פרק 61 מונגש בטקסט- על החיים והמוות, הסיבה והחומר

התמונה : "מותו של סוקרטס"

שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית.

שמי ברק קידר.

אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית.

אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, האינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים.

היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.

פרק עשיר יש לנו היום. נחבר פיזיקה לאתיקה, חיים ומוות, יצירה וחירות ועוד. הפנמה של כל זה תביא לשלווה גדולה. אני מזמין אתכם גם לשתף אם תרצו ותחשבו שזה יכול לעזור למישהו. תפשילו שרוולים ונצלול, ישר למשפט יפה שכתב סנקה:

סנקה מכתב 65 (21): "אני גדול יותר ונולדתי לגדולות יותר מלהיות עבד לגופי, שאיני רואה בו אלא אזיקים האוסרים את חירותי. על כן מציב אני אותו מול הגורל בתור מגן ולא ארשה לפגע כלשהו לחדור אלי דרכו, כי הוא החלק היחיד שבי שיכול להיפגע. במשכן הזה הנוטה להינזק שוכנת נפשי בת החורין."

במשפט המרשים הזה מתוך מכתב שכתב סנקה לחברו לוקיליוס, יש הרבה משמעות ופילוסופיה. כל המכתב הזה מעניין פילוסופית וניגע בזה קצת. אבל קודם אספר למה בכלל חזרתי לקרוא את המכתב הזה שוב.

הוא הוזכר במאמר שקראתי מאת פרופסור מאוניברסיטת ייל. נושא המאמר הוא על איזה סוג פילוסוף היה מרקוס אורליוס. הוא טוען שמרקוס היה בהחלט פילוסוף סטואי, אבל מלומד בכל האסכולות הפילוסופיות בתקופתו. הוא כותב שיש בתפיסתו של מרקוס ייחודיות ולא רק השפעה של אפיקטטוס על מרקוס. הוא מציין בין היתר את התפיסה הפיזיקלית של מרקוס שהיא לא חד משמעית קלאסית סטואית, אלא עם קצת פרשנות משלו. זה לא חריג. לאורך 500 שנה בעת העתיקה בה האסכולה הסטואית פרחה, היו שנתנו לה פרשנות ודגשים שונים.

נציין בקצרה שהסטואים היו מטריאליסטים. הכל חומרי. גם כשציינו את הנפש, הגוף או הרוח, זה הכל חומר בעיניהם. הרוח היא סוג אחר של חומר מהגוף. גם האלים הם חומר, אלוהים והיקום כולו, הם חומר.

הייחוד בעיני כותב המאמר, הוא שבמספר מקרים מרקוס מתייחס לחומר ולסיבה המניעה את החומר. שזו סוג של דיכוטומיה שלא התייחסו אליה הרבה אצל הסטואים, מלבד במכתב 65 של סנקה לחברו לוקיליוס.

כאנקדוטה אספר שיצא לי לשאול מרצים מביני עניין, מדוע לא אפיקטטוס ולא מרקוס אורליוס, מזכירים את סנקה בשמו. ההנחה היא ששניהם הכירו אותו. לא סביר שלא. התשובה שקיבלתי, היא שאולי בגלל פוליטיקה. סנקה כתב בלטינית. אבל מרקוס ביוונית. למרות שהפילוסופיה הסטואית היתה ברומא כבר כמעט 200 + שנה לפני שמרקוס אורליוס כתב. והרבה מאוד שנים לפני מרקוס, קיקרו כבר תרגם מיוונית עתיקה ללטינית ותרגם מונחים פילוסופיים מיוונית ללטינית, עדיין מרקוס אורליוס כתב ביוונית ולא בלטינית שפת אימו. כי ככה עשו אז פילוסופיה. סביר שגם אפיקטטוס לימד ביוונית. אבל סנקה כתב בלטינית. הגיוני שמרקוס קרא ספרים בלטינית ולא סביר שפסח על סנקה.

על כן, מניח המאמר שקראתי, שסביר שמרקוס גם הכיר את התפיסה של סיבה וחומר מסנקה, אבל הוא טוען שמרקוס לקח את זה לתפיסה ייחודית שלו.

נסביר רגע מה אומר סנקה במכתב 65 לחברו לוקיליוס.

1. "חלקתי את יום האתמול עם בריאות רעה. היא כבשה לעצמה את לפני הצהריים, ויתרה לי על אחר הצהריים. תחילה ניסיתי את רוחי בקריאה, אחר כך, שהצלחתי לקרוא, העזתי להטיל עליה יותר, או מוטב לומר - להרשות."

