שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
היום אני עושה סלט ומוצא לכם קשר בין רגשות ופוליטיקה. בעיקר בשל ההשוואה בין האסכולה האפיקוראית והסטואית בשני הנושאים הללו. בסוף הפרק יש גם תרגיל סטואי מהמפורסמים והוא אחד מהפרקטים ביותר. שווה לחכות.
נתחיל:
אחד הדברים שמרשימים אותי אצל סנקה בעיקר, היא היכולת לתת אנלוגיות ודוגמאות יפות להמחיש את המסר שהוא רוצה להעביר. לא בכדי הוא השפיע גם בתור מחזאי. גם למרקוס אורליוס יש כמה דוגמאות ודימויים שהבאתי בכמה פרקים שהיו מרשימים ועוזרים להבין. אפיקטטוס נחשב ליותר נוקשה ופחות פיוטי. אבל גם אצלו מצאתי דימוי מעניין וגם הומור.
ב"שיחות" של אפיקטטוס, 1(פרק- 23), הוא מנהל דיון קצר עם התפיסה של אפיקורוס. מהדיון הקצר הזה, נוכל לצאת ולדבר גם על רגשות ומה התכוונו הסטואים בהקשר של רגשות. רמז מטרים קטן, זה לא בדיוק כמו שאנחנו מבינים היום רגשות, אבל זה בהחלט פרקטי לחיים שלנו. נגיע לזה.
נתחיל בתשובה של אפיקטטוס לאפיקורוס.
אפיקטטוס אומר שאפיקורוס מכיר בזה שהאדם הוא בע"ח חברתי בדיוק כמו שהסטואים חושבים. אבל בגלל שהוא (כלומר אפיקורוס), קבע שהטוב עבור בני האדם הוא ב"קליפה" הוא מחויב לתפיסה שגויה. הכוונה של אפיקטטוס בקליפה, היא בגוף ולא ברוח. כי הרוח מקופלת בגוף כמו בקליפה. זאת אומרת שאפיקורוס רואה את הטוב בתחושות, בעיקר בהעדר כאב. אפילו את ההנאה הוא הגדיר מחדש וחילק ל -2 קינטית, כלומר פעילה וסטטית, שהיא פשוט העדר כאב. לשם הוא שאף.
שניהם מסכימים: אל לנו להחשיב או לקבל שום דבר המנותק ממהות הטוב. בני אדם צריכים להיות מכוונים לטוב העליון. רק שכל אחד מהם רואה את מהות הטוב כמשהו אחר.
אפיקורוס טען, טיעון מן העריסה, שכל תינוק בוכה עד שמסלקים גורם שמטריד אותו. רעב, חיתול מלא, עייפות או כל חוסר נוחות אחר. אז הוא מסיק שמהות הטוב עבור בני אדם, הוא הנאה- בעיקר העדר כאב. בעוד הסטואים טענו טיעון מן העריסה שטבע האדם הוא יצר ההשרדות.
על בסיס זה אפיקטטוס שואל כנגד אפיקורוס איך כך נהיה יצורים חברתיים אם לפי דברי אפיקורוס אין האהבה לצאצאינו נטועה בנו מטבענו? הרי העמדת צאצאים הוא יצר הישרדותי. אז שואל אפיקטטוס איך הוא אפיקורוס, הניא מלהביא ילדים כי צרה יכולה לבוא על האדם בגללם?
אפיקורוס יודע היטב אומר אפיקטטוס, מרגע שנולד ילד, אנחנו כבר לא בני חורין שלא נוכל שלא לאהוב את התינוק ושלא לטפל בו. כל מי שיש לו ילדים יודע שהחירות שלו הוגבלה בשל האהבה והחובה שיש כלפי הילדים.
