top of page

פרק 64 מונגש בטקסט- תנחומים מאת סנקה והבן היהודי של הקיסר המטורף נירון



שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

הפרק היום הוא מיוחד מאוד. הוא נולד באקראי ממש. התכוונתי לכתוב פרק על נושא אחר לחלוטין.

לשם ההכנה לפרק, חזרתי לקרוא בסנקה. תוך כדי קריאה אני מוצא שמה שקראתי התקשר לי לאירוע מדהים אחר שקרה השבוע. אז הייתי חייב לשנות את נושא הפרק כאילו הגורל הנחה אותי. הפרק בכל מקרה יעסוק באחד מספריו של סנקה. הוא יכיל פילוסופיה ושאלה היסטורית מעניינת. אבל אשלב בו סיפור שריגש אותי מאוד שקרה השבוע ואני מקדיש את הפרק לזכרו של יוסף. התקשרתי השבוע לבנו היקר של יוסף, מאיר כדי לנחמו. כאשר שוחחנו, מאיר הצליח לצמרר אותי במה שסיפר לי.

הסיפור מתחיל לפני כשבועיים. מאיר שלומד אצלי בקורס על פילוסופיה סטואית, התקשר אלי ושאל אם בסדר שאבא שלו יצטרף לשיעור, מאחר והוא מעולם לא נכח בקורס בפילוסופיה. מיד הסכמתי ושמחתי על מפגש עם אדם מיוחד. יוסף אביו של מאיר, היה ניצול שואה. התרשמתי מאוד מיוסף כאיש חזק. כזה שרואים שיש לו דרך בחיים. שי לו עקרונות. יוסף, איש מרשים עסק כל חייו בעבודת כפיים, מעולם לא פרש לגמלאות המשיך לעבוד גם בגילו המופלג בעבודה פיזית.

בקורס שוחחנו על דיכוטומיית השליטה של אפיקטטוס ודיברנו על הדברים שכן בשליטתנו ושלא בשליטתנו. בין היתר דיברתי על עלבון. על כך, שאין לנו שליטה על מה שאחרים עושים אבל יש לנו שליטה על השיפוט שלנו. על כך שיש לנו יכולת לשפוט אולי לא התכוונו להעליב אותנו, אולי האדם המעליב נוהג בבורות, בהיסח הדעת ועוד סיבות עלומות לנו. דיברנו על כך שאם יש לנו יכולת לבחור ונהל את השיפוט שלנו, יש לנו יכולת לבחור לא להעלב, גם אם זה בדיעבד.

כאשר התקשרתי לנחם את מאיר לא הספקתי כמעט לומר משהו ומאיר מיד קטע אותי וסיפר לי משהו מדהים. מאיר סיפר לי שהשיעור בפילוסופיה הראשון של אבא שלו והיה גם האחרון, היה מאוד דרמטי. כך אמר מאיר. הוא סיפר שבדרכם חזרה הביתה מהשיעור איתי, הוא ויוסף אביו שוחחו על השיעור ואז סיפר לו יוסף משהו שלא סיפר מעולם. לפני למעלה מ 50 שנה כאשר היה יוסף פועל במוסך, הוא פגש ברחוב אדם שברח איתו מהרכבת כשנמלטו מהנאצים. אותו אדם לימים הפך להיות מנהל באחד מהעיתונים בארץ. יוסף נגש ברחוב לאיש ושאל אותו אם הוא זוכר אותו. האיש שואל את יוסף, "מי אתה?" ויוסף עונה לו, ברחנו יחד מהנאצים. האיש ענה בקרירות, "לא, אני לא זוכר" והלך. מאיר מתאר שאביו יוסף מאוד נפגע מהאדון. יוסף חשב שהאדון לא רצה לדבר איתו כי הוא היה איש חשוב מהעיתון ויוסף היה עם בגדים מלוכלכים של פועל במוסך.