שימו לב איך סנקה מתייחס לבריאותו כאילו היא משהו שונה מרוחו. הוא חלק את יום האתמול עם בריאות רעה. אבל הוא החליט לנסות את רוחו בקריאה. ואז הוא מספר לחברו שהחל בשיחה פילוסופית והיה רוצה בשיפוטו על הנושא.

הוא מתחיל בכך שאצל הסטואים יש 2 דברים שמהם נוצר הכל: סיבה וחומר. החומר הוא פסיבי והסיבה אקטיבית. הסיבה היא ההגיון, היא פועלת על החומר. היא עושה בו כרצונה ויוצרת דברים. כך שצריך שיהיה ממה שיווצר משהו ועל ידי מי.

הוא נותן דוגמא של פסל.

בפסל יש נחושת היא החומר ויש את האומן שנתן צורה לחומר. הסטואים חושבים שיש סיבה אחת בלבד והיא - זה שעושה. שפועל.

אבל אומר סנקה, אריסטו חשב שאת הסיבה אפשר לחלק ל -3. הסיבה הראשונה היא החומר עצמו השניה זה שפועל והשלישית היא הצורה המוטבעת בכל דבר. אריסטו מוסיף סיבה רביעית - התכלית. הנחושת היא הסיבה הראשונה של הפסל. הוא לא יכול להיווצר לו לא היה חומר שאותו מפסלים. הסיבה השניה היא האומן, כי הנחושת לא היתה הופכת לפסל בלעדיו. הסיבה השלישית היא הצורה. הפסל לא היה מקבל את ייחודו בלי הצורה, לדוגמא פסל של עץ. הסיבה הרביעית היא התכלית. בלי התכלית הפסל לא היה נוצר. התכלית היא מה שגרם לאומן לפסל בכלל. זה יכול להיות כסף, תהילה, אפילו דת- פסל לפולחן לדוגמא.

אפלטון מוסיף סביה חמישי. את "האידיאה". את הדוגמא המושלמת שהיתה לפסל בראשו. נניח והפסל החליט לפסל משולש, האידיאה, היא המשולש המושלם מבחינה גאומטרית. כל כך מושלם שהוא לא קיים במציאות. כך לכל העצים יש אידאה של עץ. כל אחד יש לו ייחודיות שלו, אבל יש איזושהי אידאה מושלמת שכל העצים דומים לה-או נגזרים ממנה. על פי התפיסה האפלטונית, האל מכיל את כל הדברים ומקיף ברוחו את הסוגים של כל מה צריך להיעשות בפועל. האל מלא בצורות - באידאות האלה שמקבלות ביטוי בעולם. האידאות הן נצחיות ובלתי משתנות. על פי התפיסה הזאת, על אף שבני האדם מתים, האנושות עצמה שעל פי נוצר האדם, מתקיימת. בני אדם מתים, אבל האנושות לא נפגעת.

אז על פי אפלטון יש 5 סיבות: ממה - כלומר החומר. על ידי מי - האומן. על פי מה- הצורה שניתנה לפסל למשל סוג של עץ, לאיזה דגם - האידיאה של העץ ולשם מה. מכל אלה ביחד יש פסל. ככה גם המציאות כולה. מה התכלית של האל ליצור את המציאות. זה הטוב. סנקה מצטט את אפלטון שאמר : "מאיזה סיבה יצר האל את התבל? האל הוא טוב, וטוב אינו שונא מה שטוב. על כן יצר האל את התבל טובה ככל שיכול".

סנקה טוען, שגם אריסטו וגם אפלטון הגזימו.

הם נתנו יותר מדי סיבות. או פחות מדי סיבות. למשל לא התייחסו לזמן. או מקום. או תנועה. אבל סנקה מחפש סיבה ראשונית שצריכה להיות פשוטה. החומר הוא פשוט לכאורה וגם הסיבה. היא ההגיון היוצר- דהיינו האל, או הטבע. אף אחת מהסיבות שמנו קודם, לא עומדת בפני עצמה אומר סנקה. הן תלויות בסיבה אחת- הסיבה היוצרת. כל מה שמנו אריסטו ואפלטון אלה פשוט מרכיבים של הסיבה היוצרת. כלים של הסיבה. למה לסבך שואל סנקה.