נסתכל רגע במבט עוד יותר מגבוה, אפיקטטוס אומר כנגד אפיקורס שבהתאם, מאותה סיבה, מצא אפיקורוס שאדם בעל שכל לא צריך לעסוק בפוליטיקה. כי גם זה כובל ומכאיב. כי זה אומר שמי שדואג לזולת פוגע לכאורה במצב אליו הוא שואף של היעדר כאב. תחשבו שעיסוק במעורבות חברתית הוא לא מצב נוח. הוא מוציא מאזור הנוחות, ממצב של הנאה סטטית ומצריך לנשוך שפתיים, להתפשר, ללכת להפגין ועוד. בעוד שהסטואים כן היו מעורבים בפוליטיקה, אך לא התפשרו על המידות הטובות שלהם. מה יותר טוב לדעתכם, לא להתערב בפוליטיקה, קטנה כגדולה, במעורבות חברתית, אזרחית. או כן לשאוף לשרת, או לקחת אחריות אזרחית, אבל עם ערכים טובים שלא תתפשרו עליהם. לא תתפשרו על האמת, על הצדק, על מתינות, על החוכמה והגבורה.
נמשיך עם אפיקטטוס ואפיקורוס. כאן מגיע הדימוי המשעשע הראשון בטיעון של אפיקטטוס נגד אפיקורוס. הוא אומר שאף אחד לא ימנע ממך, לנהוג בחברת בני אדם כאילו בין זבובים אתה נמצא. לא נכנס לעובי הקורה בדימוי הזה. אבל תחשבו על חיי הזבובים ותסיקו אולי שמה שמציע אפיקורוס, דומה למדי.
אפיקטטוס אומר כנגד אפיקורוס שהוא יודע שבני האדם הם חיה חברתית ושאפילו הכבש והזאב לא יזניחו את צאצאיהם, אז נניח שהאדם יזנח את שלו? בכך מתכוון שבני האדם גם אם אין להם צאצאים, חיים בחברה ויש ערבות הדדית שיוצאת מתוך טיעון העריסה של יצר הישרדות. הצורך החברתי שלנו נובע מיצר הישרדות. הרי כך אדם שורד, בחברה וגם מנציח את עצמו ומתרבה.
אפיקטטוס אומר שאנחנו לא חסרי דעת כצאן ואפילו הצאן לא מזניח את צאצאיו. גם לא הזאבים.
אפיקטטוס שואל את אפיקורוס (למרות שבאותה עת הוא כבר היה ז"ל כמעט 300 שנה) "הגד נא, מי מקבל את עצתך, כשהוא רואה את בנו נופל לארץ ובוכה? כשלעצמי, מובטחני שאפילו היו אביך ואמך חוזים מראש, שעומד אתה לומר דברים כגון אלה, לא היו מפקירים אותך".
איזה mic drop הביא פה אפיקטטוס.
אבל לסנקה היה קצת יותר סבלנות לאפיקורוס והוא כתב לחברו לוקיליוס כמה וכמה ציטוטים של אפיקורוס. סנקה אומר לחברו לוקיליוס שהוא שואל בשמחה מאפיקורוס כשזה הגיוני, מכיוון שזה "מנהגו לחצות אפילו למחנה השני, לא כעריק אלא כמרגל".
ההבדל בין האסכולות יעזור לנו היום לבין כמה מושגים סטואים ובהתאם יעזור לנו להסתכל על עצמנו קצת אחרת ואולי יתן לנו משהו בחיים.
ההבדל העיקרי בין שתי האסכולות, כמובן, הוא שהסטואים חשבו שהדבר המרכזי בחיים הוא המידות הטובות והטיפוח שלהן, ההצטיינות - במידות טובות. פיתוח סגולות. בעוד ש האפיקוראים חשבו שהדבר החשוב בחיים הוא לחפש הנאה (מתונה אומנם ) ובעיקר להימנע מכאב כמו שאמרתי קודם.
אף על פי כן, שתי האסכולות חשבו שמרכיב מכריע ב-eudaimonia (האושר - שגשוג ורווחה בחיים) הוא משהו דומה מאוד, אותו כינו הסטואים apatheia - לאורך השנים התגלגלה המילה לאפתיה שאנחנו מכירים היום (מילולית הכוונה היא "להיות ללא יצרים"). השימוש המודרני במילה אפתיה שונה מהמקורי. והאפיקוריאים כינו את המרכיב הזה ataraxia (מילולית "שלווה"). עם זאת, ישנם כמה הבדלים בין שני המושגים, במיוחד באופן שבו שני בתי הספר לימדו איך להשיג, או לפחות לשער, את מצבי התודעה הללו.