מאיר ממשיך ומספר לי שלאחר השיעור איתי, בפעם הראשונה הוא שומע את הסיפור הזה ויוסף אומר לו, "אתה יודע, אולי טעיתי. אולי הוא באמת לא זיהה אותי אולי הוא היה עסוק.". מאיר מתאר שאבא הסתכל על הדברים אחרת ובחר לראות את אותו אירוע בצורה שונה מכפי הרושם שהיה לו והבין שיש לו אפשרות לבחור לא להעלב. מאיר כינה את זה שהוא ניקה את האירוע מעצמו. מאיר חוזר ואומר "אבא אף פעם לא סיפר לי את הסיפור הזה ששמר בבטן ואמר, מיציתי את המקרה הזה, שנים הייתי בתחושה שבגלל הבגדים המלוכלכים שלי והשמן על הידיים והוא מנהל בעיתון עם בגדים נקיים התבייש בי. אבל כשברחנו מהנאצים אכלנו מהפחים ביחד. אבא אמר לי 'מאיר', התנקתי אתה צודק היה לי חשוב השיעור הזה". מאיר הודה לי שעזרתי לאבא לנקות משהו שהוא סחב איתו למעלה מ 50 שנה.

רצה הגורל, ושבוע אחרי השיעור שלנו ביחד, יוסף נפצע בעבודה. ביום שני ה-27.02.2023, נערכה ההלוויה של יוסף. אני שמח שיצא לי להכיר את יוסף.

זה לא כל מה שמדהים בסיפור הזה ומה שגרם לי לשנות את נושא הפרק.

בשל הפרק שחשבתי לעשות, רציתי לקרוא קטע ממכתב תנחומים שכתב סנקה לפוליביוס.

בימי הקיסר קלאודיוס ברומא הוגלה סנקה לאי קורסיקה. משם הוא כתב איגרת תנחומים לאמא שלו וגם איגרת תנחומים לפוליביוס. שהיה עבד משוחרר. פוליביוס, היה איש מלומד, בקי בספרות היוונית והרומית, תרגם את הומרוס ללטינית ואת שירי וורגיליוס ליונית, הוא היה עוזרו של קלאודיוס הקיסר במחקרים מדעיים והוא היה גם המסדר והמציע את הבקשות שהגיעו לרומא מכל המדינות, בשל כך היתה לו השפעה רבה על הקיסר.

בשנה הראשונה לגלותו של סנקה שניכר מהמכתבים שרוחו לא היתה מרוממת, מת אחיו של פוליביוס. המכתב הזה שנוי במחלוקת וחשוב באותה מידה. מצד אחד הוא שנוי במחלוקת כי הוא עתיר בחנופה של סנקה לקיסר קלאודיוס ונראה שנכתב רק לצורכי שאיפתו של סנקה לחזור מהגלות שהיתה לו קשה. מצד שני, הספר חשוב כי הוא בכל זאת עתיר רעיונות סטואים פרקטיים בכלל ולהתמודדות עם אסון ואבל בפרט.

נתחיל במה שכותב סנקה לפוליביוס.

הוא מציין שדברים נפלאים עשו בני אדם כמו 7 פלאי תבל. אבל חלקם נהרסו כמו כל דבר שיש לו התחלה יש לו גם סוף.

סנקה שואל : "ילך אדם ויתלונן על הגורל החצוף כל כך בשביל אשר עליו לא חס! מי הוא בעל גבהות־רוח וגאווה נבערה כזו, שיעוז לעומת חוק ההכרח הטבעי ההוא, השם קץ אחד לכל, לדרוש שיוציא מן הכלל אותו לבדו ואת אשר לו, ומן החורבן המוכן לעולם כולו יציל איזה בית יחיד?"

סנקה אומר שהנחמה הגדולה יותר היא, שמה שהוא סובל, סבלו כולם לפניו ועתידים כולם לסבול גם אחריו.

"ונראה לי כי מטעם זה עשה הטבע את הדברים היותר קשים למשותפים, כדי שיהיה השויון לנחמה על האכזריות".