הוא אומר שהשאלות הללו, שאם לא קורעים אותן לדקדוקי סרק חסרי תועלת ומסבכים סתם, הן מרוממות את הנפש. הגוף הוא משא כבד לנפש. אבל הפילוסופיה באה לעזרת הנפש ומרעננת אותה למראה התבל ומפנה את הנפש מעניינים ארציים לאלוהיים. זה סוג של תרגיל רוחני של רוממות הנפש בהסתכלות והתבוננות בטבע. זה החירות של הנפש מכבלי הגוף. היא מחדשת את כוחה בהתבוננות בטבע - אפילו מילולית, להסתכל ביופיו של הטבע כשאנחנו צריכים רגע להרים ראש מהעול והעמל של עניינים ארציים. ברגע של עומס של לחץ, מצוקה. לקחת שניה להסתכל על נוף. לחשוב על דברים אחרים, משחרר את הנפש מכבלי הגוף. סנקה קורא לזה שחרור הנפש מהכלא של הגוף. סנקה אומר שלשאול איך הכל התחיל. מה הסיבה של הדברים, מה נתן צורה לדברים, מי האומן של התבל? ועוד שאלות כאלה כמו איזה מושב מצפה לנפש משוחררת מחוקי העבדות האנושית. הן שאלות של מרוממות את הנפש ומשחררות אותה מכבלי הגוף. לא לשאול את השאלות הוא אומר, זה לצוות עליו לחיות בראש מורכן. ועל כן הוא אומר "אני גדול יותר ונולדתי לגדולות יותר מלהיות עבד לגופי, שאיני רואה בו אלא אזיקים האוסרים את חירותי. על כן מציב אני אותו מול הגורל בתור מגן ולא ארשה לפגע כלשהו לחדור אלי דרכו, כי הוא החלק היחיד שבי שיכול להיפגע. במשכן הזה הנוטה להינזק שוכנת נפשי בת החורין."

בשל כך, לא יאלץ הבשר- הגוף, את הנפש לפחד. הוא לא ישקר כדי להביא כבוד לגוף. דהיינו הנפש לא תשקר בשביל להשיג משהו לספק את התשוקה של הגוף. אם הוא יחליט, הוא ינתק את הקשר עם הגוף. הם לא שותפים שווי זכויות הרוח והגוף. הנפש תשפוט הכל. "הבוז לגופנו הוא חירות האמת". אל תטעו לחשוב שסנקה אומר שצריך להזניח את הגוף ולזלזל בו. הוא פשוט אומר שהוא שותף בעל זכויות פחותות מהרוח. היא הקובעת. בדיוק כמו שבעולם הכל חומר ואל. האל הוא הסיבה המחליט, ההגיון הרציונלי. הוא מדריך ומחליט - ומנהיג את הגוף. הוא הפועל - השכל על החומר הגוף. "מקום האל בתבל כמוהו כמקום הנפש באדם". כך גם מגיע האומץ למול המקריות בעולם. ככה לא נפחד מעוול, מפגיעה בגוף, מכלא או מעוני.

המוות הוא או סוף, או מעבר. אומר סנקה. הוא לא מפחד לא להיות, כי לא להיות זה כמו לא להיוולד מלכתחילה. הוא לא מפחד מהמעבר, כי לעולם הוא לא יהיה כה מוגבל כמו שהוא עכשיו.

נקפוץ רגע למה אומר מרקוס.

בספר 4 (21): " אם הנשמות נשארות, איך יוכל האוויר לשאת את ֻכּלן? על זה יש להשיב: איך תוכל האדמה לשאת את כל הגוִיוֹת המתות שנקברו בה מימות עולם? כמו שמשתנות אלה ומתפרדות במשך הזמן ומניחות מקום למתים אחרים, כן גם הנפשות המונחות באוויר העולם נשארות שם משך איזה זמן ואחרי־כן הן נהפכות, נוזלות, יוקדות, חוזרות אל היסוד הראשי של הבריאה ועוזבות ב ֹאפן זה את מקומן לנשמות חדשות הבאות להתגורר שם. תשובה זו יש להשיב לפי הדעה של השארת הנפש. אבל צריכים לשים לב לא רק להמון הגוִיוֹת האנושיות הנקברות, כי־אם גם לבהמות, לחיות, אשר אנחנו ויצירים חיים אחרים אוכלים אותן בכל יום. מה רב מספר הנאכלים האלה, המוצאים קברם במעי החיים הניזונים מהם? ובכל־ זאת הרי הם נשארים על אדמה זו, מפני שהם נהפכים ומשתנים לדם ולאויר וליסוד ה ֹחם. איך אפוא מתבאר המחזה באמת? הכל מתפרד ונאסף אל תוך ה ֹחמר או אל הסבה העליונה"

מי ששם לב, מרקוס גם מתאר את הרוח-או הנשמה אם תרצו כמשהו חומרי כי הוא שואל איך האוויר ישא את כולן. כמו שהאדמה מכילה את הגופות. הכל מתפורר וחוזר את היסוד הראשי של הבריאה - הכל משתנה ואיך אפשר לראות את זה? הכל נפרד ונאסף אל תוך החומר והסיבה העליונה. כמו שסנקה אמר.

