזה מצב אומלל אתה מביא את הצבא עד כדי כך שאתה משקר?" סטוקדייל מצטט גם מהמדריך:

"זכור, אתה שחקן בדרמה שאת אופיו קובע המחזאי - אם רצונו שיהיה קצר, אז כך יהיה; ואם ארוך, ארוך יהיה. אם ירצה שתשחק קבצן, או נכה, או שליט, זאת עליך לעשות - לשחק כיאות את התפקיד שניתן לך. בחירתו של התפקיד נתונה בידיו של אחר. "


להיות אסיר


ב 9 בספטמבר 1965, סטוקדייל טס לתוך מלכודת של להק מטוסים בגובה צמרות העצים. הוא לפתע לא הצליח לנווט את מטוס ה A-4 הקטן שלו כי הוא עלה באש ומערכת השליטה שלו הושבתה.

לאחר נטישת המטוס, היה לו בערך 30 שניות של חופש לפני שצנח לתוך רחוב ראשי של כפר קטן. בשניות החופש האחרונות שלו, הוא לחש לעצמו "5 שנים לפחות אבלה שם אני עוזב את העולם הטכנולוגי ונכנס לעולמו של אפיקטטוס" .


המשמעות המילולית של Enchiridion היא "מוכן בהישג יד". בעברית תורגם כ "המדריך" מספר סטוקדייל כשהוא נפלט מהמטוס ההוא, היה מובן לו שסטואי תמיד שומר תיקיות נפרדות במוחו עבור הדברים האלה ש"תלויים בו" ותיקייה לדברים "שלא תלויים בו". דרך נוספת לומר זאת היא שאותם דברים שהם "בכוחו" ואותם דברים שהם "שמעבר לכוחו". תלוי בי, בכוחי, ברצוני, הדעות שלי, המטרות שלי, הסלידה שלי, הצער שלי, השמחה שלי, הגישה שלי לגבי המתרחש, טובתי והרע שאני עושה.

כדי להסביר מדוע "הטוב והרע" שאתה עושה נמצאים ברשימה ההיא, מצטט סטוקדייל את "ארכיפלג גולאג" של אלכסנדר סולז'ניצין: "בהדרגה התגלה לי שהקו המפריד בין טוב ורע עובר לא בין מדינות ולא בין מעמדות ולא בין מפלגות פוליטיות, אבל ממש דרך כל לב אנושי."

הרבה לפני שקרא את סולז'ניצין מספר סטוקדייל, הוא למד שטוב ורע הם לא מופשטים- הטוב והרע היחידים שנחשבים הם בלב של כל אדם. אבל הבנה גדולה יותר היא של השבריריות של האדם; שאפשר לצמצם אדם כמו את סטוקדייל מהנהגה של מעל ל-100 טייסים ו-1,000 איש סה"כ, לאדם תחת עינויים, קשור בחבלים תוך דקות ספורות. זו דוגמה לכך שאין לך שליטה על המעמד שלך בחיים.



המשימה בכלא


סטוקדייל מספר שהוא לקח את מחשבות הללו לכלא; הוא זכר גם הרבה הערות שמעצבות את הגישה של האדם. אפיקטטוס הסביר איך לשמור על הגישה שלך: "אדונו של אדם הוא זה שמסוגל להעניק או להסיר את כל מה שאותו אדם מחפש או מתנער ממנו. מי אשר יהיה חופשי, לא ירצה דבר, שלא ידחה דבר, מה שתלוי באחרים אחרת הוא חייב להיות עבד בהכרח." וזו המחשה למה לעולם לא נכון להתחנן: "כי עדיף למות מרעב, פטור מפחד ואשמה, מאשר לחיות בעושר ובבלבול". בקשת נדבות מעוררת דרישה לתמורה, עסקאות, הסכמים, פעולות תגמול - הבורות - שבכלא.

אם אתם רוצים להגן על עצמכם מ"פחד ואשמה" - מה שהורס לטווח ארוך באמת את הרצון - עליכם להיפטר מכל האינסטינקטים שלכם להתפשר עם אנשים ולהגיע לעמק השווה. את או אתה צריכים ללמוד לעמוד מרוחקים, לעולם לא לתת פתחים לעסקאות, לעולם לא להשתוות ליריבים שלכם.