הצער לא מועיל לזה שמתאבלים עליו ולא למתאבלים עצמם. אז אין טעם אומר סנקה להמשיך להתאבל כי אם זה היה עוזר, הוא היה תורם מהייגון שלו.

"לא הייתי מסרב לשפוך על שברך את שאר דמעותי שנותרו לי מיגוני על שברי ואף עכשיו הייתי מוצא עוד בעיני, שהתרוקנו מבכי על גורלי בעצמי, שארית דמעות, אילו היה זה קצת לטובתך".

סנקה משבח את אחיו המת של פוליביוס ואומר שהגורל לקח כישרון שהכל העידו עליו דברים טובים. סנקה אומר שפוליביוס היווה דוגמא טובה לאחיו והגורל אינו מבדיל ופוגע גם בבעלי מידות טובות שטרם הגיעו למלוא אושרם. "גורל חצוף! חפצת להראות שאין מגן כנגדך, אף לא מצד הקיסר בעצמו!“

אפשר להמשיך להתלונן כנגד הגורל אבל אי אפשר לשנותו. לכן עדיף להימנע מבכי שלא יועיל. האבל יקרב אותנו אל המת יותר מאשר את המת אלינו. דהיינו אבל שלא מוגבל בתבונה מוריד לשאול. הצער רק ידכא ולא יועיל. סנקה אומר שיש "לשחרר הנפש מהתשוקה המרה ההיא להשתעשע ביגון". כי הגורל לא יכנע בפני הבכי רק השכל יגבור עליו. כלומר על הגורל. צרות יש לרוב וצריך לצמצם את העול של הצרות וההשפעה שלהם עלינו. כי יבואו עוד, אומר סנקה.

זה שאנחנו מתאבלים עליו, לא רוצה שנמשיך בצערינו. "או שאינו רוצה בצערך, או שאינו יודע אותו." אומר סנקה.

מי שלכבודו האבל, לא מרגיש בו ובשבילו הוא מיותר ואם הוא מרגיש בו, הוא לא רוצה שנהיה בצער. אחיו של פוליביוס לא היה רוצה שהוא יתרחק מעשיית הטוב. מעבודתו. מלימודיו. "לפי רצונו הם געגועיך עליו אבל לא יסוריך בשבילו."

החיבה לאחיך צריכה לעצור דמעות מיותרות כשתחשוב על תפקידך להיות לדוגמא לשאר האחים שלך. להפגין אומץ. סנקה משווה את זה למצביאים שגם אם המצב מדאיג אותם הם מפגינים שמחה ואופטימיות כדי לכסות על פגמים על מנת שהחיילים לא ידוכאו ויפחדו. הוא למעשה אומר לו גם fake it until you make it. סנקה אומר בכך לפוליביוס שהוא צריך להוות דוגמא ולנחם את האחרים.


טיעון נוסף של סנקה הוא שהגורל הציב את פוליביוס בעמדה בכירה. הוא חשוף לעיני כל. הוא צריך לשמור על דמות. אין דברים שהוא יכול להסתיר. "חופשים הם יותר לכל דבר, האנשים שהרגשותיהם יכולות להסתתר, אבל לך אין רשות לסודות. המזל הציג אותך בקרן אורה רבה".

פוליביוס לא יכול לעשות דברים שלא ראויים לאדם שלם ומלומד. כי יש שנושאים עיניהם אליו בהערצה. הוא לא יכול לבכות בלי הרף או לישון כל היום. יש דברים שלאנשים פשוטים מותר אבל לא לרמי מעלה כמו פוליביוס. אפשר לקחת את הטיעון הזה גם לאופיו של אדם ככלל. כל אחד רוצה להיות על פי הדימוי שהוא רואה את עצמו. איך כל אחד ואחת רואים את עצמם ואיך אנחנו רוצים שהקרובים לנו יראו אותנו. מאחר וסטואים אנחנו, אדם המתרגל מידות טובות, צריך לנהוג תמיד על פי התכלית של הטוב, לתרגל את מידותינו הטובות, על כן, לא נכון לנהוג אחרת ממה ששואפים להיות. איך שאנחנו מתאבלים, משפיע עלינו וגם על דמותינו בעיני הקרובים לנו. על כן, אי אפשר להתיר רסן גם באבל. "עבדות גדולה הוא מצב רם, לא תוכל לעשות הכל כעולה על רוחך". זה נכון גם לכל מי שהוא הורה, בן, אחות או חברה.