נדגיש רגע. apatheia היא חופש מתשוקה וזה מרכיב חיוני בחיי האושר.
ataraxia היא חוסר הפרעה, פשוטו כמשמעו "ללא טרדות", מתורגם לפעמים כ"שלווה"; גם כן, מצב נפשי המהווה מרכיב בחיי האושר.
אז, גם "אפתיה" וגם "אטרקסיה" הם מרכיבים של החיים המאושרים, ואכן, בעוד שהמונח "אטרקסיה" משויך בדרך כלל לאפיקוראים, שתי האסכולות השתמשו בו.
מבחינת הסטואים, צריך להדגיש ש"תשוקה" באנגלית "passion" זו לא הכוונה למה שאנחנו מתכוונים עכשיו במונח הזה, ואכן זה אפילו לא במובן של "רגש" במובן המודרני של המושג. לכן מי שמבין את הסטואיות כחוסר תשוקה או אדישות, טועה.
הסטואים למעשה חילקו את ה"תשוקות" ל-לא בריאות ובריאות. הקבוצה הראשונה כללה כאב, פחד, השתוקקות והתענגות -באנגלית: "craving", ו "pleasure". הקבוצה השניה, הבריאה היא "שיקול דעת", "רצון" ו"הנאה". שלושת האחרונים הינם ההפך מהקבוצה הראשונה, למעט כאב, שאין לו מקבילה חיובית. מי שיכנס לאתר שלי stoaisrael.com שם אני מנגיש את הסכת בטקסט כתוב תוכלו למצוא תחת הפרק הזה תרשים של החלוקה הזאת. (הדמות ברקע של התרשים היא Epictetus):
אז עבור הסטואים ה"תשוקות" אינן תגובות אוטומטיות, אינסטינקטיביות שאיננו יכולים להימנע מלחוות. במקום זאת, הם תוצאה של שיפוט, של נתינת "הסכמה" ל"רושם". קבלה של רושם חיצוני כאמת. לכן, גם כשאתם קוראים מילה מוכרת כמו "פחד", אל תחשבו על מה שאנחנו מכירים בהיבט פסיכולוגי כתגובת הילחם או ברח fight-or-flight שאכן היא בלתי נמנעת כשלפתע ניצבת בפנינו סכנה אפשרית. מה שהסטואים התכוונו ב"פחד" היה מה שבא אחרי זה: הדעה השקולה לגבי מה שגרם לתגובה האינסטינקטיבית הזאת. הפסיכולוגיה הסטואית הייתה מעודנת: הם ידעו שיש לנו תגובות אוטומטיות שאינן בשליטתנו. זו הסיבה שהם התמקדו במה שנמצא בשליטתנו: השיפוט שניתן על מה שסביר שגרם לתגובות האינסטינקטיביות שלנו, שיפוט שניתן על ידי מה שמרקוס אורליוס כינה השכל המושל או היסוד המושל באדם (בטרמינולוגיה המודרנית של מדעי הקוגניציה: התפקוד הביצועי של המוח).
שוב, תסתכל על הדיאגרמה שלמעלה: כאב אינו תחושת הכאב כפשוטו, אלא הכישלון להימנע ממשהו שאנו שופטים אותו לרעה בטעות. באופן דומה עבור ה- pathê התשוקות הנוספים: פחד הוא ציפייה לא רציונלית למשהו רע או מזיק; השתוקקות היא החתירה הבלתי רציונלית למשהו שבטעות אנחנו שופטים אותו כטוב; והנאה היא סוג של התרוממות רוח לא רציונלית על משהו שבעצם לא שווה לבחור בו.
לעומת זאת, ה-eupatheiai התשוקות החיוביות, הם תוצאה של סלידה רציונלית מרע ודברים מזיקים ( שזה למעשה שיקול הדעת ומתינות), רצון רציונלי לסגולה - למעשה טוב (זהו רצון), והתרוממות רוח רציונלית בשל סגולה טובה (זו למעשה הנאה שמופקת ממעשים טובים וגם מחברות). (צריך להיות ברור כעת מדוע אין דבר כזה כאב רגשי רציונלי.)
בואו נדבר רגע על כמה מילים. מדהים לראות איך הן רלוונטיות לחיי היום יום שלנו.
apatheia
שמשמעה: "בלי להרגיש או לסבול". בעברית לכאורה אפתיה, חוסר אכפתיות או חוסר תחושה. אבל אצל הסטואים: רוגע, חוסר תשוקה - אבל רציונלי מבחירה, לא כחלק מאופי של מישהו אדיש.