בספר חמישי (13) הוא אומר: "אני ֻמְרָכּב מֹכּח יוצר ומ ֹחמר. אף אחד משני אלה לא יחזור לאפס, כמו שלא בא מן האפס; כל אחד מהחלקים האלה אשר בי יוכל רק להתגלגל ולעבור אל תוך חלק מהעולם, ואותו החלק לחלק אחר, וכה הלאה בגלגולים עד אין־סוף. מתוך גלגול כזה נולדתי, וכן הורי לפני זה עד בלי ראשית. אין דבר מעכב אותנו מלומר כן, אף־על־פי שהעולם מֻסדר בזמנים ֻמגבּלים"

שוב אומר מרקוס שהוא מורכב מכוח יוצר ומחומר. הוא נולד מסיבה יוצרת ומחומר וכך הוריו וכן הלאה. לכן הוא ממלא את תפקידו במחזור הנצחי (החוזר על עצמו לנצח) של קומפוזיציה והתמוטטות, היווצרות והתפרקות, שהוא פשוט היסטוריה קוסמית. אין כאן מסקנה מוסרית מפורשת, אבל הלקח המרומז ברור: אפילו אדם, מנקודת מבט של גוף ראשון (כלומר זה מה שאני), הוא רק חלק מהמחזור הפיזי העצום של סיבות המשפיעות על החומר. אנו נולדים, חיים, מתים, הכל כחלק מהתהליך הטבעי של אינטראקציה סיבתית וחומרית, ואין לנו שום דבר אחר: "אני התרכובת הזו של הסיבתי והחומר." גם אם נראה שהעולם מתייחס אלינו בצורה לא צודקת, זה לא משהו אישי -ככה אנחנו עוברים מהפיזיקה לאתיקה.

מרקוס אומר את זה לעצמו בעוד מקומות ושימו לב איך הוא לוקח נושא פיזיקלי לאתיקה: ספר 7 (10)" כל מה שהוא מן ה ֹחמר ממהר לכלות ולֵהאָסף אל תוך המציאוּת הכללית, וכל סבה חוזרת במהרה אל השכל הכללי, וזכרון כל הדברים מוצא לו קבר בשטף הזמן הנצחי."

ב ספר7 (29) : " מֵחה את הבלי הדמיון. עצור בעד משובת התאוה. ַהֵצּב גבול למה שֹהוֶה וקיים בתוך הזמן השוטף. חקור לדעת מה שעבר עליך ועל אחרים. בּדוֹק וַחלק כל דבר לפי סבתו ולפי והחומר שלו. זכור את השעה האחרונה. אם שגה איש, הנח את הִמשגה למי שעשה אותו."

כמו שסנקה אמר להסתכל בטבע ולהרים ראש מהגוף. מרקוס עושה את זה ואומר לעצמו לחקור מה עבר עליו ועל אחרים. לבדוק את הסיבה והחומר ואם אדם שגה, הוא סיבה וחומר. - תניח לאדם הזה ולשגיאה שלו. הסיבה והחומר שלו, הם לא הסיבה והחומר שלך. על כן, לא יכול להשפיע אם לא ניתן לזה. יש למחות את הבלי הדמיון. צריך לעצור את התאווה ולהגביל אותם מלהשפיע עליך. יש משהו בהסתכלות הטכנית הזאת של סיבה וחומר שמפחית את הפחדים כמו שסנקה כתב. גם בהקשר לפחד מהמוות, אנחנו פשוט מתגלגלים למשהו אחר. כמו שנולדנו ממשהו. אנחנו מחליטים מה משפיע עלינו. אנחנו הסיבה שמשפיעה על החומר שהוא גופנו ונפשנו. אני מוצא בזה משהו מעבר להבנה שיש לנו יכולת לבחור - להיות סיבה יוצרת שמחליטה על הגוף והנפש כמו שאמר סנקה. אני מוצא בזה גם אחריות למה שאנחנו מייצרים בעולם. אנחנו מכילים את הורינו וקודמיהם וכך הם לא אובדים ואנחנו לא נאבד אם מה שניצור בסיבה - דהיינו ברוחנו, יהיה על פי הטוב. זה יתגלגל הלאה.

לכן הברכה, היו בטוב.

אז תודה שהאזנתם, נשתמע בפרק הבא. היו בטוב…