תנחומים נוספים מציע סנקה. בין היתר הוא כותב "ועוד דבר יניח לך הרבה מעצבך: אם תחזור ותשאל עצמך תמיד, הכי בשבילי אני מתאבל או בשביל הנפטר?". הוא מציע לפוליביוס לראות בכך שאחיו השתחרר מתלאות החיים והוא רחוק מפגע, אין בו עכשיו פחד, תשוקה או סבל. ואז שואל סנקה, האם זו לא השתוללות שלא לחדול מהצער על מי שאין לו כל רגש עכשיו ולא יהיה לו עוד לעולם? ואם יש לנפטרים רגש, אז רוחו של הנפטר חופשיה ומשוחררת כמו מכלא והיא בת חורין ונהנית מלהסתכל בבני האדם ממרום משכנה. רוחו של הנפטר חופשיה להכיר עכשיו את האלוהות - או את הטבע מקרוב אחרי שעמלה בחייה לשווא להשיג באמצעות השכל. שימו לב שזה תרגול שמציעים הסטואים לעשות תמיד. המבט מלמעלה על אירועי המציאות, בסוג של רוממות מעל לדברים עצמם כאילו הם לא נוגעים בנו. גם ידידנו מרקוס אורליוס כתב : „הסתכל בנתיבות הכוכבים, כאלו אתה סובב עמהם, והתבונן בכל עת בחליפות יסודי הטבע. המחשבות האלה תטהרנה אותך מחלאת חיי האדמה”.

סנקה משתמש פה גם ברעיון הסטואי שהאדם החכם חי על פי הטבע וככל שאדם לומד ומתרגל יותר, הוא יכול לחיות יותר ויותר קרוב לטבע וחוקיו. על פי ההגיון הרציונלי שהוא זהה לזה של האלים.

אז "למה איפוא אתמוגג מיגון עליו, שהוא מאושר – או אינו כלום? לבכות על המאושר, זו היא קנאה; על מי שאינו – סכלות.". טיעון מעניין יש פה לסנקה. למה צריך את היגון על מי שחופשי מכבלי הגוף ועל כן הוא מאושר בקרבתו לטבע ולאלים או שהוא לא כלום.

האם צריך לבכות על כל מה שהפסיד הנפטר? לא יהיה לו עוד נכסים או חסדים. אבל "התחשוב אותו לאומלל על שאין לו עוד אלה, או למאושר על שאינו צריך להם? האמינה לי, מאושר הוא יותר מי שיכול לוותר על ההצלחה ממי שזוכה בה.". תודו שזה משפט מעניין. מאושר יותר מי שיכול לוותר על ההצלחה ממי שזוכה בה. בהצלחה התכוון סנקה לטובות שנותן הגורל לאדם. אז מאושר מי שאין לו צורך בהם בכלל. הכסף, הנאות ותאוות, לא רוכשים אותם בלי עמל ובלי קנאה. גם מי שמשיג אותם, חרד לאבד אותם. "הם מטילים יותר אימה משמביאים תועלת". מאחר וכאמור סנקה כותב מהיותו בגלות, אז הוא גם אומר שהחיים בכלל הם עונש. נסלח לו הוא היה מבואס. אבל בכל זאת הוא מנחם. "אל תהיה איפוא עינך רעה באחיך הנפטר: הוא מצא מנוחה, הוא הגיע לחופש, לביטחון, לנצח".