זו מילה שנגזרת מ:
pathē
שהיא תשוקה לא בריאה. אם תחשבו על זה, מי שלא מנהל את התשוקות הלא בריאות את ה pathe. הן יהפכו לפתולוגיות. מילה שגם נגזרת מאותו שורש ביוונית עתיקה.
כשקיקרו רצה לתרגם את המילים הללו ללטינית. הוא התלבט אם ללכת על המילולי ואז היה יוצא לו לקטלג אותם 'מחלות', אבל המילה 'מחלה' לא תתאים לכל המקרים; למשל, אף אחד לא מדבר על רחמים, ואף לא על כעס, כמחלה. איכשהו זה התגלגל. סנקה השתמש ב"אפקטוס" גם בלטינית, בעוד שאחרים העדיפו את "פסיו", שהתגלגל לpassions שקשר במפורש את הרגשות עם 'טרדות', או 'סבל'. עם זאת, כל התרגומים הללו הדגישו את הפסיביות, ובמיוחד את הפסיביות הפסיכולוגית של הרגשות ואת התחושה שבה הם מחוץ לשליטתנו, ואכן לא חלק ראוי מאיתנו.
עד כאן שיעור לשון.
אמרתי קודם שגם הסטואים משתמשים ב"אטרקסיה", לא רק ב"אפאתיה", באוצר המילים שלהם. דרך אחת לחשוב על הקשר בין שני המונחים - היא ש"אפאתיה", היא מעבר מרגשות שליליים לכיוון חיוביים, והיא מביאה בתורה "אטרקסיה", תחושת שלווה הנובעת מפיתוח גישה של שוויון נפש כלפי כל מה שהעולם מפיל עלינו.
אני מזכיר שההבדל המכריע בין שתי האסכולות: שתיהן בהחלט מגיעות ל"אפאתיה" / "אטרקסיה" בדרכים שונות מאוד. האפיקוראים ביקשו יותר מכל להימנע מכאב, שפירושו במיוחד היה לסגת מהחיים החברתיים והפוליטיים. זה היה מומלץ ע"י אפיקורוס, לטפח את החברות הקרובה שלך, אבל לשחק תפקיד מלא בפוליס - בקהילה היה דרך בטוחה לחוות כאב (פיזי או נפשי), ולכן היה צריך להימנע מכך. ואני מזכיר לכם שאפיקטטוס טען כנגדו שזה בניגוד לטבע האדם. בניגוד לטבע של יצר ההשרדות ובהתאם דאגה לזולת.
הסטואים, לחילופין, אימצו את תפקידם החברתי. מרקוס כותב כל הזמן ב"מחשבות לעצמי" שאנחנו צריכים לקום בבוקר ולעשות את העבודה של בן אנוש, כלומר להיות שימושי לחברה. דיברתי בעבר על הירוקלס שהרחיב את התפיסה הסטואית של קוסמופוליטיות. למעגלי דאגה. המוטו של האסכולה הסטואית היה "חיים על פי הטבע", ובו התכוונו (בין היתר) לטבע האנושי של חיה חברתית המסוגלת לשיפוט רציונלי.
אני מזכיר, אחת מארבע המידות הטובות, היא הצדק. היא נכללת בתחום האתיקה, בתחום הפעולה, זה היבט חברתי במפורש. עבור הסטואים, החכם יכול להיות מאושר (כלומר eudaimonic) אפילו בעיתות מצוקה, כל עוד הוא מממש את סגולתו ופועל לטובת האנושות. זה יהיה בלתי נתפס עבור אפיקוראי. ונראה שזה גם דרכם של לא מעט היום שבמציאות הקשה שלנו, השאיפה שלהם היא חיי נהנתנות מבלי להטריד את הראש במעורבות פוליטית או חברתית.
בואו ניתן לסנקה לחבר לנו את הכל.
את הרגשות והפוליטיקה וקוסמופוליטיות.
במכתב 28 לחברו לוקיליוס, הוא עונה לחברו בעצה. לוקיליוס לא הצליח להתגבר על עצבות ודכדוך אף על פי שנסע נסיעה ארוכה למקומות רבים.