את כל זה, בשלוש השנים הקודמות, אגר סטוקדייל במוחו ללא כל ידיעה שיזדקק לזה בעתיד. אז שצנח ממטוס ה-A-4 שלו, נשברה רגלו קשה מאוד כך שהוא ידע שיסחב את הפציעה לכל החיים. הוא צדק. מאוחר יותר, אמירה נוספת של אפיקטטוס שזכר באה לעזרתו: "המחלה היא מכשול לגוף אך לא לאופי המוסרי, אלא אם כן תרצה בכך. הצליעה היא מכשול לרגליים, אך לא לאופי המוסרי. אמור כך בנוגע לכל אחת מן הרעות שקורות אותך. שהרי תמצא כי כל רעה מהווה מכשול לדבר מסוים אחר, אך לא לך עצמך.".

סטוקדייל כותב: בכלא הפכתי לאדם עם שליחות. כדי להסביר זאת, הרשו לי לפרוק מטען רגשי קטן שהיה חלק מהמורשת של הדור הצבאי שלי ב-1965.

לאחר מלחמת קוריאה, קצת יותר מ-10 שנים לפני שסטוקדייל נפל בשבי, היו חקירות של ממשלת ארה"ב על התנהגותם של כמה שבויי מלחמה אמריקאים בצפון קוריאה ובסין. החקירות נסבו סביב מקרים שהיו במחנות השבויים לאמריקאים, זה היה אדם לאדם זאב. כל אחד לעצמו. מאז אותם ימים, סטוקדייל למד להכיר קצינים שהיו שבויי מלחמה שם. היו מקרים של חיילים צעירים שהיו מבולבלים מהזמנים, מפחדים מהמוות, מצויים במזג אוויר קר, התייחסו זה לזה כמו כלבים שנלחמים על שאריות, זרקו זה את זה בשלג כדי למות, ואף אחד לא עשה דבר בנידון.

לאחר אירועי השבי בצפון קוריאה, הנשיא אייזנהאואר הוציא קוד ההתנהגות ללוחם האמריקאי. זה נכתב בנוסח של התחייבות אישית. סעיף 4:

"אם אהיה שבוי מלחמה, אשמור אמון לחבריי השבויים. לא אמסור מידע או אקח חלק בכל פעולה שעלולה להזיק לחבריי. אם אני בכיר, אני אקח פיקוד. אם לא, אציית לפקודות החוקיות של מי שמונו עלי ואגבה אותן בכל דרך."

ובמילים אחרות, לאחר שחתם אייזנהאואר על המסמך הזה, שבויי מלחמה אמריקאים לא יצאו משרשרת הפיקוד; המלחמה נמשכת מאחורי סורג ובריח.

כקצין בכיר סטוקדייל ידע שהצפון וייטנאמים כבר החזיקו כ-25 אסירים, כנראה בהאנוי, ומכיוון שהיה מפקד הכנף היחיד ששרד את הפלת מטוסו, הוא ידע שיהיה הבכיר בשבויים, המפקד שלהם - וישאר כך, סביר מאוד, לאורך כל המלחמה. הוא הרגיש בטוח שיחזיק מעמד לפחות עוד חמש שנים. אבל הוא מתחיל כנכה.


סטוקדייל מספר שהתברר לו שאפיקטטוס צדק. בסך הכל, זה היה רק עיכוב זמני מדברים שהיו חשובים לו, ולהיות מלוהק לתפקיד הראשי עצמאי של מושבה גולה אמריקאית שנועדה להישאר אוטונומית, ללא תקשורת עם הבית בוושינגטון, במשך שנים על גבי שנים, זה היה מאוד חשוב בשבילו. הוא היה נחוש "לשחק היטב את התפקיד שניתן לו".


כל השבויים היו בהתחלה שבריריים. כל אחד מהם, שמע את הצעקות של שבויים אחרים, כולם נאלצו להיכבל בתנוחת עינוי. זה היה הלם אמיתי למערכות של השבויים - וכמו בכל הזעזועים, ההשפעה של העינוי על האני הפנימי שלהם הייתה הרבה יותר מרשימה ומתמשכת וחשובה מאשר על הגפיים והגו. אלו היו עינויים שבהם ניסו להוציא הודאות באשמת האמריקאים לתוך מכשירי הקלטה, ואז הכניסו את השבויים לשישה או שמונה שבועות של בידוד מוחלט. כדי לחשוב על הפשעים שלהם. סטוקדייל מתאר ששם למד את המשפעות של להיות סטואי. הוא היה עם כתף שבורה, עצם בגב שבורה ורגל שנשברה פעמיים אבל זה לא היה משמעותי כמו מה שאפיקטטוס אמר: "אין נזק גדול מלהשמיד את האיש האמין שבך, המכבד את עצמו, המתנהג כראוי.". דהיינו הכאב הפיזי אינו משמעותי כמו הכאב שלפגוע בדמות של האדם הראוי.