"לא שקע אורו של אחיך, כי לאור יותר קיים זכה. דרכו אשר הלך בה משותפת לכולנו. למה נבכה על גורלו? הוא לא עזב אותנו אלא צעד לפנינו.". סנקה אומר שהוא פשוט צועד לפנינו באותה דרך שאנחנו נצעד- זה טבעו של עולם.

בעיני הנחמה הגדולה שמציע סנקה, היא בלראות שנעשה צדק. לא לראות באובדן האח עוול, אלא חסד על כך שיכול היה להנות מאחוות אחיו את הזמן שהיה לו איתו.

תשאלו למה צדק?

כי אחיו ניתן לו בהשאלה. זו מתנה שניתנה לזמן מוגבל וכולנו יודעים את זה שכל מי שניתן לנו הוא מתנה בהשאלה לזמן מוגבל. "ומרבה לחמוד הוא, מי שאינו מכיר את הרווח במה שקיבל, אלא את הנזק במה שהוא מחזיר. כפוי־טובה הוא הרואה עוול בסוף הנאתו, וסכל הוא החושב שאין פרי אלא בקנינים ההווים ואינו מוצא די נחת בקנינים שהיו לו"

הזיכרון שלנו מאנשים שהלכו מאיתנו, הוא טוב יותר מההנאות שיש לנו מהם בעודם איתנו. סנקה מדגיש שהטבע השאיל את האח ועכשיו הוא דרש אותו חזרה, על פי החוקים שלו ולא על פי אם היה לך די הזמן עם אחיך. אני אוסיף שמעבר לנחמה זו תזכורת עבורנו להנות מאלה שאיתנו כי הם בהשאלה מהטבע.

סנקה שואל: "אם יתאונן אדם על שהוא צריך להחזיר כסף שלוה, ואף גם כסף אשר קיבל בלי חובת ריבית – הכי לא יהיה זה איש חסר־צדק?"

הטבע משתמש בזכותו אם הוא ממהר לגבות חובו ממי שירצה.

וזה מה שהביא אותי לבחור לשנות את נושא הפרק. בהתחלה לא חשבתי לעשות פרק על ניחום אבלים. יש עוד כמה דברים שאפשר לקחת במכתב הזה מסנקה כפי ששמתם לב בוודאי. מה שגרם לי לשנות את הנושא של הפרק נולד מההערות שכתב המתרגם הד"ר הרב אהרן קמינקא על כך שהטבע משתמש בזכותו לגבות את מה שהשאיל לנו. אהרן קמינקא כותב שבאותו משל השתמשה ברוריה אשת רבי מאיר. כשרצתה לנחם את בעלה במות שני בניהם. "קרוב הדבר כי ברוריה, אשר גם שמה הלטיני (Velouria) היתה בנעוריה ברומא וידעה דעות הסטואים. בכל אופן נכתבו דברי סנקא אלה יותר משני דורות קודם חיי רבי מאיר". כך כתב קמינקא.

אמרתי לעצמי, מה הסיכוי שבשבוע בו סיפר לי מאיר את הסיפור המרגש על אביו יוסף, אני אקרא מכתב ניחומים של סנקה ואהרון קמינקא יביא כדוגמא את הנחמה של ברוריה שהכירה את הסטואים לרבי מאיר. אני לא טיפוס של סימבוליות, או שמאמין שיש מי שכיוון את הדברים ככה. אבל צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי אמר איינשטיין. שבכלל האמין באלוהים של שפינוזה. אלוהים של שפינוזה היה דומה מאוד לזה של הסטואים. אז הכל מסתדר. החלטתי לתת לאקראיות הזו לכוון את דרכי ולהביא לכם את הסיפור הזה ולמאיר את הנחמה הסטואית.

אני לא מכיר את רבי מאיר. בוויקיפדיה כתוב עליו : "רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, מתלמידי רבי עקיבא, וממנהיגי הדור בתקופת מעבר הסנהדרין לגליל לאחר מרד בר כוכבא.