סנקה אומר לו, "את רוחך צריך להחליף, לא את האקלים".
כי "מגרעותיך ילוו אותך לאשר תלך".
לוקיליוס נע ונד הנה והנה מנסה לעקור את המעמסה הנטועה בו אומר סנקה. ובכך הטלטלה מגבירה את המועקה. מטען הקבוע בספינה במקומו אינו מזיק, אך אם הוא מטלטל לכאן ולכאן עד מהרה את החלק שאליו נטה הוא מטביע.
סנקה אומר שזה כמו לטלטל אדם חולה. רק כשיסיר את החולי - את הרעה המעיקה, כל שינוי מקום יהיה נעים. וסנקה ידע על מה הוא דיבר. הוא הוגלה יותר מפעם אחת.
הוא אמר שכך בכל ארץ ברברית הוא ימצא מושב מכניס אורחים. כי חשוב יותר מי האיש שמגיע מהמקום אליו מגיעים. ואז אומר סנקה "לא נולדתי לחיות בפינה אחת, מולדתי - העולם כולו".
ככה הוא מדגים שאדם צריך להיות חופשי מטרדות בכל מקום אליו יגיע, ללא תשוקות רעות שאותם הוא מביא איתו לכל מקום כמו מטען מטלטל לא מקובע בספינה ומטביע אותה. ואז כשיבוא ללא הרעה שמלווה אותו, הוא ימצא מקום מכניס אורחים איפה שיהיה. זה נכון גם בכל אקלים פוליטי חברתי. לא רק מקום פיזי. גם במקום עבודה.
כי אם החלטנו להחליף מקום עבודה בגלל שלא היה לנו טוב במקום ממנו יצאנו, אבל נשארנו עם אותו חולי של תשוקות וציפיות מסוימות, גם במקום החדש לא יהיה לנו טוב. זה נכון לזוגיות. זה נכון לקהילה בה אנו חיים.
זו גם הבנה לקויה לטבע האדם, אם אנחנו לא מקבלים את השונה מאיתנו כי אנחנו חושבים שדרכו לא טובה, או שונה מידי משלנו. אז הוא אחד ממעגלי הדאגה שלנו. הוא זהה לנו בהיותו אדם ולכן עלינו קודם להוציא את הרעה החולה מתוכנו, את התשוקה הלא בריאה שכל הזולת יהיו לפי דרכינו והדרך שבה אנחנו חושבים שהעולם צריך להתנהג. זו לא שאלה של ימין, שמאל, דת, עדה, מגדר או נטיה. זו שאלה של המין האנושי. אנחנו חיה חברתית שמשגשגת בחברה. על השונות שלנו.
נסיים עם עצה אחרת של סנקה ללוקיליוס (ממכתב 24 ) שמתקשרת למה שדיברנו על תשוקות ורגשות. כשלוקיליוס נתבע ע"י אדם אחר, אמר לו סנקה, נדמה לך שאייעץ לצפות לתוצאות טובות ולמצוא רוגע בתקווה נעימה. למה לזמן את הרעה טרם זמנה, הרי נסבול אותה כשתגיע אז למה למרר את הווה בפחד מהעתיד?
אז אין ספק שזה לא חכם לאמלל את עצמך כבר עכשיו בגלל שאתה עלול להיות אומלל אח"כ. אבל לא. זו לא העצה. כי סטואי לא ייעץ למישהו להתנחם בתקווה שעלולה להיות תקוות שווא. התרגיל הרוחני שבאמת מציע סנקה נקרא premeditatio malorum הוא אומר ללוקיליוס "אם אתה רוצה להינער מכל דאגה, חשוב שאכן יקרה כל מה שאתה ירא פן יקרה. תהיה אשר תהיה אותה רעה שתבוא, שקול בינך ובינך והערך מה גודל פחדך. בוודאי תבין כי מה שאתה מפחד ממנו או שאינו גדול או שהוא קצר ימים". אז הוא מציע לו לחשוב על דוגמאות רבות של אנשים שהתאוששו והתגברו על צרות גדולות ועל הגבורה שלהם.
אז למרות שזה נראה נוגד הגיון, דווקא לחשוב על צרות אפשרויות, לוקח מהן את כוחן.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
Comments