שלום וברוכים הבאים להסכת על אומנות החיים- פילוסופיה מעשית מבוססת על הפילוסופיה הסטואית. שמי ברק קידר. אני עוסק בייעוץ פילוסופי, מלמד ומתרגל פילוסופיה סטואית. אתם מוזמנים לאתר שלי stoaisrael.com וכן לדף הפייסבוק של אומנות החיים-פילוסופיה מעשית, והאינסטגרם בשם stoaisrael שם יש פוסטים מעניינים. היום אלווה אתכם לתוך ציטוט שאולי יסייע לכם ולו במעט בנבכי החיים.
יש תסמונות פסיכיאטריות שגורמות לבלבול בין אנשים. אספר לכם על 2 מהן. הראשונה, תסמונת קַפְּגְרָא (מכונה גם "אשליית הכפיל"), היא הפרעה נפשית שבה אדם מחזיק במחשבת שווא לפיה קיים כפיל המשמש לו תאום זהה, המתחזה לו ומחליף אותו, או שהוא מאמין בקיומו של כפיל המתחזה לאדם קרוב לו כגון חבר, בן זוג או בן משפחה. זה גרם לכמה טרגדיות כשאנשים חשבו שמישהו מתחזה למישהו יקר להם. תסמונת קפגרא מסווגת כהפרעה ביכולת הזיהוי, הכולל זיהוי שגוי של אנשים, מקומות או אובייקטים, והיא יכולה להופיע באופן אקוטי, ארעי או כרוני. תושב הדרום חזר יום אחד לביתו, וכשאשתו ניגשה לברך אותו לשלום - הוא היכה אותה נמרצות והחל לצרוח "איפה אשתי? מה עשיתם עם אשתי?".
הוא טען שכבר תקופה ארוכה הבחין בסימנים קטנים ומחשידים: טעם הבישולים היה שונה, אשתו מתאפרת בצורה קצת שונה, והבתשוטפת את הכלים קצת אחרת. הוא היה משוכנע לחלוטין כי לא מדובר באשתו ובילדיו, אלא שאלה נרצחו והוחלפו בכפילים זהים. המשפחה הזעיקה את רופא המשפחה שהזמין את הפסיכיאטר המחוזי, והאב אושפז בכפייה.
יש תסמונת נוספת שחלקנו נגיד, "אה, גם לי זה קורה". כי אלה תופעות אנושיות לחלוטין. אבל ברמות מסוימות הן הפרעה פסיכיאטרית. אז התסמונת הנוספת הנקראת תסמונת פרגולי בדומה לתסמונת "קפגרא", גם היא גורמת לאשלייה .אנשים הסובלים מהתסמונת הזו פוגשים זרים מוחלטים, ומשוכנעים שהם בני משפחתם. הם נטפלים אליהם ברחוב, ולא עוזבים אותם לנפשם. היא גורמת לאמונה ששני אנשים שונים הם אותו אדם או אדם שמתחפש או שמשנה את זהותו. זה סוג של פרנויה. ברגע שתתעורר אסוציאציה בין פרצוף מסוים לבין הקשר ספציפי, פרצופים של אנשים אחרים שנראים דומים לאותו אדם, גם להם תהיה אסוציאציה לאותו הקשר, מה שיוביל בסופו של דבר לבלבול בין האנשים ולזיהויים כאחד. כבר קרה לי שאמרו לי "אתה מזכיר לי מישהו." וגם קרה שבלבלתי בין אנשים ולקח זמן עד שהבנתי שמדובר באדם אחר מזה שחשבתי. זה טבעי. החלק החמור הוא אם בטוחים שמישהו הוא אדם מסוים בעוד שאין קשר בין האנשים וממש מאמינים בזה. אשליית פרגולי נקראת על שם שחקן איטלקי ליאופולדו פרגולי (הוא נולד 2 ביולי 1867 ברומא -וחי עד 26 בנובמבר 1936) הוא היה שחקן, בדרן - הוא היה אמן ההתחפשויות הזריזות וכך שיחק דמויות שונות באותה מופע, הוא היה קוסם ופיתום, במאי ותסריטאי. הוא נודע ביכולתו להחליף תלבושות, קול ומחוות גוף ולהתחפש בזריזות יוצאת דופן לדמויות רבות זו אחר זו. נחשב ל"שחקן טרנספורמיסט " בה' הידיעה, ומשמו נגזרו המונחים של "פרגוליזם" ו"תסמונת פרגולי". פרגוליזם (fregolismo) הוא ה"טרנספורמיזם" הפוליטי, מונח מתולדות איטליה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שהגדיר נטייה להומוגניזציה פוליטית, עם השטחת עקרונות ואידיאולוגיות פוליטיות לצורך הרכבת קואליציות ממשלתיות. ההגדרה של פרגוליזם במילון האיטלקי היא נטייה לשנות באופן תדיר ואופורטוניסטי את הרעיונות והעמדות של האדם עצמו. נשמע לכם מוכר? אין ספק שיש אצלנו השטחה של עקרונות בכל הקשת הפוליטית. מן הסתם יש כאלה שברורים בעמדותיהם וכאלה בכוונה משטחים. אפילו לא תמצאו אצלהם מצע פוליטי כתוב עבור הציבור. תסמונת פרגולי היא תסמונת פסיכיאטרית שבו החולה מזהה באנשים זרים לחלוטין ושונים את אותה דמות קרובה ומוכרת, בדרך כל בן משפחה. אבל גם פרגוליזם פוליטי וגם אשליות המבלבלות בין אנשים, הביאו אותי לחשוב על נושא שהסטואים דיברו עליו. בהתחלה זה יראה לא קשור, אבל אל דאגה. יש קשר ואסביר.