אגודת אסירים


האסירים ארגנו קהילה חשאית באמצעות נקישות קוד על הקיר - הם יצרו חברה עם חוקים, מסורות, מנהגים, אפילו גיבורים משלהם:

הם בחרו לסרב לדברים שיכלו לסרב להם. הם בחרו לשמור על הכבוד העצמי וכך קיבלו את ההרגשה שהם נלחמים חזרה למרות עינויים.

סטוקדייל מסביר שהם הביאו על עצמם עוד עינויים, הם הורו אחד לשני לא לציית לדרישות מסוימות.

הם היו במצב שהם לא היו בו בעבר. אבל זכותם היתה לשמור על כבודם העצמי. הם רצו ליצור את התחושה שהם נלחמים חזרה.

הם לא יכלו לסרב לכל הוראה משפילה שנתנו להם, אבל הם מצאו דברים שהם כולם יכלו לסרב להם, עד לעינוי הבא. מטרה נוספת של הסירוב, הייתה התחושה של שמירה על פקודות המפקדים מבין השבויים. הסדר הצבאי. הטייסים הממושמעים פשוט קיבלו ממפקדיהם רשימה של דברים לסרב להם.

זה היה הצעד הראשון בו הם לקחו חזרה את מה ששלהם בזכות.

סטוקדייל מצטט את אפיקטטוס ואומר: "השופט עלול לעשות לך דברים שנחשבים לנוראיים; אבל איך הוא יכול לעצור אותך מלקבל את הענישה איתה הוא איים עליך." יש לך זכות לגרום להם לפגוע בך, והם לא אוהבים לעשות זאת.

סטוקדייל מספר שקצין ממפקדי הכלא אמר לאחד השבויים, כאשר שוחרר, "אתם האמריקאיים לא כמו הצרפתים, יכולנו לבנות עליהם שיהיו הגיוניים".

סטוקדייל חשב הרבה מה הפקודות שלו צריכות להיות ליתר השבויים שהיו תחת פיקודו. ראשית, פקודות שהם יוכלו לעמוד בהם. לא הפקודות הטיפוסיות שציפו מהם לחזור עליהם בכל פעם שעונו, לחזור על "השם, דרגה, מספר אישי". לחזרה הזאת לא היה כל סיכוי לעזור בעמידה מול העינויים. התפיסה שהנחתה אותו, היתה שהם אלה שמעונים והם גם השליטים, הם האדונים לגורלם. הוא הורה לחייליו להתעלם מהפקודות החלולות שרק גרמו להם לרגשות אשם. הוא המציא להם ראשי תיבות של הוראות שנוח לזכור. שבסך הכללי, ההוראות אמרו: לא להשתחוות בפומבי, לא לאפשר שיקליטו אותך בסיסמאות שהם רוצים, לא להודות בשום עבירה ופשע. מעל לכל, ההוראה היתה לא להסכים לתמורה עבור כניעה כלשהי אלא תמיד לנהל את המו"מ עבור כולם. אם לא כולם נהנים, אז גם אני לא.

חיי הכלא הפכו לתערובת מטורפת של משטר ישן ומשטר חדש. הישן היה שגרת הכלא הפוליטית בעיקר עבור מתנגדים ואויבים מקומיים של המדינה. הוא תוכנן ומנוהל על ידי קומוניסטים לכאורה ישנים מ- הו צ'י מין. הוא נסוב סביב רעיון ה"כפרה על חטאים" על "פשעים" של התנהגות אנטי-חברתית. היו גם אסירים אמריקאים, והיו פושעי רחוב ואויבים פוליטיים פנימיים של המדינה וכולם היו באותו כלא.

סטוקדייל מתאר שמחנה השבויים לא היה כמו בסרטים. הכלא הקומוניסטי היה גם סוג של מחלקה פסיכיאטרית, סוג של חינוך מחדש. השיטה הצפון ויאטנמית היתה לגרום לכל האסירים להפגין בושה ע"י השתחוות לסוהרים, להוריד ראש, לא להסתכל לשמיים, חקירות תכופות כדי לוודא שהגישה של האסיר נכונה. אם לא, עינויים עד הודאה באשמה וכפירה.

המשטר החדש לעומת זאת, היה רק לאמריקאים. עתיר תעמולה. הסוהרים היו קצינים צעירים, בירוקרטיים דוברי אנגלית. היתה להם מכסה לעמוד בה. מכסה שהוכתבה ע"י הממשל הצפון ויאטנמי. הם השתמשו באסירים לצלם סרטי תעמולה כנגד האמריקאים.