על פי התלמוד היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. בגמרא נאמר כי שמו המקורי היה נהוראי (או מְיָשָׁא - לפי גרסה אחרת, תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבה לאישה חכמה ובקיאה בתורה..

מן הסתם אי אפשר ללמוד היסטוריה מאגדות כאלה אבל זה נותן תמונה. אני מטיל ספק שאכן היה בנו המגוייר של נירון הקיסר. אבל רבי מאיר היה ממנהיגי הדור בתקופת מרד בר כוכבא שהיה ב 135 לספירה, והקיסר נירון מת ב 68 לספירה, יש לפחות סמיכות זמנים. סנקה שהיה מורה של נירון אכן כמו שכתב קמינקא קדם לרבי מאיר. על כן, אולי הכירה ברוריה את האיגרת של סנקה לפוליביוס כשהציעה תנחומים לבעלה באותה רוח.

גם עליה יש ערך בויקיפדיה וכתוב שברוריה נודעה בלמדנותה יוצאת הדופן, שאף היוותה סמל ליכולת לימוד גבוהה. מסופר ששני בניה, שהיו בעלי מידות טובות ותלמידי חכמים, מתו בשבת. היא כיסתה את הגופות בסדין, וחיכתה שבעלה יגיע מבית המדרש במוצאי שבת, כיוון שלא מתאבלים בשבת. כשהגיע הביתה דאגה ברוריה שיעשה הבדלה ויאכל דבר מה, ולאחר מכן שאלה אותו: אם אדם שהפקיד אצלך פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה, מה לעשות? ענה רבי מאיר נחרצות שיש להשיב את הפיקדון. לקחה אותו ברוריה אל שני הבנים המתים ואמרה כי הקב"ה נתן להם פיקדון וכעת הוא מבקש אותו חזרה. כך הצליחה לנחם אותו, עד שקראו עליה את הפסוק "אשת חיל מי ימצא". ברוריה, המכונה בסיפור מפורסם זה 'אשת רבי מאיר', משמשת דוגמה ומופת לאם שכולה מאופקת, בעלת שליטה עצמית מפליאה, המבכרת את קדושת השבת והדאגה לבעלה על פני אבלה ורגשותיה. זה מויקיפדיה.

ברוריה הציעה בדיוק את אותה נחמה של סנקה. יקירנו הופקדו לנו והטבע ו\או הקב"ה (כמו שאמרה ברוריה) מבקש את הפיקדון חזרה.

" לא אותו צריכים להאשים, (את הטבע) כי תנאיו היו ידועים, אלא את נפש־האדם השוקקה המרבה לשכוח את חוק הטבע ואינו זוכר את גורלו בחיים עד שבא התובע לגבות. לכן עליך לשמוח שהיה לך אח טוב כזה וליהנות ממתנה זו, אף אם היתה ברשותך זמן יותר קצר מאשר קוית. חשוב כי נעימות יתרה היתה בחייו, ומאורע אנושי מותו. הלא אין דבר סותר את עצמו יותר מזה, כשאדם מדוכא על אשר אח יקר היה נתון לו רק במשך זמן קצר ואינו שמח על אשר היה נתון לו בכלל.".

סנקה מציע עוד זוויות הסתכלות, דוגמאות מגדולי רומא שאיבדו את יקיריהם, הלל ושבח לקיסר ועוד. אבל אנחנו נסיים פה בנקודה קטנה. אם יש לקח שאני לוקח מהפרק היום, הוא שצריך להעריך כל רגע עם יקירנו. שוב תודה למאיר שהביא את יוסף אלי לשיעור וכך זכיתי להכיר אותו. והסכים שאקדיש את הפרק ליוסף. אתם מוזמנים לכתוב לי, דרך האתר או הפייסבוק זה עוזר לי לדעת איך לחדד ולכוון את התוכן של הפודקאסט.



אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.


70 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page