הסטואים למשל לעולם לא היו משטחים עקרונות מסוימים למען קואליציות. למעשה מן המפורסמות שקיקרו שהכיר טוב את הסטואים, היה מתוסכל מקאטו, אחד מהסטואים המפורסמים ברומא העתיקה. קיקרו העריך את האתיקה הסטואית וכתב עליה. אך בתור סקפטי שראה עצמו כחלק מהאסכולה האקדמית, הוא דגל בפשרות פוליטיות. הוא היה מתוסכל מקאטו שלעולם לא זז מעמדתו הפוליטית בעניינים מסוימים. זאת חרף הערכה הדדית והחברות ביניהם.
איכשהו העניין הזה של פרגוליזם עד כמה שהוא רלוונטי לפוליטיקה. הוא מתקשר גם למערכות יחסים. שלא ישתמע לרגע שאני אומר שיש להתעקש במערכות יחסים על עקרונות בלתי מתפשרים. מערכות יחסים הם בהחלט מקום להתפשר בו. הכוונה היא אחרת. תכף נגיע לזה. הגיבור שלנו, מרקוס אורליוס הוא מאלה שידעו לקחת אחריות. בטח שהוא ידע לא להאשים. והסטואים ככלל אימנו את אופיים של עצמם ובהתאם לקיחת אחריות על המעשים והמחשבות. מרקוס אומר:
בספר 9 (42): "אך יותר מכול, לכשתאשים אדם בבגידה או בכפיות טובה, פנה אל תוך עצמך. הלא אשמתך היא, ללא כל צל של ספק, אם האמנת כי אדם שהתנהגותו היא כעין זו אכן ישמור לך אמונים;"
אפרופו פוליטיקה, אם מישהו חשב שמנהיג פוליטי כלשהו ינהג אחרת ממה שהוא בד"כ נוהג, אין לו להאשים אלא את עצמו. מרקוס ממשיך ואומר: "או אם בהטיבך עם פלוני היה חסדך מסויג, ולא חשת כי באת מיד על גמולך המלא בעצם עשיית המעשה. הן מה עוד תבקש בעשותך טוב, בן־אדם?
כלום אין די בכך שעשית דבר מה בהתאם לטבעך? התבקש שכרך על כך? משל ביקשה העין תמורה כי תראה, או הרגליים כי תלכנה. הן כשם שהללו נוצרו למען מטרה מסוימת, שאותה ישיגו בפעולתן בהתאם למתכונתן שלהן ועל כן אף יבואו על שכרן, כך נוצר האדם למען עשות טוב; וכל אימת שינהג אדיבות או יפעל באופן אחר לטובת הכלל, אזי יפעל בהתאם למתכונתו ויקבל את שכרו שלו." .
והציטוט הזה מביא אותנו למערכות יחסים.
מכירים את אלה שתמיד מתלוננים שמנצלים את החברות שלהם? כאילו הם מנהלים רישום, כמה פעמים הם התקשרו אל החברים, וכמה פעמים הם התקשרו אליהם חזרה. כמה טובות הם עשו, כמה טובות קיבלו בתמורה. כמה פעמים אני הורדתי את הזבל וכמה את או אתה. הבנתם כבר, כאלה שמתחשבנים. שלא אוהבים לצאת פראיירים. אפשר גם להרחיב את זה, לכאלה שאומרים מגיע לי. מגיע לי הקידום על פני מישהו אחר. מגיע לי גם להרוויח מה שמקביל לי בתפקיד מרוויח. ועוד ועוד….