צילומי התעמולה והראיונות החלו לחזור כנגד הצפון ויאטנמים כמו בומרנג. כי הטייסים האמריקאים היו מלומדים וחכמים, תיבלו את הטקסט שהוכתב להם במשפטים בעלי משמעות כפולה, הם ביצעו כל מיני מחוות מצחיקות או מגונות עבור הקהל המערבי, וכל מיני בדיחות כנראה שהסוהרים לא הבינו. סטוקדייל מספר שאחד החברים הכי טובים שלו, עונה כדי לתת שמות של טייסים שהוא הכיר שהיו נגד המלחמה, הוא אמר שהיו רק שניים:

הסגנים בן קייסי, שהיה דמות טלוויזיונית בשנות ה-60 בארה"ב. וקלארק קנט שזהו שמו של סופרמן.

זה הופיע בעמוד הראשון של עיתון בסן דייגו ומישהו שלח עותק לממשלה בהאנוי. כתוצאה מכך, החייל האמריקאי עונה במשך 3 ימים ובודד כשהוא כבול במשך 123 יום.

אז לאחר כמה מבוכות כאלה, הויאטנמים פנו לשם התעמולה שלהם רק לכמה אמריקאים שהם סמכו על כך שלא יביכו אותם. כאלה שהיו מסיבותיהם שלהם, לא בקהילה המגובשת של השבויים האמריקאים. כאלה שאף פעם לא הצטרפו לקוד הנקישות של השבויים. טיפוסים מפוקפקים אומר סטוקדייל.

הרוב היו אסירים ששמרו על כבודם. אבל לא כולם היו הומוגניים בהקשר הזה של הקהילה. הנטיה לחשוב שכל מי ששהה בכלא בהנוי זכה לחוויה זהה שגויה. ההבדל בין סוגי המשטרים של האסירים בא לידי ביטוי בכך שהם הצליחו למתן את השימוש בהם לצורכי תעמולה.

הצפון ויאטנמים פעלו באופן נקמני כנגד הנהגת השבויים. במטרה לפגוע במורל של שאר השבויים, ניסו הסוהרים לפתות את השבויים בתוכנית חנינה. מי שיעתר לצפון ויאטנמים יתחרה על הזכות לשחרור.


המקום האפל

במאי 1967, פלטה מערכת הכריזה: "אלה מכם שיחזרו בהם, באמת ישתפו פעולה, יוכלו לחזור הביתה לפני שהמלחמה תיגמר. המיעוט העקשן שממריד את השאר להתנגד להנהגת המחנה ישלחו למקום אפל במיוחד.".

סטוקדייל הוציא מייד הנחיה לשבויים תחת פיקודו, לסרב לכל הצעה לשחרור מוקדם. הוא לא סיפר על כך כדי להאדיר את שמו כאביר יחיד סגולה. הפקודה שלו זכתה לתהודה של שמחה בקרב מרבית האסירים. כי בכך הוא ביטל את דילמת האסיר, שמישהו אחר יהיה זה שיהנה מהחנינה ולא הם.

מן הסתם, סטוקדייל נשלח אל המקום האפל… הסוהרים בודדו אותו ואת ההנהגה של השבויים, שלחו אותם למעין גלות. הויאטנמים למדו היטב את המנהגים של האמריקאים וידעו היטב מי מסית ומנהיג ומי צייתן. הם בודדו את אלה שסטוקדייל סמך עליהם הכי הרבה. כאלה עם ניסיון עשיר בעינויים ובידוד. הם נכבלו בשלשלאות ברזל ברגלם והושמו בבידוד תחת שמירה כבדה למשך שנתיים. חלקם בודדו ליותר מ 4 שנים.


סטוקדייל כותב ש אפיקטטוס נשא פעם הרצאה והלין על הנטייה הנפוצה של מורים חדשים להמעיט בריאליות של אתגרי הסטואיות לטובת מתן תמונה ורודה לתלמידים כיצד הם יכולים לעמוד בדרישות הקשות של החיים הטובים ללא כאב. אפיקטטוס אמר:

"חדר ההרצאות של הפילוסוף הוא בית חולים; תלמידים לא צריכים לצאת ממנו בהנאה, אלא בכאב." אם חדר ההרצאות של אפיקטטוס היה בית חולים, הכלא של סטוקדייל היה מעבדה - מעבדה להתנהגות אנושית. הוא כותב שבחר לבדוק את ההנחות שלו מול אתגרי החיים האמיתיים התובעניים של המעבדה הזאת. סטוקדייל אומר: "אני לא מדבר על שטיפת מוח; אין דבר כזה. אני מדבר על כך שהסתכלתי מעבר לקצה, וראיתי את תחתית התהום, והבנתי את האמת של היסוד של המחשבה הסטואית: שהדבר שמפיל אדם אינו כאב אלא בושה!"