וזה לא משנה אם לכאורה, הם צודקים כי הם באמת נתקלים בכפויי טובה או כאלה שמשקיעים פחות בזוגיות. או שהם עצמם התחנפו פחות לבוס אבל מהותית הם טובים יותר מזה או זאת שקודמו. אז מרקוס אומר, אם עשית משהו טוב, למה לצפות לגמול מיידי. למה לצפות לתחושה טובה וגמול בכלל. והוא משווה את זה לעין שתצפה לגמול על כך שהיא רואה. כי זה חלק מלחיות בהרמוניה עם הטבע. נועדנו לעשות אחד למען השניה. במילותיו של מרקוס: כך נוצר האדם למען עשות טוב; וכל אימת שינהג אדיבות או יפעל באופן אחר לטובת הכלל, אזי יפעל בהתאם למתכונתו ויקבל את שכרו שלו.
וזאת הכוונה בעקרונות שעליהם אין להתפשר. על עשיית הטוב בלי ציפייה לתמורה.
גם סנקה הכיר כאלה שמתחשבנים.
הוא טען שאיש טוב יעדיף להינזק ולהוסיף חסד מאשר הפוך. הוא אמר שהוא יעדיף להיות שופט שמצווה לשכוח את הנזק ולזכור רק את הטובות, את מילוי החובות. הוא אומר במפורש שהוא מעריך גמילת חסדים יותר מנזק. דהיינו, הוא סופר את החסדים לא את הנזקים. הוא גם אומר שלא כולם יודעים להכיר תודה. זו נקודה חשובה בתפיסה של סנקה. הוא אומר שרק האדם החכם יודע לאמוד את הערך האמיתי של חסד שניתן. כי גם כסיל יכול להכיר תודה על חסד ברגע שקיבל אותו, אבל אז לא לדעת מאוחר יותר כמה הוא חייב לתת כגמול חזרה. גם אם הכוונה שלו טובה, הוא יחזיר טובה, פחות מידי או לא בזמן הנכון וכך הכרת הטובה שהיה צריך להשיב, מאבדת מערכה. איכשהו זה מה שהזכיר לי את אשליית פרגולי שפתחתי איתה הפרק. כל האנשים סובלים במידת מה מאשליית פרגולי של השטחת העקרונות שלהם בשביל קואליציה. כל האנשים מבלבלים בין אנשים אחרים ולא זוכרים תמיד מי נטה להם חסד. פעמים בגלל תחושת ה"מגיע לי". לעיתים הם טועים שמישהו אחר עשה להם עוול, כל שכן שוכחים חסד שעשו להם.
דוגמא:
אני לא אוהב תוכניות ריאליטי. כי יש לי תמיד תחושה שההפקה עושה עלינו מניפולציה ואנחנו צופים בקרב גלדיאטורים מודרני ועוד עם תסריט שנועד להחזיק אותנו מול המסך ואתה לא יכול לדעת אם בקרב הוא אותנטי או מתוסרט. אבל אצלי בבית כן צופים בתוכנית "הישרדות" ואני נאלץ לעיתים ברקע לשמוע, על בריתות, בוגדים וסכינאות, תחרויות וחסינות. איכשהו מהצד זה תמיד נשמע שמישהו שם מתלונן על מישהו אחר. כששומעים מהצד מבלי להיכנס לעניינים זה נשמע פשוט תככים וטרוניות. מי שצופה הדוק של תוכנית כזאת, עלול לטעות שזה טבע האדם. כאילו הכנסת היא השתקפות העם. היא לא. טבע האדם הוא מה שמרקוס אמר. נועדנו לעשות טוב.
מסופר על האנתרופולוגית מרגרט מיד, שנשאלה ע"י תלמיד, מה לדעתה הסימן הראשון לציוויליזציה בהיסטוריה האנושית. התלמיד ציפה לתשובה כגון, קרסי דיג, אבני צור, כדי חרס וכד'.
אך לא, מרגרט מיד ענתה שהסימן הראשון לתרבות וציוויליזציה בהיסטוריה האנושית, הוא עצם הירך שנשברה והתאחתה מחדש. היא הסבירה שבעולם החי, כאשר בע"ח שובר רגל, הוא מת. הוא לא יכול לברוח מסכנה, ללכת לשתות מהנהר, או לצוד. הוא טרף קל. אף בע"ח בטבע לא שורד שבר ברגל מספיק זמן על מנת שיתאחה.
שבר בעצם הירך שהתאחה, הוא עדות שמישהו נשאר לצד הפגוע, חבש את הפצע, נשא את חברו למחסה וסעד אותו לבריאות.
עזרה לזולת, היא התחלת הציוויליזציה.
אנחנו במיטבנו כשאנחנו לשרות הזולת.
נחזור לסנקה (גם למרקוס אח"כ, מבטיח).
סנקה אומר שהחכם יודע בוודאות לאחר בחינה, כמה קיבל, ממי, מתי, איפה, איך. אפילו שהדברים נעשו שלא בכוונת נתינה, החכם יודע להעריך. הוא גם שמח יותר לתת מלקבל.
להשיב גמול, הוא חלק בלתי נפרד מאהבה, מידידות. גם מנאמנות. האם יכולה להיות נאמנות בלי השבת גמול?
הכסיל גם משיב גמול אומר סנקה כפי שהוא יודע ועד כמה שהוא יכול. הידע חסר לו יותר מרצון. הוא לא יודע לאמוד את הערך האמיתי של מה שקיבל כדי להשיב גמול. הוא לפעמים מבלבל בין אנשים או שוכח.
החכם יודע לאמוד את הערך נכון, לדוגמא אם 100 ש"ח שניתנו בזמן הנכון ברכתם גדולה מהון תועפות ששולם על בית. יש הבדל בין אם ניתנה מתנה או הוגש סיוע. אם הנדיבות תציל או תסייע. יש פעמים שנתינה קטנה היא עזרה ענקית.
יש הבדל אם אדם נתן משהו משלו או העביר משהו שקיבל.
אדם צריך להיות נדיב בהתחשבנות שלו, שירשם יותר לחובתו. שנזק שנגרם לו לא יבטל חסד שנעשה לו. שתמיד ירצה להכיר טובה ולהשיב טובה תחת טובה. וציטוט ישיר מסנקה: "טועה המקבל חסד ברצון גדול יותר משהוא משיבו." (מכתב 81. 17) בהמשך הוא אומר : "שכר כל המידות הטובות הוא המידות הטובות. אין מקיימים מידות טובות כדי לקבל פרס. שכר מעשה ישר הוא עשייתו".
סנקה אומר שהוא לא מכיר תודה כדי שאחר יהיה נדיב יותר כלפיו, כי הכרת התודה דרבנה את האחר לתת. כי הכרת התודה היא דבר יפה בפני עצמו.
דבר גם מאוד חשוב אומר סנקה: "איש אינו מכיר תודה לעצמו אם לא הכיר תודה לזולת.". ולטעמי חשוב גם לדעת גם להכיר תודה לעצמכם.
נחזור לידידנו מרקוס אורליוס. הוא מנסח דברים אחרת. הוא לא היה מחזאי כמו סנקה, אז הוא גם יותר תכליתי.
מרקוס אומר בספר 5 (6): שיש אדם שבכל פעם שהוא עושה משהו לטובת מישהו אחר, הוא רושם את זה בספר ההתחשבוניות שלו. אחר אמנם לא רושם כשהוא עושה טובה לאחר. אבל בנבכי נפשו הוא רואה את עצמו כבעל חוב והוא זוכר את מה שעשה ומי חייב לו מה. ויש את זה שבמובן מסוים אפילו לא מודע שעשה טוב. מרקוס מתאר אותו כ-"דומה לגפן הנושאת אשכול ענבים ואינה מבקשת לעצמה דבר, אחר שאך פעם הניבה את פירותיה שלה. (2) הסוס רץ, כלב הציד מתחקה על עקבות טרפו, הדבורה מפיקה דבש, והאדם עושה טוב אך אינו מודע לכך, אלא ממשיך לפעולה אחרת, כגפן השבה להניב ענביה בעונתם. יש אפוא להִמנות עם אלה, אשר חוזרים על מעשיהם הטובים, אך במובן מסוים אינם מודעים לעקיבות פעולתם".
אמנם לא היה מחזאי אבל כתב יפה.
בספר 7 (73)הוא כתב: "כל אימת שהיטבת עם זולתך ובשל כך רווח לו, מדוע תבקש עוד דבר מה נוסף, כדרך הסכלים, דהיינו שיהא מעשך מפורסם ברבים או שתזכה לתמורה בעבורו?".
לסיום תזכרו מה מרקוס אמר נוצר האדם למען עשות טוב; וכל אימת שינהג אדיבות או יפעל באופן אחר לטובת הכלל, אזי יפעל בהתאם למתכונתו ויקבל את שכרו שלו
השכר הוא בעצם עשיית המעשה הטוב. אז אל תתחשבנו, היו בטוב.
אז עד כאן להפעם. תודה שהאזנתם. נשתמע בפרק הבא אם ירצה הגורל. היו בטוב.
コメント