שבויים שעונו בפעם הראשונה שלהם הרגישו כל כך לא ראויים כאשר השבוי האמריקאי הראשון יצר איתם קשר. אפיקטטוס הכיר היטב את טבע האדם. במעבדת הכלא ההיא כפי שכינה אותה סטוקדייל, הוא מציין שהוא לא מכיר מקרה אחד שבו אדם הצליח למחוק את ייסורי המצפון שלו עם איזו תיאוריה נינוחה, פופ-פסיכולוגית של סיבה ותוצאה. אפיקטטוס מדגיש פעם אחר פעם את העובדה שאדם המטיל את הסיבות למעשיו על צדדים או כוחות חיצוניים, אינו ישר עם עצמו. הוא חייב לחיות עם השיפוט שלו עצמו אם ברצונו להיות ישר עם עצמו. "אבל אם אדם מאיים עלי במוות, הוא מכריח אותי", אומר תלמיד. "לא", אומר אפיקטטוס, "לא מוות, לא גלות, לא עול, ולא דברים כאלה הם הסיבה לעשייתך, או אי-עשייתך, כלום, אלא רק דעותיך והחלטות רצונך."

מהם פירות הפילוסופיה שלך?" מישהו שאל את אפיקטטוס. "שלווה, חוסר פחד וחופש," הוא ענה. אתה יכול לקבל את אלה רק אם אתה כנה ולוקח אחריות על המעשים שלך. אתה חייב להבין את זה. אתה אחראי עליך.


נקודה חשובה מעלה סטוקדייל. כמו שבפרק הקודם "על חברים" ציינתי שאדם צריך להתנהל באופן שקוף וגלוי כי הוא ישר ונוהג במידות טובות כך שאפילו בידי אויבים לא יהיה דבר עלינו. זה מתקשר לכך שאומר סטוקדייל שאלה שעונו ולראשונה פגשו שבוי אמריקאי אחר הרגישו לא ראויים. אבל אדם ששלם במידותיו הטובות ונוהג ביושר, אין לו בושה. לכך מתכוון סטוקדייל שאפיקטטוס ידע את נפש האדם כשאמר "שהדבר שמפיל אדם אינו כאב אלא בושה!".

כמו כן, כשהוא אומר שהוא לא מכיר מקרה אחד שבו אדם הצליח למחוק את ייסורי המצפון שלו עם איזו תיאוריה נינוחה, פופ-פסיכולוגית של סיבה ותוצאה, הוא מתכוון לחקירות פרוידיאניות. הם לא יעזרו בזמן אמת בהתמודדיות אלא מה שאמר שהסיבות למעשיו של אדם הן לא חיצוניות. "לא מוות, לא גלות, לא עול, ולא דברים כאלה הם הסיבה לעשייתך, או אי-עשייתך, כלום, אלא רק דעותיך והחלטות רצונך.".






לסיום, שיר שציטט לסטוקדייל חברו לשבי, מעביר את המסר של הפרק הזה מאוד יפה והתרגום לעברית הוא שלי, אז הוא לא פיוטי כמו באנגלית. זה שיר שפורסם לראשונה ב 1875 והוא של משורר אנגלי בשם וויליאם ארנסט הנלי:

Poem first published A Book of Verses, 1875

by William Ernest Henley

Out of the night that covers me, Black as the pit from pole to pole, I thank whatever gods may be For my unconquerable soul.

In the fell clutch of circumstance I have not winced nor cried aloud. Under the bludgeonings of chance My head is bloody, but unbowed.

Beyond this place of wrath and tears Looms but the Horror of the shade, And yet the menace of the years Finds and shall find me unafraid.

It matters not how strait the gate, How charged with punishments the scroll, I am the master of my fate, I am the captain of my soul.





התרגום הולך כך:

"מתוך הלילה המכסה אותי

חשוך כמו הבור מקצה לקצה

אני מודה לאלים אשר יהיו

לנפשי הבלתי ניתנת לכיבוש

בלחץ הנסיבות

לא התכווצתי או בכיתי בקול

תחת מכות הגורל

הראש שלי עקוב מדם, אך לא מורכן

מעבר למקום הזה של זעם ודמעות

מתנשא אך אימת הצל,

ובכל זאת איום השנים

מוצא וימצא אותי ללא פחד.

זה לא משנה כמה צר השער,

כמה המגילה עתירה בעונשים

אני אדון לגורלי,

אני המפקד של נשמתי



אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.








94 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page